RSS

ארכיון חודשי: יולי 2012

פרוייקט הגולדסטאר עוצר במדרשת שדה בוקר

שלו ושלה. איזו פאב מדרשת שדה בוקר.

לא היו לנו שום תכניות אלכוהוליות לסוף השבוע המדברי שהעברנו בתחילת יוני. אם לדייק, לא היו לנו תכניות בכלל. נכנסנו לאוטו, נסענו, עצרנו בצומת קמה ושתינו סן מיגל סלקטה דלוחה, המשכנו לנסוע, לא פנינו לערד מכורתנו (תמיד יש פעם ראשונה) ואיפשהו בהר הנגב עצרנו בתחנת דלק נוספת כדי להצטייד במים ולנסות להבין איפה נישן הלילה. בסוף הגענו למדרשת שדה בוקר, בסוף היה חדר פנוי בבית הספר שדה במקום ובגלל ש beggars can't be choosers לא היססנו ולקחנו אותו ללילה. מזל. עם כל הכבוד לסצינת הצימרים ה"מפנקים", איפה עוד היינו מקבלים חדר עם 6 מיטות, שבהן 2 מיטות קומותיים? ברור שניצלנו את הפסיליטיז. אחרי מקלחת קצרה הלכנו לבדוק את מה שהמקום מציע. לא, לא התצפית על בקעת צין, מיינד יו. את המרכז המסחרי.  סניף כשר וסגור של פיצה דומינו, מרכול, סניף של קופת חולים, מספרה שפתוחה פעמיים בשבוע, דואר, מעדניה עם גבינות מקומיות ובירות בוטיק ופאב. אואזיס בשם איזו פאב, ממוקם בין המוזה בערד לחבית במצפה רמון.

זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור

רול-אפים של פאולנר ודגלים של גולדסטאר בכל מקום ושלט מעץ עם ימי הפתיחה, ש-ו' לא כלול בהם. קארמה. חבל, כי זה לגמרי מתאים לפרוייקט הגולדסטאר של הבלוג: פאבים בטיזי לוך הם לחם חוקנו כשאנחנו יוצאים מהאינקובטור שידוע גם כביתנו הקט.

שוטטנו בשבילי הישוב וצפינו בשקיעה, אכלנו ארוחת ערב מוסדית בחדר האוכל של המדרשה ואחר כך התיישבנו על ספסל מתחת לירח. צופים בכוכבים למעלה ובפנסי הג'יפים שירדו לטיול לילי בנחל צין למטה, חשבנו שנסגור את היום בסביבות 10. בלי ספרים, בלי טלויזיה, בלי בירה אבל עם עייפות שהצטברה מיום של נסיעות ושוטטות בחום – פוטנציאל ליקיצה מוקדמת ולטיול לפני שהחום הופך למוגזם מדי. אבל אז, לא יודעת למה, החלטנו לבדוק שוב את הפאב. אולי נפלה טעות בפרסום או אות מהשלט. בנקודה הזאת אתם בטח מבינים שהמקום אכן פתוח בימי שישי ואנחנו מבינים שהפאב נפתח יחסית מאוחר. הגענו ראשונים. מלבדנו היה שם גלעד הברמן והבעלים, החתולה והכלב.

חתולת הבית המהממת. בכלל, שדה בוקר מלאה בחתולים יפים, רגועים ומטופחים.

במקור מעכו, גלעד התחנך בבית הספר התיכון הסביבתי שבישוב ואחרי הצבא החליט להשאר במדבר. רעיון הפאב קרם עור וגידים בשנה שעברה, אחרי המונדיאל או היורו או איזשהו אירוע כדורגל קיצי, שבו גלעד הרים מסך, ארגן כסאות ומזג בירה. לפני מספר חודשים הוא פתח את האיזו, אחרי עבודת שיפוץ שכללה ניגור רהיטי עץ מאסיביים עם פינת שאנטי (ברור!) וגלריה קטנה וחמודה (לא ברור בכלל). אנחנו ישבנו על הבר, קרוב לברזי הגולדסטאר והפאולנר וקרוב לצלחת הזיתים המפולפלים והטעימים. יש תפריט ידידותי לצמחונים שכולל גם טורטיות עם שעועית, בניגוד לגרסת הערסים/ חתונות המאכזבת בכל פעם מחדש של אנטריקוט בסיבוב, אבל המטבח סגור בסופ"ש.

