בלגית, אמריקאית ואירית על הדרך

הזמן: יום שישי
המקום: בירדי בצהריים, פאב השופטים בלילה
השותים: החשאי ואני
הנשתים: O'Hara's Irish Pale Ale (שוד ושבר! לא בחוברת!), Samuel Adams Double Bock (עמ' 241), Bel Pils (עמ' 62)

לו רק היתה לי סיבה כלשהי לצאת מהדירה בצפון הישן, רחוב שלבים ביפו היה מועמד ראוי לרילוקיישן. חרף העובדה המצערת שככל הידע לי אין ברחוב הזה חללי מגורים, לו הייתי גרה שם בטח היו עוברים שבועות רבים בלי שהייתי יוצאת מהרחוב, שמרכז את כל מה שאני צריכה למחייתי: פלאפל ג'ינה, בייגלה רומני, חנויות עודפים ובירדי. כן, חנות המשקאות הקבועה שלי והחנות הסמי-קבועה גם שוכנות בשלבים, אבל בירדי – איזה כיף בבירדי! יש שם מקרר עם בירות לשתיה במקום, מדף עם בירות לקנות הביתה, בייגלה וסוכריות חופשי, Crew קבוע של בירגיקים ומבשלים (או בירגיקים מבשלים) ולפעמים גם ריח של בירה בהתהוות שמגיע מהשכנים לקומה, מבשלת Laughing Buddha.על הקירות מדפי עץ עם קטלוג הבירה האישי של גדי דבירי: מאות בקבוקי בירה מכל העולם.

הגענו בצהריים, לחוצים בזמן ולחוצים על בירה. כשנכנסנו היינו צריכים כמה שניות להתגבר על הדיסאוריינטציה; במקום להגיש בירה גדי וגלית העבירו את חול המועד בשיפוץ החלל. התחלנו בטעימות של בירה מבוקבקת מהברוהאוס ברוטשילד. זאת בירת הבוטיק הישראלית הראשונה שנחשפתי אליה: גררתי לשם את המשפחה כשהמקום רק נפתח (סוף שנות ה-90?) וגם התלהבתי מאוד. בביקורים חוזרים ההתלהבות הצטננה וקפאה לגמרי בספטמבר האחרון. לא התלהבנו מהדגימות.

מהמקרר הוצאתי את הפייל אייל של או'הארה'ס, שרציתי לנסות כבר די הרבה זמן, והחשאי שלף את הדופלבוק דאבל בוק של סם אדמס. האייריש פייל אייל: ריחה הדרי, צבעה ענברי, היא נעימה לשתיה ובעלת מרירות נמוכה. טעימה ומרעננת, אבל לא מרגשת כמו שIPA צריכה להיות. אולי ככה זה באירלנד. הייתי בטוחה שהיא מופיעה בספר אבל היא לא. שוב השחתתי תאי כבד לריק. טוב, לא לריק. רציתי לשתות אותה בכל מקרה וגם לא התאכזבתי.

הבירה של החשאי: סם אדאמס דופלבוק. אחד הסגנונות האהובים עליו ואחת המבשלות האהובות עליו. הדופלבוק של סם אדמס כבדה, 9.5% אלכוהול, מתקתקה בהתאם לז'אנר, עם טעם אופייני של סילאן. אהבתי אותה למרות שהיא היתה קצת כבדה בשביל היום, השעה והזמן הדוחק.

Flash Forward

(פלאפל/ סביח בג'ינה, פספסתי אוטובוס, החלטתי להשאר בעיר, החשאי הלך לעבוד, הברזתי מפילאטיס לטובת שנ"צ, קידוש אצל סבתא, "גטו" בקאמרי)

אחרי ההצגה החלטנו לסיים את הערב בבירה בפאב השופטים, מקום שנבחר בזכות הקרבה לקאמרי. נחמד בשופטים – בר עץ ישן, לקוחות נטולי פוזה, שירות ידידותי וטוסטים של פעם – אבל הבר והברזים לא מספיק מגוונים עבורנו כדי שנטריח את עצמנו לשם בשגרה. החשאי לא התלהב בכלל מההיצע והזמין מרדסו טריפל (כתבתי עליו לפני חודש, חפשו בתוויות אם זה מעניין אתכם) ואני שמחתי על ההזדמנות לנסות את הבל פילס, ייבוא חדש של נורמן, בלגית שמתחפשת לגרמניה/ צ'כית, בהירה עם ריחות טיפה לימוניים, לא ממש מרירה ודי נחמדה. "מוצלחת לאוהבי הז'אנר" אומר החשאי. אני נהניתי ממנה. חצות, היה יום עמוס. היא באה לי בטוב.

