RSS

האח הגדול של הבירה – וויסקי לייב 2015

IMG_20150325_181311_resized_1

הזמן: יום רביעי, 24.3.2015, היום השני של תערוכת וויסקי לייב

המקום: גלריה מאירהוף, תל אביב

השותים: החשאי, אני ושאר באי התערוכה

הנשתים: בדוגמית ה-25 הפסקתי לספור

את תומר גורן הכרנו רק לפני איזה 3 שנים. אנחנו פוגשים אותו תמיד בהקשר של אלכוהול: בין אם טעימת בקבוקים נדירים של ברודוג (כשהמבשלה הסקוטית הלוהטת גייסה משקיעים, הוא קנה מניות), בין אם בחגיגת סט. פטריקס בגוס פאב בקיבוץ עין שמר (הוא היה שותף במקום, אחר כך הוא הקים את בירמינגהאם, גם בעמק חפר), בין אם בגיחה לסניף של סיטונאות בנימינה בקניון אם הדרך (הוא שותף גם שם), ובין אם בבלוגספירה (יש לו בלוג וויסקי בעברית). וחוץ מזה הוא מבשל בירה בבית, מנצח על מותג בירת הדיקטטור שמבושל במבשלת העם, אחרי שנים של התנסות בזיקוק ביתי הוא עכשיו הדיסטילר של מזקקת מילק אנד האני הישראלית ובשבוע האחרון הוא הביא לישראל בפעם השניה את וויסקי לייב, תערוכת הוויסקי מבית וויסקי מגזין, מגזין הוויסקי הנחשב ביותר בעולם. כמה שתומר מעורב ועושה ודוחף ויוצר – ככה הוא עונה לאמא של הקלישאות של ספרי המחזור, מים שקטים חודרים עמוק. הוא נותן למעשים לדבר, ולראיה, וויסקי לייב.

הרבה זמן לא הייתי בתערוכה או אירוע אלכוהולי שלא הייתי קשורה אליו בצד המקצועי או ככותבת.הקהל המקצועי הוזמן לוויסקי לייב ביום שלישי. אנחנו בחרנו להגיע למחרת ולשלם את מלוא הסכום and then some, כי קנינו כרטיס VIP. שלישי אחר הצהריים מוקדש לשיעור בס, וגם, לא רצינו להפסיד את סליבן דו, מיקסולוג צרפתי נהדר שהתארח באימפריאל ועשה קסמים עם ליקרים ורכיבים מקומיים (צרפתיים), אז ביום רביעי, חמושים במצלמה של הפלאפון, מחברת ועט, שמנו פעמינו לקו 14, שהוריד אותנו מטר מגלריה מאירהוף.

 לא כתבתי על וויסקי לייב בשנה שעברה – יש מצב שזאת הרשומה הראשונה שמוקדשת למשקה שאיננו בירה במובהק? – אבל אורן אבראשי כן כתב על וויסקי לייב 2014, ולמרות שאם זכרוני אינו מטעה אותי, לא הסתובבנו ביחד, ההתרשמות שלי מהאירוע של שנה שעברה די דומה לשלו, אז תקראו אותו.

מה נשתנה אם כן? קודם כל, ההשתתפות. השנה כל היבואנים נקראו לדגל והדגש על הנראות היה חזק מזה של שנה שעברה. עבור הייבואנים, זה ה-מקום לתצוגת תכלית מול קהל הלקוחות – הן הפרטי והן העסקי. נמרוד מעליית הגג ביקר בוויסקי לייב בלונדון בשנת 2010 וסיכם את האירוע פה ופה. הקונספט שם קצת שונה – מינימום השקעה בפרזנטציה, מקסימום פוקוס על המוצר עצמו, על מהדורות מיוחדות, ביקבוקים נדירים והטעמה של רמת היישון הגבוהה ביותר במגוון הסטנדרטי וויסקי לייב ישראל עדיין לא שם. ולא ראינו כמעט בקבוקים נדירים או חדשים, להוציא מספר יבואנים שבימים מסויימים ובשעות מסויימות פתחו בקבוקים שהובאו במיוחד לתערוכה. נראה לי שכמו תמיד באירועים האלה, גישה חיובית וראש פתוח עוזרת להוציא את המירב מהמציגים, שהשנה התמקצעו גם בפן האנושי: ראינו פחות דיילות ופחות שופוני ויותר אנשי מקצוע – נשות ואנשי שיווק והדרכה, מנהלים, ייבואנים ובעלים שמזגו ודיברו ותקשרו את המותגים בצורה הכי טובה שאפשר וכן ברמנים מקצועיים שחיים את הענף. אגב ברמנים מקצועיים, יובל סופר, אחד המיקסולוגים המוכשרים בארץ, ערבב ומזג קוקטיילים על בסיס מותגי הוויסקי של פרנו ריקארד – שיבאס, ג'יימסון, גלנליווט ופור רוזס. לא רק שהיה מאוזן וטעים, זאת היתה הפוגה מרעננת מהטעימה הנקייה.

20150325_201723_resized_1.

כמ כן, הטעמות וסדנאות נושאיות, שגם בהם נפתחו בקבוקים מיוחדים, מיקדו את המשתתפים ועזרו להכיר לעומק מותגים ומזקקות. אם אני זוכרת נכון, בשנה שעברה הדוברים היחידים שהגיעו מחו"ל היו ג'יימס סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ למילק אנד האני ופטסי כריסטי שגרירת המותג מקאלן. השנה גב' כריסטי השתתפה שוב, ויחד איתה הרצו גם אשלין או'קיף, שגרירת ג'יימסון בישראל (גילוי נאות – אחות), המאסטר דיסטילר של ג'ורה, שגריר המאלטים של תאגיד בקרדי מרטיני ורוברט פלמינג מטומינטול. נציגים ומנהלים מקצועיים מקומיים גם הרצו והטעימו והשיקו. החשאי ואני נכנסנו לטעימה של המגוון של ג'ק דניאלס (תודה שחף!), שהועברה ע"י כריס פלטשר, העוזר למאסטר דיסטילר הנוכחי ונכדו של המאסטר דיסטילר החמישי של המזקקה. אמנם יש לנו בקבוק של ג'ק דניאלס שמשמש בעיקר לקוקטיילים, אבל זאת הפעם הראשונה שאשכרה יצא לנו לטעום את כל המגוון. הכי חיבבתי את ג'נטלמן ג'ק, הביטוי העדין יותר של מותג הדגל.

בהמלצת נמרוד, שילמנו 150 ש"ח יותר תמורת הזכות להכנס למתחם הVIP – מקום לשבת, מים חופשי, נשנושים בצורת ירקות, מטבלים, נאצ'וס וכריכים – עליהם הופקד השף עופר בר אור, שהוא אפילו יותר קרניסט מחננת וויסקי, אבל כשביקשנו הוא דאג לנו לכריכים טבעוניים, אז שאפו. חוץ מהלפת והכריכים, נפתחו בלאונג' בקבוקים מיוחדים שלא ניתן למצוא כאן ברגיל.

