בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.

מבשלת אלכסנדר – ביקור חוזר בספינת האם

הזמן: חמישי אחד ביולי, היה חם.

המקום: מרכז המבקרים של מבשלת אלכסנדר, ששוכנת ברחוב עם השם הכי חמוד באזור התעשייה עמק חפר, צבי הנחל

השותים: אורי שגיא, שון עברי, החשאי ואני

הנשתים: נבחרת אלכסנדר, שגדלה קצת מאז הביקור הקודם

Alexander_09

זה התחיל בגמגום מבולבל. באותו יום חזרנו מביקור בג'מס בפתח תקווה, שם ריאיינו את ג'רמי לטובת פלטפורמה אינטרנטית אלכוהולית אחרת. מלאת מרץ התקשרתי לאורי שגיא, ההוגה, המייסד, הברומאסטר והכוח המניע של מבשלת אלכסנדר. הזדהיתי, סיפרתי שאני עכשיו כותבת על מבשלות ישראליות לפלטפורמה, ושאשמח לבקר במבשלה. מסתבר שגרעין הפלטפורמה בילו אצלו כמה שעות לפני שהתקשרתי, "אבל תבואו, נשתה בירה ונדבר, מה רע?" החשאי ואני לא אומרים לא לבירה, או לחפירות על בירה. מקסימום, אם הגרעין הקשה של הפלטפורמה יחליטו לוותר על הטקסט שלי, אפרסמו פה, אז הנה.

הגענו לאלכסנדר ביום חמישי בשעות אחר הצהריים, בתחילת חודש יולי. שלושה בירנים, מלשון ייננים, במגפי גומי ובחולצות המבשלה נתנו את הפוש האחרון לפני סוף השבוע. אורי ושון עברי, מנהלת המותג, חיכו לנו בקדמת המבשלה, שם יש שולחן טעימות ארוך, חנות מכר צנועה אך מסודרת, ומספר ברזים. מרכז המבקרים משמש מקום הדרכה לצוותים של ברים ומסעדות, ומקבל בשמחה ביקורים וסיורים של קבוצות, וגם של משפחות. הוא גם מארח באופן מסורתי פסטיבל ביעור חמץ בשישי שלפני חג הפסח, דבר שהופך להיות אירוע הבירה הישראלי האולטימטיבי, מעין אוקטוברפסט הישראלי, ואם כבר מזכירים את אוקטוברפסט, אחד כזה עומד להתרחש שם השנה.

הרמנו לחיים עם אלכסנדר בלונד, בירת האייל הבהירה, והתחלנו לדבר על ההתחלה.

Alexander_02

איך אלכסנדר התחילה? בהיותו של אורי היה חובב בירה מתוסכל. מסביבות 1985 הוא נהג לטוס לחו"ל מטעם חיל האוויר, בעיקר לארה"ב, וזכה ללוות את פריחת תעשיית הבוטיק האמריקאית. תחילה בקליפורניה, אחר כך בקולורדו. בנסיעותיו הוא היה שותה בירה מעניינת, ואז חוזר לשממה של מונופול מקומי אחד וייבוא ספורדי. בתחילת שנת 2008 הוא סיים את הפרק החיילי בחייו, ולקח שנה בה היה עקר בית וחשב על הצעד הבא. המחשבה הראשונה היתה מעניינת מספיק כדי לפתח שהיה אותה – הקמת מבשלת קראפט בישראל. בישראל של 2008 פעל הברוהאוס ברוטשילד, שבתכלס היתה מסעדה עם גימיק, והדאנסינג קאמל, בירה מצויינת שהופצה ב2-3 נקודות.

אורי התייעץ עם הרבה אנשים ובסופו של דבר החליט ללכת עם הלב. ועדיין, משלב התוכנית העסקית הוא הבין שהקמת מבשלה קטנה מתחילה להיות כלכלית רק החל מהיקף בישול מסוים, והחליט להתייחס לנושא כאל סטארט-אפ. הוא בנה מבשלה ביתית קטנה שהביא מקנדה לצורך פיתוח גירסת בטא, כי גיוס הכספים למימון המבשלה תלוי ביכולת לבשל בירה.

אורי הרגיש שהוא מבין מספיק בבירה, אבל לא במכירות, ואנשים שאיתם הוא התייעץ, המליצו לו להפגש עם יורם ירזין, האיש שיחד עם אחיו עומד מאחורי מוזס, זוזוברה, טאקריה, קפה איטליה וז"לים כדוגמת צ'ימיצ'נגה, פסטלינה, בירנבאום ומנדלבאום ועוד. האחים ירזין הם הגורם השני שהשקיע במבשלה והם עשו את ההמשך להרבה יותר פשוט. הם עסקת חבילה, אומר אורי, משקיעים, שותפים נהדרים ומבינים במסעדנות. יצאנו לדרך וגייסנו שותפים נוספים. 2009 היתה שנה לא טובה לכלכלה, אבל מסתבר שיש מספיק אנשים שרוצים להשקיע במוצר מוחשי וייחודי, ולא רק בתוכנה, ופחות מסתכלים על המיליונים הפוטנציאליים.

הבחירה בעמק חפר כבית של המבשלה היתה ברירת מחדל. אורי מתגורר מעבר לכביש והוא ידע מההתחלה שהוא צריך להיות נוכח במבשלה כל הזמן: "לשמרים יש את לוח הזמנים שלהם". החלל הנבחר שימש בחלקו את מאפיית בראל למוצרים ללא גלוטן והיה די מוכן מבחינת רישיונות משרד הבריאות, וחלקו שימש כמחסן. כיום אלכסנדר מעסיקה כ-17 עובדים. חציים בייצור, חציים במכירות. חלקם עובדים זמניים – מטעימים בחנויות ובאירועים – וכולם, כולל המנקה, מועסקים ישירות. על דור המייסדים של המבשלה נמנו אוראל, שהגיע מתחום הלילה והיה אמון על המכירות, ופטריק ואן-דאם, בחור הולנדי שלמד בישול בירה בויינשטפן. הברומאסטרים המקומיים המעטים היו עסוקים בפרוייקטים אחרים. אורי פרסם מודעה בפורום אמריקאי, ותוך דקה הוא קיבל מלא פניות מאנשים שרוצים לבשל בירה בישראל.

Alexander_04

החזון של אלכסנדר מופיע על התחתיות ואביזרי הפרסום: ליצור בירה ישראלית מעולה. בירה ישראלית שכיף לשתות. שהמהות מתבטאת בטעם ובריח טובים ושלשם מכוונים. זאת, בעיני אורי, המהות של בירת בוטיק. האג'נדה של מבשלות מסחריות היא שונה. המטרה של אלכסנדר: בירה מעולה לכולם – זמינה במקסימום מקומות ובשאיפה למחיר כמה שיותר נגיש. היקף הבישול הוא חלק מהגשמת החזון והמטרה, והזמינות מצריכה עבודת שטח והרבה אנרגיה; זאת עבודה לא פחות קשה מלהכין בירה מעולה. החיבור למקום מתבטא גם בשם ובלוגו, נחל אלכסנדר הקרוב, על צביו, שהלוואי וגם להם היו כנפיים, כמו בצב של המבשלה, וכך אולי הם היו מצליחים לברוח מבריונים עם ג'יפים וטרקטורונים, שדורסים אותם.