הכלב המהמם ואופניים עם מושב לילד ברקע. שכונה. איזה כיף זה שכונה.

הגלריה. בא לי לישון שם.

לאט לאט התחילו להגיע אנשים למקום. מקומיים, כמובן, שלא התלבשו ליציאה, כי פאב ביתי/ שכונתי זה מקום שהלקוח הקבוע אמור להרגיש מספיק בנוח כדי לצאת אליו גם בפיג'מה. גיאולוגים והידרולוגים שחיים ועובדים במדרשה, חיילים בחופשה שקפצו לרגע, נשים בכפכפים שקפצו לצ'ייסר ג'יימסון. שכונה, כמו ששכונה צריכה להיות: מסבירת פנים, נינוחה ובטוחה לבאות (ולבאים) בשעריה. החשאי ואני שתינו מכל המבחר שבברזים (פאולנר וגולדסטאר, כן?). הבירות טריות-טריות. המערכת נקיה ומתוחזקת. ביקשתי שימזוג לי את הגולדסטאר לאט. אין מה למהר. היא היתה אגוזית, מגוזזת בדיוק במידה, עם ראש קצף גדול ויפה. לו היתה עבודה באזור ובהנחה שיש במדרשה ספריה ציבורית, היינו עוברים לשם בלי לחשוב יותר מדי, כי את הצלע השלישית ברשימת הצרכים שלנו, איזו פאב מספק.

כשפוגשים יעלים, אפילו ההנגאובר נעים.

מכירים מקומות שווים לשתות בהם גולדסטאר? שתפו אותנו.

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 31 ביולי 2012 ב- ישראל

 

תגים: , , , ,

פסטיבלי בירה בסופ"ש הקרוב

הבטחנו אתמול, אז בואו נחזור רגע לפסטיבלים. Drink and be merry, for tomorrow we may die, כפי ששרו אמביקס (זהירות, קראסט):

1. פסטיבל הבירות הביתיות המרכזי של השנה, הלא הוא אירוע הLONGSHOT של סמואל אדמס יתקיים גם השנה במרינה בהרצליה. הלקחים נלמדו והוא יערך רק ערב אחד – ביום חמישי, ה2.8. סביר להניח שיימזגו שם מלא בירות מעפנות, אבל בטוח יימזגו גם מלא בירות טובות, אז כדאי לבוא. השאירו את הילדים בבית – גם את התינוקות בעגלות; משטרת ישראל הם דושבאגים ויסגרו את האירוע אם יראו שם קטינים. פרטים נוספים בדף האירוע ופעילות חמודה בדף של סמואל אדמס VIP בפייס.

2. באסרו חג של הלונגשוט, קרי יום שישי, יצויין יום הIPA. גם השנה Beer and Beyond והדובים מתארגנים על כל הכשותיות שיש בנמצא, אלו שמבושלות בארץ ובירות ייבוא. בגזרת המקומיות יהיו גם בירות של לאפינג בודהה ואת הביתית של מייבירוביץ' שכבר מבשלים מסחרית, שעליהן לא נגזר מס, אז אפשר להקיש את המערכת ולשתות רק אותן. הפעם האירוע יערך בפורטר אנד סאנס בתל אביב בשעות היום, אז אפשר להשאיר את האוטו בבית, לקחת אוטובוס – הרבה קוים עוצרים בסביבת הפורטר – וליהנות מהמבחר.

גם כאן יש דפייסבוק לאירוע.

בואו להגיד שלום.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 29 ביולי 2012 ב- IPA, ישראל

 

תגים: , , , ,

מס על בירה, פחחחחחחחחח

תכננתי לכתוב היום רשומה קצרה, רק כדי ליידע אתכם על שני אירועים שיתרחשו בסופ"ש הקרוב, אבל ביבי ושטייניץ שוב החליטו לקלקל, והפעם את הנושא שלשמו התכנסנו.