20150325_152140_resized_1

זה לא בלוג צילום והתמונה צולמה כרפרנס לרשמי הטעימה. מה הכי מוצלח? הקרגנמור (שני מימין), זוקק ב2000, בוקבק ב2013, עם טעמי טופי מחד, ושומשום, אצות ומליחות של ים מאידך.

 מה עוד היה טעים? טליסקר רזרב, בקבוק אחד שהגיע לכבוד התערוכה ונמזג ביום השני בדוכן של IBBL, וקאול אילה MOCH, שטעמנו בVIP. קאול אילה 12 הוא הסינגל מאלט הראשון שאי פעם טעמתי, לפני הרבה שנים בשטרן 1 – ביקשתי משהו עם המון עשן, קיבלתי כבול ואני שומרת למזקקה הזאת חסד נעורים. זהו ביטוי הרבה יותר עדין וקליל, שלא נאמר קומוניקטיבי,מה-12.
אני זוכרת שנהנינו מהדאלמור 18, אבל זה כבר היה לקראת הסוף ובלוטות הטעם קהו. אה, ופיספסנו את הביקבוקים המיוחדים לתערוכה.

היהלום שבכתר, הנסיך הקטן, הפלא אליו כולם נהרו וממנו כולם התרגשו – ובצדק – היה הדוכן של מילק אנד האני, מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה. בעוד כמה וויסקי לייבים הם יטעימו סינגל מאלט ישראלי, אולי גם רום או ג'ין. בינתיים, הדוכן שלהם מלווה את הדרך שעוברים היזמים, המשקיעים והמשוגעים  שמעורבים במיזם. בשנה שעברה הם הציגן את ג'ים סוואן, המאסטר דיסטילר שמייעץ להם, והטעימו סינגל מאלטים של מזקקת KAVALAN הטאייונית, שגםם היא פועלת בפיקוחו של המאסטר דיסטילר, שמתמחה בזיקוק באקלים חם. הפעם הם מזגו תוצרים מקוריים: ניו מייק, תזקיק לבן לפני יישון, בחוזק 73% בטעמים חזקים ושורפים של דגנים ומדולל לחוזק 50% עם פוטנציאל מעניין כבר מעכשיו לקוקטיילים ארטיזנליים המבוססים על תוצרת מקומית. משהו עם עלי זעתר וביטרים מחושחש, אניוואן?  20150325_174419_resized_1

חוץ מהתוצר המקומי ומהדוכן המרשים ששידר במודע את המצב הלא-גמור של המזקקה, את התהליך – הן בעזרת תמונות מהבניה ומהזיקוקים הראשונים, הן באמצעות שימוש בקרשים חשופים שמזכירים פיגומים – מילק אנד האני מזגו ברבן, סינגל מאלט וג'ין ממבשלת KOVAL משיקאגו, שנוסדה בשנת 2008. הסיפור מעניין – המזקקה הראשונה שנפתחה בעיר מאז המאה ה-19, אבל אני מקווה שהתוצרים של מילק אנד האני יהיו טעימים יותר. 20150325_174432_resized_1

אז תודה לכולם – ליבואנים שהשקיעו בנראות ובמקצועיות, למבקרים שהתנהגו יפה – לשילוב של אלכוהול והרבה אנשים יש פוטנציאל נפיץ – ולמארגנים, כלומר לתומר הנהדר,  ששמו דגש על מקצועיות ודאגו לכל הפרטים הקטנים.

להתראות בשנה הבאה!

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 27 במרץ 2015 ב- וויסקי

 

תגים: ,

24 שעות בפריז

הזמן: ספטמבר 2014
המקום: פריז, צרפת
השותות: אני, בעיקר אני. וגם קולגות מהארץ ומשם.
הנשתים: קוקטיילים ובירות, הרבה בירות.

הטלפון צלצל אחרי שבע בערב, עת שהחניתי את רכב החברה במגרש החניה שליד הבית.

"הצרפתים לא יגיעו בשבוע הבא. חברת הביטוח שלהם מסרבת לבטח אותם בגלל המלחמה. אנחנו טסים אליהם. אני לא מחכה עם זה לבוקר ומודיעה לכן עכשיו, כדי שתתחילו לסדר את מה שצריך עם הילדים והחתולים."

זאת היתה הבוסית שלי, שבתרגום לשפה חוץ-ארגונית אמרה שנטוס לפריז. פריז בתחילת ספטמבר, כשהימים עדיין קצת ארוכים ומזג האויר נעים. אכן, לפגישות עבודה אינטנסיביות, אבל במקום שהן ייערכו באולם כנסים מיושן במלון ברחוב הירקון – כל אחד ממלונות רחוב הירקון – הן ייערכו בפריז. ואני התבאסתי. לא התאים לי לעזוב בספונטניות את החשאי ואת החתולים, את יוסי שעבר טיפולי כימותרפיה דו-שבועיים עד שהלימפומה נגררה לליבו והוא התעייף – באמת עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שעדכנתי את הבלוג – ואת מיזה, ששגרת הטיפולים של יויו הוציאה אותה קצת מאיזון. לא התאים לי באמצע הקיץ התלאביבי לזנוח את מכנסי הכותנה ואת הסניקרס של בנסימון ולעלות על מדי ביזנס. התכנסתי בבאסה של עצמי כל אותו ערב ובפריכית עם הטחינה והסילאן של הבוקר, כשהעובדות היבשות היכו בי: Tiki Pop, תערוכת הטיקי שאצר סוון קירסטן במוזיאון האהוב עלי בעולם, הקה ברנלי, ננעלת רק בסוף ספטמבר. ויש בפריז מלא ברי קוקטיילים לוהטים. ויש שם בירה שלא שתיתי. סעמק ארס, מה אני בוכה?!?!? מטיסים אותי לפריז, אקח יום חופש  וחדר במלון בסיום הפגישות והחיים שלי יפים! כשסיפרתי על תוכנית החומש לקולגות, גברת בזלת קפצה והודיעה שהיא איתי במלון. נהדר.

את השבת שלפני הנסיעה ביליתי במיפוי גוגל: שפכתי למפה את כל מה שצריך – ברי קוקטיילים מהרשימה של Drinks International / מסעדות טבעוניות מHappy Cow – איך הרשימה התארכה והתגוונה מאז השבוע בו ביליתי בעיר ב-2010!/ חנות הרום האהובה עלי, ששוכנת מאחורי גני לוקסמבורג וחוץ ממאות בקבוקי רום שמסווגים לפי קולוניות עבר, מוכרת גם שוקולד ורטבים חריפים ומסתבר שגם לאגרים מעפנים מכל מיני איים/ המוזיאון המדובר, שיש המכנים אותו הלובר של האתנוגרפיה/ חנויות של אופנת יוקרה יד שניה, למקרה שאמצא זמן לכך/ ובירה: ברים של בירות ארטיזנליות וחנויות, עם מעט עזרה מרייטביר ומהרשומה על פריז בבלוג בירה ועוד. מיפיתי וסימנתי בנקודות אדומות עד שהשבלול הקרטוגרפי התחיל להידמות לפנים של נער מתבגר. ביום ראשון גברת בזלת ביקשה שאוסיף את חנות הדגל של בנסימון ואז הזמנו חדר לא יקר (יחסית), במרחק הליכה (יחסי) מהמארה ומגני לוקסמבורג והתכוננו לחלק העסקי של הנסיעה.

