RSS

טריו וארבעת הדובים

??????????????

הזמן: תחילת שבוע קיצי במיוחד

המקום: פינת האוכל של דרור וכרמית

השותים: דרור טרבס מהבלוג החלוצי רק בירה, החשאי, אני ובסוף גם קצת כרמית

הנשתים: טריו IPA , רביעיית בירות מבית מבשלת הדובים.

קצת רקע: כדי לגייס כספים לפתיחת הסניף החדש של ביר מרקט בשרונה מרקט, שסוף סוף עומד להפתח, דגן ורותם בר אילן ממבשלת הדובים/ מבשלת העם/ ביר מרקט/ עזר כנגדן של נשות חיל הרימו בחורף האחרון קמפיין הדסטארט מוצלח, בו התומכים זכו לשלל פינוקים. אחד הפינוקים היתה רביעיית הטריו IPA, 4 בירות, אותו מתכון בסיס של שמרים ולתת, אותו אחוז אלכוהול (6%) אותה דרגת מרירות (50 IBU. לשם השוואה, דרגת המרירות של הבירה הנמכרת בישראל היא 13 IBU). השוני הוא בכשות: כל אחת משלושת הבירות הראשונות בסדרה מכילה זן כשות אחד, והרביעית מכילה את שלושתן.

החשאי הזכיר אירוע שנערך לפני כ-4 שנים בפורטר אנד סאנס בתל אביב, בשם Samuel Adams Deconstructed – בו הוטעמה סידרה של 5 בירות שהיוו את סדרת המבשלה האמריקאית פורצת הדרך. לכולן אותו מתכון בסיס של בירת Latitude 48. הלאדידטיוד מורכבת מ-5 סוגי כשות, ולכל אחת מהבירות בסדרה, כשות אחת מהחמש. הנה רשמי הטעימה של אורן אבראשי מאותו אירוע.  בטעימה הזאת נכחו גם הדובים, וכנראה שהפירוק לגורמים של אותו מתכון עם רכיבים שונים השפיע עליהם. קצת פחות שאפתנים מסמואל אדמס, עם קצת פחות תקציבי שיווק, אבל עם הרבה אהבה לכשות שמשחקת תפקיד בולט במבשלת הדובים, בחר דגן לאחד ולפרק שלושה סוגי כשות: גרמנית, אמריקאית וניו זילנדית.

כשדרור קיבל את הרביעייה שלו, הצעתי שנפגש לטעימה משותפת, שתדרבן את שנינו לכתוב. אם אני בקושי מוצאת את עצמי מזינה כתובת מייל וסיסמה למערכת, פלא שדרור זוכר את שלו. לשמחתי הוא שיתף פעולה, ואת הרשומה שלו תוכלו למצוא כאן. פונקנו ופינקנו במיטב חטיפי ארצנו, שהיוו התאמה מושלמת לטעימה.

ארוחת ערב לגיטימית

ארוחת ערב לגיטימית

שלושת הבירות עם הכשות הבודדת ממוספרות, הבירה שמשלבת את שלושתן לא. אז הלכנו לפי הסדר שמבשלת העם קבעה, ולסיום שתינו את הטריו המשולבת; זאת הדרך הנכונה לטעמנו – קודם כל לבחון ולמצוא את האלמנטים הכשותיים בכל אחת בנפרד, ואז להבין את השילוב

.

Trio IPA 1 Columbus, עם כשות אמריקאית: צבע ענברי עמוק וטיפה מעונן עם ראש לבן וקטן. ארומה של מנדרינה, טיפה סוכריה ואננס, ובפה מרירות, שאחריה הדרים – בצד החמוץ שלהם דווקא. הגוף מלא, הסיומת מיצית והדרית, טיפה מתוקה ומגורענת (מלשון grain) בסוף. מאוד מגוזזת.

Trip IPA 2 Pacific Gem, עם כשות ניו זילנדית. הבירה הקציפה אז מזגנו מהר. גם הבירה הזאת ענברית, אבל טיפה בהירה יותר מהראשונה. ראש לבן-צהבהב ענק ויפה. הרחתי סבון וטיפה אבק, ואחר כך הגיעו פרחים, מנגו וקיווי. זאת בירה יבשה ומרה, בלי להתנצל, עם טעמים של סבון וקצת אורנים – או אולי בת-אורן? הגוף בינוני – זאת בירה קלה יותר מטריו 1, הסיומת מייבשת את הלשון. גם היא מאוד מגוזזת ויש סבוניות בסיומת. זאת בירה אגרסיבית יותר ופחות קלה לשתיה מהראשונה.

Trio IPA 3 Hellertauer, עם כשות הלרטאו הגרמנית, אחד הזנים הבסיסיים בעולם הבירה: גם זאת ענברית-זהובה ומעוננת, עם ראש לבן-צהבהב. ארומה פרחונית – מעט יסמין, מעט עשב. עדינה יותר מהאחרות. המרירות עדינה ופרחונית יותר, ואז מגיע מעט יובש. הגוף בינוני, הסיומת מרירה ועדינה, עשבונית טיפה.

לבסוף – Trio IPA, שמורכבת משלושת סוגי הכשות. זאת בירה בצבע ענבר-ברונזה, מעורפלת ועם ראש קצף לבן. באף מרגישים בהתחלה מעט פירות טרופיים, אחר כך אורנים, בסוף פרחים ואז קצת אבק. בפה מרגישים תכונות משלושת סוגי הכשות שהרכיבו אותה: יובש מהפסיפיק ג'ם, עדינות מההלרטאואר ומעט פירותיות מהקולומבוס, עם מתקתקות כמעט ולא מורגשת. שוב הרבה גיזוז, גוף מלא, סיומת עם מרירות עדינה וטיפה שמריות.

אלו לא הבירות הטובות ביותר שיצאו ממבשלת העם, שהוציאו עד היום כמה מהIPA's והAPA's היותר טובים בארץ, אבל הניסוי מרתק וזאת תשורה הולמת לאוהדי המבשלה, שמהווה מעין הצצה לאספקט מסוים של בישול בירה: בחירת חומרי הגלם, השילוב והיחסים לקבלת תוצר סופי אופטימלי. הכי אהבתי? את הרביעית. השלם גדול מסכום חלקיו, נו.

חושבת שאת הבירה הזאת לא תוכלו להשיג, אבל עשרות בירות בוטיק ישראליות אחרות – בקבוקים לצריכה במקום, לקניה הביתה וכמה ברזים משובחים, תמצאו בשרונה מרקט, בקצה שקרוב יותר למתחם שרונה. שאר המתחם לא מעניין כל כך, אבל ממול יש פלאפל ג'ינה, שעד שאהובי אריאל הקוסם יחליט לזכיין, זאת הבחירה הכי טובה בעיר.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 13 ביולי 2015 ב- בירת בוטיק ישראלית, ישראל

 

תגים: , , , , ,

קוקטיילים עליך, תל אביב

in-up-strip-cocktails2015-605x240

הזמן: יום רביעי, מהשקיעה ועד הסגירה

המקום: פסטיבל הקוקטיילים של זמן אמיתי ואיש הענבים, מתחם התחנה, תל אביב

השותים: שני בירגיקס, אחד גאון שכל דבר שהוא שם עליו את הידיים הופך לאלכוהול משובח, אני ולקראת סיום גם החשאי

הנשתים: קוקטיילים, כמובן.

