טריו וארבעת הדובים

הזמן: תחילת שבוע קיצי במיוחד

המקום: פינת האוכל של דרור וכרמית

השותים: דרור טרבס מהבלוג החלוצי רק בירה, החשאי, אני ובסוף גם קצת כרמית

הנשתים: טריו IPA , רביעיית בירות מבית מבשלת הדובים.

קצת רקע: כדי לגייס כספים לפתיחת הסניף החדש של ביר מרקט בשרונה מרקט, שסוף סוף עומד להפתח, דגן ורותם בר אילן ממבשלת הדובים/ מבשלת העם/ ביר מרקט/ עזר כנגדן של נשות חיל הרימו בחורף האחרון קמפיין הדסטארט מוצלח, בו התומכים זכו לשלל פינוקים. אחד הפינוקים היתה רביעיית הטריו IPA, 4 בירות, אותו מתכון בסיס של שמרים ולתת, אותו אחוז אלכוהול (6%) אותה דרגת מרירות (50 IBU. לשם השוואה, דרגת המרירות של הבירה הנמכרת בישראל היא 13 IBU). השוני הוא בכשות: כל אחת משלושת הבירות הראשונות בסדרה מכילה זן כשות אחד, והרביעית מכילה את שלושתן.

החשאי הזכיר אירוע שנערך לפני כ-4 שנים בפורטר אנד סאנס בתל אביב, בשם Samuel Adams Deconstructed – בו הוטעמה סידרה של 5 בירות שהיוו את סדרת המבשלה האמריקאית פורצת הדרך. לכולן אותו מתכון בסיס של בירת Latitude 48. הלאדידטיוד מורכבת מ-5 סוגי כשות, ולכל אחת מהבירות בסדרה, כשות אחת מהחמש. הנה רשמי הטעימה של אורן אבראשי מאותו אירוע.  בטעימה הזאת נכחו גם הדובים, וכנראה שהפירוק לגורמים של אותו מתכון עם רכיבים שונים השפיע עליהם. קצת פחות שאפתנים מסמואל אדמס, עם קצת פחות תקציבי שיווק, אבל עם הרבה אהבה לכשות שמשחקת תפקיד בולט במבשלת הדובים, בחר דגן לאחד ולפרק שלושה סוגי כשות: גרמנית, אמריקאית וניו זילנדית.

כשדרור קיבל את הרביעייה שלו, הצעתי שנפגש לטעימה משותפת, שתדרבן את שנינו לכתוב. אם אני בקושי מוצאת את עצמי מזינה כתובת מייל וסיסמה למערכת, פלא שדרור זוכר את שלו. לשמחתי הוא שיתף פעולה, ואת הרשומה שלו תוכלו למצוא כאן. פונקנו ופינקנו במיטב חטיפי ארצנו, שהיוו התאמה מושלמת לטעימה.

ארוחת ערב לגיטימית

שלושת הבירות עם הכשות הבודדת ממוספרות, הבירה שמשלבת את שלושתן לא. אז הלכנו לפי הסדר שמבשלת העם קבעה, ולסיום שתינו את הטריו המשולבת; זאת הדרך הנכונה לטעמנו – קודם כל לבחון ולמצוא את האלמנטים הכשותיים בכל אחת בנפרד, ואז להבין את השילוב

.

Trio IPA 1 Columbus, עם כשות אמריקאית: צבע ענברי עמוק וטיפה מעונן עם ראש לבן וקטן. ארומה של מנדרינה, טיפה סוכריה ואננס, ובפה מרירות, שאחריה הדרים – בצד החמוץ שלהם דווקא. הגוף מלא, הסיומת מיצית והדרית, טיפה מתוקה ומגורענת (מלשון grain) בסוף. מאוד מגוזזת.

Trip IPA 2 Pacific Gem, עם כשות ניו זילנדית. הבירה הקציפה אז מזגנו מהר. גם הבירה הזאת ענברית, אבל טיפה בהירה יותר מהראשונה. ראש לבן-צהבהב ענק ויפה. הרחתי סבון וטיפה אבק, ואחר כך הגיעו פרחים, מנגו וקיווי. זאת בירה יבשה ומרה, בלי להתנצל, עם טעמים של סבון וקצת אורנים – או אולי בת-אורן? הגוף בינוני – זאת בירה קלה יותר מטריו 1, הסיומת מייבשת את הלשון. גם היא מאוד מגוזזת ויש סבוניות בסיומת. זאת בירה אגרסיבית יותר ופחות קלה לשתיה מהראשונה.

