מיצפטל

הזמן: הערב, פגישת עבודה אחרי שעות העבודה
המקום: פורטר אנד סאנס
השותה:  אנוכי
הנשתה:Lindenmans Kriek (עמ' 174)

תקשיבו, לצאת לפאב ולשתות בירה אחרי העבודה, כשעוד יש אור בחוץ, זה להיט. רק הכניסה לפורטר בשעה שבטלויזיה משדרים תוכניות בישול רוממה את רוחי משל הייתי ניצבת במרכז הסכסוך הפלמי-וואלוני ולא הגעתי מפתח תקווה המאובקת לתל אביב המג'וייפת. הגעתי לפגישת עבודה ועד שהיא התחילה התיישבתי על הבר וסיננתי את 50 הברזים בתפריט לפי הקריטריונים הבאים: בירה לא כבדה מדי, רצוי כזאת שעדיין לא שתיתי, עם עדיפות למשהו שהחשאי לא ישוש לשתות איתי. הפור נפל על לינדנמנס קריק, השנדי של קיץ 2011 משקה פירות מרענן בירה שגם נשים אוהבות, למביק דובדבנים מבלגיה.

לא כבד: 2.5% אלכוהול (בתפריט של הפורטר כתוב 3.5%. יש הבדל בין חבית ובקבוק?)

לא נשתה עדיין: ר' בלוג זה

מדד החשאי: הוא לא מחובבי הז'אנר.

גם אני לא.

לא משתגעת על למביק, צריכה להיות במצב רוח מאוד מיוחד בשביל ליהנות מפירות בבירה שלי ולא אוהבת דובדבנים.

אבל שתיתי בלי אגו (הזמנתי חצי ליטר, אז לא לגמתי מגביע פלוט אלגנטי) ובלי פאסון (רבאק, שתיתי בירה שנראית כמו מיץ פטל). הבירה ליוותה אותי במהלך הפגישה. לא זוכרת יותר מדי ממנה. למביק דובדבנים, נו.

צרור המלצות לקיץ

הזמן: שלישי בערב (במקום פילאטיס)
המקום: בבית
השותים:  החשאי – best partner in crime EVER – ואני
הנשתה: Brigand IPA (עמ' 88)

1. נוברטיס היקרים, אם במקרה אתם גולשים לכאן (ועכשיו, כשהשם שלכם מוזכר כאן אז בטוח תגיעו לכאן), הנה רעיון להגדלת המכירות: תציעו לפרנסי הסינמה סיטי להוסיף רטלין נוזלי לקולה ולפופקורן. אתם תעשו את הבוננזה, קהל המבוגרים לא יעדר מהמקום בזמן חופשות הקיץ והסינמה סיטי יוכלו לצמצם את כמות הסדרנים שאמורה להשתלט על הטינאייג'רים שיצאו לחופשה גם ממנת ההשקטה היומית שלהם.

2. חובבי קולנוע יקרים, עד ה-1 לספטמבר, או לחילופין, עד שנוברטיס וסינמה סיטי/ גלובוס גרופ יאמצו את הצעת הייעול הגאונית שלי,  התבצרו בבתיכם מול הDVD או הסטרימינג. בהזדמנות זו, ותרו גם על מכוניות 2, הסרט הכי מקושקש של פיקסאר (לא ראיתי את באג'ס לייף; החשאי טוען שהוא אף יותר גרוע, אבל איזו נפילה אחרי מכוניות הראשון, המקסים והמרגש).

3. חובבי בירה יקרים (זה רובכם, כן?), אם מתחשק לכם להרוות את צמאונכם בIPA צוננת או באייל בלגי, אנא המנעו מBrigand IPA. כבר מהריח משהו לא הסתדר לי. ריח של דבש – בסדר. פטרוזיליה – באפי בלבד. החשאי לא הרגיש את זה. ריח של אלכוהול? לא מבטיח. האלכוהול התבטא בטעם, וכך גם המרירות, אבל לא מהסוג הפירותי והנעים. באפטרטייסט הורגשה חמצמצות של אלכוהול וגם מרירות לא נעימה. בירה מיותרת לגמרי.