כמדומני, זאת הפעם השניה שנערך בישראל פסטיבל קוקטיילים. לפני כמה שנים היה נסיון לעשות משהו, שלא האריך ימים, כי לא באמת היה עניין. עכשיו, עם תשומת לב תקשורתית שלא עושה סימני היעלמות, ברי קוקטיילים שנפתחים אחת לשבוע ומסעדות שמכניסות תפריטי קוקטיילים מושקעים לצד המנות, הגיע הזמן ליריד.

די שמחנו לקראת האירוע. רבים מאלה שמכירים אותנו יודעים, שהרבה לפני ששתינו בירה, החשאי ואני ערבבנו קוקטיילים. למעשה, התחלנו לשתות בירה, כי כדי לשתות קוקטיילים מחוץ לבית היינו צריכים לעלות על מטוס, וזה יצא קצת יקר. הריברב, אחיו הגדול של החשאי, שהכניס אותנו לעניין, צייד אותנו בכלי מדידה ובספרים; אמא של החשאי נטעה עבורנו עץ ליים בגינה כדי שלא נדע מחסור; חברים מטיילים גויסו לרכישת ליקרים; למדתי קרמיקה כדי לפסל ספלי טיקי; והארון לאט לאט התמלא בכהילים שבשעתו לא ייובאו לכאן. היום, כדי לשתות טוב, אנחנו יכולים לעלות על קו 5 לכיוון תחנה מרכזית ולרדת בדי הרבה תחנות, או לחילופין, לקחת אוטובוס מהצד השני של הכביש, להחליף ל-480 ברכבת מרכז וליהנות מקוקטיילים בירושלים. אם אנחנו מעדיפים להשאר בבית ומגלים שחסר איזה רכיב, חנויות היין והירקות באבן גבירול/ באזל סוגרות לנו את הפינה.

אז יש מאגר כישרונות, יש מוצרים חדשים להציג, יש ברים מעניינים וחללים מרתקים למסיבות, יש עיריה שמעדיפה להשקיע באירועים במקום בטיפול במפגעים תחבורתיים, ויש לחברות האלכוהול תקציבי שיווק, שהופנו לפסטיבל, שנערך בתחילת יולי במתחם התחנה, ונערך בשיתוף פעולה של זמן אמיתי ואיש הענבים.

לא ממש ידענו למה לצפות. מחד, התוכניה, ששילבה דוכני יבואנים סטנדרטיים, גדולים וקטנים, יחד עם דוכני אלכו-פופס, שוופס וסודה סטרים, יציאות חריגות כנורמן פרימיום של הבירה ויקב אחד – בבחינת מי שמשלם מקבל – יחד עם ניים-דרופינג של ברים טרנדיים וברמנים כוכבים. מאידך, כניסה חופשית וקופונים במחיר של 79 ₪ לשלישיית קוקטיילים/ 69 ₪ במכירה מוקדמת/ 55 ₪ לאזרחי העיר מחזיקי דיגיתל הריחה חשוד; ציפיתי לכוסות פלסטיק קטנות עם דוגמיות, במחיר הזה.

אז מה היה? ראשית, הרבה פחות סליז ממה שציפיתי. כמו בוויסקי לייב השני, רוב המציגים הפנימו שהקהל מחפש ריגושים וחידושים ומקצוענות. כמובן ש*היה* סליז, כי אנחנו בישראל, אבל הוא התבטא בשתי דיילות בכניסה, אחת של קוארבו ואחת מההפקה, ובדוכן שמכר איזה משקה ירוק מוזר "זה ליקר עם קוקה, יודעת מה זה קוקה?" שאל המפעיל כממתיק סוד. כנראה שקוקה זה מונח מקצועי לE-numbers, חי חוץ ממים וסוכר, אלה היו רכיבי הנוזל הזה.

תקציבי השיווק הופנו לשכירת שירותיהם של הברמנים והמיקסולוגים הכי טובים בשטח, לדוכנים מושקעים ולקוקטיילים שהכי נתנו תמורה לכסף בהיסטוריה של מדינת ישראל: הכנה במקום, הגשה מכבדת, בלי התקמצנות על חומרי גלם, ובדוכנים הרציניים – אפילו לא בכוסות פלסטיק. היה קריסטל, היה אלומיניום, היה פוליקרבונט עמיד, היה זכוכית. בקיצור – תמורה מעולה ל-55 ₪ אחרי הנחה למשלמי ארנונה, וגם לרוכשים ב-79 ₪, שברגיל יקנו לך קוקטייל וחצי לפני טיפ. המחירים, שאבסולוטית נראו יקרים, עזרו לסנן והביאו קהל בוגר יותר ופחות נדחף, בהשוואה לאירועי בירה המוניים, וזה גם ראוי לציון.

Moscow Mule - Russian Standard. Love, love, love the mug!

Moscow Mule – Russian Standard. Love, love, love the mug

האוירה במתחם התחנה שמחה. קצת דעכה עבורי בהמשך הערב, כשהווליום – הן של המוזיקה והן של האנשים – עלה, אבל זה תמיד ככה שם, אבל התאים לאירוע, עם חניון גדול וחשוב מכך נגישות לתחבורה ציבורית.

ציונים לשבח? יאללה. זוברובקה ורוסקי סטנדרט עם קוקטיילים קלאסיים ופרשנויות עליהם; קמפארי במתחם שמח עליו היו אמונים אנשי הג'אספר, הפאב הכי כיפי בעיר; פטרון – טקילה לא כל כך באה לי בטוב, אבל האולד-פאשנד שיושן בחבית ניטרל את טעמי האגבה; הסיבוב הראשון של ההנדריקס, שבחוכמתו הגאון ביקש מהברמן למתן מתיקות. בסיבוב השני, עם החשאי, כשהתור התארך והאנרגיות אזלו, קיבלנו קוקטייל מתוק. מתוק מדי; השקה של מזקל חדש בשם IBA. האינטרנט לא מספר עליו הרבה, אז חשד סביר שזה מותג מדבקה. הדוכן היה קצת לחוץ וחובבני, הברמן הבודד לא כל כך התמודד עם הלחץ ב-10 בערב אז שתינו נקי וטעמנו מזקל מפולפל ונחמד שמהווה אלטרנטיבה טובה לג'יפה הזאת עם התולעת שנמכרת פה.

??????????????

@Campari. Not pictured – my Negroni.

היום יום ראשון. אני מנסה לאתר בדף הפייסבוק של האירוע ובאתר של איש הענבים את ההבטחות למתחם של בל בוי ושל האימפריאל ולא מוצאת. אני כמעט בטוחה שהיו הבטחות כאלו. כששאלתי משתתף מה קרה עם זה, הוא ענה שהתשלום לדוכן היה גבוה מדי בשביל עסקים פרטיים, וככה מצאנו את עצמנו עם פסטיבל יבואנים. אריאל לייזגולד מהבל בוי הציג עם אחת החברות, אבל זהו.

