הזמן: שישי האחרון של חודש אוגוסט
המקום: פסטיבל הבירה של מטה יהודה בצהריים, מסעדת טאיזו בתל אביב בערב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות שונות ומשונות בצהריים, אלכסנדר טאיזו בערב
פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה תמיד היה אחד מאירועי הבירה החביבים עלי. היה בו תמיד את הרוח הקהילתית והמשפחתית שחסרה בפסטיבלים מסחריים אחרים, ובמקום הגבלת גיל ומאות טינאייג'רים שזה עתה הגיעו לגיל שאפשר להתחיל ומגיעים עם אג'נדה שכוללת פיצוי על כל 18 השנים בהם צריכת האלכוהול שלהם לא התבטאה בראש חוצות, האוירה בפסטיבל מטה יהודה תמיד היתה רגועה יותר וידידותית – אפילו אני, שבימים כתיקונם דוגלת בכל פרקטיקה ויקטוריאנית בסוגיות חינוך וחיברות ילדים, נהניתי מנוכחותם בפסטיבל. תמיכת המועצה האזורית בעסקים קטנים (או בתחביבים גדולים) של תושבי האזור ראויה לציון ומהווה מושא לקנאה מצד אלה שהרשות המקומית שלהם עסוקה בבריונות כלפי עסקים קטנים.
לא ביקרנו בפסטיבל, שמתקיים, אם אינני טועה, פעמיים בשנה, זה זמן מה, אבל אתמול בבוקר החלטנו לחצות את שישים הקילומטרים שמפרידים בין מגדלי היוקרה לצומת גבעת ישעיהו ולבקר ביומו השני של הפסטיבל. הגענו ממש בסיום ההקמה, טיפה אחרי 11 בבוקר. המתחם להט מחום והמאווררים זרזפו מים על כשני תריסר רוכבי האופניים שסיימו את המסלול שלהם בלגימת בירה צוננת. בערב הקודם, כך סיפרו לנו, הגיעו כ-3,000 אנשים, בתוכם הרבה מבוגרים, שנהנו מהופעה, מג'אנק פוד ומבירה. הסתובבנו שם כשעתיים שבמהלכן הגיעו עוד ועוד אנשים, גם משפחות, אבל עם ילדים גדולים ובגיל שתיה.
מי היו שם? החשודים הרגילים – שריגים, שפירא, באסטר'ס עם הסיידר ועם החוצפה IPA שמבושלת בבית, אביר האלה ומבשלת השחר, ללה, מבשלת הנגב, המרכז לבירה ביתית, ואורחים מרחוק: דאנסינג קאמל התל אביביים והצבי הכפר סבאים, שמבשלים חוזית במבשלת העם. וגם טאקוונביר, מנו, מבשלת שמשון שפתחו פאב בקיבוץ צרעה ושבקומוניקטים היחצניים שליוו את הפסטיבל הוגדרו כותיקי המבשלים באזור, ומבשלת מוסקו שקיבלו את הרשיון לפני מספר חודשים וכבר מעמידים מתחמים מרשימים באירועים. שכחתי מישהו?
מבחינת הבירות, לא טעמנו משהו חדש שהרטיט את נחירינו ואת בלוטות הטעם. פוסט שני ברציפות שאני גומרת את ההלל על הדאבל IPA של ישרא-אייל, אבל היא באמת שווה את זה. גם הבירות של ללה חביבות עלינו למדי, וכבר נמאס לי לכתוב על דאנסינג קאמל-שריגים-שפירא, אבל לא ממש מתחשק לי לכתוב על בירות שכל קשר בין התווית שלהן לתכולת הבקבוק מקרי במקרה הטוב ומביך במקרה הפחות טוב. האם זאת סטגנציה? אובדן תקווה וייאוש כללי עקב המיסוי ופשיטות של מע"מ על מבשלים ביתיים? סתם אדישות? בורות? התפשרות על מכירת תוצרים בינוניים כדי לא לבזבז אצוות בישול? ואולי זה אנחנו, שבשנתיים וחצי מפתיחת הבלוג ומהפעם הראשונה בה פקדנו את פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה טעמנו אלפי בירות מעשרות מדינות, חידדנו את החושים והעלינו את סף הריגוש? לא יודעת. האוירה המהנה עדיין נמצאת שם בפסטיבל מטה יהודה, נשמח אם בפעם הבאה ניווכח בחידושים ושיפורים בתחום הבירה, ושהטמפרטורה תהיה אנושית יותר.
בערב, אחרי שני פרקים של מד מן ומקלחת, חזרנו למכונית והדרמנו עד בגין פינת רחוב הרכבת, לארוחת ערב בטאיזו. אם לא שמעתם על טאיזו, כנראה שאתם קוראים וואינט יחסים במקום אקטואליה בוערת, קרי מדורי ביקורת המסעדות. הזמנו 3 שבועות מראש, התרענו על צמחו-טבעונות מבעוד מועד ובמשך שעתיים פונקנו במנות מופלאות ועשירות. לראשונה שמענו על הטאיזו מספר חודשים לפני הפתיחה. ידידינו א', שאיכשהו היה מעורב בייעוץ אלכוהולי למקום שבבעלותו של הבעלים של וודקה סטוליצ'ניה, סיפר לנו שבמקום תוגש בירת בית שאלכסנדר מבשלים במיוחד למקום – לאגר אסייאתי יבשה. עכשיו, א' שופע בסיפורים שנשמעים לא סבירים בעליל, וכל נסיון לאמת את השמועה עם אנשי בירה נחל כישלון, עד לפתיחת המסעדה, אז השמועה התבררה כנכונה, כמו שאר הסיפורים הלא-סבירים של א'.
איך הבירה? זהובה, מעט עכורה, עם ראש קצף גדול. ארומה של לתת ושל כשות גרמנית – עשבונית וטיפה פרחונית. בפה מורגשת הלתת, מעט מתיקות ומעט מדי יובש. גוף קל. יותר מרירות היתה עושה לבירה טוב. מחיר – 32 ש"ח. גבוה, אבל פחות ממחיר בקבוק של בירה ישראלית בברים רבים בעיר, וייחודי למקום. טאיזו היא מהמקומות הבודדים בארץ עם בירת בית אמיתית, כזאת שבושלה במיוחד עבור המסעדה או הבר. רוב המקומות שמגישים "בירות בית" מוזגים בירה צ'כית/ אוסטרית כלשהי שהיבואן שאיתו הם בהסכם מספק להם יותר בזול.
קוראים ושותים - בלוג בירה 