גברת שוקולדה

הזמן: לפני חצי שעה
המקום: בסלון
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Old Tom Chocolate (עמ' 30)

שנינו אכלנו ארוחת צהריים כבדה. ארוחת הצהריים של החשאי היתה כבדה יותר משלי אז הוא ויתר נכון לעכשיו על ארוחת ערב. אני חיממתי פיתה, מרחתי סילאן ודחפתי חלבה חוטים. מהמקרר שלפתי את השוקולד של אולד טום. יש לנו עוד שתי בירות שוקולד במקרר, אבל אנחנו מתכננים בשבילן ראש בראש בקרוב. המפגש הקודם שלנו עם אולד טום לא היה מהמם, בלשון המעטה, אבל אנחנו פתוחים. לא שיש לנו ברירה, כן?

אז אולד טום באמת מתובלת בשוקולד ובוניל, שמורגשים גם בריח, גם בטעם (אני טעמתי גם מנטה) וגם בסיומת. שוקולד, וניל ולתת. מה יכול להיות רע? לא, זאת לא השאלה הנכונה. השאלה שבאמת צריכה להשאל היא למה זה לא טוב? הטעמים יושבים אחד על השני ולא מתמזגים. לא היה מהמם. בעסה.

אבל הנה פיצוי: כשחיפשתי תמונה לרשומה, מצאתי אתר עם אוסף מקסים של תויות בירה בנושאי חיות.

 

החברה הגיאוגרפית

או: שלוש בירות, שלוש ערים ושלושה אזורי חיוג ב24 שעות.



הזמן: שישי בערב, שבת אחה"צ, מוצ"ש

המקום: נס ציונה, בהאב החדש של אבא שלי, שטרן 1 בפלורנטין ובדאנק בחיפה

השותים: החשאי ואני, עם אבא בשישי ועם הברמן הכי טוב בארץ במוצ"ש

הנשתים: St. Bernardus Prior 8  (עמ' 218), Kasteel Cuvee Du Chateau (עמ' 290), Pilsner Urquell (עמ'

1. סן ברנרדוס. התלבטתי אם בכלל לכתוב עליה, כי היא היתה לי חמוצה-מרירה. זאת לא הבירה, זאת אני. הברנרדוס משובחת ואהובה עלי מאוד. אני מעדיפה את האבט ואת הכריסטמס אבל לעולם לא אתנגד לכוס פריור. אבא אפילו הגיש בכוסות מתאימות, גביעים עם מיתוג של לף שלפני הרבה שנים קנינו לו ליום ההולדת. את הפריור, ביחד עם עוד כמה בקבוקים בלגיים, הבאנו ליום הולדתו האחרון. אבא שלי לימד אותי לשתות בירה, כשהייתי בת שנה ואכלתי בצל בנגיסות משמע הוא היה תפוח. אני לימדתי את אבא שלי לשתות "בירות בטעם פירות", ככה הוא קורא לאיילים בלגיים. את הסן ברנרדוס האדומה שתינו לראשונה ביום העצמאות לפני שנתיים או שלוש. החשאי עבד, מאיר פיצ'חדזה היה עדיין בחיים וההורים שלי אספו אותי והלכנו ליפו לתערוכה שלו. אחר כך קפצנו לצהריים בביסטרו תמרה והצעתי לאבא שלי שנקנה בקבוק גדול של ברנרדוס. השאר היסטוריה שבעיקר התבטאה בגיהוץ כרטיס האשראי בחינאווי. ארוחת הצהריים הזאת התקיימה בגלגול הקודם, לפני שמה שהיה אפשר לקרוא לו המשפחה שלי קרס במהירות שיא ובאלימות מדהימה.

אני עושה עוול לסן ברנרדוס. מגיע לה (נו, לי) יותר מלגימה שתכליתה איננה אלא דרך להעסיק את עצמי בסביבה זרה ומוזרה. אני חושבת שמעולם לא ריחרחתי בירה כמו שריחרחתי אותה, בלי לזכור כמובן כלום מהריח.