והנה נקודות לשיפור:

ראשית, המתיקות. הרבה מהקוקטיילים היו מתוקים מדי. הבירגיקית הלכה על קוקטיילים על בסיס וודקות בטעמים, שאם בתיכון לא הייתי מתעסקת בלהחליף קלטות ותקליטים עם אספנים מלטביה והפיליפינים, בטוח היו מעיפים אותי למגרש החניה שמאחורי מועדון זמן אמיתי – ככה הם היו דביקים ולא קשורים לעולם הקוקטיילים.

שנית, הזכרנו וודקה? כן, היה שם בעיקר וודקה. היה לנו וודקה בטעמים, כאמור (תיאו או ווינסנט – מישהו ממשפחת ון גוך ו-3 אוליבס, ששיתפו פעולה עם נורמן פרימיום), בלוודר, סטולי, רוסקי סטנדרט, זוברובקה. היבואנים יכולים לטחון את המוח על חדשנות עד מחרתיים, אבל כשיש 6 דוכני וודקה, בשעה שכל מובילי הדעה בארץ נמרחים על ג'ין ועל רום, כשהטרנד העולמי כבר מזמן עמוק בוויסקי אירי/ ברבן/ שיפון/ סינגל אסטייט מזקל, כשכולם ממתנים את המתיקות, היבואנים מעדיפים ללכת על בטוח. היה דוכן אחד של ג'ין בכל המתחם. לא היה משקה חום אחד לרפואה – למרות שלכל המציגים מותגי רום חזקים ו-וויסקי נחשק, ותחסכו ממני תירוצי "וויסקי זה משקה של חורף", תודה. לא היה אניס ולא היו ביטרים – וזה המקום לחשוף את המוצר המגניב הזה, תבלין לקוקטיילים, אם תרצו, לקהל מעבר ל-100 הברמנים שמשתמשים בו. אז עם כל הסליז, באמת ריספקט לא.ג.ת.ד שבחרה להציג את ה"קוקה", ולא את אחד ממותגי הוודקה, שבטוח מכניסים לה יותר כסף.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

שלישית, החלק המעניין בבירס הוא מתחם המבשלים הביתיים, אלה שקשה להשיג את תוצרתם ברגיל, העכברים שמניעים את התעשיה. דוכנים ספציפיים של ברים היו משרתים את המבקרים, שלא תמיד יכולים להגיע לשתות בהם, הופכים את האירוע לרלוונטי יותר על ידי האצלה של הקרדיט והמקצועיות על כל המתחם וכמובן מאדירים את המותגים בהם היו משתמשים. אפשר למצוא את שביל הזהב ע"י שינוי של אופי שיתופי הפעולה שכבר היו קיימים במקום או על ידי תמחור מיוחד לברים.

ואחרי הכל, זאת התחלה מוצלחת. בכל זאת, כמה מילים לסיום:

בעולם הראשון מונהגים Cocktail Weeks: שבוע הקוקטיילים של מנהטן, של לונדון, של מונטריאול – אפילו בסינגפור יש אחד! – הם התאגדויות של ברים, שבמשך שבוע מציעים קוקטיילים במחירים מוזלים, ברי פופ-אפ, מסיבות נושא, תחרויות, סמינרים וסדנאות מקצועיים שפתוחים גם לקהל הרחב והזדמנות להשקות של מוצרים מיוחדים. שבוע הקוקטיילים מלווה כמובן בפרסום מסיבי לברים המעורבים, בשיתופי פעולה עם חברות האלכוהול שמשתמשות בו כפלטפורמה פרסומית וכתו איכות. לדעתי, תל אביב לגמרי בשלה לפלטפורמה כזאת. "טרנד הקוקטיילים" לא מתחיל ונגמר בכתבות במאקו, אלא גם במוצרים – כהילים, ליקרים, סירופים טובים, ביטרים ומיקסרים איכותיים – שכיום אפשר להשיג בחנויות יין. אולי לא בכולן, אבל בהחלט במתמחות.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 5 ביולי 2015 ב- לא בירה, קוקטיילים

 

תגים:

כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 2 ביוני 2015 ב- IPA

 

תגים: , , , , , , , , ,

האח הגדול של הבירה – וויסקי לייב 2015

IMG_20150325_181311_resized_1

הזמן: יום רביעי, 24.3.2015, היום השני של תערוכת וויסקי לייב

המקום: גלריה מאירהוף, תל אביב

השותים: החשאי, אני ושאר באי התערוכה

הנשתים: בדוגמית ה-25 הפסקתי לספור

את תומר גורן הכרנו רק לפני איזה 3 שנים. אנחנו פוגשים אותו תמיד בהקשר של אלכוהול: בין אם טעימת בקבוקים נדירים של ברודוג (כשהמבשלה הסקוטית הלוהטת גייסה משקיעים, הוא קנה מניות), בין אם בחגיגת סט. פטריקס בגוס פאב בקיבוץ עין שמר (הוא היה שותף במקום, אחר כך הוא הקים את בירמינגהאם, גם בעמק חפר), בין אם בגיחה לסניף של סיטונאות בנימינה בקניון אם הדרך (הוא שותף גם שם), ובין אם בבלוגספירה (יש לו בלוג וויסקי בעברית). וחוץ מזה הוא מבשל בירה בבית, מנצח על מותג בירת הדיקטטור שמבושל במבשלת העם, אחרי שנים של התנסות בזיקוק ביתי הוא עכשיו הדיסטילר של מזקקת מילק אנד האני הישראלית ובשבוע האחרון הוא הביא לישראל בפעם השניה את וויסקי לייב, תערוכת הוויסקי מבית וויסקי מגזין, מגזין הוויסקי הנחשב ביותר בעולם. כמה שתומר מעורב ועושה ודוחף ויוצר – ככה הוא עונה לאמא של הקלישאות של ספרי המחזור, מים שקטים חודרים עמוק. הוא נותן למעשים לדבר, ולראיה, וויסקי לייב.

הרבה זמן לא הייתי בתערוכה או אירוע אלכוהולי שלא הייתי קשורה אליו בצד המקצועי או ככותבת.הקהל המקצועי הוזמן לוויסקי לייב ביום שלישי. אנחנו בחרנו להגיע למחרת ולשלם את מלוא הסכום and then some, כי קנינו כרטיס VIP. שלישי אחר הצהריים מוקדש לשיעור בס, וגם, לא רצינו להפסיד את סליבן דו, מיקסולוג צרפתי נהדר שהתארח באימפריאל ועשה קסמים עם ליקרים ורכיבים מקומיים (צרפתיים), אז ביום רביעי, חמושים במצלמה של הפלאפון, מחברת ועט, שמנו פעמינו לקו 14, שהוריד אותנו מטר מגלריה מאירהוף.

 לא כתבתי על וויסקי לייב בשנה שעברה – יש מצב שזאת הרשומה הראשונה שמוקדשת למשקה שאיננו בירה במובהק? – אבל אורן אבראשי כן כתב על וויסקי לייב 2014, ולמרות שאם זכרוני אינו מטעה אותי, לא הסתובבנו ביחד, ההתרשמות שלי מהאירוע של שנה שעברה די דומה לשלו, אז תקראו אותו.