Trio IPA 3 Hellertauer, עם כשות הלרטאו הגרמנית, אחד הזנים הבסיסיים בעולם הבירה: גם זאת ענברית-זהובה ומעוננת, עם ראש לבן-צהבהב. ארומה פרחונית – מעט יסמין, מעט עשב. עדינה יותר מהאחרות. המרירות עדינה ופרחונית יותר, ואז מגיע מעט יובש. הגוף בינוני, הסיומת מרירה ועדינה, עשבונית טיפה.

לבסוף – Trio IPA, שמורכבת משלושת סוגי הכשות. זאת בירה בצבע ענבר-ברונזה, מעורפלת ועם ראש קצף לבן. באף מרגישים בהתחלה מעט פירות טרופיים, אחר כך אורנים, בסוף פרחים ואז קצת אבק. בפה מרגישים תכונות משלושת סוגי הכשות שהרכיבו אותה: יובש מהפסיפיק ג'ם, עדינות מההלרטאואר ומעט פירותיות מהקולומבוס, עם מתקתקות כמעט ולא מורגשת. שוב הרבה גיזוז, גוף מלא, סיומת עם מרירות עדינה וטיפה שמריות.

אלו לא הבירות הטובות ביותר שיצאו ממבשלת העם, שהוציאו עד היום כמה מהIPA's והAPA's היותר טובים בארץ, אבל הניסוי מרתק וזאת תשורה הולמת לאוהדי המבשלה, שמהווה מעין הצצה לאספקט מסוים של בישול בירה: בחירת חומרי הגלם, השילוב והיחסים לקבלת תוצר סופי אופטימלי. הכי אהבתי? את הרביעית. השלם גדול מסכום חלקיו, נו.

חושבת שאת הבירה הזאת לא תוכלו להשיג, אבל עשרות בירות בוטיק ישראליות אחרות – בקבוקים לצריכה במקום, לקניה הביתה וכמה ברזים משובחים, תמצאו בשרונה מרקט, בקצה שקרוב יותר למתחם שרונה. שאר המתחם לא מעניין כל כך, אבל ממול יש פלאפל ג'ינה, שעד שאהובי אריאל הקוסם יחליט לזכיין, זאת הבחירה הכי טובה בעיר.

רשומה מאגמתית.

בין 80-ומשהו הבירות שבקבוקיהן מוצגים לראווה וקורצים לעוברים והשבים שחולפים על פני הביר מרקט, יש הרבה בירות שמבושלות במבשלת העם, ששייכת לאותו תאגיד ענק שמפעיל גם את הביר מרקט. מבשלת העם מוכרת בקרב קהל המבשלים והבירגיקס, אבל לקהל הרחב השם לא אומר משהו.

בקצרה, מבשלת העם היא מבשלה ברישיון, עם תעודת כשרות, שמציעה שירותי בישול חוזי למבשלים ביתיים שרוצים למכור בחנויות או במסעדות/ ברים, אבל לא רוצים לקפוץ למים העמוקים של הקמת מבשלה ברשיון, לבתי עסק שמעוניינים בבירת בית או לכל מי שחפץ בבירה כגימיק. הלקוח נותן מתכון, או מפתח אחד בשיתוף עם דגן, המבשל הראשי, העם מבשלים, מתווים, מברקדים אם יש ברקוד והרי לכם בירה שמוכנה, לפחות אדמיניסטרטיבית, לפרוץ את גבולות הגיזרה של הביתיות.

בשנה האחרונה כתבנו על מספר בירות שמבושלות במבשלת העם: בירה הרצל, מייבירוביץ, בירת 48 והפרייבט לייבל של הדובים, שכמו כל הבירות של מבשלת הדובים, שאף היא שייכת לתאגיד הענק, מבושלת שם. בביקורנו הראשון בביר מרקט איתרנו 7 בקבוקים של בירות שעוד לא שתינו, כולן של מבשלים ביתיים שעברו לבשל באבן יהודה. מבשלות מסחריות, גם בוטיקיות, נוטות לא לקחת סיכונים וממעטות להרחיב את הקו ולהציע בירות חדשות. הדוגמא הקיצונית היא מבשלת הנגב, שבמהלך כל שנות קיומה מבשלת את אותן שלוש בירות. כשהבירה, שמופצת בשוק הישראלי הקטן, אמורה לפרנס משפחות, בישול אצוות גדולות של בירות חדשניות הוא קצת פחות אטרקטיבי.