2. שבת בצהריים, במכנסיים קצרים ובכפכפים, בשטרן, לראשונה מזה חודש ושבוע. כריס, הברמנית הכי יפה בארץ, מתחילה משמרת, המשמרת האחרונה שלה. היא התפטרה ונוסעת לבקר את אמא שלה באנגליה. איזה מזל שהגענו ושנפרדנו ממנה. השולחנות בחוץ עמוסים, הבר אפלולי וריק. הזמנתי קסטיל כי עוד לא שתיתי אותה. זאת בירה חזקה, בת 11%. בירה של חורף. מיושנת בחבית עץ אלון.מרגישים את העץ ויש לה טעם של יין. לא השתגעתי מכלום חוץ מהגביע, ששפתו מוזהבת ורגלו מעוצבת בדמות הטירה. תראו:

איכות המשקאות זה פרמטר חשוב בבחירת בר, אבל אפשר לשתות גם בבית. המוזיקה בבית טובה יותר והמטבח לא מפלה צמחונים. צוות ברמנים מוצלח זה אולי המרכיב המשמעותי ביותר בבר וחנן, הבעלים של השטרן, יודע לבחור את האנשים הטובים ביותר לתפקיד. אני מקווה שייצא לי לפגוש את כריס בעתיד. אם לא מאחורי הבר אז על הכיסא לידי.

3. אחרי כשעה החלטנו לצאת מהשטרן. הייתי צריכה שינוי אוירה. אחרי פרידה, שהיתה גם פגישה ראשונה עם חגית זוגתו של חנן ועם בנם הקטן, נכנסנו לאוטו וכעבור שעה קלה עלינו בפרויד, עם הגב לים ולמת"ם ועם הפנים למרכז הכרמל. חיפה נוסכת בי שלווה. אכלנו בסנדוויץ' בר כרמל ואז ירדנו לדאנק. לא לקחנו בחשבון את העניין הזה של משחק הכדורגל ששודר אתמול בטלויזיה, אבל למזלנו היה שולחן פנוי רחוק מהמסך – עד כמה שאפשר להתרחק בדאנק. הברמן הכי טוב בארץ הצטרף אלינו לבירה ולרקימת תכניות לערבי קוקטיילים עתידיים. הזמנתי פילזנר. תכלס, בירה בלגית כבדה לא באמת הלכה טוב עם הגרדרובה, שמצידה לא ממש הלכה עם מזג האויר החיפאי הצונן; צ'כית קלילה ולא מזיקה התאימה לי יותר. כמה דקות אחרי ההזמנה קיבלתי את התוצאה של המזיגה האיטית שמקפידים עליה בדאנק: ראש קצף עבה ומאסיבי. אם לא היתה בי טיפת בושה, הייתי מבקשת כפית – זה היה יותר קצפת מקצף! לפני שעברתי ללגום אכלתי את הקצף בעזרת השיניים והלשון. ככה נהגתי לעשות עם המכבי או הגולדסטאר שאבא שלי היה חולק איתי כשהייתי בת שנה-שנתיים.

לילה טוב ברוקלין


הזמן: חמישי בלילה
המקום: בבית
השותים: אנחנו
הנשתים: Brooklyn Lager (עמ' 86), Brooklyn Brown (עמ' 85)

המקרר שלנו מכיל בעיקר נוזלים: קולה, בירה שחורה, רוזטה ואורז'ה לקוקטיילים, טבסקו ומיני רטבים חריפים ובירה. הרבה בירה. זתמיד היתה לנו בירה במקרר אבל עכשיו עם המשימה יש הרבה יותר ממנה, כי מה לעשות, זול יותר לשתות בבית. כשמדובר בבירה שממילא לא נמכרת בחביות אז אפילו אין תמריץ לשתות אותה בבר.