מה נשתנה אם כן? קודם כל, ההשתתפות. השנה כל היבואנים נקראו לדגל והדגש על הנראות היה חזק מזה של שנה שעברה. עבור הייבואנים, זה ה-מקום לתצוגת תכלית מול קהל הלקוחות – הן הפרטי והן העסקי. נמרוד מעליית הגג ביקר בוויסקי לייב בלונדון בשנת 2010 וסיכם את האירוע פה ופה. הקונספט שם קצת שונה – מינימום השקעה בפרזנטציה, מקסימום פוקוס על המוצר עצמו, על מהדורות מיוחדות, ביקבוקים נדירים והטעמה של רמת היישון הגבוהה ביותר במגוון הסטנדרטי וויסקי לייב ישראל עדיין לא שם. ולא ראינו כמעט בקבוקים נדירים או חדשים, להוציא מספר יבואנים שבימים מסויימים ובשעות מסויימות פתחו בקבוקים שהובאו במיוחד לתערוכה. נראה לי שכמו תמיד באירועים האלה, גישה חיובית וראש פתוח עוזרת להוציא את המירב מהמציגים, שהשנה התמקצעו גם בפן האנושי: ראינו פחות דיילות ופחות שופוני ויותר אנשי מקצוע – נשות ואנשי שיווק והדרכה, מנהלים, ייבואנים ובעלים שמזגו ודיברו ותקשרו את המותגים בצורה הכי טובה שאפשר וכן ברמנים מקצועיים שחיים את הענף. אגב ברמנים מקצועיים, יובל סופר, אחד המיקסולוגים המוכשרים בארץ, ערבב ומזג קוקטיילים על בסיס מותגי הוויסקי של פרנו ריקארד – שיבאס, ג'יימסון, גלנליווט ופור רוזס. לא רק שהיה מאוזן וטעים, זאת היתה הפוגה מרעננת מהטעימה הנקייה.

20150325_201723_resized_1.

כמ כן, הטעמות וסדנאות נושאיות, שגם בהם נפתחו בקבוקים מיוחדים, מיקדו את המשתתפים ועזרו להכיר לעומק מותגים ומזקקות. אם אני זוכרת נכון, בשנה שעברה הדוברים היחידים שהגיעו מחו"ל היו ג'יימס סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ למילק אנד האני ופטסי כריסטי שגרירת המותג מקאלן. השנה גב' כריסטי השתתפה שוב, ויחד איתה הרצו גם אשלין או'קיף, שגרירת ג'יימסון בישראל (גילוי נאות – אחות), המאסטר דיסטילר של ג'ורה, שגריר המאלטים של תאגיד בקרדי מרטיני ורוברט פלמינג מטומינטול. נציגים ומנהלים מקצועיים מקומיים גם הרצו והטעימו והשיקו. החשאי ואני נכנסנו לטעימה של המגוון של ג'ק דניאלס (תודה שחף!), שהועברה ע"י כריס פלטשר, העוזר למאסטר דיסטילר הנוכחי ונכדו של המאסטר דיסטילר החמישי של המזקקה. אמנם יש לנו בקבוק של ג'ק דניאלס שמשמש בעיקר לקוקטיילים, אבל זאת הפעם הראשונה שאשכרה יצא לנו לטעום את כל המגוון. הכי חיבבתי את ג'נטלמן ג'ק, הביטוי העדין יותר של מותג הדגל.

בהמלצת נמרוד, שילמנו 150 ש"ח יותר תמורת הזכות להכנס למתחם הVIP – מקום לשבת, מים חופשי, נשנושים בצורת ירקות, מטבלים, נאצ'וס וכריכים – עליהם הופקד השף עופר בר אור, שהוא אפילו יותר קרניסט מחננת וויסקי, אבל כשביקשנו הוא דאג לנו לכריכים טבעוניים, אז שאפו. חוץ מהלפת והכריכים, נפתחו בלאונג' בקבוקים מיוחדים שלא ניתן למצוא כאן ברגיל.

20150325_152140_resized_1

זה לא בלוג צילום והתמונה צולמה כרפרנס לרשמי הטעימה. מה הכי מוצלח? הקרגנמור (שני מימין), זוקק ב2000, בוקבק ב2013, עם טעמי טופי מחד, ושומשום, אצות ומליחות של ים מאידך.

 מה עוד היה טעים? טליסקר רזרב, בקבוק אחד שהגיע לכבוד התערוכה ונמזג ביום השני בדוכן של IBBL, וקאול אילה MOCH, שטעמנו בVIP. קאול אילה 12 הוא הסינגל מאלט הראשון שאי פעם טעמתי, לפני הרבה שנים בשטרן 1 – ביקשתי משהו עם המון עשן, קיבלתי כבול ואני שומרת למזקקה הזאת חסד נעורים. זהו ביטוי הרבה יותר עדין וקליל, שלא נאמר קומוניקטיבי,מה-12.
אני זוכרת שנהנינו מהדאלמור 18, אבל זה כבר היה לקראת הסוף ובלוטות הטעם קהו. אה, ופיספסנו את הביקבוקים המיוחדים לתערוכה.

היהלום שבכתר, הנסיך הקטן, הפלא אליו כולם נהרו וממנו כולם התרגשו – ובצדק – היה הדוכן של מילק אנד האני, מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה. בעוד כמה וויסקי לייבים הם יטעימו סינגל מאלט ישראלי, אולי גם רום או ג'ין. בינתיים, הדוכן שלהם מלווה את הדרך שעוברים היזמים, המשקיעים והמשוגעים  שמעורבים במיזם. בשנה שעברה הם הציגן את ג'ים סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ להם, והטעימו סינגל מאלטים של מזקקת KAVALAN הטאייונית, שגםם היא פועלת בפיקוחו של המאסטר דיסטילר, שמתמחה בזיקוק באקלים חם. הפעם הם מזגו תוצרים מקוריים: ניו מייק, תזקיק לבן לפני יישון, בחוזק 73% בטעמים חזקים ושורפים של דגנים ומדולל לחוזק 50% עם פוטנציאל מעניין כבר מעכשיו לקוקטיילים ארטיזנליים המבוססים על תוצרת מקומית. משהו עם עלי זעתר וביטרים מחושחש, אניוואן?  20150325_174419_resized_1

חוץ מהתוצר המקומי ומהדוכן המרשים ששידר במודע את המצב הלא-גמור של המזקקה, את התהליך – הן בעזרת תמונות מהבניה ומהזיקוקים הראשונים, הן באמצעות שימוש בקרשים חשופים שמזכירים פיגומים – מילק אנד האני מזגו ברבן, סינגל מאלט וג'ין ממבשלת KOVAL משיקאגו, שנוסדה בשנת 2008. הסיפור מעניין – המזקקה הראשונה שנפתחה בעיר מאז המאה ה-19, אבל אני מקווה שהתוצרים של מילק אנד האני יהיו טעימים יותר. 20150325_174432_resized_1

אז תודה לכולם – ליבואנים שהשקיעו בנראות ובמקצועיות, למבקרים שהתנהגו יפה – לשילוב של אלכוהול והרבה אנשים יש פוטנציאל נפיץ – ולמארגנים, כלומר לתומר הנהדר,  ששמו דגש על מקצועיות ודאגו לכל הפרטים הקטנים.

להתראות בשנה הבאה!

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 27 במרץ 2015 ב- וויסקי

 

תגים: ,

24 שעות בפריז

הזמן: ספטמבר 2014
המקום: פריז, צרפת
השותות: אני, בעיקר אני. וגם קולגות מהארץ ומשם.
הנשתים: קוקטיילים ובירות, הרבה בירות.

