הזמן: שישי בלילה, אחרי שגמרנו לצפות בLeaving Las Vegas קורע הלב
המקום: הסלון
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Fuller's London Pride (עמ' 261)
אחרי טעימת ההתאבדות של ליל חמישי, אנשים שמונעים על ידי רציונל כלשהו היו נמנעים משתיית בירה לתקופה שאורכה בין שבוע לחיים שלמים. אני מונעת על ידי משימה, לא על ידי רציונל, ובערב שבת המשימה דרשה חוויה מתקנת: משהו מוכר ויציב. טעים ומהנה מחד, לא הרפתקני מאידך. גם הפעם האומה הבריטית התגייסה לעזרת החלשים ובקבוק הLondon Pride פשוט קפץ מהמקרר.
אייל בריטי עם איזון בין הכשות ללתת, בין הטעם לריח, בין הטינופת שהשארנו מאחור להרפתקאות הבירה העתידות לבוא. שתינו מהר, נהנינו מכל לגימה. איזה כיף זה לונדון פרייד!
מודעות פרסומת