אתמול יצאתי מהבית בסביבות 7:30 בבוקר וחזרתי איפשהו באזור 23:30. היה יום מתיש והיה גם יום חמישי, אז יציאה ממש לא באה בחשבון. הזמנו פיצה, פתחנו את המקרר ולקחנו שני בקבוקי ברוקלין מתוך החמישה שבמלאי.
שתיהן טובות ואהובות עלינו. הלאגר מרירה, האייל עם ניחוחות קרמליים ופרחוניים וטעם מאוזן והרמוני. הבראון טובה יותר לדעתנו. שתינו, פיניתי את הבקבוקים לכיור, החשאי הוריד את קרטון הפיצה לפח, צחצחתי שיניים ונפלתי שדודה.
שבת שלום!

האביר האפל

הזמן: רביעי בערב
המקום: על הבר בפאב האביר, סוף דיזינגוף
השותים: מפגש פסגה בינינו לבין עכברוש העיר ועכברושיתו
הנשתה: אביר (עמ' 24)

בשבוע שעבר, בזמן המשא ומתן לגבי המפגש ההיסטורי בין עכברוש העיר לביני, העכברוש דיווח לי שפאב אביר, שסוגיית קיומו העסיקה אותי מאז שפתחתי את הבלוג, דווקא פתוח. החלטנו לקבוע שם לדאבל בליינד-דייט שישרת הן את מטרתו – סקירת הברים המקומיים – והן את מטרתי. קבענו ב21:20 בבר, שנמצא קרוב לבסיס האם של העכברושים ובמרחק הליכה סביר מהממלכה של החשאי ושלי וסיכמנו שאם בכל זאת נמצא מקום סגור נמשיך הלאה. כשהגענו הופתענו לשמוע מוזיקה בוקעת מפאב האביר. שעה לפני כן ניסיתי להתקשר ולברר אם המקום פתוח. חיוג לשני מספרים שונים – האחד מדפי זהב והשני מעכבר העיר הוביל לתקליט שהמספר איננו מחובר.

פילסנו את דרכנו בין הכסאות הריקים לכיוון הבר שהיה מאוכלס בדיוק בזוג אחד.

בתפריט – אלכוהול. אין אוכל. בקיץ היו שם מנות קטנות. אתמול לא היה בבר אפילו זית אחד לרפואה. עזבו זית, לא היה אפילו גולדסטאר בלק רוסט מהחבית שהיוותה את אחת מהאטרקציות של המקום. האמת, חוץ מרדבול, שלושה סוגי בירה מהחבית ואיזה תרכיז "לימונדה" שהעכברושית שתתה לא נראה לי שהיה שם משהו.

בואו נאמר שאם החיים היו סט הצילומים של הסופרנוס האביר היה סיפור הכיסוי לאולם הימורים לא חוקי בקומה השניה. במציאות התל-אביבית כנראה המשקיעים מאסו במקום ומחפשים למכור אותו לקופץ הראשון על המציאה.

מבין שלושת סוגי הבירה היחידה שעניינה אותי ושלכבודה התכנסנו היתה האביר, שהושקה בקיץ שעבר בקול תרועה רמה. מדובר בלאגר חזקה בת 6.5% אלכוהול, שאמורה להזכיר בטעמה IPA. היא אכן מרירה, אבל לא פרחונית מספיק בשבל להזכיר את הסוגה. אאל"ט העכברוש אמר משהו על גולדסטאר חזקה ואני מסכימה איתו. הצבע שונה, הלתת פחות מורגש באביר, ובכל זאת.

שתינו אותה בעבר, בקיץ, כשהפאב היה סואן ורועש. אני זוכרת אותה כטעימה יותר. אולי בלוטות הטעם שלי שדרגו את עצמן בשנה האחרונה, אולי הטעם שלי תלוי במולד הלבנה ואולי החבית ממנה נמזגה הבירה התעייפה מרוב שיעמום ושיממון.

