קידום אתרים באמצעות בלוג בירה

הסיכוי שזה יעזור למשהו קטן ביותר, ובכל זאת, בואו נבהיר משהו:

אם אני לא עושה כסף מהבלוג הזה, אף אחד אחר לא, קפיש? אי לכך ובהתאם לזאת נהגתי למחוק במהירות הבזק את כל תגובות הספאם שמצאו את דרכם לדף ה"צריך לאשר" בחשבון הוורדפרס שלי.

אבל יש ספאם ויש ספאם. תגובות מפורטות, שאיכשהו קשורות לנושא הבלוג (בירות), ושהקישור בחתימתו של המגיב מובילה לאחד האתרים האלה שמלמדים איך להתחיל עם בחורות או דייט רייפ הלכה למעשה, מעלים לי את לחץ הדם לגבהים ממש, אבל ממש לא רצויים. מעתה ואילך, כל תגובה שמובילה לדף נחיתה שלא מוצא חן בעיני, תאושר ותפורסם כלשונה, תוך שינוי ההפניה לאתרים שמוצאים חן בעיני.

החלטתם לקדם דרכי חופשות לצעירים בסאני ביץ'? קידמתם בלוגים של מוזיקת פאנק מהניינטיז.

השתמשתם בי כדי לקדם את ההמבורגר החדש של מקדונלדס? קידמתם את האתר של אנונימוס.

ניסיתם לקדם דרכי מרכז כלשהו לאמנות פיתוי? קידמתם בלוגים פמיניסטיים. הנה, תראו כאן וכאן.

תודה על ההקשבה.

עונת המלפפונים החמוצים

איזה כיף שיולי תיכף נגמר. עומס האירועים וההתרחשויות: החתונה של אחי, החתונה של הסינולוגית, הביקור של גיס, גיסה ואחיינונה, עבודה, קורס, סמואל אדמס במרינה – מיעוט השינה, התזונה הקלוקלת וההברזות מאונס מחדר הכושר מראים את אותותיהם. הכל טוב והכל משמח והלוואי וגיסגיסהאחיינונה היו מאריכים בעוד קצת את הביקור או לפחות מעמיסים אותנו במזוודה לסופ"ש של טיקי אואזיס, אבל אני חייבת, פשוט חייבת ערב פנוי, להכנס הביתה, לחלוץ נעליים, לפתוח בקבוק בירה, אחת מאלו שגודשות את המקרר שלנו ושאני לא מצליחה להגיע אליהן ופשוט לרבוץ ערב שלם.

טוב, אני כבר אנוח בקבר או משהו. בינתיים, אם לא ביקרתם אתמול בפסטיבל הבירה במרינה בהרצליה, כדאי לכם להגיע היום. אני, קרוב לודאי, לא אהיה שם; צריכה לארגן את הבית לקראת אירוע קוקטיילים שהחשאי ואני מארחים. קרוב לודאי שהרבה מהמבשלנים הביתיים לא יהיו שם עקב חיסול הסטוק אתמול, אבל כדאי להגיע בשביל אלה שכן: דנסינג קאמל, אסיף וג'מס שלא התחרו אבל מתארחים באירוע, פיסטה ורונן, הלאפינג בודהה ועוד מבשלות. הנה מגיעה הפאדיחה, אני לא זוכרת את שמות כולן, אבל בואו ננסה: מבשלת השחר, לול, החזיר השוטה, קוביר, הדג הלבן, שיבולת, שמולץ, ברוריה, חבר'ה מיד העשרה – המושב שמספק לחשאי את המלפפונים האהובים עליו (איתן סגל), ללה, הרצל, איתי בן-דוד מהבלוג בירבור ו… טוב, לא מצליחה לזכור יותר. היו כל כך הרבה. שווה לבקר. 20 ש"ח לשלוש טעימות, קנו שתי כרטיסיות והתחלקו עם מישהו, כדי שתוכלו לטעום כמה שיותר.

האירוע מוגבל לגיל 18 ומעלה, אז אל תביאו ילדים, גם לא פעוטות עם עגלות.