סיומת מרירה ליום חמצמץ

הזמן: הערב כשחזרתי מהעבודה
המקום: בבית
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Samuel Adams Summer Ale (עמ' 234)

הסאמר אייל של סמואל אדמס באה לי בטוב היום. שבוע עבודה שהתחיל ברגל שמאל ובמבוכה גדולה וענייני משפחה שעושים קמטים ולא מצחוק די מינחסו לי את היום. מעבר לאובססיית הסמואל אדמס הזמנית שלי ההיצע כרגע במקרר כולל בעיקר סטאוטים וIPA ואני רציתי לסגור את היום עם משהו קליל, חיטה אמריקאית, לדוגמא. לא שהכרתי את הז'אנר לפני כן ולא שבכלל הייתי מודעת לעובדה שאני שותה בירת חיטה, כן? כל קשר בינה לבין הבננות הכבדות של בוואריה והכוסברה והערפיליות של בלגיה מקרי בהחלט. הסאמר אייל לימונית, צלולה וקופצנית ועםטעם של דגנים שלאחריהם מרגישים קצת כשות (ויש לה פקק תכלת קיצי וחמוד). אני חושבת שזאת בירה שאנשים שהולכים לים יהנו לשתות אותה על החוף.

בספר מותגי הבירה ממליצים ללוות אותה בדגים ופירות ים, סלטים קייציים, פסטות ללא רטבי שמנת או גבינות מתובלות. אנחנו שתינו אותה בצמוד לאורז מתובל ולטופו ופטריות מוקפצים ברוטב על בסיס חמאת בוטנים וטבסקו שהחשאי הכין. היה טעים והכרחי אחרי כמעט שבוע של משלוחים ואוכל בחוץ.

מחכים לצאת השבת

הזמן: היום, שבת
המקום: בבית
השותים:  החשאי ואני
הנשתים:Samuel Adams Boston Lager (עמ' 232), Samuel Adams Honey Porter (עמ' 239)

אחרי ארוחת צהריים בפת קואה (כן, כן, הסינית של אהרוני מהאייטיז עדיין חיה ובועטת!) חזרנו הביתה להתחרדן במזגן עד לפתיחת שערי הקניון. אירועים שצפויים להתחולל החודש מאלצים אותנו לצבוא על פתחי רשתות הקונפקציה. בינתיים שלפנו את הבירות מחזית המקרר – סמואל אדאמס, שנרכשו סופ"ש האחרון בדרך היין בקניון G מתחת לפנטהאוז שלנו.

זה מוזר שעדיין לא שתיתי את הבוסטון לאגר; זאת לא הבירה הנפוצה ביותר של המבשלה? זאת שגם אפשר למצוא בברזים? בכל מקרה, בבית שותים מבקבוק והנוזל שנמזג מהבקבוק היום לפנות ערב היה ענברי ושקוף למדי, עם ריח מעקצץ של לתת. זאת לאגר מאוזנת, מרירה ונעימה ומתאימה לקיץ. pubable – משהו שהייתי מזמינה בפאב.

כעבור שעתיים שתינו את ההאני פורטר, שלה צבע של קולה וריחות של שוקולד וצימוקים ואחרי שתי דקות בערך גם דבש. הבירה טעימה. למרות שהיא מכילה רק 5.45% אלכוהול לפי התוית באנגלית ו5.5% לפי התוית בעברית, היא היתה קצת כבדה. הדבש לא ממש מורגש. הבירה מתקתקה אבל המתיקול לא בוטה (כמו בברבר למשל). היה לי טעים, אבל ההאני פורטר איננה בירה שהייתי יכולה לשתות ממנה הרבה.

58150 היא בירת המאה שלי.

צילום אילוסטרציה

הזמן: הערב, לפני שצפינו במספריים של אדוארד בDVD
המקום: בסלון
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Thomas Hardy's Ale (עמ' 306)

58150. זהו מספרו של בקבוק התומאס הארדי'ס שפתחנו לציון 100 בירות מהספר. כן, כן. בסוף הטעות התבררה כטעות, אחרי שאת אתמול בערב העברתי בבדיקה פרטנית של חוברת המותגים ושל הקישורים בבלוג ועליתי על הטעות במספר ועל עוד שתי טעויות. יתכן שיש יותר שלא מצאתי; את הבדיקה ערכתי אחרי יום ארוך של עבודה ושוטטויות שהסתיים בביקור בקניון G צמרת ולגימת דוגמיות בירה בחינם עם כל החבר'ה שלי מהאלפיון.