מדינות הציר

הזמן: אתמול בערב
המקום: הסלון שלנו
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Asahi Super Dry (עמ' 35), Krombacher Weizen (עמ' 293).

חזרנו מחדר הכושר והחשאי חשק בבירה. בצהריים אכלתי סושי ולפנות ערב הוא אכל סושי שהזמנתי עבורו ביתרת התקציב החודשי של הסיבוס. תזמון מצויין ותירוץ מצויין אף יותר להיפטר מהאסאי שבמקרר, מאותן בירות שנקנו רק בגלל הבלוג.

האסאי מוגדרת כבירה יבשה מאוד והפיות של שנינו לא חלוקים על ההגדרה. היא מאוד מרירה. אני הרחתי קצת מולסה. החשאי נזכר בפילסנר, אבל אמר שלאסאי יש טעמים עדינים יותר. התחושה בפה מעקצצת וזה נחמד בעיקר בקיץ. הסיומת קצרה ולא מעניינת. לא נשאר כלום בפה אחרי שבולעים – לא תחושה, aftertaste וגם לא זכרון. לגמרי בירה לסמן עליה את הוי ולעבור הלאה.

אז עברנו הלאה היישר לבירת החיטה של קרומבאכר, כי מגיע לנו ללכת לישון עם טעם טוב על הלשון. בשבוע שעבר שתינו את הכהה של המבשלה ונהנינו מאוד, אז שמחנו לגלות את הבקבוק של החיטה במקרר. החשאי חימם נקניקיות  טבעול על מחבת הסטייקים וקלה על אותה מחבת לחם שחור שאותו מרחנו בהרבה חרדל, שמנו פרק של הIT Crowd בDVD וחלקנו בקבוק. אכן בירה טובה מאוד. טיפה'לה מרירה ומאוזנת להפליא. טעמי הבננה עדינים ולא משתלטים.

החשאי כל כך נהנה שהוא רוצה לערוך טעימה השוואתית מול בירות חיטה גרמניות נוספות, כאלו שעונות על חוק נירנברג הטוהר הבווארי. רעיונות להשוואה (חוץ מוויינשטפן ופאולנר המובנות מאליהן) יתקבלו בברכה.

נ.ב: תראו תראו, רובוט בירה!

בירה של מהנדסים

הבלוג הזה אמנם מוקדש למסעי בעקבות חוברת מותגי הבירה שהוציא שחר הרץ/ Beer and Beyond, אבל מדי פעם אני חורגת Beyond וכותבת גם על בירות שלא מופיעות בחוברת. את חלקן שתיתי בטעות ואת רובן שתיתי בכוונה. את רוב הבירות ששתיתי בכוונה אפשר לסווג תחת הכותרת בירות בוטיק ישראליות, שכן למרות שאני מועמדת ראויה להגליה לגולאג של איווט ליברמן, כשזה מגיע למבשלות מקומיות – בין אם כאלו שמאובזרות בדודי נירוסטה גדולים ומיובאים ובים אם בתערובת שמתבשלת על גז במטבחון, אני פטריוטית זולה ונאמנה כאחרון עסקני "אם תרצו". לא את כולן אני אוהבת, את כולן אני רוצה לנסות ועל הטובות אני שמחה לכתוב. האירוע של אתמול בפאב "הברז" בתל אביב, בר קטן שמגיש רק יינות ישראליים ובירות בוטיק מקומיות (ברז אחד של אביר וסוללת בקבוקים מכובדת) הוא סיבה להשחית קילובייטים יקרים על שניים מהמבשלים היותר ראויים בשכונה.