מחר בצהריים מירה-בל ובירות בוטיק ישראליות מתארחים זה השבוע השני בבר הטרקלין ברח' נחלת בנימין, עם בירות של רונן, לאפינג בודהה, פיסטה, גופר'ס ואולי גם מבשלות נוספות. האירוע הראשון בסדרה התקיים בשישי שעבר, בשעה שאני ביליתי עם המשפחה בהרצליה. שמעתי שהיה מצוין ושאף בירה לא הוחזרה לבר 🙂 הטרקלין לא רחוק מהבודהה בורגר – אידיאלי לצמחונים שאין להם מה לאכול במקום –  אז אם אצליח למצוא את הזמן להגיע מחר, בין מפגש משפחתי לקוסמטיקאית לשיעורי בית בכלכלה, אחזק את עצמי בשייק טבעוני לפני הבירה.

שווארצה חייה? לא ממש…

הזמן: שני בערב
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי, מרק, שחוץ מלשתות בירה גם צופה בכדורסל ומה שנשאר ממני אחרי יום עבודה + לימודים + טינופת של תלאביב בקיץ
הנשתהKrusovice Cerne (עמ' 297)

על הבר בפראג הקטנה, שעתיים וחצי של שיחות על אמריקה ובירה וביצ'ינג על שירות, חוסר ידע ומחירים בברים בישראל ורום וקוקטיילים, מרק עם סטאוט בריטי, החשאי עם חיטה מאוסטריה ואני, עם המשימה שלי שבכלל לא באה לי בטוב אתמול, עם הצ'רנה. כהה, קצת קלויה ועם גוף שמזכיר את קספר the friendly ghost, כלומר לא קיים. פילז שנושק לנקודת הקיפאון היה הרבה יותר מתאים אתמול בעשר בערב, אחרי הטירוף של היום ועם הלנגוש שהתבקש שאזמין.

הראש שלי לא ממש בבירה עכשיו. כלומר הוא כן בבירה, אבל בביתיות ובמתחרים שיאכלסו את מתחם המרינה בהרצליה בלונגשוט מחר ומחרתיים. הסופ"ש יוקדש לקוקטיילים אז אני מאמינה שהשבוע אוריד הילוך, אבל אין הדבר אומר שאני שוקטת על שמרי. נהפוך הוא – אם הכל יסתדר בקרוב מאוד אבצע את אחת ממשימות הבירה שאני יותר מחכה להן.

וינה מקסיקו

הזמן: שבת בצהריים
המקום: בפינת האוכל עם סלט טחינה ועגבניות
השותים: הוא ואני
הנשתה: Negra Modelo (עמ' 206)

אני חסידה שוטה של אוכל מקסיקני ושל פולק-קיטש מקסיקני. אני אוכלת אבטיח עם טבסקו ומלח, יש לי אוסף קטן של מילגרוס, מזכרות של הבתולה מגוואדלופה, גולגלות של יום המתים וקופסה של לוטריה. אבל כשזה מגיע לבירה מקסיקנית אני לוקחת צעד אחד אחורה. קורונה? סול? פחיות הבירה המפוקפקות שנמכרו במחיר מופקע במזקל בפלורנטין? לא תודה, או לפחות לא סוליקו, בלי מיצ'לדה (שזה בגדול, בלאדי מרי עם בירה).

הבטיחו לי שנגרה מודלו היא אחרת. לאגר כהה ועשיר. הבטיחו וקיימו. כשמזגתי לסניפטר הרחתי ניחוח עמוק של לתת וניחוח קל של צימוקים. הטעם עדין. היא נחמדה, אבל לא מתעלה על חברותיה לקטגוריית הלאגר הוינאי (סם אדמס בוסטון לאגר, ברוקלין לאגר וגולדסטאר) ומבחינת עלות-תועלת שלושת האחרות זולות יותר.