לחשאי היתה תוכנית לחגוג עם שימאיי כחולה, אבל בגלל שלא הצטיידנו מבעוד מועד הוצאנו מהמקרר את הבקבוק הכי מפונפן, הזה שמכיל 11.7% אלכוהול ו250 מ"ל נוזלים ומגיע עם תג מחיר של 35 ש"ח. ב-35 ש"ח אני יכולה להשקות באורנג'בום אוכלוסיה של מדינה אפריקאית קטנה או לאכול עסקית של שניצל טבעוני ושייק חלבה בבודהה בורגר, אבל על איכות משלמים והתומאס הארדי אמורה להיות בירה איכותית. אה, בעצם זאת לא בירה, זה barley wine וככזה אפשר לגלוש איתו לעולם של הנוזלים האלה שכששותים אותם אפשר לדבר על עפיצות. אני כמעט אף פעם לא שותה אותם, החשאי לא שותה אותם אף פעם.

בכל מקרה, הבקבוק שלנו יוצר ב2007 (בספר כתוב שהגירסה שנמכרת בארץ יוצרה ב2005, אבל כנראה שבינתיים הגיע עוד משלוח) ותכולתו נמזגה לסניפטרים. יש משקעים בסוף ואני קיבלתי אותם, אז הצבע החום-אדמדם במנה שלי היה עכור.על קצף אין מה לדבר. באף נתקלתי בשוקולד וביין קידוש, שאולי נקרא לכם כדבר שלילי, אבל יין פטישים הוא החביב עלי בז'אנר. לא שאני שותה אותו מחוץ לקידוש אצל סבתא שלי. המרקם חלק ושמנוני ובטעם יש שוקולד מריר, חמצמצות וקצת שמרים.

פייר? לא התלהבנו. החשאי חשש ממשהו יותר ייני והתבדה, אבל בסופו של דבר הבירה הזאת כבדה מדי לטעמנו. בהתחלה שקלנו להמשיך לMonster Ale של מבשלת ברוקלין אבל החוויה היתה כבדה מדי אז עברנו לקולה (הוא) ומים מהברז (אני).

ההיסטוריה של הבירה הזאת מעניינת יותר מהבירה עצמה. היא בושלה לראשונה לציון 40 שנים למותו של הסופר והמשורר תומס הארדי, עברה מבשלות, שינתה תוויות ויש האומרים שהיא מתיישנת טוב. הבקבוק ששתינו הוא בן 4, אבל אין לי אינדיקציה להשוואה. הנה אתר של אספן/ בירגיק, שעומד על ההבדלים באצוות השונות: http://www.thomashardysale.org.uk

Mental note: לקרוא את הרחק מהמון מתהולל.

באיחור לא אופנתי.

כל השבוע חיכיתי בקוצר רוח לבירה ה-100 שתילגם במסגרת המשימה. התלבטתי בין בירות שונות עד שהחשאי, ביציאת אירית רחמים בלי בוטוקס אמר שהבירה המאה זאת סיבה למסיבה שמצריכה שימאיי גרנד ריזרב כחולה. אתמול בערב, על כוס קרל-ברג (ולא קרלסברג) חיטה, הכתבתי לו רשימת קניות למחר. חוץ מהשימאיי ושישית בירות גנרית כלשהי, ביקשתי ממנו סמואל אדמס דאבל בוק.

"אבל כבר שתית את הדאבל בוק וכתבת עליו," הוא אמר.

"מה פתאום?" השבתי. "כנס לעמוד הקישורים. הדאבל בכלל לא מסומן."

החשאי, שבנוסף לתאי כבד תורם לי גם תאי זיכרון, נרתם לעבודת QA מאומצת שעיקרה לחיצה על תגית Samuel Adams.

אז שתיתי את הדאבל בוק די מזמן ובלי להרגיש ובלי לחגוג הגעתי לקו 100 הבירות עם ההוגרדן של שלשום. בירה נחמדה מאוד אבל בכלל לא חגיגית.

אבל בא לי לחגוג. מכבי לרשומה ה-101?