ביום שני בערב הובאנו אחר כבוד לשאטו מונט רויאל שבשנטילי, מחוץ לפריז, קבוצה ישראלית גדולה שהתנהגה יפה ואחרי פריקת המזוודות השתלטה בטוב על חדר ההסבה ספון העץ, עם האח (המבוערת? לא זוכרת…) למשקה לפני השינה. הזמנתי קרוננברג לא-אלכוהולית, בירה מזעזעת, אבל לא שתיתי אותה לפני כן. בשלישי בבוקר הצטרפו אלינו הצרפתים בהרכב מלא++ לסדנאות עבודה אינטנסיביות ומפרות, שנמשכו עד יום רביעי בשעות אחר הצהריים. כשסיפרנו לקולגות שלנו שגברת בזלת ואני נשארות בעיר האורות ללילה ויום, מ' ו-נ' (להלן מן ונופת), הזמינו את עצמן להצטרף אלינו לסיבוב הקוקטיילים שתוכנן לרביעי בלילה. דה מור דה מריאר, אז למה לא? קבענו להפגש בThe Little Red Door ולהמשיך משם.

(אזהרת מסע – הפסקאות הבאות מתעדות ברי קוקטיילים והתפייטויות. מי שכאן רק בשביל הבירה שידלג הלאה).

Too much to do, too little time, זה המוטיב החוזר בכל הנסיעות שלי בעת האחרונה, שהורגש בפריז ביתר שאת. זה היה הביקור הרביעי שלי בעיר האורות. בפעם הראשונה זאת היתה התחנה האחרונה בטיול בת המצווה שלי ואחרי אוברדוז של צלובים ומדונות באיטליה, בעיקר התלהבתי מהמקדונלד'ס. אכלתי שם צ'יפס וקציצת דג, כי כקרניסטית קטנה, לא אהבתי בשר טחון. בפעם השניה, בשנות התשעים, שנאתי אותה. הגעתי לשם כדי לחצות בקלות את הגבול לאנגליה באמצעות היורוסטאר, שרק עשירים השתמשו בו אז והיה קל יותר לחציה מנקודות ביקורת הגבול בנמלי התעופה. לא הבנתי את השפה, לא הצלחתי לנווט את דרכי מהמטרו למלון ואחרי שעתיים של בכי, זוג ישראלי שמע אותי מקללת בעברית, ולמרות העוינות ששידרתי במבטי ובשפת הגוף הם כיוונו אותי למחוז חפצי, מלונית פצפונית ודחוסה ללילה אחד אחרון בלי החבר שלי מאז, עמו עמדתי להתאחד באנגליה, מרחק מטר הליכה מאיפה שעמדנו. כמעט לא ידעתי כלום על פריז ולא טרחתי ללמוד, וחוץ משוטטות בגני לוקסמבורג שזכרתי מטיול בת המצווה והליכה בבולוואר סן מישל שזכרתי ממילות השיר Where Do You Go To My Lovely הגעתי לכניסה לקטקומבות, וחיכיתי הרבה אחרי שעת הפתיחה המצויינת על הלוח. לא ידעתי לקרוא את ימי השבוע ורק אחרי שעה ומשהו הבנתי שזהו היום בו האתר סגור למבקרים ובטח קיללתי עוד קצת ובכיתי. איכשהו הגעתי לתחנת הרכבת הנכונה וחזרתי לזרועות החבר אבל הטינה לפריז נשארה עד שקיבלתי אותה במתנה מא' בנובמבר 2010 והתאהבתי בה חזק.

א' חזרה לארץ והשאירה את דירתה במונפרנס ריקה, ואיינשטורצנדה נויבאוטן הודיעו על סיבוב הופעות לרגל 30 שנות קיום, 2 ערבי הופעות עם שני סטים שונים בכל עיר. מיפיתי את מה שחשוב – את הבית של א', הסיט דה לה מוזיק, הקה ברנלי ומעט המסעדות הצמחוניות ואת שלושת הברים שסימנו את תחילת סצינת הקוקטיילים הלוהטת של העיר. זה מספר שנים שהחשאי ואני היינו עמוק בענייני השקשוקים והערבובים וב2010 עדיין נאלצנו לקנות כרטיסי טיסה כדי ללגום משהו מעניין מחוץ לגבולות חדר האורחים שלנו. אז עוד לא כל כך התעניינו במה שהוא לא טיקי – משקאות על בסיס רום ואווירה אעלק פולינזית. אותם שלושה ברים, The Experimental Cocktail Club (שמאז פתחו סניף בלונדון), Curio Parlor וה-Prescription אינם ברי טיקי כלל וכלל, אבל כמו כמעט כל בר מודרני שמכבד את עצמו, בתפריטים שלהם ניתן למצוא את הפרשנות שלהם לקוקטיילי טיקי, שכמו ברוב המקרים כיום, הם איכותיים ומאוזנים יותר מאלה שמוגשים בברי הטיקי הקלאסיים. כמעט שבוע שוטטתי בפריז לבדי. אכלתי מאפים ושתיתי שוקו בימים, בערבים הגעתי מוקדם וישבתי על הבר, כדי ללכוד את תשומת ליבו של הברמן, לתקשר בצורה המיטבית את רצונותיי ולצפות באומן בעבודתו. בשני הערבים האחרונים נסעתי לפאתי העיר לצפות באהוביי – והנה אני מצטמררת עכשיו, בעודי מגגלת עבורכם דוגמיות מהערב הראשון – Youme&Meyou בביצוע מרטיט, וואו, הצינורות הללו!  ומהשני – לא מצאתי את הסשן הפריזאי של Beating The Drum אז הנה דוגמא מבריסל משנה אחרי ואוסיף שזאת אחת הההתנסויות המהנות שחוויתי, שעה של תיפוף עם מאות זרים, שהשאירה לי יבלת קטנה למזכרת אותה אני נוצרת בגאון. ביקרתי במוזיאונים ובכנסיות ובבתי קברות והתחרפנתי כשהרכבת חזרה לשארל דה גול עצרה בתחנת דארנסי והייתי לבד אבל מוקפת באנשים יפים ונחמדים ונכונים לעזור, כי כשאת נחמדה ומחייכת ושואלת אקסקוזה מואה, פרלה וו אנגלז כל הסטריאוטיפים נמחקים בשניה.