הארד דיסק חיצוני

הזמן: שישי לפנות ערב
המקום: נינקאסי, לפני הסגירה
השותים: החשאי ופקעת העצבים AKA אני
הנשתה: Krombacher Pils (עמ' 291)

בשתי הזדמנויות שונות היום, שתיהן בהקשר של בירה, התייחסתי לחשאי בתור תאי הזיכרון הנוספים שלי או ההארד דיסק החיצוני. באמת, אני נעשית יותר סנילית מיום ליום, לא זוכרת מה קראתי ומה שתיתי, מותגים מתערבבים לי בראש ולא הריטלין, לא הB-12 ולא החומצה הפולית לא עוזרים לי. מזל שיש לי את החשאי, שלפעמים עושה קצת סדר בדברים. הוא זכר שאת המרדסו בלונד שתיתי במעברות בספטמבר, לדוגמא. בספטמבר! כדי להזכר במה ששתיתי בשבוע שעבר אני צריכה להכנס לבלוג. או הקרובמאכר פילז שהתלבטתי לגביו היום לפנות ערב בנינקאסי, לשם הגענו קצת לפני הסגירה וסיום שבוע ההרצה, כדי להתנחם בקרפלעך ובירה אחרי שקצת יצאתי משלוות הנפש ומסשן הלימודים: הוא אמר שהוא חושב שכבר שתיתי את זה, אבל בטוח לא כתבתי. אני לא זוכרת אם שתיתי בעבר קרומבאכר פילז, אבל כך או כך, לא כתבתי עליה.

בזמן שהחשאי נהנה מבירת חיטה בננתית מכוס ממותגת, אני לגמתי את הפילזנר שלי, שהתאים למזג האויר, למצב הרוח ולאוכל, מתוך לא אחרת מאשר כוס של אבאים (כוס הזכוכית עם המשושים שממנה אבא שלכם שתה מכבי/ נשר/ באדווייזר/ אמסטל בשנות ה-70 וה-80. להמחשה, ר' אודות הבלוג). הרגשתי כמו הכוכבת של הפאב. הקרומבאכר מגוזזת, עם ראש קצף יפה, טעם לימוני ולתתי אופייני.

Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.

לסגור פינה

הזמן: שני בצהריים, פגישת עבודה
המקום: ג'מס, קרית מטלון
השותים: אני וקולגה
הנשתה: Jems Pils (עמ' 108)

פגישת עבודה זימנה אותי לשבת על הבר בג'מס גם השבוע. עם כל הכבוד לדוכני השניצלים וחביתות הירק של הex-cons שנמצאים בכל חלקה טובה בקרית מטלון, הג'מס מהווה את היתרון הבולט במיקום של מקום עבודתי הנוכחית (הג'מס וקו אוטובוס ישיר מהבית, שאמנם חוצה את הסחי שקרוי ציר ז'בוטינסקי, אבל יצא בזול מהרפורמה המוזרה).

אמנם התמבסטתי לגמרי מהדארק לאגר בפעמים האחרונות שלגמתי אותו, אבל המשימה מכתיבה לי משמעת סיעתית, אז הזמנתי את הבירה האחרונה של הג'מס שלא שתיתי במסגרת הבלוג, הג'מס פילז, במחשבה שבפגישה העסקית הבאה אוכל שוב לערסל בין כפות ידי שליש של דארק לאגר באמצע היום. כבר יצאתי כאן לא פעם ולא פעמיים בהצהרות די שליליות על פילזנר, ולא פעם ולא פעמיים ההצהרות שלי לא עמדו במבחן הטעימה וכך גם הפעם. אם להודות על האמת, הגעתי עם ציפיות גבוהות אחרי ההצלחה של הדארק לאגר ואני שמחה לכתוב שלא התאכזבתי. נוזל בצבע זהב צהוב – איזו הגדרה ג'קסונית מצדי – טעמי לתת וקלילות שמתאימה לצהרי יום קיץ בעבודה.

מסתבר שזו הבירה המשמחת באולם

הזמן: ראשון בערב, בחתונה של הסינולוגית ובח"לה
המקום: הנחלה, צומת בית עובד
השותים: אנוכי. אחי הקטן שנזעק להחליף את החשאי הממוגרן בתור מלווה נהג ולא שתה.
הנשתה: Carlsberg (עמ' 298)

"עונת החתונות" זה מונח שראוי לשימוש בהקשר קצת יותר רחב משני אירועים בתוך עשרה ימים שלפניהם שקט תעשייתי בן למעלה משנה וחצי ולאחריהם חור שחור שבמקרה הממש טוב לא יתמלאבעוד ביקור בכמה כסף.