(וגם רטלין)

היום הראשון של הקיץ

הזמן: אתמול בערב, לפני ואחרי הפילאטיס
המקום: בבית ואז באגנס, אבן גבירול
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Scarecrow (עמ' 249), Hoegaarden (עמ' 129)

מלאי הבירה הראוי לשתיה יחידנית ולתיעוד שוטף שוב הולך ואוזל. החשאי מתעקש שאת שני בקבוקי הbarley wine נשתה ראש בראש, את השוקולד סטאוטים גם צריך לשתות במקביל, הסמיקלאוס מחכה לדצמבר וכל השאר זה או ג'יפה בהדחקה (קרל-ברג חיטה, anyone?) או Brew Dog, שאני מנסה בכל מאודי לא להתייחס אליו כמו לסרוויס הצ'כי של יעקב שבתאי (ברור שלזה מזכרון דברים, עם כל הכבוד לסיפור מהדוד פרץ ממריא!). אתמול לפני הפילאטיס שתינו בהנאה רבה ומשולשת  את הScarecrow של מבשלת Wytchwood הפגאנית-משהו. משולשת על שום מה? על שום לגימת הבירה ביום הארוך בשנה, על היותה משובחת כמו שזכרנו אותה ועל חזרתה למדפי ישראל והאפשרות לצריכתה השוטפת, אם אי-פעם נאמץ מונוגמיה ביראית.

הבירה לתתית, לחמית כמעט, את הכשות מרגישים בעיקר בסוף, קלילה (4.7%) ונעימה בפה. בדיוק הבירה שראוי לפתוח איתה את הקיץ ולשתות לפני שיעור פילאטיס – אחת השעות המשמחות בשבוע.

אחרי שסיימתי את הפילאטיס החשאי שאל אותי אם בא לי לצאת לאנשהו והצעתי שנבדוק את האגנס, סניף תלאביבי של פאב מהוד השרון שישבתי בו פעמיים ובשתי הפעמים בעיקר חוויתי פלאשבק לכיתה י', וזה לא מקום שמח במיוחד להיות בו. מסתבר שחוץ מלהיטי דוליטל (ילידי אמצע שנות ה-70 שגדלו באזור השרון אמורים להבין למה הכוונה; כל השאר צריכים להודות לאודין על בורותם), לאגנס ההוד השרוני יש חדר קירור לחביות. גם לאגנס בתל אביב יש חדר קירור, וגם צנרת נחושת שמשתלבת בתקרה הנמוכה בקומת המרתף בה נמצא הבר, שמזרימה נוזלים מ-10 חביות שונות לברזים. החשאי הזמין לונדון פורטר (שהוגשה לו בכוס של גינס למרבה ההפרעה) ואני לקחתי הוגרדן, בירה שלא שתיתי המון זמן, שהוגשה בכוס הממותגת שדומה יותר לדלי מאשר לכוס בירה. זאת אמנם חיטה בלגית, מעורפלת עם רמיזות לכוסברה, אבל יש בה גם משהו שנודד טיפה מעבר לארדנים ולקו הגבול עם גרמניה. כן, קצת בננה. אני מעדיפה בירות חיטה בוואריות, אבל ההוגרדן באה בטוב אתמול – מקוררת כראוי ומרעננת.

מזדנגפים

אתמול היתה לי הפוגה קלה בשגרת השתיה-קריאה לטובת שתיה בלי קריאה אצל נמרוד ונורית ממבשלת דיזינגוף 100, שלא קשה לנחש איפה היא שוכנת. כן, גם מעל סופר 24 שעות וגם מעל משרדי ועד העובדים של בנק לאומי.השניים, וגם הכלבה הטינאייג'רית שלהם קניס, הם לגמרי השכנים שלואי רוט AKA הקאובוי AKA היו"ר המיתולוגי של בנק לאומי, היה רוצה לעצמו: שחקנית, רב חובל בצי הסוחר(!!!), אוסף כוסות וינטג'יות יפהפיות (כולל "כוס בירה כוס בריאות" של בירה אביר המקורית) ומטבח עם מיכלי התססה מתחת לשולחן.

נמרוד התחיל לבשל בסוף 2010, אחרי קורס בבירדי, שם גם נפגשנו לראשונה כשהחשאי ואני ישבנו לבירה של שישי בצהריים והם הגיעו לקנות חומרים לבישול. מבשל חדש בסצינה הלא ותיקה של בישול בירה ביתית והזדמנות לשתות דברים שאין באף מקום אחר. מגניב.