ולאט לאט אלכסנדר מגשימה את החזון. יותר ויותר ישראלים מצביעים בארנק וקונים יותר אלכסנדר, דבר שמתבטא בגדילה בייצור ובמכירות, ובכל הנירוסטה – תוצרת ישראל – שצצה לה במבשלה בארבע השנים מאז ביקורנו הקודם.

כדי לחזק את האלמנט של המעולה בחזון, אלכסנדר משתתפת בתחרויות בינלאומיות. זה חשוב, כי הישראלים חשדנים מטבעם וצריך לשכנע אותם, שחוץ מיין, שוקולד וקפה מעולים, יש פה גם בירה מעולה. וכך, במטרה לגרד איזו מדליית ברונזה, אורי הגיש בירות לEuropean Beer Star. ב-2012 הבלונד זכתה בזהב, וב-2013, הבלאק גנבה את הזהב שבאופן מסורתי ניתן למבשלות אנגליות בקטגוריית הפורטר. בשנת 2014 הבלאק זכתה במדליית זהב גם ב-World Beer Cup האמריקאי, בה הנוכחות הדומיננטית היא של מבשלות אמריקאיות. הזכיות הביאו לכתבות בטלויזיה הגרמנית, שהיתה בשוק מהזכיה של מבשלה ישראלית עלומה בתחרות, ובCNN. שאלנו, כמתבקש, על ייצוא, ואורי השיב שבקטנה, כתגובה לביקושים נקודתיים בארה"ב ובהונג קונג, אבל הפוקוס הוא השוק המקומי.

היכל התהילה

היכל התהילה

הגרעין הקשה

אורי מעיד שהוא מכין רק בירות שהוא אוהב. הוא מספר שבשלב התכנון – שזהו השלב המרכזי בבישול, נכנסים למשוואה כ-100 פרמטרים שונים: מים והתאמתם לסגנון, שילוב סוגים שונים של כשות ולתת, טמפרטורה, זמנים ועוד. הוא נעזר בתוכנה ייעודית למטרת התכנון. בירה זה 50% מדע ו-50% אומנות. בשביל המדע, הוא נסע לקבל הכשרה פורמלית במכון סיבל בשיקאגו, כי עם כל הכבוד ל-25 שנות בישול ביתי, כשהוא הגיע לשלב של גיוס משקיעים, תעודה עוזרת. בבתי הספר מלמדים לייצר בירה ולא ליצור בירה. היצירה היא תוצאה של ניסוי וטעייה, של עבודה כשוליה.

באופן חריג למבשלת בוטיק ישראלית, את השמרים אלכסנדר מגדלים לבד, בטמפרטורה של 80 מעלות מתחת ל-0, אי שם בארץ. השמרים גדלים מתא בודד, ממנו נוצרת מושבה עם DNA זהה, דבר שמאפשר ליצור בירה מאוד-מאוד דומה בכל פעם. אותה אוכלוסיית שמרים עוברת מאצווה לאצווה ועוברת בדיקת איכות במעבדה שנמצאת במבשלה.

שתי הבירות הראשונות, והמוכרות ביותר של המבשלה, אלכסנדר בלונד (5.3%, אייל זהובה) ואלכסנדר אמברה (5.7%, ביר דה גארד), הן ורסיות של בירות שאורי הכין כמבשל ביתי, שהוגשו לתחרויות. אחת מהן אף זכתה בלונגשוט, תחרות הבישול הביתי שמתקיימת כבר 11 שנים. גירסא קדומה של אלכסנדר בלאק (פורטר, 7%) זכתה בתחרות העבר אתגר הסטאוט, שיועדה אף היא למבשלים ביתיים. כמבשל ביתי, הוא בישל בעיקר את הבלונד והאמברה, כי כפי שהוא אומר, אלו בירות של אוכל. בירות יבשות, מאוד טעימות ומאוד קלות. אלו גם שתי הבירות הנמכרות ביותר של המבשלה.

אורי מאמין באיזון, הרמוניה ואנדרסטייטמנט בבירות שלו. בשביל זה, ארבעת חומרי הגלם הבסיסיים מספיקים כדי ליצור בירה שכיף לשתות. אחרי שלושת הבירות הראשונות, יצאה אלכסנדר גרין, IPA בת 57IBU (IBU = מידת המרירות של הבירה. לשם השוואה, הבירה הנמכרת בארץ, שכבר לא תקבל במה כאן בבלוג, כי אני לא סובלת מתסמונת האישה המוכה, תודה רבה, היא בת 13 IBU.) היא יצאה כבירה עונתית, והפכה לחלק מהמחזור ולבירה השלישית הנמכרת ביותר של אלכסנדר, כי הקהל הישראלי התבגר קצת והיה מוכן לקבל בירות מרות יותר. וגם היא, מאוזנת, מספיק מתוקה, "ללא פניות חדות."

מתוך הבנה שכדי להנגיש את הבירה לציבור צריך להתחבר למי שיודע לספר סיפור, בשנת 2014 אלכסנדר חברו למגזין בלייזר להוצאת אלכסנדר בלייזר, בירה עונתית בסגנון בלגי חזק עם 8% אלכוהול. זה יצר באזז ולמרות שבלייזר שיתפו מאז פעולה עם מבשלת הנגב, אלכסנדר ממשיכים להוציא את הבירה, כמענה לביקוש.

הבירה הבאה שיצאה – הבלונד האורגנית הנהדרת. וריאציה של הבלונד, והבירה האורגנית – לפחות המסחרית ועם תקן – הראשונה בישראל. היא יצאה בקיץ שעבר והופצה לנקודות ספציפיות, מאלו שכותבת שורות אלה נוהגת לפקוד כשהיא רוצה להתפנפן ולאכול בחוץ אוכל שהוא גם טבעוני וגם לא ג'אנק מוחלט: אורנה ואלה, קפה לואיז, ננוצ'קה (ועוד מסעדות עם שמות של בנות???). השנה היא יצאה מהנישה וניתן למצוא אותה בברים ומסעדות שלאו דווקא קשורים לטרנגד האורגני. אורי שואף לבירה עונתית כל שנה, אז Stay Tuned, תיכף מגיעה אחת חדשה!