לברז הגענו כדי לחגוג את ההשקה של ההודית המכוערת של מבשלת רונן, IPA מגניבה עם שם מעצבן שכבר טעמתי בעבר (יש אפילו הוכחה כתובה לאחת הטעימות: פסטיבל הבירה בזמן אמיתי). מרירה-מרירה, מרעננת וטעימה ברמות: אשכוליות וליצ'י שזכרתי מהפעם הראשונה שטעמתי אותה בפסטיבל ביואב-יהודה. מה שמגניב אצל עופר רונן זה שאחרי טעימה אחת יודעים מה לצפות: אין הפתעות. הבטץ' הנוכחי יהיה זהה לזה שלפניו (טפו טפו). הוא אחד המבשלים הכי מתודיים בסביבה וזה גם כיף וגם מושא להערצה עבורי, שמפרנסת חברות תרופות בנסיונות כושלים להתגבר על הפרעת קשב וריכוז. הברז היה מלא, גם בגלל איזה משחק כדורגל שהקרינו שם על המסך. החשאי ואני פגשנו את יואב מפיסטה ואת הילדה השוודית המתה ונדמה לי שהיתה תמימות דעים סביב השולחן לגבי ההודית וגם לגבי שתי האחרות, שהפעם לא שתיתי מהן, אבל מי שבתל אביב יכול להשיגן בפרוזדור וגם בפורטר אנד סאנס, כפי שעולה מהרשומה של דרור טרבס בבלוג שלו בבקבוק, שמתעדת פגישה עם עופר.

יואב עזב ומירה-בל ממיזם בירות בוטיק ישראליות (לייקקו וזכו בשובר לבירה בליבירה), שגם מארגנת את אירוחי המבשלות בברז, סיפרה לנו שיש לה בסטוק גם IPA של פיסטה, אז כשהחשאי המשיך לחיטה המחוצפת של רונן, השוודית המתה ואני עברנו אליה. יואב קצת יותר נדיב מעופר רונן ובאמתחתו קולקציה גדולה יותר, כ6-7 בירות, בעיקר בסגנון בלגי. אבל כמו מבשלת רונן גם כאן המתודה והדיוק מתווים את הדרך. הIPA של פיסטה היתה מגוזזת להפליא, גיזוז שיצר ראש קצף דומיננטי מאוד. טוב, היא היתה מגוזזת מדי.  IPA זאת IPA וגם זאת של פיסטה היתה מרירה, אבל לא הרגשתי טעמי פירות, אלא דווקא רמז של קרמל בריח וסיומת לחמית/ גרעינית. היה טעים, אבל לא מגניב כמו האלדרפלאואר בלונד של פיסטה.

בחזרה לטיילת בת-ים

הזמן: מוצ"ש (מעולם לא הבטחתי לכם לינאריות)
המקום: בת ים, KEG רסטו-בר
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Bernard Pivo (עמ' 89), Tucher Bajuvator (עמ' 148)

כשיצאנו מבית הדודים של הקנדית לאחר פגישת פרידה חטופה והבטחות להתראות בשנתיים הקרובות, חצינו את האיילון ושמנו פעמינו לטיילת בת ים, לפאב הקג, שאותו גילינו באותו ערב כושל בו שתינו אורנג'בום. ההבטחה שנגלתה במבט החטוף פנימה אכן גם קיימה, לפחות עבורנו, אם לא עבור השולחן היחיד שהיה תפוס כשהגענו, בסביבות חצות אם לא אחרי כן.

התיישבנו על הבר וכאישה במשימה שוב לא נתתי לרגש שנוטה לכיוון המרדסו והסן ברנרדוס להשתלט ובחרתי בברנרד פיבו הבהירה מהחבית, שגם מופיעה בספר וגם נושאת שם מצחיק, שכמובן גרם לי לענות שוב על השאלון של מרסל פרוסט, או ליתר דיוק על האדפטציה של ג'יימס ליפטון מסטודיו למשחק. אני חוסכת מכם את התשובות. הן לא נוסבות על בירה. אז חוץ משם מצחיק אין על הברנרד יותר מדי. פילסנר לא מפוסטרת שלא הרשימה מדי.

הדופלבוק של טוכר, שלגמתי מבקבוק עקב השמועות שאוטוטו גם אותו לא ניתן יהיה להשיג בארץ, זה סיפור אחר: עשירה מאוד, עם טעמי סילאן, צימוקים וקומפוט של דודות, ותווית מגניבה ביותר, תסתכלו למעלה. מפוקסלת כמו הגיהנום אבל זה מה שמצאתי.