בהינף קולמוס החליטו קריוס ובקטוס של הפוליטיקה הישראלית, AKA ביבי-שטייניץ, להעלות את המס על הבירה. הבשורה תפסה אותנו בבית, ברביעי בערב, כשהחשאי ואני אירחנו מפגש טעימות. מתוך שמונת הטוענים שלושה מתפרנסים מבירה. האחד מנהל באחת מהמבשלות הגדולות; השני הוא בעלים של מבשלת בוטיק; לשלישי יש עסק שכל מהותו ופעילותו מוקדשות לקידום תרבות הבירה בארץ. שלושה אנשים שהולכים להפגע ישירות מהמס הזה ישבו אצלנו בסלון בשעה שההודעה על המס הספיני במהותו פורסמה. איפה היו בני משפחותיהם והעובדים שלהם, שאף הם הולכים להפגע מכך? לא יודעת. הסלון צר מלהכיל טעימה המונית. חמשת המסובים האחרים גם יפגעו מהמס הזה. לא אדבר בשם החברים, אבל החשאי ואני מסוגלים לספוג את ההעלאה הקרובה. אנחנו מרוויחים יפה (ביחס לרוב האוכלוסיה, כן? זה לא אומר שאנחנו יכולים לקנות בית או לממן ילדים) – נשחוק עוד קצת את המשכורת.

המס הזה בזיוני. בגלל ששחקתי את עצמי אתמול בדיונים על הנושא, אחרוג ממנהגי ואעשה קופי-פייסט. לא ליחצ"נים (אם כי במקרה הספציפי הזה קוראים ושותים ישמחו לפרסם הודעות לתקשורת), אלא לגדי דבירי, הבעלים של בירדי ואחד מעמודי התווך של הענף שהולך ונבנה כאן:

בהמשך להעלאת מס הקניה על הבירה ובעקבות שיחות שלי עם אנשי בירה מזועזעים כמה נקודות שצריך להעלות:
1. הכי קל זה לבוא ולהפציץ, בלי לחשוב. למרות שבתחומים אחרים יודעת הממשלה לאמץ כל מיני חוקים ותקנות מחו"ל ולהתלות בכך שבאירופה זה גם ככה, פה משום מה הראש נטמן בחול ולא נראה שממש ניסו לבדוק מה קורה שם כי אם היו בודקים היו מגלים שבמדינות אירופאיות שיודעות בירה מהי מתייחסים אחרת למיסוי על בירה.
2. מיסוי בגובה של 4.19 ש"ח לליטר הוא מכת מוות לתעשיית בירת הבוטיק הישראלית. גם ככה מדובר בשוק קטן ובהקפיי ייצור נמוכים יחסית. זו תעשייה צעירה ומתפתחת ובמקום לעודד אותה מורידה הממשלה גרזן עליה. אני מאוד מקווה שזה נובע מכך שעדייין לא יודעים בממשלה שיש תעשייה כזו ולא שמכה זו הונחתה תוך ידיעה שהיא תפגע בתעשייה.
לכולם ידוע שמה שמניע בסופו של דבר את הכלכלה אלו הם העסקים הקטנים ותעשיית בירת הבוטיק בנוסף לכך היא גם מוקד תיירותי ומוקד הסברתי חשוב מאוד במלחמה נגד השימוש לרעה באלכוהול. (ביננו, כמה שיכורים ראיתם מסתובבים ברחוב עם בירת בוטיק ישראלית, כמה ילדים שיכורים נתפסו כשהם שותים בירת בוטיק ישראלית?) ולכן באירופה השכילו להבין זאת והעניקו הקלות למבשלות הקטנות.
3. שיעור מס הקניה ביחס לעלות המוצר הוא שערורייתי !!! בחישוב גס, שיעור המס נע בין 70% מעלות הבירה במבשלה קטנה ל- 300% !!! (שלוש מאות אחוז) במבשלה תעשייתית גדולה. שיעור מטורף לכל הדעות שלא ברור אם יש לו אח ורע באיזשהו מקום.
4. ואם יצקצקו המתחסדים בלשונם ויגידו שהכלכלה במצב שביר וצריך להגביר את גביית המיסים אז תרשו לי להגיד שיש ענף שלם בתחום האלכוהול שמשום מה זוכה ליחס מועדף ולפטור ג ו ר ף ממיסוי זה – ענף היין. אולי הגיע הרגע להשית גם עליו איזשהו קצה של מס שיעזור למלא את הקופה.

מישהו, לא יודעת מי, כבר העלה עצומה הקוראת לביטול המס. תחתמו, בבקשה תחתמו. עצומות תמיד נראות לי כמו אקט פופוליסטי שלא באמת עוזר, אבל שני הליצנים* האלה לא ממש נרתעים מפופוליזם זול, נניח דוגמת העלאת מס על ייצור משקה בן 5% אלכוהול והנחתת מכת מוות על תעשיינים זעירים, אזו אולי זה יעזור.