Alexander_05

פרייבט לייבל

"אני מת לעשות בירה חדשה כל חודש," אומר אורי. לוגיסטית זה לא מתאפשר, אז חלק מהרצון הולך למותגים פרטיים, שמערבים בדרך כלל אדם נוסף בתהליך התכנון. הפעם הראשונה שזה קרה, לפני כשנתיים, היתה יוזמה של יובל בן-נריה, השף של מסעדת טאיזו (שמגישים אוכל טבעוני סבבה ממש וגם קוקטיילים טובים). בן-נריה נפגש עם אורי וביקש "בירה כמו קירין", יבשה, שתתאים לתפריט האסייאתי של המסעדה. אורי תמה על הבקשה לבירה מסוג זה, אבל נענה לאתגר, ובמקום להכין clone של בירה יפנית מסחרית שעשויה בעיקרה מאורז, חומר גלם זול וזמין, הוא תשאל את בן-נריה וניסה לרדת לקנקנו. אחרי סדרת טעימות עיוורות עם הסו-שפים הם התגבשו על שפה: בירה עם גוף ומרירות ומעט פירותיות. אחרי התקבעות על מאפייני הבירה האידיאלית למנות של טאיזו, אורי בישל אצווה נסיונית של 1200 ליטר. בחיל ורעדה הוא הגיש לבן-נריה בקבוקים לטעימה. הוא קלע בול.

מסעדת בעלי החיים המתים בלחמניה יומנגוס ,הכניסה בירה לתפריט עם המעבר מאזור המשולש לצומת רופין. שון, שהתחילה את עבודתה באלכסנדר כסוכנת, החליטה להכניס לשם אלכסנדר ויהי מה. יומנגוס ביקשו בירה משלהם, והם התלהבו מטעימה ממיכל התסיסה של בירה שיועדה להיות עונתית. בירת מייד אין יומנגוס זו הלס בוק חזקה בת 7.5%. הבאה בתור – פילזנר שבושלה עבור הטמפל בר. באופן שרירותי נוצרה חלוקה, של איילים שמהווים את סדרת אלכסנדר, ולאגרים, שמבושלים עבור המותגים הפרטיים. אורי אומר שהוא לא עובד לפי סגנון, אלא לפי טעם וריח. אם הוא הוא מגיע לתוצאה הרצויה מלאגר, מה טוב; אם מאייל – סבבה.

בשבועות שחלפו מאז הביקור, הושקו שני פרייבט לייבלס נוספים, שטרם הספיקותי. הראשון – מקסיקלי, למסעדה המקסיקנית-קליפורנית החדשה של האחים ירזין שנפתחה בהרצליה. השני – שחורג מהכתוב לעיל, בוריס – אייל בהירה למסעדות של השף עומר מילר, שולחן וחדר האוכל.

כבר מאוחר. שון מוזגת לנו אמברה טרייה, טרייה, הישר ממיכל התסיסה. הבירנים מאחור הרימו כוס אחרונה לפני הסופ"ש, ואנחנו עוברים לדבר על השוק, שאורי מעיד שהוא צומח, בלי קשר לאסון מס הקנייה, שהושת על יצרני וייבואני הבירה המקומיים. "אני מרגיש שיש ביקוש. אלכסנדר צומחת, אז כנראה שיש מישהו ששותה את כל הבירות האלו." דיברנו על השינוי שמתחולל בשני הצדדים ושנוגס בבירות המיינסטרים: מחד, מעבר לבירה זולה, ללא מיסוי (בקבוקי 500 מ"ל, עד 3.8% אלכוהול), ומהצד השני מעבר לבירה איכותית, שחווה גדילה משמעותית. המס היווה מכשול לכולם, כי הבירה יקרה כאן מראש.

רגע לפני החזרה למרכז, הגענו לשלב השאלה הזהה. אז הנה:

בירות אהובות בעולם: אורי אוהב בירה! הוא אוהב את כולן! בכל זאת לחצנו, ואורי ציין את Odell's מקולורדו ואת Mahr's מבמברג – שמצטיינת באנדרסטייטמנט, איזון ודיוק. הוא גם אוהב בירות חמוצות, שלא מתאימות לפה.

מבשלה ישראלית אהובה: כולן! כרגע, שפירא עושים בירה טובה מאוד ונפלאה, אבל כל החבורה, כל המבשלים ובעלי מבשלות הבוטיק, שותפים למהפכה. יותר קל לחולל את המהפכה ככנופיה צוהלת מאשר כבודדים. "אנחנו צריכים לדאוג לא לנסר את הענף שעליו אנחנו יושבים, אסור לנו להוציא מוצר לא טוב".

קניתי כמה בקבוקים, קצת הביתה וקצת להחלפה עם רייטביראים מהולנד ומארה"ב. אלכסנדר כמעט תמיד ברשימת הקניות שלי להחלפות כאלו. בבית נזכרתי ששכחתי לשאול משהו. כשכתבתי לשון בבקשה לקבל תמונות מהביעור חמץ, הוספתי שמרוב דיבורים ושתיה, שכחתי לבקש מאורי עצה למבשל, שרוצה לפתוח מבשלה משלו, וביקשתי משון שתשאל בשמי. אחרי יומיים הגיעה תשובתו של אורי: "אני מזמין אותו או אותה להתייעץ איתי בחינם ובכיף."

לא כזה מפתיע. כדי להכין בירה ישראלית מעולה, צריך קודם כל להיות בן אדם מעולה.

הנה תמונה של בנאדם מעולה מחזיק בירה מעולה

הנה תמונה של בנאדם מעולה מחזיק בירה מעולה

על העיוורון

הזמן: שישי של קיץ ארור

המקום: בירדי – מרכז הבירה שעל גבול תל אביב-יפו

השותים: שישיית אנשים שכבר לגמו בירה או שתיים בחייהם

הנשתים: בירות שהוגשו לתחרות Samuel Adams Longshot

היום בצהריים השתתפתי באחד ממקצי השיפוט של תחרות סמואל אדמס לונגשוט לבישול בירה ביתית, שנערכת זו השנה ה-11. זאת לא הפעם הראשונה שאני שופטת בתחרות בירה וזאת בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מעבירה ביקורת; יעידו על כך כל הרשומות בבלוג הזה ובבלוג השכן, ולמעלה מ-3000 דירוגים שהזנתי לחשבוני באתר ratebeer.com מאז שהצטרפתי, בנובמבר 2011. לא נראה לי שאני מזכירה כאן בבלוג את הדירוגים ברייטביר. גם רשמי הטעימה שמופיעים כאן לא ממש זוכים לציונים, אבל שתיה והערכת בירה הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנים האחרונות. גם בירה ששתיתי עשרות פעמים – ויש כאלה, נניח הפטריוט ואיב של הדאנסינג קאמל, הפייל אייל של שפירא אצל בני'ס, פילנזנר אורקוול ולוונבראו איפה שרק מוזגים אותן – עוברות את הרוטינה: מבט, הרחה, טעימה, תחושה. בעבודה הקודמת שלי התאמנתי בזיהוי פגמים, בערך פעם בשבוע החשאי ואני משתתפים בטעימות עם חברים לתחביב, כל נסיעה לחו"ל מוקדשת לגילוי כמה שיותר בירות חדשות – אפשר לומר שהחך שלי מיומן.

