סופ"ש ישראלי חלק ב': נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת, אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

רשומה שניה על הבירות הישראליות שנלגמו בחמשו"ש, או: עוד סיבה לצאת מהעיר

הזמן: שישי לפנות ערב, לפני בת המצווה של הבת של בת הדודה בגלבוע
המקום: מבשלת סלארה, קיבוץ גניגר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: סלארה דארק ביטר (עמ' 230), סלארה סמוקד סטאוט (עמ' 231) ולאגר חדש.

האירוע המשפחתי בחצר ביתה של בת הדוד של החשאי היווה סיבה טובה לחזור לגניגר ולמבשלת סלארה, לא לפני שבדקנו בעמוד הפייסבוק את שעות הפתיחה, כדי להמנע משחזור של הביקור הקודם שלנו במקום.

אז בימי שישי סלארה פתוחים גם בצהריים וגם בערב, עם הפסקה של שלוש שעות בין לבין. בצהרי שישי המעשנה פועלת ופולטת בשרים מעושנים. החלטנו להגיע לפני בת המצווה ולכן, צמחוניים שכמותנו, עצרנו בדרך ברמת ישי בנדב קינוחים והאבסנו את עצמנו במיני בריושים מלוחים אלוהיים, אבל רק אחרי העצירה ההכרחית במרכול הדרך והצטיידות בבקבוקים של הפרי האסור, שנעלם ממדפי ארצנו והעולם.

בכל מקרה, סלארה. היה פתוח, היה פיל של פאב קיבוצי, למרות שהמקום מוגדר כמרכז מבקרים. אף פעם לא ישבתי בפאב קיבוצי, אבל חוץ מהספה המעופשת שלא היתה בסלארה, אני חושבת שככה זה נראה ומרגיש. היו שלוש בירות של המבשלה – השתיים שבספר ועוד לאגר חדשה – וגם את החיטה של ליבירה שנשתה בעתיד בליבירה. הבירות הוגשו בכוסות מקוררות.

הקשבנו להמלצת הצוות, אריק סלרוב המבשל והלוגו ושגיא, שמתפעל את דף הפייסבוק ואת הפאב, ושמרנו את הסטאוט, גאוות המבשלה, לסוף.

התחלנו בלאגר, שמתאפיינת בגיזוז עדין ובירידה חלקה בגרון, בארומה פרחונית ובטעם לא מאוד מריר. את הכשות הרגשנו בעיקר בריח ופחות בטעם. הביטר היתה טעימה, עדינה וארומתית. החשאי מצא רמז ללתת מעושן.

בין לבין כרסמנו זיתים ובייגלה ונכנסנו לסיור במבשלה. תמיד מעניין לשמוע איך אנשים שעשו "הסבה מקצועית" מביאים לגלגול החדש/ המקביל שלהם את הכלים והידע מהחיים הקודמים/ המקבילים: יש את המהנדסים שמכינים בירות מדודות ומדוייקות; ישנם אנשי עסקים שחושבים גלובלית ושוכרים יחצ"נים ומעצבים ועובדים בצמוד למעבדות; וישנם הקיבוצניקים מסלארה, עם ניסיון במטבח ועם מערכות חימום, שקנו חלקי נירוסטה מסוחר מתכות מקומי, שיפצרו צינורות ושאריות שהתגלגלו בחצר המשק, והקימו מבשלה פעילה שמספקת חביות לפאבים ברחבי הארץ. זה מגניב. עקרונות הDIY מתבטאים גם בפאב, עם דלפקים שעשויים מגזעי אקליפטוס מהקיבוץ השכן.

את הבירות הראשונות לגמנו באפלולית הנעימה שבתוך הפאב, וכשקיבלנו את כוס הסטאוט יצאנו לחצר. היה חם, אבל חם נעים, עדיין לא ג'יפה של קיץ. חששתי מהסטאוט המעושנת: מחד, עשן. מתה על בירות מעושנות ואוכל מעושן – זה סוג של פיצוי צמחוני בטח. מאידך, סטאוט. לא ברירת המחדל שלי, בלשון המעטה. עם זאת, כשיצאנו מסלארה סיכמנו שהסטאוט היתה המוצלחת מהשלוש. היא קלה לשתיה, המרקם שלה לא כל-כך קרמי כמו סטאוטים אחרים, המרירות לא כבדה והעישון עדין. עדינות זה עניין יחסי. החשאי אמר שזאת בירה מאוזנת. אני כנראה ציפיתי לשלנקרלה.

היה טעים. בהחלט נרצה לחזור לשתות. יש הרבה בני דודים באזור העמקים אז סביר להניח שנעצור בסלארה שוב בדרך אל או מאחד מהם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s