הייתי אז שבוע, וג'יגלתי באותם שלושה ברי קוקטיילים. בארבע השנים שחלפו מאותו שבוע, סצינת הקוקטיילים בעיר גדלה ונקודות רבות בה עושות גלים בכלי התקשורת הרלוונטיים. ולי, לי היה ערב אחד בעיר, שבו גם רציתי לשתות בירה, אבל ידעתי שלא משנה מה, אני מתיישבת לשתות בThe Little Red Door . בר קטן, ברחוב צדדי במארה, עם דלת שלא מעלה חשד ושם שיצא למרחקים. גברת בזלת ואני התיישבנו על הבר, הזמנו סיבוב וחיכינו למן ונופת. העסקתי את עצמי בהזלת ריר על הביטרים וההשריות תוצרת בית ודיברנו עם הברמן על התעשייה והסצינה. כשמן ונופת הגיעו, עברנו לשולחן לעוד סיבוב או שניים ולהפסקות סיגריה. חשבתי ללכת אחר כך לקנדלריה, בר המתמחה בטקילה ומזקל, שנכנס לרשימת 50 הברים הטובים בעולם לשנת 2014, אבל מן ונופת הציעו שנקפוץ לLe Mary Celecte במקום; זה בר חדש יותר של אותה קבוצה אליה משתייך הקנדלריה, נמצא במרחק דקה הליכה מהליטל רד דור ובעל היצע מגוון יותר. סבבה. אם להודות על האמת, טקילה ומזקל לעולם לא יהיו המשקאות הראשונים שאשתה. הזמנו נשנושים – טבענתי מנה מהתפריט – וקוקטיילים. לקחתי את הHeartbeat, וריאציה עשירה על נגרוני, עם ביפאיטר, קמפארי, צינאר, ליקר עגבניות ועוד דברים טובים וכשהחברות יצאו להפסקת סיגריות ניצלתי את ההזדמנות לנסות בירה פריזאית. אה, הנה, חיכיתם עד עכשיו, עוד שניה מגיעים לעיקר, אבל קודם כל, קבלו קצת תמונות:

 השעה כבר כמעט חצות. גברת בזלת עומדת להתמוטט ומן, שהספיקה לעבור בחדר הכושר אחרי הסדנה ולפני היציאה, רוצה אף היא לחתום את היום. אני לא מתכוונת להכנס למיטה לפני ביקור בLa Fine Mousse, בר הבירה הטוב בפריז, לפי רייטביר. הגיע זמן פרידה ופיצול ונופת מצטרפת אלי. הבר, שממוקם קרוב לפר לשז, לא רחוק מביתה. אז מה זה בר הבירה הטוב בXXX – פריז, או כל מקום אחר? הנוסחה, בגדול, גלובלית: אווירה פמיליארית, עיצוב נקי, צוות ידידותי – לא בהכרח שירותי, אבל מכיר את המבחר ואת עולם הבירה והרבה ברזים – הרבה זה עניין יחסי, כמובן. 20 ברזים לא ירשימו את הרייטביראי הדני הממוצע, אבל בפריז זה עובד – שמתוחזקים לעילא ומציעים מבחר מתחלף של בירות בוטיק בתמהיל הכולל מבשלות מקומיות, מעט ייבוא מאירופה ומעט ייבוא מארה"ב, בתמהיל הכולל בירות קלות, כסשן IPA או פילזנר ממבשלה ארטיזנלית, איזה ברלינר וייצן, והולך ומתחזק לIPA כשותיות מאוד, למביקים, בירות בלגיות חזקות ולקינוח סטאוטים אימפריאליים. אוכל זה עניין אופציונלי ואני לא זוכרת אם מגישים משהו בפין מוס. באתי בגלל הבירה ואכלתי עוד לפני. שתינו שני סבבים, הראשון, סבב בקבוקים, כלל את ה-Sorachi Ace Bitter, סשן IPA מצויין ומרענן בן 2.5% אלכוהול של מבשלת Mont Saleve הצרפתית המצויינת, ואת האמריקן פייל אייל הנהדר של My Beer Company הפריזאים, בשם La Levalloise. בגזרה הצרפתית שתינו אמריקן נוסף בשם Tasty של מבשלת Outland ודגמנו ביר דה גארד בשם Volcelest Blonde של מבשלת La Vallée de Chevreuse, שהברמן מזג לנו לטעימה ללא תשלום, כי בדיוק עברה שעת המזיגה האחרונה. שתינו גם אייל חמוצה של מבשלת דה מולן ההולנדית ואימפריאל IPA של דוקאטו האיטלקיים ונהנינו מהשיחה ומהאוירה – כל כך נהנינו שלא ממש טרחתי לצלם.

FineMousse

בירות פריזאיות קלילות לסיפתח של הלילה

נופת ואני נפרדנו לשלום אחרי 2 ואחרי שינה חפוזה גברת בזלת ואני התעוררנו למול נוף אורבני שובה לב. אחרי ארוחת הבוקר התפצלנו. היא לקניית בנסימונים למשפחה ולרביצה רגועה בגינות, אני להספקים שלי. הקוסמוס דאג לי ולא רק שתערוכת הטיקי המופלאה עדיין הציגה בקה ברנלי, לצידה הוצגה תערוכה היסטרית של ההיסטוריה של הקעקועים! לא תכננתי לבלות את הבוקר החמים במוזיאון, אבל כשהקוסמוס מפנק, זורמים איתו.

QUAI

תערוכת הקעקועים ננעלת באוקטובר 2015, אז אם אתם בסביבה, שווה יותר מהמונה ליזה.

בצהרי היום הרגליים שלי שידרו אותות מצוקה: יומיים של סדנא+שתיה+מחסור בשעות שינה+הליכה איטית של מוזיאון הראו את אותותיהם, אבל עד שלא אקנה נוזלים מותססים בבקבוקי זכוכית, לא קניתי את הזכות לנוח. בשביל מנוחה יש את הדרך לשדה התעופה. קצת מטרו, קצת התבחבשות בניווט, ארוחת צהריים קלילה בEast Side Burgers – ג'אנק פוד טבעוני לנשמה עם פייל לאגר מקומי ולא טוב, עוגיה טבעונית ועוד קצת בירה ב-Hank ויאללה למארה, לחנות הבירה הטובה בעיר, La Cave à Bulles, ששוכנת במדרחוב, מטר ממרכז פומפידו. החנות מוקדשת לבירות ארטיזנליות מצרפת ושאר היבשת, עם חיזוק של בירות מהאי הבריטי וקצת מהעולם החדש. אני כמובן הגעתי עם הרשימה שלי מהספר ומהבלוג באנגלית. מהבירות הבלגיות – הם חזקים שם בחמוצות – התעלמתי, שכן חודשיים לאחר הביקור בפריז הייתי צפויה לטייל בבלגיה. בירות מקומיות שחסרו לי מהספר לא מצאתי, אבל הצטיידתי בסטאוט אנגלי שחסר לי ובבקבוקים נוספים שהמוכר הצרפתי המליץ לי למשמע הבריף, שכלל שלוש מילים: צרפתיות, עשן, וכשות.

20140911_161945

לשולחן האבירים שבמרכז החנות ישב מנהל שיווק ממבשלת ברודוג הסקוטית, שהתארחה באחד מהברים בעיר באותו ערב, ומזג מחבית חד פעמית כוסות של הDead Pony.נכנסנו לשיחה חצי-גיקית על שיווק אלכוהול ועל תוכניות לעתיד של המבשלה ולמדתי מהמוכר שהם מחליפים בירות – בירות בוטיק, כן? אם אתם בעניין, צרו איתם קשר לפני ואל תגיעו לשם עם שישיות של טובורג רד או מכבי, כן?