אפשר לעבור הלאה. לדוגמא, לבירות הנוספות של דאנסינג קאמל או לביקורת  על המקום בעכברוש העיר.

Forbidden Fruit is Sweet – and a little bit sour

הפרי האסור

הזמן: ממש עכשיו
המקום: חדר העבודה
השותים: החשאי ואני, אחרי העבודה, לפני חדר הכושר
הנשתה:Hoegaarden Forbidden Fruit (עמ' 131)

יחד עם לף מהמכולת בנווה צדק, הפרי האסור היא אחת הבירות הבלגיות הראשונות ששתיתי. למעשה, אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי אותה, בערב חג המולד 1998, יחד עם מגוון בירות אחרות וכהילים באחד הלילות המכוננים והמשפיעים בחיי. לחשאי, שנכנס לתמונה כשנתיים וחצי אחרי אותו חג מולד, לא יצא ללגום אותה עד היום. אני לא חיפשתי אותה והיא מצידה לא ממש זינקה לקראתי מהמדפים של חנויות המשקאות. במפגש בירות החיטה ביום חמישי האחרון דיברו על הפרי האסור. למדנו שהייצור שלה הפסיק ושהאבדה מורגשת בעיקר בישראל, שהיוותה את השוק העיקרי לבירה הזאת. עוד למדנו שבמרכול הדרך ברמת ישי ניתן למצוא כמה בקבוקים פגי תוקף.

איזה צירוף מקרים קוסמי! המידע שקיבלנו בתזמון מושלם לנסיעה לסלארה בגניגר. כמובן שעשינו גיחה מהירה לחדר הקירור וקנינו שני בקבוקים שתוקפם פג במרץ 2010.

הבירה, כאמור, ישנה, ולא במצב אופטימלי. היא כהה, עכורה, עם ריחות של עוגת תפוחים וטעם מריר-תפוזי ומתוק-דבשי בו זמנית. אולי זאת סטיה, אבל כיף לי לשתות אותה. זאת לא נוסטלגיה. מאיפה אני אמורה לזכור את הטעם שלה לפני 13 שנים?

סופ"ש ישראלי חלק ג': כוס בירה – כוס בריאות

הזמן: שבת בצהריים
המקום: הסלון
השותים: החשאי ואני, בתחתונים וגופיות
הנשתה: נשר (עמ' 211)

הכרתי פעם בחור שהסתובב ברחבי ארצות הברית כשהוא מגיר לגרונו ליטרים של שליץ וקולט 45, וסיפר לכל מי שרק רצה לשמוע שבמקום שממנו הוא מגיע יש בירה שעל התוית שלה מודפסת הסיסמה A Glass of Beer – A Glass of Health. חבריו לשתיה, שהיו מורגלים באזהרות מסע על כל לגימה ולגימה ובכיתובים מאיימים (ולא בהכרח לא מוצדקים) על כל תווית ותווית, סרבו להאמין שיש נקודה קטנה בכדור הארץ שבה היחס לבירה אגבי, שלא לומר חיובי ועולץ.

טוב, לא ממש. אני מאמינה שהסיסמה, נכונה ככל שתהיה או ככל שהכתבות שמופיעות בכל מקום באינטרנט בשנה האחרונה נכונות, עברה רק בגלל חוסר מודעות או חוסר התייחסות.

בשנה שעברה הבנתי שאנחנו עם ככל העמים. כשהתארחנו לארוחת ערב אצל הדודים מעפולה והדוד הוציא בקבוקים של נשר, התאכזבתי לגלות שהסיסמה הנפלאה הזאת כבר לא מעטרת את התוית. מיתוג מחדש? נקיטת אמצעי זהירות לפני שאיזה אירגון הורים/ עמותת זהירות בדרכים/ ח"כ פופוליסטי ואלמוני יחליטו לשפד את טמפו? כך או כך, הנשר עף לו בדד בלי הסיסמה התוחמת.