מאגמה אדמונית ומאגמה זהובה הן שתיים מהבירות שהעמסנו בביקור. במקור הן מבושלות במבשלת הצפון, ששוכנת בדרום רמת הגולן. עבורנו אנשי המרכז הצפון זה כל מה ששוכן צפונית לצומת קיסריה, אבל זה די שקוף שמי שקורא לבירה שלו מאגמה לא מתגורר בנהריה*. המאגמה הזהובה היא הראשונה שפתחנו, אי-אז בסוף ספטמבר. אייל בסגנון בלגי, בצבע ארד עמוק ומעונן ועם ריחות של קליפת תפוז, זרעי כוסברה וסוכריה. החשאי הריח גם אגס ביין. ההרגשה הראשונית בפה מימית ואנמית, אולם טעמים מרירים ופרחוניים משתלטים על הפלטה די במיידי. הגוף קל עד בינוני, אבל גיזוז אגרסיבי מכבייד ומאט את השתיה ובסיומת הקצרה חשים במרירות כשותית וגם במתיקות. למרות שהבירה מבושלת במבשלה מסחרית, עדיין מרגישים את הבוסריות, ה"ביתיות" אם תרצו.

המאגמה האדמונית נטעמה על ידינו לפני שבוע-שבועיים. אחרי הזהובה, שלא הפילה אותנו בלשון המעטה, הציפיות שלנו לא היו גבוהות. נעים לכתוב שהופתענו לטובה. האדמונית היא אמריקן פייל אייל, שכשמה כן היא, אדמונית, טיפה חומה, כמעט צלולה, שנמזגת עם ראש קצף לבן ויפה. הכשות מעניקה לבירה ניחוחות נעימים של פירות, מעט אשכולית וגרגירי יער בשלים (תחשבו על קטיף פירות יער בחופשה בצימר בגולן. מכניסים לסלסלה, משאירים את הסלסלה באוטו כשנכנסים לצהריים במפגש השלום של אבו נידאל במסעדה, חוזרים לאוטו. הריח הזה). הטעם, כראוי לז'אנר, מריר, טיפה יבש. גם הבירה הזאת ניחנה בגיזוז רב, אבל כאן זה פחות הפריע והשתלט והסיומת מפתיעה עם גרעיניות/ מאלטיות מרעננת. נהנינו מאוד מהאדמונית ואשמח לשתות אותה שוב.

*ואני תוהה אילו שמות גבריים וקשוחים תקבלנה הבירות הבאות שיבושלו בגולן, אחרי שמאגמה ובזלת נחמסו?בירה קהלני? יהודה הראל פייל אייל?. אה, חרמון. איזה מזל שיש את החרמון.

 

יש בסטה של בירה בנמל יפו!

הזמן: רביעי בערב, בפתיחה השקטה של הביר מרקט בנמל יפו
המקום: הביר מרקט בנמל יפו
השותים: החשאי, אני, עוברים ושבים.
הנשתים: מה שבברזים

לפני חודשיים אורן אבראשי העלה בבלוגו רשומה שכותרתה כמה חבל שאין ברלי ווין בארץ שמסקרת את ברלי ווין, חנות משפחתית קטנה בקופנהגן, שמתמחה בבירות קראפט. את הפסקה הראשונה בסיקור חותם המשפט "[…] בתקווה שבמהרה בימינו תהיה חנות במתכונת שכזו גם בלבנט."

רק בריאות, אבראשי. רק בריאות.

(אפשר להזמין אצלך משאלה לטיקי בר?)

בזמן ששורות אלו נכתבות, הביר מרקט, בסטת הבירה הראשונה בלבנט, כבר חי ובועט. פינה קטנה בשוק הנמל ביפו מול הים ומול החומוסיה, 80 סוגי בירה בבקבוק מכ-20 מבשלות בוטיק שפועלות כאן, בלבנט, שני ברזים – אחד מתחלף (אתמול בערב כיכבה מלכה אדמונית) ואחד קבוע, Jaffa Ale שמיוצר עבור המקום ע"י מבשלת העם, שעומדת, ביחד עם ליאור וייס ממבשלת חיפא גם מאחורי הביר מרקט. החשאי ואני הקדמנו והגענו לבדוק את המקום אתמול בערב, לפני הפתיחה הרשמית.