העצומה כאן:

לקישור לעצומה הקליקו על התמונה

 

*ליצנים מפחידים אותי. אם אי פעם אחלה בסרטן, הכימותרפיה/ ביולוגיים לא יפחידו אותי – "רופאי החלום" שמסתובבים במחלקות יגרמו לגרורות להתפשט. גם בהקשר הבריאותי ביבי ושטייניץ מפחידים אותי, אבל זה סיפור אחר (מי אמר אבחנה שגויה כי המערכת התקמצנה על אמצעי הדמיה יעיל ולא קיבל?)עם הג'לולוגים שקוראים את הבלוג, ויש כאלה, הסליחה.
 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 27 ביולי 2012 ב- ישראל

 

תגים: , , , , ,

פסטיבירה בסנטר

הזמן: שישי, אמצע יולי, כשהאויר הפך למים
המקום: דיזינגוף סנטר, הבניין האפל
השותים: החשאי, בת הדודה מאמריקה (שכבר כמעט שנה מתגוררת בגבעתיים, אבל למה לקלקל?)
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות.

בדרך הביתה, אחרי חצי מנה ורימונדה אצל הקוסם, חשבתי לעצמי שאני ממש הולכת ליהנות מכתיבת הרשומה הזאת. על פניו, פסטיבל בירה בסנטר, בשישי, ביולי, נשמע כמתכון בטוח לאסון. כל העולם ומשפחתו מגיעים לאכול קציצות ביריד האוכל, חוץ מבן ה-14 שהחליט שהוא ילד אימו וברח מההורים לאכול גלידה במקדונלדס. עמוס, צפוף ולא קשור לבירה.

לאירוע הזה הלכנו ומאחד מאירועי הבירה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה  חזרנו.

פסטיבל בירות בוטיק בדיזנגוף סנטר

אם אתכחש לרגע למיזנטרופיה, יריד האוכל הביתי בסנטר הוא בדיוק המקום בו צריך להתקיים יריד בירה, בהנחה שהמבשלים והמבשלות לא מסתפקים בשכמותנו, בירגיקס הששים אלי פסטיבלים נידחים בשעות לא הגיוניות. בקרב קהל מזדמן, רעב וצמא מסתתר פוטנציאל רב למצוא שתיינים חדשים, או להעביר שתיינים ותיקים מדת הקרלסברג-גינס-פאולנר לחיקה החמים של סצינת הבוטיק. דוכני הבירה נדחסו לאחד מהמפלסים הצרים שמשקיפים על הרחבה המרכזית של יריד האוכל. החללים הגדולים יותר בקומה נתפסים על ידי דיירי הקבע של היריד וזאת אולי הביקורת היחידה שיש לי על אתמול: היה צר וצפוף, גם לשותים וגם לעוברים ושבים שבסך הכל רצו לרדת מאמריקן אפרל לחנות הכל בדולר. היה קשה במיוחד למסתייעים בכסאות גלגלים והליכונים, ולמובילים עגלות ילדים וגם למבקרים, שרצו לתקשר עם המבשלים. עם זאת, מתחם הבירה היה המשך ישיר לדוכני האוכל וזאת החוזקה שלו; לו היו ממקמים אותו באזור אחר ומרווח יותר בבניין, נניח באחד המעברים או ברחבה של הבניין השני, ההקשר היה מתמסמס וכך גם הרבה מהקהל הפוטנציאלי. כטבעונית, שלפני פסטיבלים דואגת ללכת לאכול בידיעה שמאירועי בירה בהם האוכל המוגש מתמצה בנקניקיות ובביגלה בדוכנים, המיקום שיחק לטובתי. היה חם מדי בשביל תבשילים, אבל הכנתי את המערכות הפנימיות בעזרת פיתה דרוזית עם חומוס, חצילים וטאבולה.

