פיפי הולנדי

הזמן: היום, אחרי הופעה של מחלקת חניקות שוטרים ברביניצקי
המקום: האוטו
השוטה: שפחתכם הנרצעת
הנשתה: Off Label מהגיהנום

טוב, די בא לי למות עכשיו. לכבוד הבירה ה-20 וכליווי להופעה המצויינת של מח"ש וBrutal Assault הערב ברביניצקי, חשבתי לגוון בבירה מהצד האפל של חוברת המותגים. קיבלתי על עצמי את המשימה לשתות כל החוברת בידיעה שבין אייל בלגי לבוק אוסטרי אצטרך גם לשתות לא מעט מיץ של זבל, והחלטתי שאחר צהריים בקרבת מועדון הבורסה יהווה הזדמנות לא רעה לשים וי על אחד מהמותגים הפחות מוצלחים שבספר.

בחלל בו התקיימה ההופעה מכרו בקבוקים גדולים של גולדסטאר. באמ.פם מכרו טובורגים והייניקנים בעיקר וגם מילר, אבל זה לא מה שחיפשתי. רציתי לאזן את המרדסו של אתמול עם עליבות, לשתות את המקבילה של בירה לוודקה בגביע פלסטיק עם מכסה אלומיניום, אבל אזור יצחק שדה שינה את פניו ואולי פשוט מאז שהקומבינות של שלמה בניזרי עם קבלני כוח אדם מרומניה התפוצצו כבר אין ביקוש לג'יפה כזאת. בצר לנו נכנסנו למכונית ונסענו לשדרות הר ציון, הרחוב הראשי, הקוסמופוליטי ורחב הידיים של התחנה המרכזית הישנה. יצאתי מהאוטו וכעבור 3 דקות ו-12 ש"ח חזרתי עם חצי ליטר של קולה לאדון ופחית חצי ליטר של בירת ייבוא משובחת מהולנד – Orangeboom, שלראשונה גיליתי ב-1996, באותה תקופה בה נתגלה לי יצר ההרס העצמי שלי.

החשאי המשיך בנסיעה דרומה ואני פתחתי את הפחית ולגמתי את הנוזל הדליל וחסר הטעם, שמורכב מחמישה אחוזי אלכוהול ו-95 אחוזי רעל. נקודת האור היחידה באורנג'בום היא הפחית עצמה – כל כך דקה שעצם זה שהיא לא נקרעת לך כשאת לוחצת עליה בחוסר סבלנות ובציפיה שהטיפה האחרונה כבר תגיע מרגיש כהישג.

בסוף הגענו לבת ים. יש לי חולשה לערי חוף בישראל, לאלו שהיו אמורות להיות אטרקציה תיירותית אבל משהו בתכנון אבד בדרך: נהריה, אשקלון והכי הכי בת ים (את נתניה אני שונאת. חוץ מאיקאה ומטמפו העיר הזאת לא קיימת מבחינתי). גמרתי לשתות, הנחתי את הפחית לצד הפח ושוטטנו עד שהגענו לבית החצ'פורי, לארוחה קלה וסותמת עורקים (תוודאו שהרמקולים של המחשב מחוברים ותלחצו על הלינק). בדרך לשם, לפני סוללת בתי הקפה בזכיון שמתאימים יותר לקניון מאשר לקו החוף של בת ים וגם לפני מועדוני הלילה הרוסיים שהחליפו את פאמי בבק ושאר מרכזי התרבות הטורקיים שפרחו פעם בבת ים, סימנו שני ברים שצריך לבדוק: הקג (KEG), עם ברזים של נורמנ'ס, ותחנה סופית עם שלט ניאון, שם של שיר של פורטיס, ברזים של בירות צ'כיות וקירות עץ. לצד החצ'פורי מיגראולי שלי שתיתי מים. חשבתי לעצמי שהגעתי למנוחה ולנחלה היום, לבירה ה-20 בספר ושאפשר לנוח.

והנה אני, שעה אחרי, עם ספר המותגים ביד. האורנג'בום אמורה להופיע באחד הדפים הראשונים, איפשהו אחרי האולד טום, לא?

לא.

לא במבט ראשון, לא בסריקה של כל עמודי הספר, לא בחוות הדעת השניה שנתן החשאי.

כבר עלינו על כמה פספוסים. הSchlenkerla Märzen, בירה גרמנית מעושנת, לא מופיעה בחוברת לדאבוני. לשמחתי, גם המים המבוקבקים שמשווקים ע"י מבשלת כנען לא מופיעים. אבל האורנג'בום?!?! בלאט, זאת בירת סופרים/ רומנים/ מכולות רוסיות עוד מלפני שבכלל היה דבר כזה, מכולות רוסיות. הפספוס כאן הוא כפול ותחושת הג'יפה מהבירה התערבבה לי בתחושת ההחמצה. באותו סכום כבר הייתי יכולה לשתות מרטנ'ס.

הפקת לקחים:

1. לא לשתות בירה שנראית גרועה בלי לבדוק שהיא נמנית על המותגים שבספר.

2. לעבור שוב על הספר ולסמן בראש את הבירות היותר מעפנות והפחות מוכרות.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פיפי הולנדי

  1. פינגבק: שלוש בעשר | קוראים ושותים - בלוג בירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s