אבל יש משהו שונה ומיוחד בשיפוט, ואני שמחה על ההזדמנות לקחת בזה חלק. בשגרת הטעימות, אני עטופה בהקשרים. ההקשרים יכולים להיות שם של מבשלה והמוניטין שיצאו לה, לטוב או לרע. הם יכולים להיות תלויי מקום או חברה – בירה שנלגמת עם חברים טובים, או בפאב נהדר, בין אם פה בתל אביב או באיזה חור בצפון יורקשייר, טעימה וטובה לי יותר. תווית מעניינת תופסת לי את העין, ותוויות סקסיסטיות מורידות לי מאוד (ואלוהים עדי שיש ימבה כאלה; רבאק, כל כך הרבה שוביניזם וחוסר יצירתיות באים לידי ביטוי בתוויות של Blond Ale בלבד.) בירה שנמזגת בברופאב, נטעמת אחרת מאותה בירה בפאב שלא קשור, אפילו אם היא לא ממש גמאה קילומטראז'; כל מה שאחי מביא לי מטיוליו ברחבי ארה"ב אוטומטית טעים לי יותר ומהצד השני, פחיות שנקנות ברחוב העליה ישר מקבלות אצלי תווית של ג'יפה. וכל זה לפני שהגעתי לעייפות, למצב רוח, ליכולת להתרכז בשעות מסוימות ולמה אכלתי לפני. הילדה השוודית המתה אומרת שאני טועמת ambiance, כלומר שהאווירה משפיעה על תפיסתי את הבירה יותר מפרמטרים אובייקטיביים.

השיפוט הוא שונה. בשיפוט יש תיחום הדוק ללא יותר מדי אפשרות סטייה. ראשית, הבירה יתומה. הבקבוק עירום, מלבד מספר שמצוין על הפקק, ולא אומר כלום לאף אחד מפאנל הטועמים. איננו יודעים מי האדם שתוצרתו עומדת לפני הביקורת שלנו. שנית, הפרמטרים הדוקים. הבירות מתחרות במספר קטגוריות,  שלהוציא את הקטגוריה שקרויה סגנון חופשי, נמדדות לפי פרמטרים ברורים, שנקבעו על ידי הBJCP, Beer Judge Certification Program, ומתעדכנים אחת למספר שנים, עם ההתפתחויות בעולם הבירה. בשיפוט, ההתאמה לסגנון היא הבנצ'מארק. לסטאוט היבשה שבישלת יש טעמים נהדרים של פירות טרופיים? יכול להיות שטעים לנו, אבל נוריד ניקוד, כי בסטאוט יבשה לא אמורים להיות טעמים כאלה, אליבא דBJCP A13 לשנת 2008. לאייריש רד שבישלת יש ארומה של לתת וטופי, עם טיפה חמאתיות? לא סובלת חמאתיות בבירה, אבל כאן זה חלק מהסגנון, ואם היא במידה ולא משתלטת על שאר הניחוחות, אז הציון יהיה גבוה. בדירוגי רייטביר אני מתחשבת רק בי ובהעדפות שלי. אני יכולה ליהנות מבירה מחומצנת, למרות שעבר זמנה ולדרגה בהתאם, ויכולה לתת ציון נמוך לבירה חמוצה מאוד נחשבת, כי היא ממיסה לי את הבטן, ולא בקטע טוב, וממש לא איכפת לי אם היא זאת שהגדירה את הסגנון.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

בסשן השיפוט היום היו שתי קבוצות שפעלו כל אחת בנפרד, על פירות שונות. בכל קבוצה שלושה שופטים, ואם אינני טועה, כולם, מלבדי, בישלו או מבשלים בירה. דימה מלאפינג בודהה ונמרוד המלח, שבשעתו היה אמון על מבשלת הבירה הביתית דיזנגוף 100, גם התחרו בעבר בלונגשוט. כל קבוצה קיבלה 4 סבבים שכוללים 3 בירות הסבב. סך הכל כל קבוצה טעמה 12 בירות (וסך סך הכל נטעמו 24 בירות בסשן). השיפוט כולל דירוג וניקוד לפי ריח, מראה, טעם, תחושה (גוף, גיזוז, סיומת) והתרשמות כללית, ומקום להערות, רשמי טעימה ודגשים. דף השיפוט ניתן לגדי, ששיקלל את הניקוד של שלושת השופטים. נוסף לשיפוט האינדיבידואלי, כל בירה קיבלה דף ביקורת, שמיועד למבשל. זהו דף מסכם, ללא ניקוד, עם רשמי טעימה, מחמאות כשטוב, הצעות פרקטיות לשיפור הבישול הבא, או הסברים מה פחות טוב. הדף הזה מרכז את ההתרשמות של כל חברי הפאנל – אצלנו בקבוצה לא נרשמו חילוקי דעות או פערי ניקוד משמעותיים, והוא סופר משמעותי עבור המתחרים, שבאמת רוצים לקבל פידבק על התוצרים שלהם.

אני רגילה לכתוב ביקורות וקהל היעד שלי הם הקוראים, אותם אני רואה לנגד עיני כשאני משתפת בבירה ממש טובה, או כשאני מזהירה מפני ברים שלא יודעים לטפל בברזים. בהקשר הזה קל להשחיז ציפורניים על המקלדת, או להגרר לסיפורים אישיים ולחוויות. האדם שמאחורי המוצר לא משנה פה. אם הוא חושב שהבירה שלו מספיק טובה בשביל להתבקבק ולהימכר/ אם הוא פתח מקום ומזמין את הציבור הרחב (יותר או פחות) לבוא ולשבת, תמורת תשלום, אז הוא צריך לדעת לקבל ביקורת, שלעתים איננה נלהבת. אבל כתיבת משוב זה עניין שונה. הרצון לקבל ביקורת הוא אמיתי; אין כאן עניין של "אייטם" או "חשיפה", טובה או רעה. העסק לא מרוויח ולא מפסיד מהמשוב ומצד שני, מטרת הביקורת היא לעזור ליוצר, כי אין קהל. עדיין. נראה לי שבקבוצה שלי הערכנו בכנות את המאמצים של כולם, שמחנו לטעום בירות שיצאו טוב, התבאסנו מפגמים, וניסינו להעלות על הכתב הצעות לשיפור.

אותן בירות, כתוצר מוגמר, בבקבוק עם תווית, ברקוד ומדבקת מחיר, היו מקבלות, לפחות אצלי, יחס שונה. אזהרות מסע היו מוצמדות לפגמים, ההיצמדות לסגנון היתה קריטית פחות, אווירה של בילוי או חברים טובים היתה מעלה את איכותן בעוד שסיטואציה נוחה פחות היתה מראה את אותותיה אף היא.

כאמור, ההגשה אנונימית. יתרה מכך, קצת התרחקתי מסצינת המבשלים הביתיים ואני לא יודעת מי הגיש השנה לתחרות. אני שמחה לומר שרוב הבירות ששתינו התאימו לסגנון ושחלקן אף היו טובות, כאלו שהיינו מזמינים בבר או קונים הביתה. וגם, גלית וגדי מעידים שהרמה עלתה ביחס לשנים הקודמות.

בהצלחה לכולם!

טריו וארבעת הדובים

??????????????

הזמן: תחילת שבוע קיצי במיוחד

המקום: פינת האוכל של דרור וכרמית

השותים: דרור טרבס מהבלוג החלוצי רק בירה, החשאי, אני ובסוף גם קצת כרמית

הנשתים: טריו IPA , רביעיית בירות מבית מבשלת הדובים.