והבירה? באופן מפתיע לא כזאת גרועה. לא טובה, אבל לא גרועה. לאגר חלשה, מרירה, שיורדת בפה מהר. בירה שהולכת טוב עם גופיית סבא או אצל הדוד מעפולה. ספק אם המקרר שלנו יזכה לארח בקבוק נוסף.

סופ"ש ישראלי חלק ב': נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת, אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

רשומה שניה על הבירות הישראליות שנלגמו בחמשו"ש, או: עוד סיבה לצאת מהעיר

הזמן: שישי לפנות ערב, לפני בת המצווה של הבת של בת הדודה בגלבוע
המקום: מבשלת סלארה, קיבוץ גניגר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: סלארה דארק ביטר (עמ' 230), סלארה סמוקד סטאוט (עמ' 231) ולאגר חדש.

האירוע המשפחתי בחצר ביתה של בת הדוד של החשאי היווה סיבה טובה לחזור לגניגר ולמבשלת סלארה, לא לפני שבדקנו בעמוד הפייסבוק את שעות הפתיחה, כדי להמנע משחזור של הביקור הקודם שלנו במקום.

אז בימי שישי סלארה פתוחים גם בצהריים וגם בערב, עם הפסקה של שלוש שעות בין לבין. בצהרי שישי המעשנה פועלת ופולטת בשרים מעושנים. החלטנו להגיע לפני בת המצווה ולכן, צמחוניים שכמותנו, עצרנו בדרך ברמת ישי בנדב קינוחים והאבסנו את עצמנו במיני בריושים מלוחים אלוהיים, אבל רק אחרי העצירה ההכרחית במרכול הדרך והצטיידות בבקבוקים של הפרי האסור, שנעלם ממדפי ארצנו והעולם.

בכל מקרה, סלארה. היה פתוח, היה פיל של פאב קיבוצי, למרות שהמקום מוגדר כמרכז מבקרים. אף פעם לא ישבתי בפאב קיבוצי, אבל חוץ מהספה המעופשת שלא היתה בסלארה, אני חושבת שככה זה נראה ומרגיש. היו שלוש בירות של המבשלה – השתיים שבספר ועוד לאגר חדשה – וגם את החיטה של ליבירה שנשתה בעתיד בליבירה. הבירות הוגשו בכוסות מקוררות.

הקשבנו להמלצת הצוות, אריק סלרוב המבשל והלוגו ושגיא, שמתפעל את דף הפייסבוק ואת הפאב, ושמרנו את הסטאוט, גאוות המבשלה, לסוף.

התחלנו בלאגר, שמתאפיינת בגיזוז עדין ובירידה חלקה בגרון, בארומה פרחונית ובטעם לא מאוד מריר. את הכשות הרגשנו בעיקר בריח ופחות בטעם. הביטר היתה טעימה, עדינה וארומתית. החשאי מצא רמז ללתת מעושן.

בין לבין כרסמנו זיתים ובייגלה ונכנסנו לסיור במבשלה. תמיד מעניין לשמוע איך אנשים שעשו "הסבה מקצועית" מביאים לגלגול החדש/ המקביל שלהם את הכלים והידע מהחיים הקודמים/ המקבילים: יש את המהנדסים שמכינים בירות מדודות ומדוייקות; ישנם אנשי עסקים שחושבים גלובלית ושוכרים יחצ"נים ומעצבים ועובדים בצמוד למעבדות; וישנם הקיבוצניקים מסלארה, עם ניסיון במטבח ועם מערכות חימום, שקנו חלקי נירוסטה מסוחר מתכות מקומי, שיפצרו צינורות ושאריות שהתגלגלו בחצר המשק, והקימו מבשלה פעילה שמספקת חביות לפאבים ברחבי הארץ. זה מגניב. עקרונות הDIY מתבטאים גם בפאב, עם דלפקים שעשויים מגזעי אקליפטוס מהקיבוץ השכן.