הטלפון צלצל אחרי שבע בערב, עת שהחניתי את רכב החברה במגרש החניה שליד הבית.

"הצרפתים לא יגיעו בשבוע הבא. חברת הביטוח שלהם מסרבת לבטח אותם בגלל המלחמה. אנחנו טסים אליהם. אני לא מחכה עם זה לבוקר ומודיעה לכן עכשיו, כדי שתתחילו לסדר את מה שצריך עם הילדים והחתולים."

זאת היתה הבוסית שלי, שבתרגום לשפה חוץ-ארגונית אמרה שנטוס לפריז. פריז בתחילת ספטמבר, כשהימים עדיין קצת ארוכים ומזג האויר נעים. אכן, לפגישות עבודה אינטנסיביות, אבל במקום שהן ייערכו באולם כנסים מיושן במלון ברחוב הירקון – כל אחד ממלונות רחוב הירקון – הן ייערכו בפריז. ואני התבאסתי. לא התאים לי לעזוב בספונטניות את החשאי ואת החתולים, את יוסי שעבר טיפולי כימותרפיה דו-שבועיים עד שהלימפומה נגררה לליבו והוא התעייף – באמת עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שעדכנתי את הבלוג – ואת מיזה, ששגרת הטיפולים של יויו הוציאה אותה קצת מאיזון. לא התאים לי באמצע הקיץ התלאביבי לזנוח את מכנסי הכותנה ואת הסניקרס של בנסימון ולעלות על מדי ביזנס. התכנסתי בבאסה של עצמי כל אותו ערב ובפריכית עם הטחינה והסילאן של הבוקר, כשהעובדות היבשות היכו בי: Tiki Pop, תערוכת הטיקי שאצר סוון קירסטן במוזיאון האהוב עלי בעולם, הקה ברנלי, ננעלת רק בסוף ספטמבר. ויש בפריז מלא ברי קוקטיילים לוהטים. ויש שם בירה שלא שתיתי. סעמק ארס, מה אני בוכה?!?!? מטיסים אותי לפריז, אקח יום חופש  וחדר במלון בסיום הפגישות והחיים שלי יפים! כשסיפרתי על תוכנית החומש לקולגות, גברת בזלת קפצה והודיעה שהיא איתי במלון. נהדר.

את השבת שלפני הנסיעה ביליתי במיפוי גוגל: שפכתי למפה את כל מה שצריך – ברי קוקטיילים מהרשימה של Drinks International / מסעדות טבעוניות מHappy Cow – איך הרשימה התארכה והתגוונה מאז השבוע בו ביליתי בעיר ב-2010!/ חנות הרום האהובה עלי, ששוכנת מאחורי גני לוקסמבורג וחוץ ממאות בקבוקי רום שמסווגים לפי קולוניות עבר, מוכרת גם שוקולד ורטבים חריפים ומסתבר שגם לאגרים מעפנים מכל מיני איים/ המוזיאון המדובר, שיש המכנים אותו הלובר של האתנוגרפיה/ חנויות של אופנת יוקרה יד שניה, למקרה שאמצא זמן לכך/ ובירה: ברים של בירות ארטיזנליות וחנויות, עם מעט עזרה מרייטביר ומהרשומה על פריז בבלוג בירה ועוד. מיפיתי וסימנתי בנקודות אדומות עד שהשבלול הקרטוגרפי התחיל להידמות לפנים של נער מתבגר. ביום ראשון גברת בזלת ביקשה שאוסיף את חנות הדגל של בנסימון ואז הזמנו חדר לא יקר (יחסית), במרחק הליכה (יחסי) מהמארה ומגני לוקסמבורג והתכוננו לחלק העסקי של הנסיעה.

ביום שני בערב הובאנו אחר כבוד לשאטו מונט רויאל שבשנטילי, מחוץ לפריז, קבוצה ישראלית גדולה שהתנהגה יפה ואחרי פריקת המזוודות השתלטה בטוב על חדר ההסבה ספון העץ, עם האח (המבוערת? לא זוכרת…) למשקה לפני השינה. הזמנתי קרוננברג לא-אלכוהולית, בירה מזעזעת, אבל לא שתיתי אותה לפני כן. בשלישי בבוקר הצטרפו אלינו הצרפתים בהרכב מלא++ לסדנאות עבודה אינטנסיביות ומפרות, שנמשכו עד יום רביעי בשעות אחר הצהריים. כשסיפרנו לקולגות שלנו שגברת בזלת ואני נשארות בעיר האורות ללילה ויום, מ' ו-נ' (להלן מן ונופת), הזמינו את עצמן להצטרף אלינו לסיבוב הקוקטיילים שתוכנן לרביעי בלילה. דה מור דה מריאר, אז למה לא? קבענו להפגש בThe Little Red Door ולהמשיך משם.

(אזהרת מסע – הפסקאות הבאות מתעדות ברי קוקטיילים והתפייטויות. מי שכאן רק בשביל הבירה שידלג הלאה).

Too much to do, too little time, זה המוטיב החוזר בכל הנסיעות שלי בעת האחרונה, שהורגש בפריז ביתר שאת. זה היה הביקור הרביעי שלי בעיר האורות. בפעם הראשונה זאת היתה התחנה האחרונה בטיול בת המצווה שלי ואחרי אוברדוז של צלובים ומדונות באיטליה, בעיקר התלהבתי מהמקדונלד'ס. אכלתי שם צ'יפס וקציצת דג, כי כקרניסטית קטנה, לא אהבתי בשר טחון. בפעם השניה, בשנות התשעים, שנאתי אותה. הגעתי לשם כדי לחצות בקלות את הגבול לאנגליה באמצעות היורוסטאר, שרק עשירים השתמשו בו אז והיה קל יותר לחציה מנקודות ביקורת הגבול בנמלי התעופה. לא הבנתי את השפה, לא הצלחתי לנווט את דרכי מהמטרו למלון ואחרי שעתיים של בכי, זוג ישראלי שמע אותי מקללת בעברית, ולמרות העוינות ששידרתי במבטי ובשפת הגוף הם כיוונו אותי למחוז חפצי, מלונית פצפונית ודחוסה ללילה אחד אחרון בלי החבר שלי מאז, עמו עמדתי להתאחד באנגליה, מרחק מטר הליכה מאיפה שעמדנו. כמעט לא ידעתי כלום על פריז ולא טרחתי ללמוד, וחוץ משוטטות בגני לוקסמבורג שזכרתי מטיול בת המצווה והליכה בבולוואר סן מישל שזכרתי ממילות השיר Where Do You Go To My Lovely הגעתי לכניסה לקטקומבות, וחיכיתי הרבה אחרי שעת הפתיחה המצויינת על הלוח. לא ידעתי לקרוא את ימי השבוע ורק אחרי שעה ומשהו הבנתי שזהו היום בו האתר סגור למבקרים ובטח קיללתי עוד קצת ובכיתי. איכשהו הגעתי לתחנת הרכבת הנכונה וחזרתי לזרועות החבר אבל הטינה לפריז נשארה עד שקיבלתי אותה במתנה מא' בנובמבר 2010 והתאהבתי בה חזק.