התחלנו בקניס מינור, בירת סטאוט לא שגרתית בת 5.5% אלכוהול עם ראש קצף יפה. היא כשותית ובעלת ריח טיפה לימוני ובפה היא מעקצצת ולא קרמית.

ליומבו, הבירה המעושנת,  יש ריח של מייפל grade b (לפי השיטה האמריקאית – המייפל הכהה יותר והפחות מזוקק. חוץ מבירה ורום החשאי ואני גם קצת חננות של מייפל, אם יש כזה דבר). הטעם צלול והמעושן מתבטא בהתחלה באפטרטייסט ורק בלגימה השניה והשלישית הרגשתי אותו גם בפה. העשן שונה מזה שאני מכירה מבירות אחרות. מכירים את הגבינות האלו שמצופות בפחם? אז זה ככה.

לגמנו שתי גירסאות של Princess Buttercup, שמבוקבקת עם פקק אדום. הראשונה, שנכנסה למקרר לפני שבוע, חומה כהה כמו הבקבוק ומעורפלת מאוד. הריח והטעם מתוקים כמו סילאן. הופתעתי מהגיזוז המעקצץ, כי ציפיתי להרגשה רכה יותר. הנוזל בבקבוק השני צלול יותר בעיניים ובפה. הסילאן עדיין ניכר אבל היא היתה פחות מעקצצת.הבירה חזקה (8%?) ומאוזנת למדי.

הבירה האחרונה ששתינו, אכזיב, היא בירה בתסיסה ספונטנית בסגנון למביק, על בסיס היומבו. זאת הפעם הראשונה ששתיתי למביק בלי פירות. הריח חמוץ-מתוק וסמיך. הטעם חמוץ-חמוץ. חמוץ מדי בשבילי.

אני הכי אהבתי את קניס מינור. החשאי אומר שכשהבאטרקאפ תבשיל היא תהיה הטובה ביותר מהרביעיה.

היה כיף גדול. תודה לנורית ולנמרוד על האירוח ולקניס על הבידור וההפעלה.

שיר לסיום:

ישן וגם חדש

הזמן: שישי אחר הצהריים
המקום: מולי בלומ'ס ולפני זה בבירדי
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Guinness Draught (עמ' 105), Kilkenny (עמ' 283) ולפני זה בירות חדשות ממבשלת De Halve Maan

אחרי ההדרכה של דובל ביום רביעי החלטנו החשאי ואני להגיע למולי בלומ'ס בשישי אחר הצהריים. הפרוייקט הזה היווה סיבה טובה לבקר בפאב ותיק שמעולם לא יצא לנו לשבת בו. הייתי במולי בלומ'ס פעם אחת, כשרק התחלנו לצאת. בת דודה שלי הגיעה לארץ עם פרוייקט תגלית ונפגשתי איתה (ועם עשרות בחורות אמריקאית מסונדלות ומצווחות שכרכרו סביב המאבטחים המסוקסים-עאלק) בפאב האירי החדש דאז, שממוקם ברצועת התיירות התלאביבית. מאז עברנו ליד המולי בלומ'ס פעמים רבות. תמיד מפוצץ שם ותמיד קהל המבלים נראה צעיר מדי/ תיירי מדי/ לא מקומי מדי לטעמי המתנשא.

אז הגענו לשם ב5 אחר הצהריים. היה מלא למדי, יחסית לשעה, אבל במה שהרגיש כמו שכונה במובן הטוב של המילה: קבוצות של אנשים בבגדי בית, ילדים בעגלות ועל הרגליים, סשן מוזיקה אירית שלא מפריע לדבר, וברמנים שעמלו על מזיגה איטית מהחבית. חוץ מעניין המזיגה האיטית והאויר הנקי, המולי בלומס בשישי בחמש אחר הצהריים הזכיר לי את הפאב שנהגתי לפקוד כשגרתי בצפון אנגליה: פאב במובן Public House, מקום מפגש קהילתי ונטול יומרה.