את הבירות הראשונות לגמנו באפלולית הנעימה שבתוך הפאב, וכשקיבלנו את כוס הסטאוט יצאנו לחצר. היה חם, אבל חם נעים, עדיין לא ג'יפה של קיץ. חששתי מהסטאוט המעושנת: מחד, עשן. מתה על בירות מעושנות ואוכל מעושן – זה סוג של פיצוי צמחוני בטח. מאידך, סטאוט. לא ברירת המחדל שלי, בלשון המעטה. עם זאת, כשיצאנו מסלארה סיכמנו שהסטאוט היתה המוצלחת מהשלוש. היא קלה לשתיה, המרקם שלה לא כל-כך קרמי כמו סטאוטים אחרים, המרירות לא כבדה והעישון עדין. עדינות זה עניין יחסי. החשאי אמר שזאת בירה מאוזנת. אני כנראה ציפיתי לשלנקרלה.

היה טעים. בהחלט נרצה לחזור לשתות. יש הרבה בני דודים באזור העמקים אז סביר להניח שנעצור בסלארה שוב בדרך אל או מאחד מהם.

סופ"ש ישראלי חלק א': לרקוד עם הגמלים

(שתינו הרבה בירה ישראלית בסופ"ש הזה. לנוחיות הקוראים ולנוחיות הכותבת הסיקור יתחלק על פני שלוש רשומות.)

הזמן: חמישי בערב אחרי טעימה עיוורת של 19 בירות חיטה
המקום: הפאב-מבשלה של דאנסינג קאמל בדרום תל אביב
השותים: החשאי ואני, הפעם כסייד קיק של הילדה השוודית המתה.
הנשתים:  Dancing Camel IPA (עמ' 120), Dancing Camel Leche del Diablo (עמ' 125)

אחרי העבודה שמתי פעמי לפורטר אנד סאנס, לטעימה עיוורת של 19 בירות חיטה. היה מעניין ולא בהכרח תואם את "החיים האמיתיים": בירות אהובות קיבלו ציון נמוך ובירות שבעבר לא התרגשתי מהן קיבלו לעתים ציונים גבוהים. אני מייחסת את ההפתעות לשלושה גורמים:

1. הפורמט – אולי יותר מכל בירה אחרת, בירת חיטה צריך להגיש בכוס המתאימה. כוסות הטעימה לא עושות חסד עם הסגנון

2. הכמות – 19 בירות. בשלב מסוים הכל התערבב.

3. ההקשר – וליתר דיוק היעדרו. ללא תוית, ללא שמות.

אחרי הטעימה הסתפחנו לילדה השוודית המתה ששמה פעמיה לדאנסינג קאמל בידיעה שהפעם הפאב פתוח ושהשיפוצים הסתיימו. זה לא אמר לנו הרבה כי מעולם לא היינו שם, למרות שבשנים האחרונות העלינו את הרעיון יותר מפעם אחת. בכל מקרה, מגניב בדאנסינג קאמל: התקרה גבוהה, החלל גדול, יש ספסלים בחוץ על המדרכה שמתאימים לחמשת דקות האביב שתיכף יסתיימו, הדודים גלויים לעין כל וליד השירותים יש כוורת עץ עם פרפרנליה של בירה: בקבוקים ריקים מטעימות שנערכו במקום, קצת ספרות וספלים.

בספר המותגים יש 8 בירות שונות של דרנסינג קאמל, אבל ביום חמישי זרמו בברזים ארבעה סוגים בלבד. לא נורא, ממילא לא היינו במצב לטעימת אורך נוספת ונחמד שיש לנו סיבה טובה לקפוץ לשם שוב בשנה הקלנדרית.הבירות טובות והמקום מגניב.