א' חזרה לארץ והשאירה את דירתה במונפרנס ריקה, ואיינשטורצנדה נויבאוטן הודיעו על סיבוב הופעות לרגל 30 שנות קיום, 2 ערבי הופעות עם שני סטים שונים בכל עיר. מיפיתי את מה שחשוב – את הבית של א', הסיט דה לה מוזיק, הקה ברנלי ומעט המסעדות הצמחוניות ואת שלושת הברים שסימנו את תחילת סצינת הקוקטיילים הלוהטת של העיר. זה מספר שנים שהחשאי ואני היינו עמוק בענייני השקשוקים והערבובים וב2010 עדיין נאלצנו לקנות כרטיסי טיסה כדי ללגום משהו מעניין מחוץ לגבולות חדר האורחים שלנו. אז עוד לא כל כך התעניינו במה שהוא לא טיקי – משקאות על בסיס רום ואווירה אעלק פולינזית. אותם שלושה ברים, The Experimental Cocktail Club (שמאז פתחו סניף בלונדון), Curio Parlor וה-Prescription אינם ברי טיקי כלל וכלל, אבל כמו כמעט כל בר מודרני שמכבד את עצמו, בתפריטים שלהם ניתן למצוא את הפרשנות שלהם לקוקטיילי טיקי, שכמו ברוב המקרים כיום, הם איכותיים ומאוזנים יותר מאלה שמוגשים בברי הטיקי הקלאסיים. כמעט שבוע שוטטתי בפריז לבדי. אכלתי מאפים ושתיתי שוקו בימים, בערבים הגעתי מוקדם וישבתי על הבר, כדי ללכוד את תשומת ליבו של הברמן, לתקשר בצורה המיטבית את רצונותיי ולצפות באומן בעבודתו. בשני הערבים האחרונים נסעתי לפאתי העיר לצפות באהוביי – והנה אני מצטמררת עכשיו, בעודי מגגלת עבורכם דוגמיות מהערב הראשון – Youme&Meyou בביצוע מרטיט, וואו, הצינורות הללו!  ומהשני – לא מצאתי את הסשן הפריזאי של Beating The Drum אז הנה דוגמא מבריסל משנה אחרי ואוסיף שזאת אחת הההתנסויות המהנות שחוויתי, שעה של תיפוף עם מאות זרים, שהשאירה לי יבלת קטנה למזכרת אותה אני נוצרת בגאון. ביקרתי במוזיאונים ובכנסיות ובבתי קברות והתחרפנתי כשהרכבת חזרה לשארל דה גול עצרה בתחנת דארנסי והייתי לבד אבל מוקפת באנשים יפים ונחמדים ונכונים לעזור, כי כשאת נחמדה ומחייכת ושואלת אקסקוזה מואה, פרלה וו אנגלז כל הסטריאוטיפים נמחקים בשניה.

הייתי אז שבוע, וג'יגלתי באותם שלושה ברי קוקטיילים. בארבע השנים שחלפו מאותו שבוע, סצינת הקוקטיילים בעיר גדלה ונקודות רבות בה עושות גלים בכלי התקשורת הרלוונטיים. ולי, לי היה ערב אחד בעיר, שבו גם רציתי לשתות בירה, אבל ידעתי שלא משנה מה, אני מתיישבת לשתות בThe Little Red Door . בר קטן, ברחוב צדדי במארה, עם דלת שלא מעלה חשד ושם שיצא למרחקים. גברת בזלת ואני התיישבנו על הבר, הזמנו סיבוב וחיכינו למן ונופת. העסקתי את עצמי בהזלת ריר על הביטרים וההשריות תוצרת בית ודיברנו עם הברמן על התעשייה והסצינה. כשמן ונופת הגיעו, עברנו לשולחן לעוד סיבוב או שניים ולהפסקות סיגריה. חשבתי ללכת אחר כך לקנדלריה, בר המתמחה בטקילה ומזקל, שנכנס לרשימת 50 הברים הטובים בעולם לשנת 2014, אבל מן ונופת הציעו שנקפוץ לLe Mary Celecte במקום; זה בר חדש יותר של אותה קבוצה אליה משתייך הקנדלריה, נמצא במרחק דקה הליכה מהליטל רד דור ובעל היצע מגוון יותר. סבבה. אם להודות על האמת, טקילה ומזקל לעולם לא יהיו המשקאות הראשונים שאשתה. הזמנו נשנושים – טבענתי מנה מהתפריט – וקוקטיילים. לקחתי את הHeartbeat, וריאציה עשירה על נגרוני, עם ביפאיטר, קמפארי, צינאר, ליקר עגבניות ועוד דברים טובים וכשהחברות יצאו להפסקת סיגריות ניצלתי את ההזדמנות לנסות בירה פריזאית. אה, הנה, חיכיתם עד עכשיו, עוד שניה מגיעים לעיקר, אבל קודם כל, קבלו קצת תמונות:

 השעה כבר כמעט חצות. גברת בזלת עומדת להתמוטט ומן, שהספיקה לעבור בחדר הכושר אחרי הסדנה ולפני היציאה, רוצה אף היא לחתום את היום. אני לא מתכוונת להכנס למיטה לפני ביקור בLa Fine Mousse, בר הבירה הטוב בפריז, לפי רייטביר. הגיע זמן פרידה ופיצול ונופת מצטרפת אלי. הבר, שממוקם קרוב לפר לשז, לא רחוק מביתה. אז מה זה בר הבירה הטוב בXXX – פריז, או כל מקום אחר? הנוסחה, בגדול, גלובלית: אווירה פמיליארית, עיצוב נקי, צוות ידידותי – לא בהכרח שירותי, אבל מכיר את המבחר ואת עולם הבירה והרבה ברזים – הרבה זה עניין יחסי, כמובן. 20 ברזים לא ירשימו את הרייטביראי הדני הממוצע, אבל בפריז זה עובד – שמתוחזקים לעילא ומציעים מבחר מתחלף של בירות בוטיק בתמהיל הכולל מבשלות מקומיות, מעט ייבוא מאירופה ומעט ייבוא מארה"ב, בתמהיל הכולל בירות קלות, כסשן IPA או פילזנר ממבשלה ארטיזנלית, איזה ברלינר וייצן, והולך ומתחזק לIPA כשותיות מאוד, למביקים, בירות בלגיות חזקות ולקינוח סטאוטים אימפריאליים. אוכל זה עניין אופציונלי ואני לא זוכרת אם מגישים משהו בפין מוס. באתי בגלל הבירה ואכלתי עוד לפני. שתינו שני סבבים, הראשון, סבב בקבוקים, כלל את ה-Sorachi Ace Bitter, סשן IPA מצויין ומרענן בן 2.5% אלכוהול של מבשלת Mont Saleve הצרפתית המצויינת, ואת האמריקן פייל אייל הנהדר של My Beer Company הפריזאים, בשם La Levalloise. בגזרה הצרפתית שתינו אמריקן נוסף בשם Tasty של מבשלת Outland ודגמנו ביר דה גארד בשם Volcelest Blonde של מבשלת La Vallée de Chevreuse, שהברמן מזג לנו לטעימה ללא תשלום, כי בדיוק עברה שעת המזיגה האחרונה. שתינו גם אייל חמוצה של מבשלת דה מולן ההולנדית ואימפריאל IPA של דוקאטו האיטלקיים ונהנינו מהשיחה ומהאוירה – כל כך נהנינו שלא ממש טרחתי לצלם.