היה כייף בקג. אכלנו צ'יפס ביתי שמטוגן בקליפתו ודיברנו עם הברמן, הבעלים והחברה של הבעלים שבעברה עבדה בקרלסברג. דיברנו על הרגלי שתיה של רוסים מול ישראלים, על פאב באשדוד בשם גמברינוס ועל וודקות. הוא כיבד אותנו בצ'ייסרים של וודקה מתובלת בחזרת שהיתה חריפה וממסטלת. יצאנו לקראת שתיים בהבטחה שנחזור. מגניב שם.

מתוק, מתוק/ הוא טעם החיים/ אם רק יודעים כיצד לטעום/ אם רק יודעים

הזמן: אתמול, אחרי ארוחת ערב חג
המקום: נורמה ג'ין, אליפלט 23
השותים: הבת דודה מאמריקה, החשאי ואני
הנשתה: Young Double Chocolate Stout (עמ' 157)

הכביסה במכונה ותיכף הבת דודה אוספת אותי. אין לי הרבה זמן ולכן אני מדלגת על הדיווח על הבר המשובח בו ישבנו שלשום בלילה כדי לדווח בקצרה על הדאבל שוקולד סטאוט שלגמתי אתמול בערב בנורמה ג'ין, אולי המקום עם האקוסטיקה הכי מעפנה באזור. החשאי התביית על שוף הובלון, הבת דודה התלבטה בין דאנסינג קאמל לבישוף אור וייס ולאחר טעימה החליטה על הגרמניה ואני, בניסיון להתגבר על הווליום, צרחתי בקול רם שאני רוצה את הדאבל שוקולד סטאוט. המלצרית מייד התנדבה להוציא לי טעימה לפני ההחלטה הסופית, צעד נבון מבחינתה ומבחינת הנורמה ג'ין, אבל אני הבטתי בה בבטחון ונדתי בראשי בשלילה. לא באתי ליהנות, רבאק, אני במשימה.

מי ששתה סטאוט בחייו וגם מי שרק קרא עליהם, יודע לצפות לטעם שוקולדי, בין טעמי הקפה וארומת הלתת הקלוי. לא כאן. למרות השם שבפירוש מכריז על הרבה שוקולד, ולמרות שהמשקה אכן מכיל שוקולד מריר אמיתי, שום דבר לא מכין אותך לטעם הזה, של ליקר שוקולד עם רמיזות דובדבנים, מהסוג שהורים מקבלים באריזות שי לפני פסח ומכניסים אחר כבוד לארון המשקאות, ליד הביילי'ס, השיבאס, הוודקה גולד והלימונצ'לו שהדוד רקח בתחילת המילניום. קיבלתי הלם. היה מתוק. מתוק מדי. שמחתי שהזמנתי רק שליש. ועדיין, אני רוצה לתת לסטאוט הזה הזדמנות שניה. יש לי כבוד לטעמים מודגשים.

באה מנוחה ליגע

הזמן: אתמול
המקום: עמק יזרעאל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Moretti (עמ' 187), Krombacher Dark (עמ' 292)

החשאי ואני מטיילים הרבה, אבל בחגים נוהגים להתבצר בבית.להתקע בפקק ליד טבריה כשמצד ימין מחנות פליטים מעושנים על החוף זה לא בדיוק סוג הבילוי המועדף עלינו. אבל הקנדית בארץ והבטחנו לקחת אותה לטיול בצפון, אז העברנו שעות נפלאות מתחככים בפגושים של מאזדות. אכלנו חומוס באל-שייח בנצרת, נסענו בגולן והפלאפון קפץ לרשת הירדנית בירידה לחמת גדר, חצינו את "עמק המעיינות", שגם אם ישנו לו את השם למדיסון אבניו לא יעזור למושבי הסביבה כלום  עיר המחוז שלהם היא בית שאן וההדחקה מוציאה אותם פאתטיים, ועלינו לגלבוע, שם לנו אצל טפת בהר גלבוע, בת הדודה של הקנדית. ישנו באוטובוס ישן כי הצימר היה תפוס ע"י אורחים משלמים, אבל ראינו את הצימר מבפנים וכפיינשמייקרית עם עבר בענף התיירות ועם פז"מ צנוע אך איכותי בצימרים – מגניב שם ובאמת שקט ומבודד.