במולי בלומ'ס אין מבחר ענק של חביות, אבל אנחנו הגענו בשביל הגינס. אולי יותר מכל בירה אחרת, טיפול לא זהיר בחבית או בצנרת פשוט הורס את הגינס, וכמה שהיא פופולארית, כך גירסאות מעפנות שלה נמזגות ערב ערב בפאבים ברחבי המדינה. לא כך במולי. תחלופת החביות מהירה, והגינס טריה ומרעננת. אני לא חובבת סטאוט, ואם כבר סטאוט אני מעדיפה אותן בוטיקיות ומתובלות, אבל היא היתה טעימה וקרמית. omef שאייש את הבר המליץ על נקודות נוספות בעיר שעושות כבוד לגינס: פאב בשם הפוסטר'ס וגם השופטים הותיק. זה מתווסף לפוסט קפה בקינג ג'ורג' עליו טוקבק בבלוגו של עכברוש העיר. לא אתחיל במשימת ברזי גינס, אבל אשמח לשמוע חוות דעת על המקומות האלה ועל ברזי גינס טובים אחרים בארץ (וגם על גולדסטאר, כי כאן אני כבר במשימה). בהמלצת הברמן המשכתי לקילקני, אותה בירה ששתיתי בשבוע שעבר בטמפל בר. אני עדיין לא משתגעת על הבירה, אבל וואלה, כשהיא טריה היא טעימה יותר.

אכלנו קדרת רועים צמחונית, פטריות בפירורי לחם וכריך גאודה ולאחר מכן קפצנו לסבתא לקידוש. לא אתאיסטי, אבל היינו חייבים להוריד את השפעת האלכוהול, כי למעשה המולי בלומ'ס היה הסיבוב השני של אחר הצהריים. בסביבות 2 קפצנו לבירדי, כדי לומר שלום ולשתות איזו בירה קלילה מגזרת הפירות, אבל המקרר במקום התחדש בשלוש בירות בלגיות ממבשלת De Halve Maan (חצי ירח) מברוז', אז היינו חייבים לנסות אותן:

Brugse Zot: בירה בלונדינית קיצית ובועתית עם 6% אלכוהול

Zot Dubbel: בירה חומה וכמעט אטומה בת 7.5% אלכוהול, ריח של שוקולד. החשאי אומר שיש ענבים בטעם ובריח, אבל אני טעמתי חום, דבר שמחד מתאים לצבע הבירה ומאידך מעיד על סינסתזיה קלה. האלכוהול מורגש.

Zot זה שוטה בפלמית והבירה ממותגת באיור של ליצן חצר ומוגשת בגביעים גבוהים עם הטבעה של האיור בבסיס.

הבירה השלישית מהמבשלה, שמעוטרת באיור של חצי ירח היא הStraffe Hendrik, בירה מסגנון טריפל עם 9% אלכוהול ועם ריח של בישקוטי וטעם מתקתק ומעקצץ, קצת כמו של תפוח.

אחר כך נכנסנו לשכנים, מבשלת Laughing Buddha, שריח הבישול משם מילא את הקומה ואת ריאותי. קנינו שתי בירות שטרם טעמנו – סטאוט וחיטה – ועכשיו אנחנו ממתינים בסבלנות לבירות החורף שהתחילו להתסיס שם.

לקחתי הביתה את הפקקים, כי הם היו כל כך יפים.

בשורות טובות

הזמן: רביעי בערב
המקום: נורמה ג'ין ואז שטרן1
השותים:  אני ואז החשאי ואני
הנשתים: St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221), St. Bernardus Tripel (עמ' 220), Hobgoblin (עמ' 127)

אז רק הבוקר אני מתפנה לכתוב על מעללי ביום רביעי. טוב שטרחתי לתעד את הדברים בזמן אמת, כי גם שתיתי כל כך הרבה וגם אני מתאוששת מהקונצרט של מקהלת הצבא האדום ע"ש אלכסנדרוב, שהתקיימה אתמול בערב במסגרת אירועי שבוע הגימלאים בתל אביב.