קצת רקע: כדי לגייס כספים לפתיחת הסניף החדש של ביר מרקט בשרונה מרקט, שסוף סוף עומד להפתח, דגן ורותם בר אילן ממבשלת הדובים/ מבשלת העם/ ביר מרקט/ עזר כנגדן של נשות חיל הרימו בחורף האחרון קמפיין הדסטארט מוצלח, בו התומכים זכו לשלל פינוקים. אחד הפינוקים היתה רביעיית הטריו IPA, 4 בירות, אותו מתכון בסיס של שמרים ולתת, אותו אחוז אלכוהול (6%) אותה דרגת מרירות (50 IBU. לשם השוואה, דרגת המרירות של הבירה הנמכרת בישראל היא 13 IBU). השוני הוא בכשות: כל אחת משלושת הבירות הראשונות בסדרה מכילה זן כשות אחד, והרביעית מכילה את שלושתן.

החשאי הזכיר אירוע שנערך לפני כ-4 שנים בפורטר אנד סאנס בתל אביב, בשם Samuel Adams Deconstructed – בו הוטעמה סידרה של 5 בירות שהיוו את סדרת המבשלה האמריקאית פורצת הדרך. לכולן אותו מתכון בסיס של בירת Latitude 48. הלאדידטיוד מורכבת מ-5 סוגי כשות, ולכל אחת מהבירות בסדרה, כשות אחת מהחמש. הנה רשמי הטעימה של אורן אבראשי מאותו אירוע.  בטעימה הזאת נכחו גם הדובים, וכנראה שהפירוק לגורמים של אותו מתכון עם רכיבים שונים השפיע עליהם. קצת פחות שאפתנים מסמואל אדמס, עם קצת פחות תקציבי שיווק, אבל עם הרבה אהבה לכשות שמשחקת תפקיד בולט במבשלת הדובים, בחר דגן לאחד ולפרק שלושה סוגי כשות: גרמנית, אמריקאית וניו זילנדית.

כשדרור קיבל את הרביעייה שלו, הצעתי שנפגש לטעימה משותפת, שתדרבן את שנינו לכתוב. אם אני בקושי מוצאת את עצמי מזינה כתובת מייל וסיסמה למערכת, פלא שדרור זוכר את שלו. לשמחתי הוא שיתף פעולה, ואת הרשומה שלו תוכלו למצוא כאן. פונקנו ופינקנו במיטב חטיפי ארצנו, שהיוו התאמה מושלמת לטעימה.

ארוחת ערב לגיטימית

ארוחת ערב לגיטימית

שלושת הבירות עם הכשות הבודדת ממוספרות, הבירה שמשלבת את שלושתן לא. אז הלכנו לפי הסדר שמבשלת העם קבעה, ולסיום שתינו את הטריו המשולבת; זאת הדרך הנכונה לטעמנו – קודם כל לבחון ולמצוא את האלמנטים הכשותיים בכל אחת בנפרד, ואז להבין את השילוב

.

Trio IPA 1 Columbus, עם כשות אמריקאית: צבע ענברי עמוק וטיפה מעונן עם ראש לבן וקטן. ארומה של מנדרינה, טיפה סוכריה ואננס, ובפה מרירות, שאחריה הדרים – בצד החמוץ שלהם דווקא. הגוף מלא, הסיומת מיצית והדרית, טיפה מתוקה ומגורענת (מלשון grain) בסוף. מאוד מגוזזת.

Trip IPA 2 Pacific Gem, עם כשות ניו זילנדית. הבירה הקציפה אז מזגנו מהר. גם הבירה הזאת ענברית, אבל טיפה בהירה יותר מהראשונה. ראש לבן-צהבהב ענק ויפה. הרחתי סבון וטיפה אבק, ואחר כך הגיעו פרחים, מנגו וקיווי. זאת בירה יבשה ומרה, בלי להתנצל, עם טעמים של סבון וקצת אורנים – או אולי בת-אורן? הגוף בינוני – זאת בירה קלה יותר מטריו 1, הסיומת מייבשת את הלשון. גם היא מאוד מגוזזת ויש סבוניות בסיומת. זאת בירה אגרסיבית יותר ופחות קלה לשתיה מהראשונה.

Trio IPA 3 Hellertauer, עם כשות הלרטאו הגרמנית, אחד הזנים הבסיסיים בעולם הבירה: גם זאת ענברית-זהובה ומעוננת, עם ראש לבן-צהבהב. ארומה פרחונית – מעט יסמין, מעט עשב. עדינה יותר מהאחרות. המרירות עדינה ופרחונית יותר, ואז מגיע מעט יובש. הגוף בינוני, הסיומת מרירה ועדינה, עשבונית טיפה.

לבסוף – Trio IPA, שמורכבת משלושת סוגי הכשות. זאת בירה בצבע ענבר-ברונזה, מעורפלת ועם ראש קצף לבן. באף מרגישים בהתחלה מעט פירות טרופיים, אחר כך אורנים, בסוף פרחים ואז קצת אבק. בפה מרגישים תכונות משלושת סוגי הכשות שהרכיבו אותה: יובש מהפסיפיק ג'ם, עדינות מההלרטאואר ומעט פירותיות מהקולומבוס, עם מתקתקות כמעט ולא מורגשת. שוב הרבה גיזוז, גוף מלא, סיומת עם מרירות עדינה וטיפה שמריות.

אלו לא הבירות הטובות ביותר שיצאו ממבשלת העם, שהוציאו עד היום כמה מהIPA's והAPA's היותר טובים בארץ, אבל הניסוי מרתק וזאת תשורה הולמת לאוהדי המבשלה, שמהווה מעין הצצה לאספקט מסוים של בישול בירה: בחירת חומרי הגלם, השילוב והיחסים לקבלת תוצר סופי אופטימלי. הכי אהבתי? את הרביעית. השלם גדול מסכום חלקיו, נו.

חושבת שאת הבירה הזאת לא תוכלו להשיג, אבל עשרות בירות בוטיק ישראליות אחרות – בקבוקים לצריכה במקום, לקניה הביתה וכמה ברזים משובחים, תמצאו בשרונה מרקט, בקצה שקרוב יותר למתחם שרונה. שאר המתחם לא מעניין כל כך, אבל ממול יש פלאפל ג'ינה, שעד שאהובי אריאל הקוסם יחליט לזכיין, זאת הבחירה הכי טובה בעיר.

קוקטיילים עליך, תל אביב

in-up-strip-cocktails2015-605x240

הזמן: יום רביעי, מהשקיעה ועד הסגירה

המקום: פסטיבל הקוקטיילים של זמן אמיתי ואיש הענבים, מתחם התחנה, תל אביב

השותים: שני בירגיקס, אחד גאון שכל דבר שהוא שם עליו את הידיים הופך לאלכוהול משובח, אני ולקראת סיום גם החשאי

הנשתים: קוקטיילים, כמובן.