ספרתי 13 מציגים, שהיוו תמהיל מייצג לתעשיה: מחד, מבשלים ביתיים שזו להם הפעם הראשונה של מזיגה מול קהל (מבשלת שלושת החתולים מקרית ביאליק). מאידך, מבשלות בוטיק גדולות עם נקודות מכירה  בפריסה ארצית (ג'מס, אחוזת בית). באמצע: שועלי פסטיבלים ותיקים שאולי תיכף יהפכו למסחריים (גופר'ס, לאפינג בודהה). עוד הציגו: מבשלות בוטיק ברשיון – דאנסינג קאמל שכמעט אף פעם לא יוצאים מגבולות העיר ואייזיס ממושב דקל בנגב שכמעט אף פעם לא מגיעים לעיר; גל'ס, ללה, רונסטאר, השחר והבשורה – כולם מאזור greater מבואות ירושלים; ומייבירוביץ' מעמק חפר.

רואים את הלוח והכיתוב בגיר? אותי זה קונה.

כהרגלנו בקודש, החשאי ואני התמקדנו בהתחלה במבשלים חדשים ובבירות שטרם שתינו. הדוכן הראשון שזכה לקבל את מעותינו (5 ₪ לטעימה 100 מ"ל, יותר לשליש; אנחנו קנינו טעימות) התהדר בעמדת מזיגה ספונת עץ, בלוגו הנושא את הספרה 4 ובשם RonStar, אותו הוא חולק עם קוטל עשבים. אמרו לי שהמבשלה מזגה גם בנוקיה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב. פתחנו בלאגר מעושן ובאמרילו פייל אייל. הלאגר המעושן היה מריר ומרענן, טיפה חמוץ בסיומת ועם פחות מדי עשן לטעמי, אבל בדיקטטורה שלי, אין דבר יותר מדי עשן. בעולם האמיתי היא בוודאי נכשבת למעושנת ולמרות ההתקטננות שלי, זאת בירה מהנה לשתיה. האמרילו אף היא היתה עדינה. הבירה קרויה על שם סוג הכשות הדומיננטית בה. מי ששתה את אלכסנדר גרין ואת ההודית המכוערת של רונן-שריגים, יזהה את האמרילו, שאחראית על הניחוחות והטעמים האשכוליתיים. כאן האמרילו כמעט ולא הורגשה. המרירות והארומה היו עדינים מאוד. בירה חביבה, אבל המעושנת היתה מוצלחת יותר. כך או כך, החשאי ואני סיכמנו שזה היה סיפתח ראוי לסבב הטעימות.

המשכנו במבשלת הבשורה, המבשלה הביתית של מתי מהבלוג,שאת תוצריה טעמנו לראשונה באירוע הסטאוט שנערך בנינקאסי בחורף. מתי הציג שתי בירות, את בטי, סטאוט עם ארומות עדינות של קליה, שניכרת גם בטעם וטיפה בסיומת, מרירות, טעמי קפה דומיננטיים וטיפה חמצמצות. הבירה עברה כברת דרך בארבעת החודשים האחרונים והיא בהחלט אופציה ראויה לחובבי הסטאוטים הטיפה יותר אגרסיביים מגינס-מרפי'ס. דולסה, רד אייל בלגית, היא בירה עכורה ואדמדמה, שבלגימה ראשונה עוטפת את חלל הפה בחמצמצות. אחרי שמחכים קצת החמיצות מתעדנת ומפנה מקום לטעמי לתת. בכוס הריקה הרחנו מעט עשבוניות כשותית. פחות התרשמנו ממנה, אבל יש לנו סבלנות ואנחנו מחכים להזדמנות הבאה לשתות ממנה.

(אין תמונות מהדוכן המושקע של הבשורה, כי חלק תחתון של בחורה בסקיני וחוטיני שמחזיקה בקבוק בירה לא בא לי בטוב בפרסומות ללאגרים מסחריים, אז על אחת כמה וכמה בבירות בוטיק).

כשהגענו לדוכן של לאפינג בודהה אמרתי לוובה שתפעל, שרק באתי להגיד  שלום, ושאני מתמקדת בבירות שטרם טעמתי.  השלום התפתח ללגימת בירה חדשה, בנוהל הרגיל של הלאפינג בודהה. המבשלה משתתפת בהרבה אירועים וכמעט לא קורה שהבודהות לא מגישים משהו חדש. לא בטוחה אפילו אם יש להם בירות קבועות בתפריט. הפעם – דורטמונדר, לאגר בהירה שמקורה בדורטמונד שבגרמניה. שכחתי לכתוב רשמי טעימה אבל טעמתי את המקור לפני כמה חודשים, DAB בפחית שדרור הביא מאחת מנסיעותיו. הבירה של הבודהות, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא דומה לה וזאת מחמאה, כי הDAB היתה סתם עוד בירה אנמית ומסחרית. אבל שוב, אין רשמי טעימה. סליחה.