FineMousse

בירות פריזאיות קלילות לסיפתח של הלילה

נופת ואני נפרדנו לשלום אחרי 2 ואחרי שינה חפוזה גברת בזלת ואני התעוררנו למול נוף אורבני שובה לב. אחרי ארוחת הבוקר התפצלנו. היא לקניית בנסימונים למשפחה ולרביצה רגועה בגינות, אני להספקים שלי. הקוסמוס דאג לי ולא רק שתערוכת הטיקי המופלאה עדיין הציגה בקה ברנלי, לצידה הוצגה תערוכה היסטרית של ההיסטוריה של הקעקועים! לא תכננתי לבלות את הבוקר החמים במוזיאון, אבל כשהקוסמוס מפנק, זורמים איתו.

QUAI

תערוכת הקעקועים ננעלת באוקטובר 2015, אז אם אתם בסביבה, שווה יותר מהמונה ליזה.

בצהרי היום הרגליים שלי שידרו אותות מצוקה: יומיים של סדנא+שתיה+מחסור בשעות שינה+הליכה איטית של מוזיאון הראו את אותותיהם, אבל עד שלא אקנה נוזלים מותססים בבקבוקי זכוכית, לא קניתי את הזכות לנוח. בשביל מנוחה יש את הדרך לשדה התעופה. קצת מטרו, קצת התבחבשות בניווט, ארוחת צהריים קלילה בEast Side Burgers – ג'אנק פוד טבעוני לנשמה עם פייל לאגר מקומי ולא טוב, עוגיה טבעונית ועוד קצת בירה ב-Hank ויאללה למארה, לחנות הבירה הטובה בעיר, La Cave à Bulles, ששוכנת במדרחוב, מטר ממרכז פומפידו. החנות מוקדשת לבירות ארטיזנליות מצרפת ושאר היבשת, עם חיזוק של בירות מהאי הבריטי וקצת מהעולם החדש. אני כמובן הגעתי עם הרשימה שלי מהספר ומהבלוג באנגלית. מהבירות הבלגיות – הם חזקים שם בחמוצות – התעלמתי, שכן חודשיים לאחר הביקור בפריז הייתי צפויה לטייל בבלגיה. בירות מקומיות שחסרו לי מהספר לא מצאתי, אבל הצטיידתי בסטאוט אנגלי שחסר לי ובבקבוקים נוספים שהמוכר הצרפתי המליץ לי למשמע הבריף, שכלל שלוש מילים: צרפתיות, עשן, וכשות.

20140911_161945

לשולחן האבירים שבמרכז החנות ישב מנהל שיווק ממבשלת ברודוג הסקוטית, שהתארחה באחד מהברים בעיר באותו ערב, ומזג מחבית חד פעמית כוסות של הDead Pony.נכנסנו לשיחה חצי-גיקית על שיווק אלכוהול ועל תוכניות לעתיד של המבשלה ולמדתי מהמוכר שהם מחליפים בירות – בירות בוטיק, כן? אם אתם בעניין, צרו איתם קשר לפני ואל תגיעו לשם עם שישיות של טובורג רד או מכבי, כן?

יצאתי מ-La Cave a Bulles כשבאמתחתי 5 בירות חדשות. בירה נוספת, שכלולה בספר, מצאתי בסופר. עוד שתי בירות קיבלתי במתנה מנופת הנהדרת שמכירה את השריטה ושתיים נוספות קניתי בחנות הקריבית, ביחד עם בקבוקוני רטבים חריפים, שוקולדים ורום אגריקול מיושן ומשובח. הצלחתי לדחוס ביקור וטעימות בחנות הקריבית, לרוץ עם מטען הזכוכית למלון, לארגן מחדש את המזוודה, להפקידה אצל גברת בזלת שהיתה שרועה מעולפת בלובי, ואז לקפוץ לבר העלק-אירי ליד המלון לבקבוק של לאגר מעפנה מחוזקת בטקילת כזבים כלשהי לפני שהמונית הגיעה.

20140912_054612

משקל עודף זה בגוף, לא במזוודה.

לא הספקתי לקנות תיק ונעליים. התערוכה הנוספת קצת חירבה לי את התוכניות, אבל בהתחשב בזמנים ובעובדה שתקשרתי עם סביבתי ועם חברותיי, הספקתי יפה בגזרת הקוקטיילים והבירה.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 6 בפברואר 2015 ב- טיול בירה באירופה

 

תגים: , , ,

המנדט הבריטי חוזר לכפר סבא

benny's logo

הזמן: חמישי בערב, וגם חמישי שעבר
המקום: Benny's Cask Ale Pub, מדרחוב ירושלים 46, כפר סבא
השותים: החשאי ואני, (+ קפטן תום ובועז בחמישי שעבר, הנהלת הדאנסינג קאמל ודירקטוריון מבשלת העם הערב)
הנשתים:בירות בוטיק ישראליות, גירסת הCASK.

[וואו 1: המחשב עדיין זוכר את הסיסמה של חשבון הוורדפרס הזה]

[וואו 2: אני אשכרה זוכרת איך משתמשים בלפטופ]

וואו 3: סופ"ש מעולה בפראג ושבוע של טיול פאבים בצפון אנגליה לא הצליחו לגרור אותי לכתוב, אבל פאב בכפר סבא כן.

טוב, לא ממש וואו. אני חפצה בקיומם וברווחתם של כל אחד ואחד מעשרות הפאבים שביקרנו בצפון יורקשייר ובמערבה, אני רוצה שהבר השכונתי ההוא שמנוהל על ידי מהגרים מרוסיה באחת השכונות השקטות של פראג ימשיך להגיש בירות של De Molen ההולנדיים ושל ברודוג, אבל במקרה הטוב בתי העסק הנהדרים האלה ימשיכו להתקיים גם בלעדי ובמקרה הרע הם יפסיקו להתקיים גם אם אצליח לפנות זמן פיזי ונפשי כדי לספר עליהם לאלפי התיירים הישראלים שפוקדים את האדרספילד או את האזור שמרוחק מגשר קארל יותר משני מטרים. פאבים מתקיימים ומשגשגים בתוך הקהילה שלהם, תיירים זה בונוס. למרות שהמשפט שתי גדות לירקון, אחת שלנו השניה של לבנון הוא נר לרגלי ב-99 אחוזים מהמקרים, בירה מהווה את האחוז שגורם לי לחצות את הירקון, את האיילון ואת מחלף לה גארדיה. אקט חלוצי או התאבדותי כפתיחת פאב שמגיש אך ורק בירות ישראליות ועוד ב-CASK הוא לא רק סיבה להגיע לכפר סבא, הוא גם סיבה לגרד את החלודה ולכתוב*.