אם בשבוע שעבר אחי סיפק לי הזדמנות לשתות וליהנות מבקבוקי אפס פילזנר, הרי שאתמול הסינולוגית שאינה סינטולוגית התחתנה בגן אירועים שהפניק בבר בנוהל הרגיל וכלל ברז של קרלסברג.

כמו בחתונה של אחי בשבוע שעבר, גם כאן היה אוכל סבבה ושתיה סבירה וגם כאן לא האבסתי. אני חושבת שככל שאני שמחה יותר באירוע כך רמת השיעמום והציניות יורדת ואת הזמן אני מבלה בפיזוזים ובשיחות. אתמול – עם חברות לשעבר ללימודים שהיו שיכורות מהתחת, עם קולגות לשעבר שהפגינו נוכחות ועם דודתו של החתן, אחראית הקופה הראשית בסופר השכונתי שקולט את בקבוקי הבירה הריקים שלנו, עמה ניהלתי דיון על חוק הפיקדון נושא שהפעם האחרונה בו הוא עלה לדיון באירוע היה בטח בבר מצוה של הבן של אלפרון. הפעם לא ויתרתי על משקאות החתונה האולטימטיביים (קמפרי תפוזים ורום אשכוליות), אבל בעיקר שתיתי מים וקרלסברג קרה ומעלה קצף בהייבול, שריעננה אותי בין דדי קול לג'ינג'יס חאן על רחבת הריקודים. כשהחשאי הממוגרן שאל אותי מה שתיתי בחתונה וסיפרתי לו שהיה לי כיף עם הקרלסברג, הוא סינן שההקשר קודם אצלי להכל. הוא צודק. הייתי מתבאסת לשתות אין כמעט מצב שהייתי שותה קרלסברג בכל סיטואציה אחרת ועוד נהנית מזה. חתונה זה לא מקום לכשות ומרירות. בהנחה שאף אחד מהמתחתנים איננו בירגיק, בירה של חתונה צריכה לרענן, להחליק בגרון ולא להפריע לעיקר (שזה כמובן ריקוד ברכבת).

גמלים מרקדים בחוצות העיר



הזמן: חמישי בלילה, כמעט ירח מלא
המקום: Dancing Camel, רח' התעשייה, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Dancing Camel American Pale Ale (עמ' 119), Dancing Camel Midnight Stout (עמ' 122), Dancing Camel Gordon Beach Blond (עמ' 124), Dancing Camel Golem (עמ' 126), Dancing Camel Eve (חדשה, לא בספר)

בדאנסינג קאמל ביקרנו לראשונה לפני כמעט חודשיים וכשיצאנו שמחנו שהמשימה תתמרץ אותנו להגיע לשם שוב. מעבר לבירות, המקום הזה פשוט מגניב ולא קשור לכלום: המבשלה תקועה באזור הכי מפוקפק של העיר, יותר מדי קרובה לטאבוניה שפתוחה כל הלילה ולמועדונים שנדקרים בהם; היא לא מיוחצנת בעליל; היא כשרה וסגורה בשישי בערב; וקהל המבקרים בה הוא שעטנז של ex-pats, חובשי כיפות, אנשים מבוגרים, זוגות ותיירים. זה לא מקום שמישהו נקלע אליו בטעות. הוא רחוק מכל מרכז בילויים הגיוני והקשר של קהל הלקוחות של הדנסינג קאמל לרחוב המסגר מסתכם, אולי, בבר מצווה של בן דוד מדור שני באולמי שושנים בשנות השמונים.

גולת הכותרת והסיבה לביקור, אחרי שבוע עבודה מתיש ואימון מאומץ במיוחד בחדכ"ש היה הגולם, דאבל IPA חזק שנמזג פעם בחודש, בליל ירח מלא. בגלל שהמקום לא פתוח בשישי, הגולם נמזגה אתמול, יום לפני הירח המלא. היא נמזגת באיטיות מברז ידני ואנחנו חיכינו בסבלנות. היה שווה לחכות.