עבור שלושת החתולים, שהם בעצם שני מבשלים מקרית ביאליק, זו היתה הפעם הראשונה של הטעמה מול קהל. החשאי, בת הדודה מאמריקה ואני חלקנו 4 דגימות: אמריקן פייל אייל יבשה קמעה, מרירה, אבל לא מפילה; ספטמברפסט – לאגר וינאי מתקתק ודבשי בריח, מריר עם סיומת מתוקה ופרחונית ומרקם שמנוני מעט; Kosher Stout, יעני אויסטר סטאוט בלי האויסטר עם ריח טיפה אלכוהולי ושוקולדי, טעם אלכוהולי מדי אבל גם מריר ויבש, גוף בינוני ודומיננטיות של קפה וקליה בסיומת; ו-ESB ענברית, עם ריחות של לתת וטיפה פירותיות, קצת מימית, מרירה ועם סיומת גרעינית. החשאי ואני חיבבנו את הסטאוט ואהבנו מאוד את הESB. בת הדודה מאמריקה העדיפה את הספטמברפסט. החתולים הציגו בערך 6 בירות מסוגים שונים ואני מקווה שיצא לנו לדגום את הבאות בקרוב.

שתינו שוב את הרד אייל התפוזית והמצוינת של מבשלת ללה, שהפכה לשחקנית קבועה בפסטיבלים, קינחנו בIBA של מייבירוביץ ושמנו פעמינו לפלאפל, מרוצים מאירוע מוצלח, מבירות טובות ובעיקר מסלבריטי ספוטינג היסטרי: חוזה מדינת דיזנגוף סנטר, שמואל פלאטו שרון, שנכנס למספרה (עם שנדלייר שמשתלשל מהתקרה! שנדלייר!!), ליד הדוכנים.

להתראות בעוד שבועיים בלונגשוט במרינה בהרצליה.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 21 ביולי 2012 ב- ישראל

 

תגים: , , , , , , , , , ,

סופר בוק – כי לאגר בהיר ומשעמם זה בדיוק מה שחסר לצרכני הבירה המקומיים

פוסטר חמוד. לקמפיין בארץ היבואן/ פורטלי הבירה המקומיים השתמשו בחומרים פרסומיים סקסיסטיים וסרי טעם. מפתיע, אה?

שניה לפני שאני הולכת לישון ולצבור אנרגיה לקראת המבחן של מחר, שבתקווה יסתיים טוב יותר מהמבחן הקודם בו נכשלתי, נסיונצ'יק להשלמת פערים.  אני עסוקה מדי בלימודים ובעבודה ודברים שאיתרע מזלם ואינם תלויים בדדליין נוטים להתמסמס. הבלוג הזה, לדוגמא.

אבל הסיבות לשתיקה ולהיעדרות לא מעניינים אף אחד. תכלס, גם סופר בוק לא אמורה לעניין אף אחד. לפחות לא הבירה. הסדרה ששודרה בלבנון באייטיז זה סיפור אחר לגמרי.

כן, עוד לאגר מלאכותית ומשעממת הגיעה לחנויות המשקאות, והפעם מפורטוגל. אחוז האלכוהול הגבוה של Super Bock Classic – מדובר ב5.8%, גבוה עבור לאגר – בטח יקנה כל מיני שתיינים. האלכוהול בולט בטעם ובריח, וגם סינתטיות. רשימת הרכיבים כוללת קרמל ותירס. לא כיף, אבל אולי מסביר את תחושת השיעמום הכללי שהבירה נסכה בנו.

יחד עם הקלאסיק נחתה גם אחותה הכהה, ה-Super Bock Stout. חובבי הגינס, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא; אינני בעלת בשורה, או בעלת דעה על סטאוט פורטוגזי, לצורך העניין. למרות השם, סופר בוק סטאוט היא סתם לאגר כהה מועשרת בצבעי מאכל. יש לה ריח של קפה ממותק ומעט קליה שכמעט ואיננה מורגשת. בפה היא מרירה, אבל שוב, מלאכותית.