יצאתי מ-La Cave a Bulles כשבאמתחתי 5 בירות חדשות. בירה נוספת, שכלולה בספר, מצאתי בסופר. עוד שתי בירות קיבלתי במתנה מנופת הנהדרת שמכירה את השריטה ושתיים נוספות קניתי בחנות הקריבית, ביחד עם בקבוקוני רטבים חריפים, שוקולדים ורום אגריקול מיושן ומשובח. הצלחתי לדחוס ביקור וטעימות בחנות הקריבית, לרוץ עם מטען הזכוכית למלון, לארגן מחדש את המזוודה, להפקידה אצל גברת בזלת שהיתה שרועה מעולפת בלובי, ואז לקפוץ לבר העלק-אירי ליד המלון לבקבוק של לאגר מעפנה מחוזקת בטקילת כזבים כלשהי לפני שהמונית הגיעה.

20140912_054612

משקל עודף זה בגוף, לא במזוודה.

לא הספקתי לקנות תיק ונעליים. התערוכה הנוספת קצת חירבה לי את התוכניות, אבל בהתחשב בזמנים ובעובדה שתקשרתי עם סביבתי ועם חברותיי, הספקתי יפה בגזרת הקוקטיילים והבירה.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 6 בפברואר 2015 ב- טיול בירה באירופה

 

תגים: , , ,

המנדט הבריטי חוזר לכפר סבא

benny's logo

הזמן: חמישי בערב, וגם חמישי שעבר
המקום: Benny's Cask Ale Pub, מדרחוב ירושלים 46, כפר סבא
השותים: החשאי ואני, (+ קפטן תום ובועז בחמישי שעבר, הנהלת הדאנסינג קאמל ודירקטוריון מבשלת העם הערב)
הנשתים:בירות בוטיק ישראליות, גירסת הCASK.

[וואו 1: המחשב עדיין זוכר את הסיסמה של חשבון הוורדפרס הזה]

[וואו 2: אני אשכרה זוכרת איך משתמשים בלפטופ]

וואו 3: סופ"ש מעולה בפראג ושבוע של טיול פאבים בצפון אנגליה לא הצליחו לגרור אותי לכתוב, אבל פאב בכפר סבא כן.

טוב, לא ממש וואו. אני חפצה בקיומם וברווחתם של כל אחד ואחד מעשרות הפאבים שביקרנו בצפון יורקשייר ובמערבה, אני רוצה שהבר השכונתי ההוא שמנוהל על ידי מהגרים מרוסיה באחת השכונות השקטות של פראג ימשיך להגיש בירות של De Molen ההולנדיים ושל ברודוג, אבל במקרה הטוב בתי העסק הנהדרים האלה ימשיכו להתקיים גם בלעדי ובמקרה הרע הם יפסיקו להתקיים גם אם אצליח לפנות זמן פיזי ונפשי כדי לספר עליהם לאלפי התיירים הישראלים שפוקדים את האדרספילד או את האזור שמרוחק מגשר קארל יותר משני מטרים. פאבים מתקיימים ומשגשגים בתוך הקהילה שלהם, תיירים זה בונוס. למרות שהמשפט שתי גדות לירקון, אחת שלנו השניה של לבנון הוא נר לרגלי ב-99 אחוזים מהמקרים, בירה מהווה את האחוז שגורם לי לחצות את הירקון, את האיילון ואת מחלף לה גארדיה. אקט חלוצי או התאבדותי כפתיחת פאב שמגיש אך ורק בירות ישראליות ועוד ב-CASK הוא לא רק סיבה להגיע לכפר סבא, הוא גם סיבה לגרד את החלודה ולכתוב*.

Benny's Cask Ale Pub הוא חלום שמתגשם, חלומו של בני קריגר. אולי השם שלו לא אומר לכם הרבה, אבל אם ביקרתם בשנים האחרונות בפורטר אנד סאנס או בנורמה ג'ין או בנורמן או בביר אנד ביונד ושתיתם, או לפחות נתקלתם בFuller's, בלהייבן  או ביטר אנד טוויסטד, זה בזכותו. אובססיה לבירות אנגליות וסקוטיות הכניסה אותו לעסקי הייבוא. אובססיה לאופן הצריכה המסורתי של אותן בירות, בפאב, מקאסק, הובילה אותו לפתוח פאב וכך לפני שבוע נחת בכפר סבא חייזר ירוק: פאב במרכז העיר, שמגיש בירות בוטיק ישראליות שנמזגות בשיטה הבריטית המסורתית.

כמה מילים על קאסק, כדי להסתנכרן. ככה שותים בירה בבריטניה. כן, גם היום, למרות ועל אף הדומיננטיות של חברות הענק שהכניסו לשוק את הלאגרים הזולים יותר והקלים יותר לתחזוקה ולשינוע, למרות שפאבים נסגרים על ימין ועל שמאל כי הבריטים מסתגרים בבית ושותים בירה מפחית מול תכניות ריאליטי. הפאב הוא חלק מהDNA התרבותי  של הבריטים והוא לא הולך לשום מקום, הרבה בזכות CAMRA, אירגון הצרכנים הגדול בבריטניה, ששמו הוא ראשי התיבות של Campaign For Real Ale. הוא נוסד בשנת 1971 כתגובה להתחזקות של תאגידי הבירה הגדולים ובמטרה לשמר את הפאב כנקודה מרכזית בחיי הקהילה, לטפח את מסורת בישול ושתיית האיילים והסיידר, לחנך את ציבור הצרכנים לשתיה איכותית, לסייע לעסקים ולמבשלות ולקדם חקיקה, תקינה ונהלים.

אז מה זה אייל אמיתי או Cask Ale? בגדול, זאת בירה לא מפוסטרת ולא מסוננת, שעוברת תסיסה שניה בחביות (במקור חביות עץ, היום בחביות מתכת) ונשאבת ללא תוספת של פחמן דו חמצני. הבירה יוצאת מהמבשלה לפני שהיא מוכנה לשתיה – השמרים ממשיכים לעבוד בחבית, ויוצרים בעצמם גיזוז, רך ועדין יחסית ללאגרים ולאיילים מתועשים. הגיזוז העדין והטמפרטורה הטיפה יותר גבוהה בה מוגשים האיילים הבריטיים הם הסיבה לסטריאוטיפ של הבירות האנגליות כשטוחות וחמות, אבל בעיני התוצאה היא בירה קלה מאוד לשתיה, עם טעמים וניחוחות ברורים, שלא נאבקים בקור ובגזים על תשומת הלב של איברי החישה. לאחר המילוי החבית נחתמת בפקק מיוחד. לקראת הפתיחה והכנתה לעבודה היא נפתחת, מחוברת לצנרת (תכלס לא חובה,אפשר לחבר ברז ישירות לחבית) ומוכנה לפעולה. מכיוון שמדובר בבירה לא מפוסטרת, היא חיה על זמן שאול, בין שלושה ימים לשבוע, תלוי בגורמים כמו איחסון וחוזק אלכוהולי.