בבוקר יום שישי, אחרי ארוחת בוקר בחצר, הקנדית נלקחה לירושלים ע"י בן דוד אחר והחשאי ואני נשארנו בחווה ודיברנו על בירות עם הבן של טפת ועם חבר שלו. הם סיפרו לנו על הפאב של עין חרוד (הם לא ציינו אם מדובר באיחוד או במאוחד), שמגיש בירה ביתית שמישהו מהקיבוץ מבשל. קוראים לבחור צרפתי אאל"ט. מישהו יודע משהו?

כשהתחיל לרדת גשם יצאנו לדרך והגענו למפגש מזרע. נכנסנו לאל-באבור אקספרס, שמגיש חומוס עם צנובר במובן של חומוס עם גרגיר צנובר, מאובזר בשירות מזעזע ובהרבה יומרה שלא באה לידי ביטוי במנות הבעיקר חסרות והלא ממש מלהיבות. ככל שאל באבור מתרחקת מואדי ערה כך היא מתדרדרת יותר. אני מחכה לדוכן הכשר בקניון איילון. את החנות של מזרע החליפו בסניף של טיב טעם. שמנו פעמינו למדף הבירות ובזזנו 6 בקבוקים של סקיירקרו ושל הובוגובלין (מה כל כך בוער? זה). השארנו שניים לטובת המטיילים ובעודנו מחכים בתור לקופה הבחנו במקרר בבקבוק של מורטי, שהחשאי זכר שמופיע בספר.

בטח יש כלמיני חובבי בירה עם כוסות פיינט/ חיטה/ טוליפים/ מאג של אבאים בתא המטען. לנו אין כלום חוץ מפותחן שמסונף לצרור המפתחות, אז שתינו מהבקבוק. קלאסי. צורת ההגשה, כן?

היה נחמד לז'אנר. לא מרגש. רמז למולסה בטעם, אבל כמה כבר אפשר להתעמק כששותים ישר מהבקבוק?

חשבנו שאת הבירה הבאה נשתה בכוסות זכוכית מתאימות, אבל לסלארה בקיבוץ גניגר היו תכניות אחרות:

זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור.

המשכנו הלאה, לצומת רמת ישי. גונבו לאוזנינו שמועות על מרכול עם חדר קירור לבירה. הגענו לנדב קינוחים שלא נתן לפסח לחרפן אותו והגיש מאפים שמנמנים ומקסימים. המרכול ששכחתי את שמו נמצא ליד תחנת הדלק ואכן יש לו חדר קירור לבירות עם מבחר מעולה ועם בירות שלא יצא לנו לראות בעבר – ולא רק כלמיני רוסיות אלמוניות ומפוקפקות. בחרנו בבירה גרמנית שלא מופיעה בספר וששכחתי את שמה (היא במטבח, אין לי כוח לקום ולבדוק) ובקרומבאכר כהה, שזכרנו שנמצאת בספר. הפעם לקחנו שתי כוסות פלסטיק מהחנות ושתינו בסגנון עדות יד חרוצים, על גג האוטו:

(הדרך מכאן לוודקה-רדבול וסכין בגרב קצרה מתמיד).

היה טעים. בירה עשירה, עם טעמים קלים של קלייה וריח קלוש של אפרסק. כיף גדול!

משם חזרנו הביתה לבועה התלאביבית. נכנסתי למיטה ב-7 והתעוררתי ב-10 בבוקר.

ג'ינג'ר ספייס

הזמן: אתמול בצהריים, במקום ארוחת חג
המקום: בבית
השותים: אחי הקטן ואני
הנשתה: Old Tom Ginger (עמ' 29)

כשכתבתי את הרשומה אתמול לא רציתי לחזור לאחור ולכתוב על מאורעות הצהריים. הזיכרון של הבירות של וויצ'ווד היה קרוב ומתוק מדי כדי לקלקל אותו באחת הזוועות הגדולות שידע עולם הבירה מאז ומעולם.