אפשר לעבור הלאה. משעמם אותי אפילו לכתוב על הבירה הזאת.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 19 ביולי 2012 ב- לאגר בהיר, לאגר כהה

 

תגים: , ,

להתראות, נאקה

בשנה האחרונה כמעט והפסקנו לצאת לשתות בפאבים ובברים. הסיבה לכך פרוזאית לחלוטין: יש לנו במקרר מבחר מעניין, חדש וטוב יותר מבכל פאב בארץ. אנחנו מקבלים אספקה שוטפת של בירות מחו"ל + הפתעות מבוקבקות מחברים וחברות שטסים, מגיחים לחנויות המשקאות ומצטיידים בכל מה שחדש ומעניין ובמה שישן וטוב ומדי פעם מוסיפים בירות ביתיות מעניינות. תוסיפו לכך מפגשי טעימה של בירגיק'ס שנערכים בתדירות גבוהה למדי ותבינו שנדירים המקרים בהם בר יכול להלהיב אותנו.

במה שנדמה כסתירה גמורה לפסקה הפותחת, הנה טיפ למבקשי נפשי: שבו בדאנסינג קאמל ברחוב התעשיה. פעם-פעמיים בשבוע אנחנו שם על הבר, מכרסמים זיתים, מורידים חצאים של APA ולצ'ה ומדי פעם מגוונים בבירות האחרות שנמזגות שם. אני מזמינה לחם שום ומקבלת את המנה שלי עם הרבה שום ועם סלסה או טחינה או חרדל; הצוות על הבר והמטבח מכיר אותי ואת הטבעונות שלי. לחשאי מכינים סנדויץ' צמחוני. לפעמים, כשאנחנו רוצים לשגות באשליה של בריאות, אנחנו מזמינים ירקות חתוכים. יושבים, שותים חצי אחד או שניים, שופכים את הלב בפני מי שאיתרע מזלו לאייש את הבר באותו ערב, מהנהנים לקבועים האחרים, משלמים וממשיכים הלאה, בדרך כלל הביתה, לישון.

אבל זאת רק נדמית כסתירה, כי אנחנו לא "יוצאים" לדאנסינג קאמל. אנחנו קופצים לשם. מפאת המרחק אנחנו נכנסים למכונית או בדרך כלל עולים על אוטובוס ותוך 5 דקות אנחנו שם, בלבוש המג'וייף שליווה אותנו במהלך היום, מתרווחים ונרגעים. לו היינו מתגוררים בשכונת מונטיפיורי, בטח הייתי נכנסת לדאנסינג בפיג'מה (החשאי תמיד היה מהוגן ממני). אם נתעלם לרגע מהסוגיה הדמוגרפית הדאנסינג קאמל עבורי הוא אקסטנציה של הבית, כמו חדר מחסן בבנייני מגורים משותפים, רק שהדאנסינג הוא המשך של הסלון ולא של פתרונות האיחסון מאיקאה. אנחנו לא מגיעים לשם כדי להתנסות בבירות חדשות – לדעתי חסרה לנו רק בירה אחת מהעונתיות/ מוקפאות/ מוזרות שמדי פעם דיויד מבשל ומוציא מהן חביות בודדות – להיפך, המוכר הוא מה שמושך אותנו לשם שוב ושוב. המוכר והגישה. מאור הפנים האמיתי בו אנו פוגשים בכל פעם שאנחנו מגיעים לשם, מאור פנים שלא שמור רק לקבועים, כי גם לקבועים היתה פעם ראשונה ולפני שהתחלנו לשרוץ שם היינו מגיעים במרווחי זמן גדולים. לא הכירו אותנו, אבל היו נחמדים אלינו בכל זאת. לכן המשכנו להגיע. הבירה מצוינת, כמובן. טריה, מן הסתם, אבל ניכר שהברזים והמערכות מטופלים היטב וזה לא דבר של מה בכך; ברזים מתוקתקים מעידים על כבוד למי שבוחר להוציא את כספו על הזמנת בירה במקום; חבל שהרבה מקומות, גם "מוסדות" לא קולטים את זה.

הערב מסתיימת תקופה בדאנסינג קאמל. מור-גן, הברמנית עם הראסטות הזהובות והחצי-חיוך התמידי, אולי הפנים של המקום, עוזבת עקב רילוקיישן לצפון מזרח העיר. היא משאירה אחריה את אודי ופיה ועובדים אחרים שהופכים את המקום לבית, אבל היעדרה יורגש. בראיון שפורסם השבוע בג'רוזלם פוסט מור-גן אמרה שהחלק הטוב בעבודתה הוא לגרום לאנשים לחוות ערב מוצלח. מור-גן, גם בפעמים שהגענו אליך שפוכים, עצבניים, עייפים ומאוכזבים מהחיים, הצלחת, בעזרת הגיון בריא ורגישות, להרגיע ולשמח. תודה על כך.