כמדומני, זאת הפעם השניה שנערך בישראל פסטיבל קוקטיילים. לפני כמה שנים היה נסיון לעשות משהו, שלא האריך ימים, כי לא באמת היה עניין. עכשיו, עם תשומת לב תקשורתית שלא עושה סימני היעלמות, ברי קוקטיילים שנפתחים אחת לשבוע ומסעדות שמכניסות תפריטי קוקטיילים מושקעים לצד המנות, הגיע הזמן ליריד.

די שמחנו לקראת האירוע. רבים מאלה שמכירים אותנו יודעים, שהרבה לפני ששתינו בירה, החשאי ואני ערבבנו קוקטיילים. למעשה, התחלנו לשתות בירה, כי כדי לשתות קוקטיילים מחוץ לבית היינו צריכים לעלות על מטוס, וזה יצא קצת יקר. הריברב, אחיו הגדול של החשאי, שהכניס אותנו לעניין, צייד אותנו בכלי מדידה ובספרים; אמא של החשאי נטעה עבורנו עץ ליים בגינה כדי שלא נדע מחסור; חברים מטיילים גויסו לרכישת ליקרים; למדתי קרמיקה כדי לפסל ספלי טיקי; והארון לאט לאט התמלא בכהילים שבשעתו לא ייובאו לכאן. היום, כדי לשתות טוב, אנחנו יכולים לעלות על קו 5 לכיוון תחנה מרכזית ולרדת בדי הרבה תחנות, או לחילופין, לקחת אוטובוס מהצד השני של הכביש, להחליף ל-480 ברכבת מרכז וליהנות מקוקטיילים בירושלים. אם אנחנו מעדיפים להשאר בבית ומגלים שחסר איזה רכיב, חנויות היין והירקות באבן גבירול/ באזל סוגרות לנו את הפינה.

אז יש מאגר כישרונות, יש מוצרים חדשים להציג, יש ברים מעניינים וחללים מרתקים למסיבות, יש עיריה שמעדיפה להשקיע באירועים במקום בטיפול במפגעים תחבורתיים, ויש לחברות האלכוהול תקציבי שיווק, שהופנו לפסטיבל, שנערך בתחילת יולי במתחם התחנה, ונערך בשיתוף פעולה של זמן אמיתי ואיש הענבים.

לא ממש ידענו למה לצפות. מחד, התוכניה, ששילבה דוכני יבואנים סטנדרטיים, גדולים וקטנים, יחד עם דוכני אלכו-פופס, שוופס וסודה סטרים, יציאות חריגות כנורמן פרימיום של הבירה ויקב אחד – בבחינת מי שמשלם מקבל – יחד עם ניים-דרופינג של ברים טרנדיים וברמנים כוכבים. מאידך, כניסה חופשית וקופונים במחיר של 79 ₪ לשלישיית קוקטיילים/ 69 ₪ במכירה מוקדמת/ 55 ₪ לאזרחי העיר מחזיקי דיגיתל הריחה חשוד; ציפיתי לכוסות פלסטיק קטנות עם דוגמיות, במחיר הזה.

אז מה היה? ראשית, הרבה פחות סליז ממה שציפיתי. כמו בוויסקי לייב השני, רוב המציגים הפנימו שהקהל מחפש ריגושים וחידושים ומקצוענות. כמובן ש*היה* סליז, כי אנחנו בישראל, אבל הוא התבטא בשתי דיילות בכניסה, אחת של קוארבו ואחת מההפקה, ובדוכן שמכר איזה משקה ירוק מוזר "זה ליקר עם קוקה, יודעת מה זה קוקה?" שאל המפעיל כממתיק סוד. כנראה שקוקה זה מונח מקצועי לE-numbers, חי חוץ ממים וסוכר, אלה היו רכיבי הנוזל הזה.

תקציבי השיווק הופנו לשכירת שירותיהם של הברמנים והמיקסולוגים הכי טובים בשטח, לדוכנים מושקעים ולקוקטיילים שהכי נתנו תמורה לכסף בהיסטוריה של מדינת ישראל: הכנה במקום, הגשה מכבדת, בלי התקמצנות על חומרי גלם, ובדוכנים הרציניים – אפילו לא בכוסות פלסטיק. היה קריסטל, היה אלומיניום, היה פוליקרבונט עמיד, היה זכוכית. בקיצור – תמורה מעולה ל-55 ₪ אחרי הנחה למשלמי ארנונה, וגם לרוכשים ב-79 ₪, שברגיל יקנו לך קוקטייל וחצי לפני טיפ. המחירים, שאבסולוטית נראו יקרים, עזרו לסנן והביאו קהל בוגר יותר ופחות נדחף, בהשוואה לאירועי בירה המוניים, וזה גם ראוי לציון.

Moscow Mule - Russian Standard. Love, love, love the mug!

Moscow Mule – Russian Standard. Love, love, love the mug

האוירה במתחם התחנה שמחה. קצת דעכה עבורי בהמשך הערב, כשהווליום – הן של המוזיקה והן של האנשים – עלה, אבל זה תמיד ככה שם, אבל התאים לאירוע, עם חניון גדול וחשוב מכך נגישות לתחבורה ציבורית.

ציונים לשבח? יאללה. זוברובקה ורוסקי סטנדרט עם קוקטיילים קלאסיים ופרשנויות עליהם; קמפארי במתחם שמח עליו היו אמונים אנשי הג'אספר, הפאב הכי כיפי בעיר; פטרון – טקילה לא כל כך באה לי בטוב, אבל האולד-פאשנד שיושן בחבית ניטרל את טעמי האגבה; הסיבוב הראשון של ההנדריקס, שבחוכמתו הגאון ביקש מהברמן למתן מתיקות. בסיבוב השני, עם החשאי, כשהתור התארך והאנרגיות אזלו, קיבלנו קוקטייל מתוק. מתוק מדי; השקה של מזקל חדש בשם IBA. האינטרנט לא מספר עליו הרבה, אז חשד סביר שזה מותג מדבקה. הדוכן היה קצת לחוץ וחובבני, הברמן הבודד לא כל כך התמודד עם הלחץ ב-10 בערב אז שתינו נקי וטעמנו מזקל מפולפל ונחמד שמהווה אלטרנטיבה טובה לג'יפה הזאת עם התולעת שנמכרת פה.

??????????????

@Campari. Not pictured – my Negroni.

היום יום ראשון. אני מנסה לאתר בדף הפייסבוק של האירוע ובאתר של איש הענבים את ההבטחות למתחם של בל בוי ושל האימפריאל ולא מוצאת. אני כמעט בטוחה שהיו הבטחות כאלו. כששאלתי משתתף מה קרה עם זה, הוא ענה שהתשלום לדוכן היה גבוה מדי בשביל עסקים פרטיים, וככה מצאנו את עצמנו עם פסטיבל יבואנים. אריאל לייזגולד מהבל בוי הציג עם אחת החברות, אבל זהו.