אז הזמנו שני שלישים שהוגשו על תחתיות של טובורג (מחווה מעודנת לדני שלייפסטון?).

הIPA מרירה וכשותית בטעמה, עם אף חם, מעט סילאני ורמז לענבים.

הלצ'ה דל דיאבולו היא בירת אייל שמבוססת על בירת החיטה של המבשלה ומתובלת בצ'ילי. מי שקצת מכיר אותי יודע שלא יכולתי לדלג על הבירה הזאת, ולא רק בגלל שבתפריט היא הופיעה בתור הבירה המשתנה. חוץ מבירה המקרר שלנו מלא בטבסקו למיניו, רטבים חריפים ממקסיקו ומהקריביים, סחוג, אריסה ופלפל צ'ומה. השילוב של בירה וחריף קונה אותי כמעט כמו בירה מעושנת.

הLDD קנתה אותי בקלות בגלל הקיצוניות: באף הפלפל חיוור ולא שורף, אבל בפה הצ'ילי דומיננטי. אפשר לטעום את הכשות אבל החגיגה האמיתית מתבטאת בצ'ילי ובסיומת השורפת.

Oktoberfest in May!

הזמן: הערב
המקום: הבית
השותים: אנחנו – החשאי ורעייתו
הנשתים: Paulaner Oktoberfest (עמ' 258), Samuel Adams Octoberfest (עמ' 236)

אחרי חיפושים בני שבוע כמעט החשאי סוף סוף מצא פחית של פאולנר אוקטוברפסט ב-K בבית המשקאות של נפתלי ברח' שלבים. ביום שישי הוא קנה בקבוק של בירת האוקטוברפסט ב-C של סמואל אדמס והחליט שאנחנו צריכים לבצע טעימה השוואתית בינה לבין הפאולנר. אחרי שראינו את הפחית בת הליטר עם כוס המאס המאסיבית בכל חור, כשהחלטנו לקנותה היא נעלמה מהמדפים.

בגלל המחיר (52 ש"ח לפחית עם כוס), החשאי רכש אחת ומדווח שנשארו עוד כמה בחנות.

מזגנו למאס והעברנו אותה בינינו בזמן ארוחת הערב. הפאולנר בהירה ועכורה והיופי שלה נמצא בטעם ובריח, שמשתנים במהלך השתיה בצורה מפתיעה: היא מתחילה עם ארומה פרחונית-כשותית ועם טעם מאוזן בין הלתת לכשות; ממשיכה בריחות פירותיים-תפוחיים והמרירות מוחלפת במתקתקות. בסוף הריח נעשה דבשי. הבירה, באופן טבעי, נעשית קצת יותר שטוחה והטעם – רגע לפני דופלבוק. זה מסע טעמים וריחות שמתאפשר הודות לכמות האדירה של הנוזלים בכוס.

אחרי הפאולנר פתחנו ביסקוויטים של לוטוס ואת בקבוק הסם אדמס. הילדה השוודית המתה הזהירה אותנו שהקשר בין הבירה של פאולנר לזאת האמריקאית רופף כמעט כמו הקשר בין בוואריה לליבנוורת', וושינגטון (לא במילים האלו, אבל ברוח הזאת), ואכן כך הדבר. צבע הנוזל דבש כהה ומתאים לארומה ההתחלתית שהיתה דבשית ומתוקה מאוד, למרות שבטעם יש מרירות. המרירות, בעיקר באף, מתגברת עם השתיה, אבל הטעמים לא משתנים בצורה קיצונית כמו בפאולנר.

אהבנו את הפאולנר יותר. הסם אדמס פחות מעניינת.

לילה טוב.