Benny's Cask Ale Pub הוא חלום שמתגשם, חלומו של בני קריגר. אולי השם שלו לא אומר לכם הרבה, אבל אם ביקרתם בשנים האחרונות בפורטר אנד סאנס או בנורמה ג'ין או בנורמן או בביר אנד ביונד ושתיתם, או לפחות נתקלתם בFuller's, בלהייבן  או ביטר אנד טוויסטד, זה בזכותו. אובססיה לבירות אנגליות וסקוטיות הכניסה אותו לעסקי הייבוא. אובססיה לאופן הצריכה המסורתי של אותן בירות, בפאב, מקאסק, הובילה אותו לפתוח פאב וכך לפני שבוע נחת בכפר סבא חייזר ירוק: פאב במרכז העיר, שמגיש בירות בוטיק ישראליות שנמזגות בשיטה הבריטית המסורתית.

כמה מילים על קאסק, כדי להסתנכרן. ככה שותים בירה בבריטניה. כן, גם היום, למרות ועל אף הדומיננטיות של חברות הענק שהכניסו לשוק את הלאגרים הזולים יותר והקלים יותר לתחזוקה ולשינוע, למרות שפאבים נסגרים על ימין ועל שמאל כי הבריטים מסתגרים בבית ושותים בירה מפחית מול תכניות ריאליטי. הפאב הוא חלק מהDNA התרבותי  של הבריטים והוא לא הולך לשום מקום, הרבה בזכות CAMRA, אירגון הצרכנים הגדול בבריטניה, ששמו הוא ראשי התיבות של Campaign For Real Ale. הוא נוסד בשנת 1971 כתגובה להתחזקות של תאגידי הבירה הגדולים ובמטרה לשמר את הפאב כנקודה מרכזית בחיי הקהילה, לטפח את מסורת בישול ושתיית האיילים והסיידר, לחנך את ציבור הצרכנים לשתיה איכותית, לסייע לעסקים ולמבשלות ולקדם חקיקה, תקינה ונהלים.

אז מה זה אייל אמיתי או Cask Ale? בגדול, זאת בירה לא מפוסטרת ולא מסוננת, שעוברת תסיסה שניה בחביות (במקור חביות עץ, היום בחביות מתכת) ונשאבת ללא תוספת של פחמן דו חמצני. הבירה יוצאת מהמבשלה לפני שהיא מוכנה לשתיה – השמרים ממשיכים לעבוד בחבית, ויוצרים בעצמם גיזוז, רך ועדין יחסית ללאגרים ולאיילים מתועשים. הגיזוז העדין והטמפרטורה הטיפה יותר גבוהה בה מוגשים האיילים הבריטיים הם הסיבה לסטריאוטיפ של הבירות האנגליות כשטוחות וחמות, אבל בעיני התוצאה היא בירה קלה מאוד לשתיה, עם טעמים וניחוחות ברורים, שלא נאבקים בקור ובגזים על תשומת הלב של איברי החישה. לאחר המילוי החבית נחתמת בפקק מיוחד. לקראת הפתיחה והכנתה לעבודה היא נפתחת, מחוברת לצנרת (תכלס לא חובה,אפשר לחבר ברז ישירות לחבית) ומוכנה לפעולה. מכיוון שמדובר בבירה לא מפוסטרת, היא חיה על זמן שאול, בין שלושה ימים לשבוע, תלוי בגורמים כמו איחסון וחוזק אלכוהולי.

החביות של הפאב של בני הוכנו במיוחד עבורו בבית מלאכה בצפון אנגליה וכל הציוד הנלווה – משאבות, שסתומים, פקקים וכדומה – הגיע אף הוא בייבוא אישי. בני נוסע בעצמו למבשלות בוטיק ברחבי הארץ וממלא את הקאסקים, שלאחר מכן מאוחסנים במרתף הקריר והחשוך שמתחת לפאב ומחכים לתורם.

בביקורנו הראשון שתינו את בירת החיטה של מוסקו ממושב זנוח ואת הפטריוט, השם החדש של האמריקן פייל אייל של דאנסינג קאמל, אחת הבירות הפופולאריות ביותר בקרב משפחת MK. בביקורנו השני לגמנו את האמבר אייל של נגב, את הדופלבוק של מייבירוביץ' (לאגר, לא אייל) ועוד פעם את הפטריוט. האמריקן בלטה לטובה. המרירות הכשותית שלה, שאנחנו מאוד אוהבים, מתעדנת ומתעגלת, והמאלטיות שלה, הכמעט-ביסקוויטית, יוצאת החוצה. האייל הענברי של הנגב תפסה כיוון קצת חמאתי, שדווקא באה לנו בטוב הערב – לרגע יכולנו להאמין שכשנצא החוצה נמצא את עצמנו פוסעים במדרכות האבן של עייירה קטנה השוכנת לחוף הים הצפוני.

benny's

אינסטוש באפלה

הערב ישבו בפאב שני חברים, שחיכו בסבלנות שהפיינט האחרון של נגב אמבר יימזג, כדי שהבירה שלהם, שמבושלת במבשלת העם, תנוקר ותחובר לצנרת, ולאחר מכן תישאב לכוס. כן, פיינט. המידה שמאז השתת מס הבירה כולנו למדנו להכיר. לפחות בשם, כי פיינט ישראלי זאת כל תכולת כוס בין 300 ל-450 מ"ל. בני משתמש בכוסות פיינט בריטיות – 568 מ"ל. הפאב מינימליסטי, לפחות כרגע. בר אחד, שתופס את החלל, שני לוחות ירוקים עם תפריט שמתעדכן כשבני מחליף את החביות, כמה תמונות של כפר סבא של פעם על הקיר, ומוזיקה שבני אוהב, וגם אני. פוגס, מדנס, ג'וי דיוויז'ן, דד קנדיז. חוץ מהקאסקים המתחלפים יש גם בקבוקים של בירות בוטיק ישראליות עבור מי שחייב CO2 בבירה, טיפה אלכוהול וצלחת נקניקים – אנחנו הלכנו ללחם ארז הכפר-סבאי והוויגן-פרינדלי לפני, אבל בבלוק של הפאב יש חומוסיה שאמורה להיות פתוחה עד 8 בערב, אם אתם מגיעים מוקדם.

 

*מה גם שמדינת ישראל היא חתיכת דושבאג. היא דושבאג מהמון בחינות, אבל הסיבה שהובילה לכתיבת הרשומה הזאת היא חוק הגבלת הפרסום על האלכוהול שעכשיו כולל גם את האינטרנט.  אורן אבראשי כתב על החוק בשבוע שעבר. למען הגילוי הנאות החוק הזה מגביל אותי כאשת שיווק אלכוהול, אבל כמי שמשווקת מותגים בינלאומיים, עם תקציב מחד ועם נוכחות אינטרנטית בינלאומית, החוק הזה הרבה פחות משפיע עלי ועל המותגים שבטיפולי מאשר על עסקים מקומיים וקטנים, כמו פאבים שכונתיים או מבשלות מקומיות. אז אם אני יכולה לפרגן למי שמדינת ישראל רוצה לסרס מתוך איזה טריפ מוסרני וחסר מודעות, אז למה לא? מה יקרה? בספק אם הרשומה הזאת תוביל להדחת קטינים לאלכוהוליזם או להמרת הרגלי השתיה של קטינים מוודקה פיגולים מעורבבת בתפוזים בגינה לצריכת בירה מקומית איכותית.

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 8 באוגוסט 2014 ב- ישראל

 

תגים: , , ,

לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

 

תגים: , , ,

 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 412 שכבר עוקבים אחריו