והנה נקודות לשיפור:

ראשית, המתיקות. הרבה מהקוקטיילים היו מתוקים מדי. הבירגיקית הלכה על קוקטיילים על בסיס וודקות בטעמים, שאם בתיכון לא הייתי מתעסקת בלהחליף קלטות ותקליטים עם אספנים מלטביה והפיליפינים, בטוח היו מעיפים אותי למגרש החניה שמאחורי מועדון זמן אמיתי – ככה הם היו דביקים ולא קשורים לעולם הקוקטיילים.

שנית, הזכרנו וודקה? כן, היה שם בעיקר וודקה. היה לנו וודקה בטעמים, כאמור (תיאו או ווינסנט – מישהו ממשפחת ון גוך ו-3 אוליבס, ששיתפו פעולה עם נורמן פרימיום), בלוודר, סטולי, רוסקי סטנדרט, זוברובקה. היבואנים יכולים לטחון את המוח על חדשנות עד מחרתיים, אבל כשיש 6 דוכני וודקה, בשעה שכל מובילי הדעה בארץ נמרחים על ג'ין ועל רום, כשהטרנד העולמי כבר מזמן עמוק בוויסקי אירי/ ברבן/ שיפון/ סינגל אסטייט מזקל, כשכולם ממתנים את המתיקות, היבואנים מעדיפים ללכת על בטוח. היה דוכן אחד של ג'ין בכל המתחם. לא היה משקה חום אחד לרפואה – למרות שלכל המציגים מותגי רום חזקים ו-וויסקי נחשק, ותחסכו ממני תירוצי "וויסקי זה משקה של חורף", תודה. לא היה אניס ולא היו ביטרים – וזה המקום לחשוף את המוצר המגניב הזה, תבלין לקוקטיילים, אם תרצו, לקהל מעבר ל-100 הברמנים שמשתמשים בו. אז עם כל הסליז, באמת ריספקט לא.ג.ת.ד שבחרה להציג את ה"קוקה", ולא את אחד ממותגי הוודקה, שבטוח מכניסים לה יותר כסף.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

שלישית, החלק המעניין בבירס הוא מתחם המבשלים הביתיים, אלה שקשה להשיג את תוצרתם ברגיל, העכברים שמניעים את התעשיה. דוכנים ספציפיים של ברים היו משרתים את המבקרים, שלא תמיד יכולים להגיע לשתות בהם, הופכים את האירוע לרלוונטי יותר על ידי האצלה של הקרדיט והמקצועיות על כל המתחם וכמובן מאדירים את המותגים בהם היו משתמשים. אפשר למצוא את שביל הזהב ע"י שינוי של אופי שיתופי הפעולה שכבר היו קיימים במקום או על ידי תמחור מיוחד לברים.

ואחרי הכל, זאת התחלה מוצלחת. בכל זאת, כמה מילים לסיום:

בעולם הראשון מונהגים Cocktail Weeks: שבוע הקוקטיילים של מנהטן, של לונדון, של מונטריאול – אפילו בסינגפור יש אחד! – הם התאגדויות של ברים, שבמשך שבוע מציעים קוקטיילים במחירים מוזלים, ברי פופ-אפ, מסיבות נושא, תחרויות, סמינרים וסדנאות מקצועיים שפתוחים גם לקהל הרחב והזדמנות להשקות של מוצרים מיוחדים. שבוע הקוקטיילים מלווה כמובן בפרסום מסיבי לברים המעורבים, בשיתופי פעולה עם חברות האלכוהול שמשתמשות בו כפלטפורמה פרסומית וכתו איכות. לדעתי, תל אביב לגמרי בשלה לפלטפורמה כזאת. "טרנד הקוקטיילים" לא מתחיל ונגמר בכתבות במאקו, אלא גם במוצרים – כהילים, ליקרים, סירופים טובים, ביטרים ומיקסרים איכותיים – שכיום אפשר להשיג בחנויות יין. אולי לא בכולן, אבל בהחלט במתמחות.

כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

האח הגדול של הבירה – וויסקי לייב 2015

IMG_20150325_181311_resized_1

הזמן: יום רביעי, 24.3.2015, היום השני של תערוכת וויסקי לייב

המקום: גלריה מאירהוף, תל אביב

השותים: החשאי, אני ושאר באי התערוכה

הנשתים: בדוגמית ה-25 הפסקתי לספור

את תומר גורן הכרנו רק לפני איזה 3 שנים. אנחנו פוגשים אותו תמיד בהקשר של אלכוהול: בין אם טעימת בקבוקים נדירים של ברודוג (כשהמבשלה הסקוטית הלוהטת גייסה משקיעים, הוא קנה מניות), בין אם בחגיגת סט. פטריקס בגוס פאב בקיבוץ עין שמר (הוא היה שותף במקום, אחר כך הוא הקים את בירמינגהאם, גם בעמק חפר), בין אם בגיחה לסניף של סיטונאות בנימינה בקניון אם הדרך (הוא שותף גם שם), ובין אם בבלוגספירה (יש לו בלוג וויסקי בעברית). וחוץ מזה הוא מבשל בירה בבית, מנצח על מותג בירת הדיקטטור שמבושל במבשלת העם, אחרי שנים של התנסות בזיקוק ביתי הוא עכשיו הדיסטילר של מזקקת מילק אנד האני הישראלית ובשבוע האחרון הוא הביא לישראל בפעם השניה את וויסקי לייב, תערוכת הוויסקי מבית וויסקי מגזין, מגזין הוויסקי הנחשב ביותר בעולם. כמה שתומר מעורב ועושה ודוחף ויוצר – ככה הוא עונה לאמא של הקלישאות של ספרי המחזור, מים שקטים חודרים עמוק. הוא נותן למעשים לדבר, ולראיה, וויסקי לייב.

הרבה זמן לא הייתי בתערוכה או אירוע אלכוהולי שלא הייתי קשורה אליו בצד המקצועי או ככותבת.הקהל המקצועי הוזמן לוויסקי לייב ביום שלישי. אנחנו בחרנו להגיע למחרת ולשלם את מלוא הסכום and then some, כי קנינו כרטיס VIP. שלישי אחר הצהריים מוקדש לשיעור בס, וגם, לא רצינו להפסיד את סליבן דו, מיקסולוג צרפתי נהדר שהתארח באימפריאל ועשה קסמים עם ליקרים ורכיבים מקומיים (צרפתיים), אז ביום רביעי, חמושים במצלמה של הפלאפון, מחברת ועט, שמנו פעמינו לקו 14, שהוריד אותנו מטר מגלריה מאירהוף.

 לא כתבתי על וויסקי לייב בשנה שעברה – יש מצב שזאת הרשומה הראשונה שמוקדשת למשקה שאיננו בירה במובהק? – אבל אורן אבראשי כן כתב על וויסקי לייב 2014, ולמרות שאם זכרוני אינו מטעה אותי, לא הסתובבנו ביחד, ההתרשמות שלי מהאירוע של שנה שעברה די דומה לשלו, אז תקראו אותו.