במקרה ועדיין יגיעו לבלוג הזה ממונחי חיפוש שקשורים למקהלת הצבא האדום (היו אי-אלו כאלה שהגיעו דרך הרשומה על מבשלת פאבו),שבעולם קרויה אנסמבל אלכסנדרוב אבל כאן היא עדיין משווקת תחת המותג המקורי והאיכותי, אז היה מעולה. קטיושקה, קלינקה, השיר הזה שהגבעטרון שרים (כולנו במצעד?) ושאר להיטים, בללייקאיסט עם אצבעות ארוכות שניגן סולו מטורף, רקדנים שהברכיים שלי כאבו לראותם, וידאו קליפים סובייטיים מיליטריסטיים וקולות שמיימיים. מה הם שותים כדי להגיע למנעד המופלא הזה? בטח לא בלטיקה.

דבר אחד הפריע לי. 27 מיליון מתים במלחמה הפטריוטית הגדולה, חורבן בצ'צניה ובלאגאן באפגניסטן ואין להם מספיק רפרטואר וכבוד כדי לדלג על ההבאנו שלום עליכם והירושלים של זהב? פאקינג פיזדטץ.

טוב, עכשיו בירה.

לפני ששתיתי את הבירות שלהן מוקדשת הרשומה הזאת ישבתי כמעט שעתיים בבית הספר לברמנים של זמן אמיתי במפגש עם מר בראם ורוויק, מנהל הייצוא של מבשלת דובל. היה מעניין, בעיקר לשמוע על המבשלה וללמוד איך משווקים לברמנים (קהל היעד של ההרצאה. אני סתם נדחפתי, כחברה לא-ברמנית במועדון הברמנים). טעמנו דובל, מרדסו טריפל ואת הליפמנים החדשים. אני מדלגת עליהן בסקירה, כי אני משתדלת לא לכלול בספירה שלי בירה שנלגמה באירועי טעימות.

כשהאירוע הסתיים עליתי לנורמה ג'ין, כדי לנצל באופן מיטבי את ההמתנה לחשאי, שיצא מרעננה כדי לאסוף אותי. נותרה כחצי שעה להאפי האוור המשתלמת יחסית לברים שווים (17 ש"ח לשליש מהחבית עד 20:00). הייתי רעבה אבל גם הנורמה ג'ין די שונאי צמחונים אז נשארתי עם אוכל נוזלי.

הסט. ברנרדוס אבט 12 מתקתקה וחזקה מאוד, עם טעמים פירותיים ואפטרטייסט של תמרים. אני מאוד אוהבת את הברנרדוס למיניהם וזאת האהובה עלי מכולם, אבל שלשום היא פחות ריגשה אותי מבעבר, אולי בגלל שאני קצת בפאזה כשותית כרגע. לטריפל היה טעם מעורפל, היא מרירה ועם אפטרטייסט ארוך. אלה רשמי הטעימה שלי. מה זה אומר? כנראה שסיבוב נוסף על הברנרדוס ברבעון הקרוב. להגנתי יכתב שהגעתי אחרי יום עבודה, שני אוטובוסים ג'יפה וטעימות נדיבות למדי של דובל, מרדסו וליפמנ'ס, כשעל מעט הקוגניציה שלי אמורה לגונן הזיוה שהזמנתי דרך הסיבוס לארוחת צהריים. במקום באוכל ליוויתי את השתיה בשיחה עם שניים שעלו אף הם מההדרכה ודיברנו על מחלות, תינוקות, שיווק ולהקות ניו ווייב. כשהחשאי הגיע עזבנו את הנורמה ג'ין ושמנו פעמינו לפלורנטין, אחרי מידע מסעיר שקיבלתי מעכברוש העיר, שההובגובלין שוב זורם בברזים של השטרן.

(תזכורת פאניקה: כאן וכאן. בינתיים יבואן אחר לקח לחיקו את המבשלה וגם מסתמן שהדליריום תחזור בקרוב למדפי ארצנו)

למרות שיש לי בקבוק במקרר, החלטתי לחגוג את הקאמבק בבירה מהחבית, לא פניה כזאת חדה מהבלגיות הכבדות שהיו הדומיננטיות באותו ערב. מאוזנת, פירותית ועם ריח של סילאן. תענוג. החשאי הזמין קרומבאכר חיטה וציין שיותר טעים לו מהחבית.

הערב נבלה במולי בלומ'ס בפעם הראשונה, אבל עד שהמוח שלי יתפוצץ מחלילים איריים, הנה עוד קצת מקהלת הצבא האדום, בימים בהם ג'ינס סובייט היה IN:

מוקדש לארז.