להשתכר על חשבון הפיקדון

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: עיר הברמנים של זמן אמיתי, האנגר 13, נמל תל אביב
השותים: החשאי, אני ואלפי בוגרי קורס ברמנים לדורותיהם
הנשתים: Weihenstephan Dunkel (עמ' 137), Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

אוי, אני לא בנויה לאירועים כאלה. השיבה שזרקה בשערי נמצאת שם מסיבה מסוימת. אנשים עם שיער שיבה לא אמורים להיות מודעים לקיומה של וודקה בשם RU או למאי תאי בבקבוק.

"מי תה?", שאלתי את המוזגת.

"מאי-תאי", היא ענתה והרחיבה: "מיץ לימון עם תפוזים ורום וסירופ שקדים". אין בחינות הסמכה ל"ברמנים", נכון?

אנשים עם שיער שיבה לא אמורים לעמוד חצי שעה בתור לדוכן של מונין בשביל לקבל עיסה קקפונית המכונה "מאייר'ס קולדה קולר" אחרי שהם מבקשים מהברמן שיכין להם משהו על בסיס פמפרו ומאייר'ס. לפחות לערבב שמות הוא ידע, הבחור, אם לא לערבב משקאות.

לא שאני אומרת שהיה גרוע. ממש לא. היה מצחיק והיה אלכוהול חינם. רובו כאמור גרוע,  אבל מקצתו הזדמנות להתנסות (איילה מיסט, בלנדד סקוטי חביב ביותר, טולמור דיו עם ג'ינג'ר שהיה יכול להיות סביר מאוד אלמלא הדיילות שרקדו על הבר – כפות רגליים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני מזמינה משקה, גם משקה בחינם). וגם החברה היתה מצוינת: כל החברים מהקורס שחזרו מתאילנד חברים ומכרים מאירועי בירה ואלכוהול + הברמן הכי טוב בארץ + המדען המטורף, שלא ציפיתי שיגיעו לתל אביב ולאירוע.

והיו גם דוכני בירה: בזלת ופאבו בגזרה הישראלית, מב"י בגזרה הבינלאומית, עם לף, הוגרדן ו-ויינשטפן, הסיבה לכתיבת הרשומה הזאת.

כשהתחלתי לשתות עם חוברת המותגים החלטתי לא להכליל בסקירה בירות שנלגמות באירועים המוניים, שכן חוויית הפסטיבלים איננה הפלטפורמה האידיאלית להתרשמות ממשקה. הרעש, הצפיפות, המזיגה המהירה והכוסות הקטנות, לרוב כוסות פלסטיק, לא עושות חסד לא עם השותים ולא עם הנשתים. לכן, למרות שכתבתי בעבר וכנראה גם אמשיך לכתוב בעתיד על דברים ששתיתי בפסטיבלי בירה, מתוך  כוונה להתעמק בבירות שבספר אני לא מסמנת עליהן וי במידה ואני שותה אותם בפסטיבלים.

הפעם אני מתעלמת מהכלל, כי מב"י הביאו ברזים של ויינשטפן דונקל ושל ויינשטפן ויטוס, שני סוגים שלא נתקלתי בהם עד כה. החלטתי לכתוב עליהם, למקרה ולא יזדמן לי לשתות אותם באוירה סולידית ומתאימה יותר לגילי (מועדון הריקודים של בית גיל הזהב?).

מן הסתם, אתמול לא לקחתי איתי דף ועט ובגלל שאני לא זוכרת דקויות ההתייחסות לבירות תהיה קצרה: הדונקל היתה טעימה. הויטוס היתה לא פחות מגאונית. אחרי הטעימה הראשונה חזרנו לטעימה נוספת (כן, כן, על חשבון תרכיז המרגריטה!). במגזין הבירה הישראלי, השופר האינטרנטי של מב"י, יש רשימה של מקומות שמוזגים ויטוס. אני לא יודעת עד כמה הרשימה מעודכנת: אחד הברים נמצא מעבר לרחוב ויוצא לנו לפקוד אותו מפעם לפעם. אני לא זוכרת שאי-פעם ראיתי שם את הברז האמור.