החביות של הפאב של בני הוכנו במיוחד עבורו בבית מלאכה בצפון אנגליה וכל הציוד הנלווה – משאבות, שסתומים, פקקים וכדומה – הגיע אף הוא בייבוא אישי. בני נוסע בעצמו למבשלות בוטיק ברחבי הארץ וממלא את הקאסקים, שלאחר מכן מאוחסנים במרתף הקריר והחשוך שמתחת לפאב ומחכים לתורם.

בביקורנו הראשון שתינו את בירת החיטה של מוסקו ממושב זנוח ואת הפטריוט, השם החדש של האמריקן פייל אייל של דאנסינג קאמל, אחת הבירות הפופולאריות ביותר בקרב משפחת MK. בביקורנו השני לגמנו את האמבר אייל של נגב, את הדופלבוק של מייבירוביץ' (לאגר, לא אייל) ועוד פעם את הפטריוט. האמריקן בלטה לטובה. המרירות הכשותית שלה, שאנחנו מאוד אוהבים, מתעדנת ומתעגלת, והמאלטיות שלה, הכמעט-ביסקוויטית, יוצאת החוצה. האייל הענברי של הנגב תפסה כיוון קצת חמאתי, שדווקא באה לנו בטוב הערב – לרגע יכולנו להאמין שכשנצא החוצה נמצא את עצמנו פוסעים במדרכות האבן של עייירה קטנה השוכנת לחוף הים הצפוני.

benny's

אינסטוש באפלה

הערב ישבו בפאב שני חברים, שחיכו בסבלנות שהפיינט האחרון של נגב אמבר יימזג, כדי שהבירה שלהם, שמבושלת במבשלת העם, תנוקר ותחובר לצנרת, ולאחר מכן תישאב לכוס. כן, פיינט. המידה שמאז השתת מס הבירה כולנו למדנו להכיר. לפחות בשם, כי פיינט ישראלי זאת כל תכולת כוס בין 300 ל-450 מ"ל. בני משתמש בכוסות פיינט בריטיות – 568 מ"ל. הפאב מינימליסטי, לפחות כרגע. בר אחד, שתופס את החלל, שני לוחות ירוקים עם תפריט שמתעדכן כשבני מחליף את החביות, כמה תמונות של כפר סבא של פעם על הקיר, ומוזיקה שבני אוהב, וגם אני. פוגס, מדנס, ג'וי דיוויז'ן, דד קנדיז. חוץ מהקאסקים המתחלפים יש גם בקבוקים של בירות בוטיק ישראליות עבור מי שחייב CO2 בבירה, טיפה אלכוהול וצלחת נקניקים – אנחנו הלכנו ללחם ארז הכפר-סבאי והוויגן-פרינדלי לפני, אבל בבלוק של הפאב יש חומוסיה שאמורה להיות פתוחה עד 8 בערב, אם אתם מגיעים מוקדם.

 

*מה גם שמדינת ישראל היא חתיכת דושבאג. היא דושבאג מהמון בחינות, אבל הסיבה שהובילה לכתיבת הרשומה הזאת היא חוק הגבלת הפרסום על האלכוהול שעכשיו כולל גם את האינטרנט.  אורן אבראשי כתב על החוק בשבוע שעבר. למען הגילוי הנאות החוק הזה מגביל אותי כאשת שיווק אלכוהול, אבל כמי שמשווקת מותגים בינלאומיים, עם תקציב מחד ועם נוכחות אינטרנטית בינלאומית, החוק הזה הרבה פחות משפיע עלי ועל המותגים שבטיפולי מאשר על עסקים מקומיים וקטנים, כמו פאבים שכונתיים או מבשלות מקומיות. אז אם אני יכולה לפרגן למי שמדינת ישראל רוצה לסרס מתוך איזה טריפ מוסרני וחסר מודעות, אז למה לא? מה יקרה? בספק אם הרשומה הזאת תוביל להדחת קטינים לאלכוהוליזם או להמרת הרגלי השתיה של קטינים מוודקה פיגולים מעורבבת בתפוזים בגינה לצריכת בירה מקומית איכותית.

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 8 באוגוסט 2014 ב- ישראל

 

תגים: , , ,

לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

 

תגים: , , ,

חי, צומח, קצת פחות דוממת

20131023_225103

הזמן: רביעי בערב, שעה אחרי שגמרתי לעבוד, שעה לפני שהפכתי לדלעת
המקום: ארץ עיר 2.0, רמת החי"ל, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: מלכה אדמונית ונגב פורטר אלון

אחרי שכבר יצאתי משם באישון ליל ונפגשתי עם החשאי אחרי יום שלם של נתק, חזרנו יחדיו ללב המאפליה, קרי לרמת החי"ל. עד 9 בערב ביליתי שם במשרדי חברת ההפקה והרגשתי את האדרנלין מטפס, שניה לפני שכל העבודה ואחת הסיבות להיעדרות מהבלוג הזה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי. רמת החי"ל הוא אחד מאזורי הבילוי הפחות מועדפים עלי. פקקים אינסופיים, חניונים מפוצצים, סניפים של רשתות בתי קפה ומסעדות והיעדר כל מרחב עירוני לא גורם לי לחבב את המקום. לא כל כך אוהבת להסתובב במקומות שאנשים לא גרים בהם ולכן מנסה לצמצם את המגע שלי עם האזור לביקורים אצל הגינקולוג שבחר להשתכן שם ולפגישות עבודה.

חזרנו כי ה-foursquare של דרור הביא אותנו לשם. צ'ק אין בערב הקודם במקום בשם ארץ עיר, שגרר תגובות שעוררו את סקרנותנו: בר שמבוסס על טהרת הבירות המקומיות ומחירי הרצה. החשאי ואני החלטנו שאלו סיבות טובות לסיבוב פרסה ולנסיעה חזרה מזרחה. הפורסקוור זייף, אבל הסתמסות קצרה עם דרור איפסה אותנו. רחוב הברזל 34, הבניין מימין לשגב אקספרס, ברחבה הפנימית.

ארץ עיר – הרשו לי להתעלם מה-2.0, מונח שכל מי שהתפרנס מעריכת תוכן בחמש השנים האחרונות אמור לתעב – נפתח בסוף השבוע שעבר על ידי שלושה שותפים שזה עבורם הנסיון הראשון בעסקי הבילויים. הם רצו להקים מקום ישראלי – אוכל ישראלי ובירה ישראלית ואווירה ישראלית – והצליחו לרענן את סצינת הבילויים המשמימה למדי של האזור, עם עיצוב רטרואי וכרזות של בירות בוטיק ישראליות חדשות שמעוצבות כמו פרסומות של תוצרי נשר ומבשלת שיכר לאומית ומבחר חביב של ברזים, מתוצרת מבשלות שריגים, בזלת, מלכה ונגב בקבוקים של הדובים, פאבו, שפירא ואחרות. היה מאוחר, לא זוכרת בדיוק. החשאי הזמין את פורטר אלון של מבשלת הנגב ואני ביקשתי נגב פסיפלורה שאזלה, אז בחרתי במקום שליש של מלכה אדמונית. הוגשו לנו פנכות של חמוצים וגרעיני חמניה וכדי לסגור את הפינה של מזון בריאות ביקשנו מנת צ'יפס שמצופה בגרידת לימון ותבלינים ומגיעה עם חרדל, קטשופ ומיונז. יש אפשרות לשלושה גדלים מכל מנה, בחרנו את האמצעית והיא היתה נדיבה יותר משתיארנו. חוץ מצ'יפס יש בתפריט אופציות טבעוניות נוספות ומעניינות, כמו סלט בורגול ומשהו על בסיס סביח שבטח נזמין בביקור הבא (בלי ביצה, נו).