בהצלחה.

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 12 ביולי 2012 ב- ישראל

 

תגים: , ,

עד שתמצא התרופה לצליאק – בירה ללא גלוטן

הזמן: שבת, לפני הפגנת הסחים
המקום: בכלל לא מצוין – לב רמת גן!
השותים: החשאי, אמא שלי ואני
הנשתה:Mongozo Premium Pilsener

החדשות הרעות בקשר לג' הגיעו אלינו לפני מספר שבועות. מה יכול להיות גרוע יותר מ-3 ילדים ובית במודיעין, אתם שואלים? ובכן, צליאק. אותה רגישות ארורה לגלוטן, שמנטרלת את המסד עליו מושתת כל קיומי: אוכל בפיתה ובירה. אסור להשוות, כמובן. את מודיעין ואת התרומה למאזן הדמוגרפי ג' הביא על עצמו. בטעמו המפוקפק-משהו בקולנוע אי אפשר להאשים אחרים ורבאק, לא ראיתי את הבנאדם מחוץ לפייסבוק איזה 5 שנים בטח (בן כמה האמצעי עכשיו? נפגשנו קצת אחרי שהוא נולד), והסיכוי שהבירות שהוא אוהב הן גולדסטאר ולף סביר ביותר, אבל לאף אחד לא מגיעה התנזרות בכפיה מהנוזל המצוין הזה וגם לא מוויסקי ומפיצה. לכן, כשלקחתי מאיש הבירה בקבוק של מונגוזו נטול גלוטן, חשבתי על ג'. עקב הנסיון העגום שלנו עם בירות ללא גלוטן לא ציפיתי ליותר מדי, והאמת, לא רק בגלל היעדר הגלוטן מונגוזו היא מבשלה שמייצרת בירות קלות עם פירות, בטעמים מלאכותיים ומזעזעים למדי. חוץ מאישור הסחר ההוגן שעל התוית באמת שלא היו לה נתוני פתיחה מרשימים.

הדגנים שבבירה הם אורז ושעורה, שהוציאו ממנה את הגלוטן – יש טכניקה כזאת. זה כבר יותר מבטיח מדוחן/ דורה/ מה שבירת ניו גריסט שנמכרת ממש ביוקר בחנויות טבע מכילה. פתחנו את הבקבוק בארוחת שבת אצל אמא שלי, בעצמה לא חובבת גדולה של בירה מחד ונמנעת מגלוטן מאידך, כאמור עם נכונות לשתיית בירה מבאסת, שתגרום לי להתבאס עוד יותר ממצבו הבריאותי של ג'. ובכן, אני שמחה לבשר שהופתענו. לטובה, ברור שלטובה. מה יכול להיות גרוע יותר מבירה נטולת גלוטן?

הבירה צלולה, בהירה-חיוורת מאוד, בצבע קש ונמזגה עם שכבת קצף לבנה ודקיקה. באף חשנו מתיקות קלושה, מעט דבש ומעט עשב. אמא שלי אהבה את הריח. הטעם מריר, יבש קמעה ומאוד מרענן, הגוף קל, הגיזוז פעלתני והסיומת מרירה. מונגוזו פרמיום פילזנר רחוקה מלהיות הבירה הטובה ביותר שטעמנו, אפילו במשך הסופ"ש, אבל בגבולות הז'אנר היא מוצלחת. יש לה טעם של בירה, אפילו של בירת פילזנר, הסגנון אליו היא מבקשת להשתייך. היא גם זולה יותר מניו גריסט (באתר של בית המשקאות של נפתלי: 13 ש"ח ט.ל.ח) – אופציה ביראית ראויה בהחלט לנמנעים מגלוטן מכל סיבה שהיא. עכשיו שייצרו עבור הצליאקים לחמים עם טעם נורמלי.

רק בריאות. אל תעברו למודיעין.

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 9 ביולי 2012 ב- בירה ללא גלוטן, בלגיה, פילזנר

 

תגים: , ,

 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 259 שכבר עוקבים אחריו