אני לגמרי בסדר עם ג'ינג'ר ולכן, כשמצאנו את האולד טום על המדף לפני מספר חודשים שמחתי לקחת אותו איתי הביתה. זה היה אחרי שהאח הקטן חזר מניו זילנד, מאוהב מעל הראש במדינה ובבירות הג'ינג'ר שכל כך פופולאריות שם. החשאי הזהיר אותי שאין קשר בין הג'ינג'ר של האח לג'ינג'ר שבבקבוק שקניתי, אבל זה לא שינה: חייבים לנסות, לא? אז תמיד יש פעם ראשונה. האולד טום ג'ינג'ר היתה הבירה הראשונה ששפכנו לכיור אחרי שני שלוקים. לא חשבנו שאי-פעם נתקל בה שוב פנים אל פנים, אבל כשלקחתי על עצמי את המשימה הבנתי שאין ברירה וששוב אאלץ להתמודד עם מיץ בירה של טעמים חזקים מדי, לא מאוזנים בכלל ורחוקים מלהיות נעימים לשתיה.

הבירה הזאת השאירה אותנו בכזאת טראומה שהחשאי סירב לשתף איתי פעולה ונאלצתי להזעיק כוח עזר מהצד השני של האיילון – את האח הקטן. לאח טעם משובח באוכל, בסרטים ובמוזיקה (טוב, שירה, גם בנשים), אבל כשזה מגיע לאלכוהול הוא תקוע בליקר שוקולד ודרמבוי (וכששורה עלי המוזה גם בקוקטיילי טיקי מצויינים שאני מערבבת בשבילו). בירה הוא לא אוהב. קיוויתי שבזכות הג'ינג'ר המודגש הוא יהנה מהבקבוק. אני חושבת שגם הוא קיווה. תראו:

 ואז שתינו. האח הקטן התאכזב. הבירה קלקלה לו את הג'ינג'ר. אני הופתעתי, כי זכרתי משהו הרבה יותר מגעיל. הטעמים עדיין גסים, אבל הצלחתי לגמור את כל הכוס וגם את מה שהאח השאיר. אומרים שבירת השוקולד של המבשלה טובה. אני מחכה לטעום אותה.

מהר, מהר, לפני שיגמר

הזמן: הערב אחרי חדר כושר
המקום: שטרן 1
השותים: צמד הפרעונים
הנשתים: King Goblin (עמ' 285), Goliath (עמ' 96)

אם הייתי קצת יותר כלבה הייתי משתלחת בבירות של מבשלת Wychwood ועושה מהן מינימום בירות אוקראיניות ממעדני מניה. אולי זה היה גורם לקוראים לא להתעניין ולפסוח על הבירות האלו במידה והם נתקלים בהן. מה היה יוצא לי מזה? היה נשאר לי יותר. השמועות, שבמהירות מפחידה מתחוורות כנכונות, גורסות שהפסיקו לייבא את וויצ'ווד לארץ. החשאי ואני נכנסנו לפאניקה קלה, שכן מלבד תוויות קסומות במיוחד, הבירות של וויצ'ווד אהובות עלינו מאוד. בשבוע שעבר קנינו את הScarecrow האחרונה בחנות הקבועה שלנו ומאז אנחנו במצב בירה של מכ"ם, שרק מנסה לאתר בקבוקים נוספים. לכן כשהגענו היום לשטרן (כרגיל, חצי שעה אחרי הHappy Hour) לא בחנו את הברזים ומיד שאלנו אם עדיין יש וויצ'וודים. נשארו הקינג גובלין והגוליית' שהוגשו על תחתיות של מותג אחר – כנראה שגם התחתיות של הובוגובלין אזלו. טוב שפעם לקחתי אחד.

הגוליית' נעימה וקלילה. טעם אופייני לז'אנר, כשותית ואחרי כמה דקות בכוס עולים באף ריחות של אפרסק.

הקינג גובלין כפרה עליו מיוצר רק בלילות של ירח מלא. אייל כהה, מריר ועשיר עם ריח מתוק שמזכיר לי סילאן ותווית שכיף לשקוע בה.

אני מקווה לייבוא סדיר מחודש של וויצ'ווד ועל הדרך גם של דליריום, אם אפשר. בינתיים – פתחו עיניים ודלו מהחנויות את הבקבוקים שנשארו.