שלו ושלה

שלו ושלה

והבירות? מה עם הבירות?!? זה בלוג בירה, לפני הכל. אז הבירות סבבה: מגיעות בכוסות ממותגות ועולות בהרצה 24 ש"ח לכוס גדולה, 16 לקטנה. בתפריט כתוב חצי ושליש ובעולם מושלם גם אני הייתי כותבת חצי ושליש, אבל בפרובינקיה ג'ודיאה חיים אנחנו ועליית המיסים הובילה להקטנת הכוסות. זה לגיטימי, כמו שלגיטימי לדעת מהי המידה המדוייקת של מנת הבירה. כך או כך, מחירים מצויינים להרצה, לבירות שנמזגו מצויין – טריות מאוד ונטולות פגמים שנובעים מברזים לא מתוחזקים. כולי תקווה שהרמה תשמר ושמבחר הבירות והברזים יגדל.

יש משהו בארץ עיר שעונה על צורך באזור התעשיה המנוכר הזה: בר באווירה ישראלית, מבחר ייחודי של בירות שאת רובן, אם לא את כולן, קשה להשיג במקומות אחרים באזור, חלל מעוצב – כזה שאפשר לאכול בו עם קולגות (לכשהמקום ייפתח גם בשעות הצהריים). לאלה שסונג'רו לטפל באורחים מחו"ל המקום סוגר את הפינה של משהו ישראלי אותנטי שאיננו החתוליה שהולכים אליה ברגיל עם כרטיס הסיבוס, ולחבר'ה מהעבודה הוא עונה על השאלה לאן לצאת עם חובשי הכיפות שבחברה – המקום כשר.

20131023_225116

אני ממש מקווה שהמקום יחזיק מעמד וישגשג. יש לו קונספט מעניין והבעלים מלאי רצון טוב והתלהבות. תשמרו על מחירים נורמאליים ותתחזקו את הברזים ואנחנו בטח נגיע שוב – יותר מהפעמיים בשנה של הביקורת אצל פרופסור גולן וגם בלי קשר לפגישות העבודה במורד הרחוב.

(הערה חשובה: בתקופת ההרצה ארץ עיר פתוחה רק בערבים, מינוס שישישבת. ר' סעיף כשרות)

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 25 באוקטובר 2013 ב- ישראל, לאגר

 

תגים: , , , ,

שישי של בירה ישראלית

הזמן: שישי האחרון של חודש אוגוסט
המקום: פסטיבל הבירה של מטה יהודה בצהריים, מסעדת טאיזו בתל אביב בערב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות שונות ומשונות בצהריים, אלכסנדר טאיזו בערב

פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה תמיד היה אחד מאירועי הבירה החביבים עלי. היה בו תמיד את הרוח הקהילתית והמשפחתית שחסרה בפסטיבלים מסחריים אחרים, ובמקום הגבלת גיל ומאות טינאייג'רים שזה עתה הגיעו לגיל שאפשר להתחיל ומגיעים עם אג'נדה שכוללת פיצוי על כל 18 השנים בהם צריכת האלכוהול שלהם לא התבטאה בראש חוצות, האוירה בפסטיבל מטה יהודה תמיד היתה רגועה יותר וידידותית – אפילו אני, שבימים כתיקונם דוגלת בכל פרקטיקה ויקטוריאנית בסוגיות חינוך וחיברות ילדים, נהניתי מנוכחותם בפסטיבל. תמיכת המועצה האזורית בעסקים קטנים (או בתחביבים גדולים) של תושבי האזור ראויה לציון ומהווה מושא לקנאה מצד אלה שהרשות המקומית שלהם עסוקה בבריונות כלפי עסקים קטנים.

לא ביקרנו בפסטיבל, שמתקיים, אם אינני טועה, פעמיים בשנה, זה זמן מה, אבל אתמול בבוקר החלטנו לחצות את שישים הקילומטרים שמפרידים בין מגדלי היוקרה לצומת גבעת ישעיהו ולבקר ביומו השני של הפסטיבל. הגענו ממש בסיום ההקמה, טיפה אחרי 11 בבוקר. המתחם להט מחום והמאווררים זרזפו מים על כשני תריסר רוכבי האופניים שסיימו את המסלול שלהם בלגימת בירה צוננת. בערב הקודם, כך סיפרו לנו, הגיעו כ-3,000 אנשים, בתוכם הרבה מבוגרים, שנהנו מהופעה, מג'אנק פוד ומבירה. הסתובבנו שם כשעתיים שבמהלכן הגיעו עוד ועוד אנשים, גם משפחות, אבל עם ילדים גדולים ובגיל שתיה.

IMG_20130830_124917

מי היו שם? החשודים הרגילים – שריגים, שפירא, באסטר'ס עם הסיידר ועם החוצפה IPA שמבושלת בבית, אביר האלה ומבשלת השחר, ללה, מבשלת הנגב, המרכז לבירה ביתית, ואורחים מרחוק: דאנסינג קאמל התל אביביים והצבי הכפר סבאים, שמבשלים חוזית במבשלת העם. וגם טאקוונביר, מנו, מבשלת שמשון שפתחו פאב בקיבוץ צרעה ושבקומוניקטים היחצניים שליוו את הפסטיבל הוגדרו כותיקי המבשלים באזור, ומבשלת מוסקו שקיבלו את הרשיון לפני מספר חודשים וכבר מעמידים מתחמים מרשימים באירועים. שכחתי מישהו?

מבחינת הבירות, לא טעמנו משהו חדש שהרטיט את נחירינו ואת בלוטות הטעם. פוסט שני ברציפות שאני גומרת את ההלל על הדאבל IPA של ישרא-אייל, אבל היא באמת שווה את זה. גם הבירות של ללה חביבות עלינו למדי, וכבר נמאס לי לכתוב על דאנסינג קאמל-שריגים-שפירא, אבל לא ממש מתחשק לי לכתוב על בירות שכל קשר בין התווית שלהן לתכולת הבקבוק מקרי במקרה הטוב ומביך במקרה הפחות טוב. האם זאת סטגנציה? אובדן תקווה וייאוש כללי עקב המיסוי ופשיטות של מע"מ על מבשלים ביתיים? סתם אדישות? בורות? התפשרות על מכירת תוצרים בינוניים כדי לא לבזבז אצוות בישול? ואולי זה אנחנו, שבשנתיים וחצי מפתיחת הבלוג ומהפעם הראשונה בה פקדנו את פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה טעמנו אלפי בירות מעשרות מדינות, חידדנו את החושים והעלינו את סף הריגוש? לא יודעת. האוירה המהנה עדיין נמצאת שם בפסטיבל מטה יהודה, נשמח אם בפעם הבאה ניווכח בחידושים ושיפורים בתחום הבירה, ושהטמפרטורה תהיה אנושית יותר.