עגלת הבירה בכניסה למתחם. כנסו כנסו, הבקבוקים בפנים!

לביר מרקט יש נוכחות כבר בכניסה לשוק הנמל: עגלה ובה נמזגת הבירה לעוברים ולשבים, במחיר 24 ש"ח לכוס שליש מפלסטיק. הברזים זהים לאלה שבתוך המתחם. על מלכה אדמונית כבר כתבנו בעבר. הג'אפה אייל חומה, מעורפלת עם ריחות כשותיים עדינים של אשכולית ואורן ומרירות עדינה, מעט פירותית ונגיעות של מתיקות. גוף קל, גיזוז רך: לא בירה מהפכנית, אבל מספקת את הסחורה ומרווה את צמאונם של הבאים בשערי השוק. המהפכה בפנים וגם שם מוזגים בירה מהחבית, אבל השוס האמיתי נמצא מאחורי הבר.

אין בית ספר. מת. מותר ליהנות מהקונספט של לוח וגיר.

מדפי עץ מינימליסטיים ובהם, לפי סוגים, מסודרות שורות על גבי שורות של בירות ישראליות. מלאגרים ופילזנר קלילים, עבור באיילים בהירים, IPA ושות', דרך בירות חיטה ובירות בסגנון בלגי וכלה בפורטרים ובסטאוטים. עשרות בקבוקי שליש, ממבשלות מוכרות וותיקות כדוגמת אלכסנדר ובזלת, דרך מבשלות חדשות ומבטיחות כמו מבשלת שריגים ועד מבשלות ביתיות שמבשלות במבשלת העם בישול חוזי שמאפשר הפצה ומכירה מסודרת, כמו בירת 48 וכמו מבשלת הצבי, שזו הפעם הראשונה שנתקלנו בבירות שלהם. עוד על המדפים: הבירות של מבשלת הגליל, שלמיטב ידיעתי לא מופצות במרכז ובקרוב גם אייסיס ממושב דקל בדרום, שאף הן קשות להשגה כאן.

אז מה קונים מכל השפע הזה? שישיות מיקס-אנד-מאץ'. לוקחים מארז, ממלאים במה שרוצים, משלמים 85 ש"ח – מחיר סביר לכל הדעות. מחירו של בקבוק בודד במקום – 17 ש"ח. מחירו של בקבוק בירה ישראלית בחנויות נע בין 15-18 ש"ח. השישיה משתלמת.

בחזית – שפחתכם החרופה כותבת רשמי טעימה.
בעורף – המון בירה.

המבחר גדול, מרהיב ביופיו – כל התויות הססגוניות הללו שובות את העין – ולרשות המבולבלים והתועים עומד צוות שאוהב בירה, מבין בירה וטעם כל אחת ואחת מהבירות שבחנות. האינטרס שמניע אותם (ושהביא לפחות אחד מהם להתפטר מעבודתו כדי למכור בירה בשוק) הוא אהבת המשקה, לא אחוזי מכירה, לא תמריצים מחברות וממונופולים בענף (איזה מונופולים? פאבו? ג'מס?) – פשוט אהבה גדולה לבירה ואמונה בתעשיה המקומית. הם יעזרו לכם וימליצו לכם אם תרצו ותצטרכו.

החשאי ואני באנו מוכווני מטרה, על שביעיית בירות שמעולם לא שתינו ושאפשר להשיג בלעדית בביר מרקט. על הרכישות שלנו אולי נכתוב בהמשך. אנחנו אמנם רכשנו, אבל כדי לפתוח את השנה בטוב, הבלוג קיבל מהביר מרקט שוברים לשתי שישיות בהרכבה להגרלה בין הקוראים. כן, כן. אתם לא צריכים לעשות הרבה, רק לעשות לייק לדף הפייסבוק של הבלוג, לדף הפייסבוק של הביר מרקט ולהשאיר תגובה לרשומה (עם כתובת מייל אמיתי, כדי שאם תזכו, נוכל לשלוח לכם את השובר). תכתבו שנה טובה או משהו כזה. אם אתם מאוהדי הבלוג ו/או הביר מרקט, ציינו זאת בתגובה.
ההגרלה תערך בשעה 16:00 ביום ראשון, ערב החג, אז יש לכם סופ"ש שלם ללייקק.