נפלתי בסופר

הזמן: בשבוע שעבר
המקום: שופר סל דיל בני ברק
בתור: החשאי
מגיעה לפגוש אותו: אשתו הפוחזת

הוא סיים את הקניות לחג ונתן למכר שלו לעקוף אותו בתור. אני נכנסת לתור, מתנשפת אחרי שחציתי את פרדס כץ ועליתי וירדתי מגשרים בצומת הכי מכוערת בארץ. מעיפה מבט על העגלה. יש כמעט הכל: פיתות, מארזים של נשר מאלט, נייר טואלט וחמאת בוטנים, אבל הוא שכח לקחת גרנולה. אני רצה למדף, שולפת שלוש אריזות ובדרך חזרה נכנסת למחלקת השתיה, לבדוק את מדפי הבירות ולראות אם יש משהו שכדאי לקחת הביתה. בשגרה, מב"י וטמפו, לא מעניין מספיק כדי להכניס הביתה. עוד יצא לנו השנה לשתות קרלסברג וטובורג בחוצות ולגינס מבקבוק מעמ' 104 אני עדיין לא מוכנה.

ואז מצאתי על המדף בירה צ'כית. Paka Pramen שמה. לא מוכרת. היא בטוח בספר, חשבתי לעצמי כששלפתי בקבוק ומיהרתי איתו לתור. החשאי הסתכל בחשדנות ושאל אם אני בטוחה. "תעמיס," השבתי. הוא העמיס.

****

אנחנו צריכים לפנות את המקרר, לעשות מקום לקולקציה המלאה של בירה בלטיקה שהבאנו בשבוע שעבר. החשאי הציע שאביא בקבוק שילווה את הקריאה במדריך של הBeer Machine (איך הגיע אלינו המדריך של הביר מאשין? בתוך הערכה. איך הגיעה אלינו הערכה? קראו כאן). רק התעוררנו,  אני אפילו לא אכלתי ארוחת בוקר, אז בירה קלילה עם אחוז אלכוהול נמוך, קרי הבירה הצ'כית מהסופר, התאימה לצורך העניין. הכנתי טוסט עם חומוס, סחוג ירוק ופרוסות מלפפון כדי להתאים את ארוחת הבוקר לתווית הירוקה של הבירה ומזגתי לכל אחד חצי בקבוק של בירה משעממת מהסופר עם ראש קצף יפה וטעם לא חשוב, לא של לתת ולא של ז'אטץ. בזמן שעמלתי על הטוסט, החשאי חיפש את הבירה בחוברת, ומשלא מצא יעץ לי לקחת איתי את החוברת לקניות או לחילופין, אם אני חייבת לקנות בירה שאני לא מכירה, שלפחות אעשה את זה בחנות משקאות נורמלית, שם הסיכוי ליפול על ג'יפה קטן יותר.

בכל מקרה, יש הכשר של חתם סופר אז זאת בירה שטובה לקירוב לבבות או שקר אחר כלשהו.

הערות לסיום:

1. היום חוזרים לשגרה עם בירה שמוזכרת בחוברת.

2. אחרי שקראנו את ההוראות החלטנו לא לשחק עם הביר מאשין בבית, אז מחר בערב נפלוש לבית של ההורים של החשאי ונהפוך את המרתף הקריר עם המקרר הרזרבי למגרש המשחקים שלנו.

לילה בדאונטאון חיפה

הזמן: אתמול בלילה
המקום: חיפה, העיר התחתית
השותים: החשאי, הברמן הכי טוב בארץ ואני
הנשתים:
O'Hara's Leann Follain (עמ' 27)
Beck's (עמ' 78)

את שעות בין הערביים בילינו בטעימת דופלבוקים בגינה ציבורית בצפון העיר. זה הרבה יותר מהוגן ממה שזה עשוי להישמע.במפגש למדתי שהאדלווייס הכהה דווקא לא חדשה בארץ, היא פשוט מאוד לא ממש נפוצה, ושרק אמריקאים וישראלים אומרים סאאז. צ'כים וגרמנים אומרים – שכחתי מה הם אומרים. מישהו יכול בבקשה לטקבק בבקשה את צורת ההגיה הנכונה? תודה.