בערב, אחרי שני פרקים של מד מן ומקלחת, חזרנו למכונית והדרמנו עד בגין פינת רחוב הרכבת, לארוחת ערב בטאיזו. אם לא שמעתם על טאיזו, כנראה שאתם קוראים וואינט יחסים במקום אקטואליה בוערת, קרי מדורי ביקורת המסעדות. הזמנו 3 שבועות מראש, התרענו על צמחו-טבעונות מבעוד מועד ובמשך שעתיים פונקנו במנות מופלאות ועשירות. לראשונה שמענו על הטאיזו מספר חודשים לפני הפתיחה. ידידינו א', שאיכשהו היה מעורב בייעוץ אלכוהולי למקום שבבעלותו של הבעלים של וודקה סטוליצ'ניה, סיפר לנו שבמקום תוגש בירת בית שאלכסנדר מבשלים במיוחד למקום – לאגר אסייאתי יבשה. עכשיו, א' שופע בסיפורים שנשמעים לא סבירים בעליל, וכל נסיון לאמת את השמועה עם אנשי בירה נחל כישלון, עד לפתיחת המסעדה, אז השמועה התבררה כנכונה, כמו שאר הסיפורים הלא-סבירים של א'.

20130830_194256איך הבירה? זהובה, מעט עכורה, עם ראש קצף גדול. ארומה של לתת ושל כשות גרמנית – עשבונית וטיפה פרחונית. בפה מורגשת הלתת, מעט מתיקות ומעט מדי יובש. גוף קל. יותר מרירות היתה עושה לבירה טוב. מחיר – 32 ש"ח. גבוה, אבל פחות ממחיר בקבוק של בירה ישראלית בברים רבים בעיר, וייחודי למקום. טאיזו היא מהמקומות הבודדים בארץ עם בירת בית אמיתית, כזאת שבושלה במיוחד עבור המסעדה או הבר. רוב המקומות שמגישים "בירות בית" מוזגים בירה צ'כית/ אוסטרית כלשהי שהיבואן שאיתו הם בהסכם מספק להם יותר בזול.

 
5 תגובות

פורסם ע"י ב- 31 באוגוסט 2013 ב- ישראל, לאגר יבש

 

תגים: , , ,

פסטיבירה בבירה

הזמן: שוב רביעי בערב
המקום: שוב בחרוסלמה, הפעם בפסטיבל הבירה
השותים: החשאי ואני ואלפים אחרים
הנשתים: נגב אואזיס, Isra-Ale Chutzpa Double IPA

הפרזנטציה של יום רביעי הסתיימה מוקדם מהצפוי. במקום לחזור הביתה ולנסות להשלים שעות שינה או שעות מד מן, אספתי את החשאי מהעבודה שלו ובהחלטה של רגע שוב עלינו לירושלים, לפסטיבל הבירה.

זאת הפעם הראשונה בה ביקרנו בפסטיבל הבירה של ירושלים, שנערך תשע שנים ברציפות (כלומר, הוא התחיל קצת לפני שברחנו מהעיר). השנה התארחה במתחם ההכרזה על הזוכים בתחרות הלונגשוט למבשלי בירה ביתיים. למען הגילוי הנאות אכתוב שלפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברת טמפו, שמייבאת לארץ את סמואל אדמס, נותנת החסות ומעניקת הפרסים לתחרות. אמנם לא בחטיבת הבירה, אבל עדיין אני עובדת בחברה.  מכל מיני סיבות שרחוקות מבירה, אהבת בירה או בישול בירה מרחק שמים וארץ די יצא לי החשק ללוות את התחרות ולסקר אותה או אפילו להגיע לטעום את הבירות. אבל בסוף מצאנו את מרווח הזמן ובעזרת הווייז הגענו בדיוק לרגע ההכרזה. ברכות לכל הזוכים. אין לנו מושג איך היו הבירות, כי עד שהגענו כל המתחרים כבר סגרו את הבאסטה. ההסתפחות לפסטיבל מסחרי שמטרת המציגים בו היא מכירת בירה הגבילה את המציגים במתחם הלונגשוט למזיגת 4 ליטר לכל בירה שמשתתפת בתחרות – ללא תשלום. תנו לבאי הפסטיבל בירה בחינם – הם לא יקחו? ברור שכן! 4 ליטר הם פחות מ-40 כוסות טעימה, כשלוקחים בחשבון פחת ומזיגות לא מדויקות; בהתחשב בנתונים הללו לא היה לנו סיכוי לטעום משהו, אז לא נתייחס לזוכים, אבל נפנה את מבשלת ז'אן, שאנשיה קיבלו כרטיסים לGreat American Beer Festival לבלוג של דרור טרבס, לסקירה של הפסטיבל ושל מבשלות בקולורדו היפה.

את רוב הזמן שלנו בפסטיבל העברנו במתחם המסחרי, שהרגיש כמו טעם העיר רק עם בירה במקום אוכל (תודה לעובדת כחולת השיער מהביר מרקט ביפו על התיאור המדויק): המון אנשים שבאו בשביל הבילוי: מוזיקה, דוכנים, ג'אנק פוד וכמובן – בירה. הרווינו את צמאוננו בדוכן של נורמן פרימיום, שהשיקו השבוע את אואזיס מבית מבשלת הנגב. אל תחפשו אותה באתר של המבשלה, שלא עודכן לגבי הרחבת קו המוצרים. זאת בירה קיצית בת 4.7% אלכוהול, קלה לשתיה, עם ניחוחות של ריבת תפוז ודשא וטעמים בולטים של לתת. בירה קיצית כיפית, crowd pleaser במוצהר, ומוצלחת ככזאת. לטעמי גוף קליל יותר היה מוסיף לה, אבל בכל זאת נהנינו מאוד. חוץ ממנה שתינו גם את חוצפה – הדאבל IPA החזקה, היבשה והמעולה של Isra-Ale. הסיידריה כשרה לפסח ולכן הבירה מבושלת בבית ונמזגת רק באירועים מיוחדים. אם אתם נופלים עליה – שתו אותה. זאת אחת מבירות הIPA המוצלחות ביותר שמבושלות בארץ.

היו מתחמים של המבשלות/ ייבואנים הגדולים, מתחם פעיל של בירות בוטיק ישראליות עליו ניצח לאון מפאב הגלן (ר' רשומה קודמת. מאז כבר הספקנו לבקר בו שוב), דוכנים של מבשלות וייבואנים קטנים יותר, ממוסקו ועד בישוף, אבל היינו עייפים והיה צפוף ורועש, אז כעבור שעה וקצת יצאנו. הייתי מפנה אתכם לאתר של הפסטיבל, אבל יש בו חלקים שלא עודכנו מאז הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני ואין לי חשק להשיב את פני קוראינו ריקם כשהם ישאלו איפה אפשר להשיג בארץ את גרין קינג בבקבוק או את בימיש בחבית.

אין תמונות, כי הייתי עייפה מכדי לצלם. תתמודדו.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 10 באוגוסט 2013 ב- ישראל

 

תגים: , , , , , ,

 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 299 שכבר עוקבים אחריו