יאללה בואו, מגניב שם.

גבולות 48

הזמן: שישי בערב, בסיומו של שבוע מתיש
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: 48, בירת אייל ישראלית

בניגוד לבירות אחרות ששתינו, שבושלו במבשלת העם, על בירת 48 ומבשלה ליאור הרץ לא שמעתי מעולם. לא פגשתי אותו בפסטיבלים ולא שתיתי תוצרים של בישולים ביתיים שלו. זה מגניב, כי בשטעטל שידוע כסצינת בירת הבוטיק הישראלית כולם מכירים את כולם; נדיר שנקרית בדרכנו בירה נטולת פנים וגב.

על גב הבירה, שנושאת את המספר הטעון 48, יש סיפור מעשה על חיילים בריטיים שגנבו טנקים, הסתפחו להגנה והקימו את חיל השריון הישראלי. למרות שעוז 77 של אביגדור קהלני נמצא ברזומה הקריאה שלי, למרות שלא פעם ולא פעמיים ביקרתי בעמק הבכא, היסטוריה צבאית איננה כוס התה שלי. עם זאת, אם נניח שערך הויקיפדיה של חיל השריון לא נערך כדי להתאים לשיווק הבירה, הסיפור אמנם מוזר אבל לא מצוץ מהאצבע. הסיבה שבגינה חיילים סקוטים ואירים החליטו להשאר בפלשתינה עם תום המנדט נשגבת מבינתי, אבל מילא.

48 היא בירה מסוג אמבר אייל. צבעה אדמדם-חום מעורפל וכשמזגנו נוצר ראש יפה: גדול ועמיד בצבע קרם. באף חשנו מעט הדר שמגיע מהכשות וגם צימוקים ושוקולד. בגזרת הטעם – מרירות, לתת, רמזים לשוקולד חלב ולקראת הסוף חמאתיות, משהו שאנחנו לא אוהבים לטעום – לא בבירה, לפחות (וגם לא לא בבירה, מטעמי טבעונות). הגוף קל, הגיזוז טוב וחי, והסיומת, גם אחרי הבליעה, חמאתית. זאת לא בירה גרועה אבל משהו חסר בה – רעננות ואיזון אני מניחה. יש מקום לשיפור ואם תבושל אצווה נוספת אשמח לשתות אותה שוב ולהתרשם.

(ומה זאת השתיקה הזאת? למה את לא כותבת? התשובה: לחץ אטומי. אי אפשר להגדיר אחרת את החיים שאותם אני צולחת בשבועות האחרונים. מסתייעת בCognitive Enhancers, מפסידה שעות שינה, גופי כואב מישיבה, ראשי טרוד מישיבה לא מספקת ומצפוני בוער מהבחירה ללמוד סטטיסטיקה במקום להפגין ברחובות בשבוע שעבר. רק שאצלח את המבחנים ואת סמסטר קיץ – בסתיו ארפה קצת, באמת.

אנחנו שותים, מתעדים וצוברים נושאים לכתיבה. רשומות על בירות בהירות זולות ועל בירות בלגיות שעדיף בכלל לשתות בחורף בקנה, וגם הרשומה המובטחת על הפאב הכי חמוד דרומית לאילון דרום, האיזו בר בשדה בוקר, אבל צריך זמן).

 

 

 

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

הדובים עוקפים מימין

הזמן: מוצ"ש, בהפוגה מהלימודים
המקום: מול הפרק על פלונטר של פורטיס בסלון
השותים: ילדת הריטלין והמבוגר האחראי
הנשתה: אראקיס של מבשלת הדובים

אתמול בערב נצפתה השתלטות עוינת על סדר השתייה שלנו ושיבוש אסטרטגיית ניקוי המקרר.  הדובים שעומדים מאחורי מבשלת הדובים החליטה לממש את האיום ולהוציא אחת לחודש בירה מיוחדת במהדורה מוגבלת, בלי להתחשב במציאות העגומה ובארבעת הדובים האחרים שיושבים בשקט בחושך בפינה של המקרר ומחכים לתורם. כן, יכולנו להתעקש, להעיף את בקבוק האראקיס, הIPA החדשה של הדובים שקנינו בתחילת השבוע לקצה המקרר, אבל מה היינו מרוויחים מזה? כלום. אם היינו שומרים על הOrdnung הקדוש (ובהנחה שהדובים שומרים על הOrdnung שלהם),  האראקיס כבר לא היתה ניתנת להשגה עד שהיינו מגיעים לכתוב עליה והדובים היו משגרים לחלל עוד בירה שגם היא היתה מסבכת לנו את לוח הזמנים.