מה נשתנה אם כן? קודם כל, ההשתתפות. השנה כל היבואנים נקראו לדגל והדגש על הנראות היה חזק מזה של שנה שעברה. עבור הייבואנים, זה ה-מקום לתצוגת תכלית מול קהל הלקוחות – הן הפרטי והן העסקי. נמרוד מעליית הגג ביקר בוויסקי לייב בלונדון בשנת 2010 וסיכם את האירוע פה ופה. הקונספט שם קצת שונה – מינימום השקעה בפרזנטציה, מקסימום פוקוס על המוצר עצמו, על מהדורות מיוחדות, ביקבוקים נדירים והטעמה של רמת היישון הגבוהה ביותר במגוון הסטנדרטי וויסקי לייב ישראל עדיין לא שם. ולא ראינו כמעט בקבוקים נדירים או חדשים, להוציא מספר יבואנים שבימים מסויימים ובשעות מסויימות פתחו בקבוקים שהובאו במיוחד לתערוכה. נראה לי שכמו תמיד באירועים האלה, גישה חיובית וראש פתוח עוזרת להוציא את המירב מהמציגים, שהשנה התמקצעו גם בפן האנושי: ראינו פחות דיילות ופחות שופוני ויותר אנשי מקצוע – נשות ואנשי שיווק והדרכה, מנהלים, ייבואנים ובעלים שמזגו ודיברו ותקשרו את המותגים בצורה הכי טובה שאפשר וכן ברמנים מקצועיים שחיים את הענף. אגב ברמנים מקצועיים, יובל סופר, אחד המיקסולוגים המוכשרים בארץ, ערבב ומזג קוקטיילים על בסיס מותגי הוויסקי של פרנו ריקארד – שיבאס, ג'יימסון, גלנליווט ופור רוזס. לא רק שהיה מאוזן וטעים, זאת היתה הפוגה מרעננת מהטעימה הנקייה.

20150325_201723_resized_1.

כמ כן, הטעמות וסדנאות נושאיות, שגם בהם נפתחו בקבוקים מיוחדים, מיקדו את המשתתפים ועזרו להכיר לעומק מותגים ומזקקות. אם אני זוכרת נכון, בשנה שעברה הדוברים היחידים שהגיעו מחו"ל היו ג'יימס סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ למילק אנד האני ופטסי כריסטי שגרירת המותג מקאלן. השנה גב' כריסטי השתתפה שוב, ויחד איתה הרצו גם אשלין או'קיף, שגרירת ג'יימסון בישראל (גילוי נאות – אחות), המאסטר דיסטילר של ג'ורה, שגריר המאלטים של תאגיד בקרדי מרטיני ורוברט פלמינג מטומינטול. נציגים ומנהלים מקצועיים מקומיים גם הרצו והטעימו והשיקו. החשאי ואני נכנסנו לטעימה של המגוון של ג'ק דניאלס (תודה שחף!), שהועברה ע"י כריס פלטשר, העוזר למאסטר דיסטילר הנוכחי ונכדו של המאסטר דיסטילר החמישי של המזקקה. אמנם יש לנו בקבוק של ג'ק דניאלס שמשמש בעיקר לקוקטיילים, אבל זאת הפעם הראשונה שאשכרה יצא לנו לטעום את כל המגוון. הכי חיבבתי את ג'נטלמן ג'ק, הביטוי העדין יותר של מותג הדגל.

בהמלצת נמרוד, שילמנו 150 ש"ח יותר תמורת הזכות להכנס למתחם הVIP – מקום לשבת, מים חופשי, נשנושים בצורת ירקות, מטבלים, נאצ'וס וכריכים – עליהם הופקד השף עופר בר אור, שהוא אפילו יותר קרניסט מחננת וויסקי, אבל כשביקשנו הוא דאג לנו לכריכים טבעוניים, אז שאפו. חוץ מהלפת והכריכים, נפתחו בלאונג' בקבוקים מיוחדים שלא ניתן למצוא כאן ברגיל.

20150325_152140_resized_1

זה לא בלוג צילום והתמונה צולמה כרפרנס לרשמי הטעימה. מה הכי מוצלח? הקרגנמור (שני מימין), זוקק ב2000, בוקבק ב2013, עם טעמי טופי מחד, ושומשום, אצות ומליחות של ים מאידך.

 מה עוד היה טעים? טליסקר רזרב, בקבוק אחד שהגיע לכבוד התערוכה ונמזג ביום השני בדוכן של IBBL, וקאול אילה MOCH, שטעמנו בVIP. קאול אילה 12 הוא הסינגל מאלט הראשון שאי פעם טעמתי, לפני הרבה שנים בשטרן 1 – ביקשתי משהו עם המון עשן, קיבלתי כבול ואני שומרת למזקקה הזאת חסד נעורים. זהו ביטוי הרבה יותר עדין וקליל, שלא נאמר קומוניקטיבי,מה-12.
אני זוכרת שנהנינו מהדאלמור 18, אבל זה כבר היה לקראת הסוף ובלוטות הטעם קהו. אה, ופיספסנו את הביקבוקים המיוחדים לתערוכה.

היהלום שבכתר, הנסיך הקטן, הפלא אליו כולם נהרו וממנו כולם התרגשו – ובצדק – היה הדוכן של מילק אנד האני, מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה. בעוד כמה וויסקי לייבים הם יטעימו סינגל מאלט ישראלי, אולי גם רום או ג'ין. בינתיים, הדוכן שלהם מלווה את הדרך שעוברים היזמים, המשקיעים והמשוגעים  שמעורבים במיזם. בשנה שעברה הם הציגן את ג'ים סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ להם, והטעימו סינגל מאלטים של מזקקת KAVALAN הטאייונית, שגםם היא פועלת בפיקוחו של המאסטר דיסטילר, שמתמחה בזיקוק באקלים חם. הפעם הם מזגו תוצרים מקוריים: ניו מייק, תזקיק לבן לפני יישון, בחוזק 73% בטעמים חזקים ושורפים של דגנים ומדולל לחוזק 50% עם פוטנציאל מעניין כבר מעכשיו לקוקטיילים ארטיזנליים המבוססים על תוצרת מקומית. משהו עם עלי זעתר וביטרים מחושחש, אניוואן?  20150325_174419_resized_1

חוץ מהתוצר המקומי ומהדוכן המרשים ששידר במודע את המצב הלא-גמור של המזקקה, את התהליך – הן בעזרת תמונות מהבניה ומהזיקוקים הראשונים, הן באמצעות שימוש בקרשים חשופים שמזכירים פיגומים – מילק אנד האני מזגו ברבן, סינגל מאלט וג'ין ממבשלת KOVAL משיקאגו, שנוסדה בשנת 2008. הסיפור מעניין – המזקקה הראשונה שנפתחה בעיר מאז המאה ה-19, אבל אני מקווה שהתוצרים של מילק אנד האני יהיו טעימים יותר. 20150325_174432_resized_1

אז תודה לכולם – ליבואנים שהשקיעו בנראות ובמקצועיות, למבקרים שהתנהגו יפה – לשילוב של אלכוהול והרבה אנשים יש פוטנציאל נפיץ – ולמארגנים, כלומר לתומר הנהדר,  ששמו דגש על מקצועיות ודאגו לכל הפרטים הקטנים.

להתראות בשנה הבאה!