אחר כך עלינו לרכבת ושמנו פעמינו לחיפה. הסיבה, שיחה מלב אל לב על אלכוהול עם הברמן הכי טוב בארץ, אורון מהבלוג חלומות רטובים, היתה תירוץ טוב לבקר במוסדות בירה חיפאיים. יש הרבה כאלה, אבל הרבה הזדמנויות מתפספסות כשנוחתים בממגורות דגון אחרי 11 בלילה, שעה שלא ממש קיימת בעיר הנמל הצפונית.

אורון לקח אותנו לסנדק, המקבילה המקומית לפאב עמירם בתל אביב ואחד החללים המגניבים יותר שיצא לנו לשבת בהם: שולחנות עץ, מבנה צר וארוך שמחולק למקטעים שונים, clutter שנצבר במשך 32 שנים מאז שנפתח הבר, שכולל מזכרות ימיות, בירצ'נדייז של פעם, בקבוקי אלכוהול ישנים ופוסטרים של הסנדק וגם ויברציות של רכבות משא. אחרי טעימה של 7 או 8 דופלבוקים, שלא מדווחים ברשומה הזאת כי על שניים מהם כתבתי כבר ואת האחרים לא ניתן להשיג בארץ, רציתי לשתות משהו קליל, אז פסחתי על הברזים הבלגיים והזמנתי בק'ס מהחבית.

בק'ס זאת בירה מברמן, גרמניה, עיר שמפורסמת בזכות סצינת הפאנק שלה ובזכות הבק'ס. ביקרתי שם פעם עם חבר שלי לשעבר לסופ"ש בו נשארנו אצל חברים שלו. שתינו ייגרמייסטר (הי, מדובר ב1997! הייגר לא היה טעים גם אז, אבל לפחות לא היה ממש בזוי לשתות את זה!) וקימרלינג ובעיקר בק'ס. דיברנו על בק'ס. החברים שלו, רובם על הבטחת הכנסה, סיפרו כמה מגניב לעבוד בבק'ס ואיך שהעובדים מקבלים בכל חודש ארגז בירה הביתה ובנוסף לזכות הגדולה הזאת גם משלמים להם! על לעבוד במבשלה!

אז זו בירה קלילה, פילזנר לא ייחודית מדי – בדיוק מה שהתאים באותו רגע.

אה, בנוסף לבק'ס ולפאנק, ברמן גם ידועה כעיר פרולטרית עם נטיה חזקה לצד השמאלי של המפה הפוליטית הגרמנית וכאחד האזורים בהם המפלגה הנאצית לא זכתה ליותר מדי פופולאריות (לפחות לפי כריסטופר בראונינג בספרו אנשים רגילים – זהירות, קישור לכתבת שואה). למען האיזון שמנו פעמינו לרייך השלישי החיפאי, הלא הוא הדאנק, כדי לשתות איזו נאצית בהירה או כהה. הגענו לשם ב1:05, 5 דקות אחרי הקריאה האחרונה. אחורה פנה לאזור הנמל, העוגן כבר נסגר, ליבירה תמיד סגורים בימי ראשון, אז נכנסנו לג'ק והאפונים, שהאטרקציה המרכזית בו היא ארון זכוכית עם תצוגה מקסימה של בקבוקוני אלכוהול קטנים. בשלב הזה רציתי כבר קפה, אז הזמנתי את החלופה ההולמת – או'הארה. סטאוט אירי. קפה, קלייה, רמז של שוקולד, מרקם קרמי, זהו. לא משתגעת על סטאוט, אבל לא היה מצב לקפוצ'ינו.

היינו הלקוחות האחרונים. יצאנו וליווינו את אורון הביתה. חזרנו לתחנה, פספסנו את הרכבת והרגנו שעה בשממה של הנמל. אפילו פיצוציה אחת לרפואה לא היתה פתוחה בסביבה, אבל שמחתי לגלות תחנת אוטובוס לעמאן ואירביד. מגניב.

חג שמח לקוראים. הבלוג מוכן לפסח עם ארגז מלא בכל טוב. מאחר והחשאי ואני עתידים להצטרף להמוני בית ישראל לחוויית פקקים משותפת בחול המועד, עדיין לא ברור מתי נשתה ומה, אבל אני מאמינה ומקווה שאירועי החג לא יעמדו ביני לבין המשימה שבזכותה אני משחיתה מילים על בירה – כמעט 300 מותגים ב-9 חודשים.