התרווחתי על הספה בשעה שהחשאי רכן על השולחן ורוקן את תכולת הבקבוק לכוסות. למה הפרט הזה חשוב? כי ההתרווחות מיצבה את נחיריי במרחק מטר מהבירה, אולי יותר. למרות המרחק, ניחוחות הדריים פלשו למרחב האישי שלי. טריות? תועפות כשות? לא יודעת, אבל לא ציפיתי לזה בכלל. כשהחשאי מזג והגיע הזמן לרחרח באופן פעיל, הנוכחות ההדרית התבהרה, הפכה לתפוז והתעדנה לטובת הדומיננטיות של ריחות אורן ואננס. לרגע הרגשתי כמו בלוגרית אופנה שקיבלה בקבוק בושם שעליו היא אמורה לגמור את ההלל. ואכן, יש סיבה לגמור את ההלל על הריח, גם מדהים וגם שינוי מבורך מכל הבירות האשכוליתיות בהן נתקלנו לאחרונה (מתים על אשכולית, אבל שתינו המון IPA כאלו בזמן האחרון).

הטעם? מר. מר מאוד. זה הקטע של הבירה וזה מהנה אבל חסר לי עומק ועוד משהו מעבר למרירות. הבירה מרעננת מאוד, חלקלקה עם סיומת יבשה שממשיכה בקו ההדרים והאננס.

כולי תקווה שעד שתצא המהדורה המוגבלת הבאה של הדובים, נזכה לשתות את הבירות הקבועות, שבקצב הנוכחי יהפכו להיות תושבות קבע בפינה החשוכה של המקרר.

Recap

או סגירת פערים, רגע לפני שחוזרים לשגרת הקריאה-שתיה.

1. על המרפסת של אביר האלה, 30.7.11

העוקבים אחרי דף הפייסבוק של הבלוג (לייקקו לעדכונים ולדיווחים ביזאריים מאחורי הקלעים) אולי כבר נתקלו בתמונות מהביקור במבשלת אביר האלה שנערך בשבת הקודמת. זאת היתה השבת האחרונה והמאוד חמה של ביקורם של גיס וגיסה בארץ והמשפוחה שמה פעמיה למושב צפרירים בדרך עוקפת מלאת אנדרטאות לביקור אצל ארם ובת שבע דקל, שמבשלים בירה, מכינים ליקרים מהפירות המקומיים ומגבנים גבינות. בנובמבר האחרון עצרנו בצפרירים עם אבא ואמא של החשאי במסגרת טיול יומולדת משפחתי. הם התלהבו מהאיש והאגדה וסיפרו על הטיול לגיס, שביקש להגיע לשם במהלך החופשה בישראל.

ירדנו למבשלה שממוקמת במרתף שארם בנה מחוץ לבית, להסבר על יצירת הבירות והליקרים. לאחר מכן משפחת דקל פתחה לנו שולחן טעימות על דק העץ החדש. שתינו את הDeep Soul, עם טעמים עמוקים ומודגשים של סילאן וגם כוסברה, וגם את הTouching Blade. הבירות של האביר עזות בטעמם, כבדות ולא מתחנפות לשותה. החשאי קורא להם ארם בבקבוק, ואני בטוחה שמי שמכיר את האיש ואת הבירה יבין בדיוק למה הכוונה.

בנוסף טעמנו את הBarley Wine, בירת יין שעורה. יצא לי לשתות את סוג הבירה הזה בזמן האחרון ולא התלהבתי במיוחד. לארם יש שני סוגים, האחת מבוססת אאל"ט על בירת החיטה (האם זה עדיין יין שעורה?) שמותססת עם שמרי יין והשניה על הDeep Soul האהובה. אחת מהן, לא זוכרת איזו, היתה קלילה מאוד, צלולה ונעימה לשתיה – מאוד לא טיפוסי.