קרמל, מולסה ופרחים באף, מרירות לא אגרסיבית וקצת קליפת תפוז בפה, אפטרטייסט נעים וגוף בעל נוכחות. הייתי שותה חצי בשמחה, אבל לא הסכימו למזוג לי יותר משליש. מהדורה מוגבלת וכו'.

לקח לי בערך שניה להתלבט אם להזמין עוד סיבוב של הגולם או להמשיך הלאה ובחרתי להמשיך לבירות אחרות. גם החשאי החליט לזרום. עד שאנחנו מגיעים לשם, כדאי שננצל את הברזים.

לסיבוב השני לקחנו את בירת הקיץ, גורדון ביץ' בלונד ואת Eve, שאם הבנו נכון את הברמן, אמורה להיות מבוססת על הגורדון ביץ', אבל השוני בין השתיים רב מהדמיון. הגורדון ביץ' נטעמה לי יותר כתה קר מרענן, מגוזז וארומטי מאשר בירה. היא צלולה ותיבול הנענע והרוזמרין מורגש מדי. ברשותכם, אני אשאר עם התה הקר של אריזונה (אנצל את ההזדמנות לקריאה נרגשת ליבואנים ולAMPM: בבקשה, החזירו את הreal brewed southern style sweet tea למדפים, ההוא עם התוית הלבנה עם התמונה של ספינת הקיטור). הEve, לעומת זאת, עכורה וענברית. בהתחלה לא הרחתי משהו מיוחד. אפשר לתלות זאת כמובן בצננת הקיצית שנחתה עלי ובעובדה שבאופן קבוע חוש הריח שלי מתקהה בבירה השלישית. הטעם בהתחלה גם לא היה יותר מדי מיוחד. אזכור קלוש לגרעיני אבטיח וסיומת קצרה ומגוזזת. אבל, אחרי כמה דקות, כשצוללים לתוך הכוס, הכל נפתח ומתחילים לטעום דגנים וגם אבטיח ומלון. לוקח קצת זמן לעכל את האיב, אבל יש לה קטע טוב, טוב מאוד אפילו.

אחרי חצות המשכנו לסיבוב שלישי של מידנייט סטאוט ושל האמריקן פייל אייל, שבביקור הקודם דגמנו באדיבות הילדה השוודית המתה. הסטאוט יותר מגוזזת ופחות קרמית, עם טעם וריח של קפה והיא קלילה למדי. הAPA מרירה ופרחונית עם קצת אשכולית וכייפית לשתיה.

יש עוד בירה או שתיים בספר שלא כיסינו בביקור הזה וגם בראון אייל חדשה. תירוץ לביקור שלישי בשנה הקלנדרית הנוכחית. איזה כיף!

לסיום, גולם.

שניים זה תמיד ביחד

הזמן: הערב, רביעי
המקום: שוב פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Brooklyn Monster Ale (עמ' 186)

כמה טוב שאני לא לבד בעסק הזה של צליחת חוברת המותגים. בעוד שפעמים רבות אני נוקטת בגישת "בלי כיבודים" ומסרבת אפילו לתרום לגימונת לטובת בלוטות הטעם של שותפי לשתיה, טעימות אחרות לא הייתי מסוגלת לצלוח ללא מעט עזרה מידידי, ובמיוחד מהחשאי. את המאנסטר אייל, לדוגמא. קשה לי, קשה לי עם הז'אנר הזה, יין שעורה. כבד לי מדי, ייני לי מדי, חמוץ-מתוק לי מדי.

מזל שהחשאי ואני חלקנו בקבוק. לא שלא הייתי גומרת בקבוק לבד. אני זורקת אלכוהול רק במקרי חירום, אבל הייתי גוררת את הבקבוק שעה שבה הנוזלים היו משתטחים והגזים מתפוגגים והשתיה היתה עוד פחות נסבלת.