כאנשי קוקטיילים, לא יכולנו שלא לטעום ולקנות ליקרים, במיוחד אחרי הרכישות הקודמות והמוצלחות של ליקרי תאנים, רימונים, שסק וליקר רוזמרין אחד שמטופטף לכוסיות ג'ין. ליקר הג'ינג'ר חזק, חריף ויתאים מאוד לתיבול של אלכוהול לבן. גיס ממליץ לנסות לשלב גם ליקר אגסים בסיפור. עם זאת, רוב הליקרים של אביר האלה שתיים מאוד לכשלעצמם, עם כ-15% אלכוהול. ליקר בננה נארז ונשלח לקליפורניה, הג'ינג'ר נלקח לתל אביב. לא זוכרת מה מצא את דרכו להרצליה; אבדוק בארוחה המשפחתית הבאה. בת שבע פתחה את המיכל בו תוססים תותי העץ והגישה לנו טעימות של הפרי בכוס – כיף גדול.

(להלן תוכן פרסומי שאני לא מקבלת עליו ולו שנקל: ב26-27 לאוגוסט, שזה שישישבת, יתקיים בגבעת ישעיהו הפנינג של מבשלות הבירה של מטה יהודה. יש דפייסבוק לאירוע)

2. יום הIPA במבשלת הדובים, 4.8.11

יש לי יום-יום חג זה בטוח שיר שנכתב על ארצות הברית, המקום שהנחיל לנו את הHallmark Holidays, שני ימי זכרון לאלביס, International Tiki Day (בשבת הקרובה – חגגו עם מאי תאי ראוי, בבקשה. מותר להחליף את הקלמנט בסיינט ג'יימס) ויום היו-יו הבינלאומי. אז את יום היו-יו פספסתי השנה, אבל שמחתי על ההזדמנות לחגוג את האהבה לבירות בוטיק ולסגנון המריר הזה, שכל כך מתאים לי לקיץ. החשאי, אני, הילדה השוודית המתה ודרור מרק בירה שמנו פעמינו לאבן יהודה, לחצר של מבשלת העם (ששוכנת ליד מפעל של ארטיקים!), לערב של כרטיסיית ניקובים וטעימות ב-5 ש"ח, סורבה כשות וקיבוץ גלויות של בירגיקס – מבשלים ושתיינים – לצד אנשים שבאותו ערב שמעו לראשונה על IPA ואני מקווה שלא בפעם האחרונה. באירוע נמזגו כל סוגי הIPA שמיובאות לארץ (סמואל אדמס, פולר'ס, ברוקלין וברו דוג) וכן בירות של מבשלות מקומיות. תראו:

החשאי ואני קנינו שתי כרטיסיות והחלטנו להתמקד בבירות הפחות-נפוצות ולכן ויתרנו על אינדירה, שנמזגת בתל אביב, ועל הדאנסינג קאמל. פספסנו גם את בנימינה ששתינו לראשונה בלונגשוט והיתה לנו טעימה מאוד, כי היא אזלה כשהגיע תורה. חוץ מזה, שתינו את כל הבירות שעל הלוח. חוץ מהבירות שעל הלוח שתינו גם את הIPA של Danny the Winemaker ממבשרת ציון ואת האמרילו של MaiBEERovicz. שתי ההפתעות הגדולות של הערב מבחינתי היו הגולדן של הרצל והסיטרה של מיבירוביץ, שהיתה אשכוליתית, ארומטית וקיצית, כמו שצריך. בחוץ היה דוכן נקניקיות. תמיד באירועי בירה יש דוכני נקניקיות או קבבים ותמיד החשאי ואני חוטפים קריזה, כי אין לנו מה לאכול. אותו סיפור חוזר על עצמו גם בברים שונים (אהממ… נורמה ג'ין, שטרן1…), בהם אנחנו נאלצים להסתפק בצ'יפס או לצאת באמצע הבילוי כדי לאכול במקום אחר. לתשומת ליבם של בעלי הברים ומארגני הפסטיבלים: זה לא כיף לנו בכלל. לא לחשאי, לא לי ולא לצמחונים-טבעונים אחרים שאמנם עושים מאמץ עילאי לחיות על כשות ולתת, אבל גופם בוגד בהם ודורש גם אוכל מוצק מפעם לפעם.

התמונות מיום הIPA באדיבות צילום משכר-אירועי אלכוהול