מלכה בלי כתר

דרום הירקון

הזמן: שלישי אחרי הפילאטיס
המקום: הגדה הדרומית של הירקון
השותים: אני לבדי
הנשתה: Corona Extra (עמ' 280)

זוכרים שפעם התלהבנו מקורונה? בירה תוצרת חוץ, ועוד לא סתם חוץ – מקסיקו. בכלל, פעם, לפני האינטרנט ולפני ההוגרדן, חשבתי שמקסיקו זאת מעצמת בירה. חוץ מהקורונה אפשר היה למצוא עוד בירות ממקסיקו בשתי המסעדות המקסיקניות שפעלו ברחוב הירקון עד שכוחות השוק והטעם הלא מובן של הקהל הישראלי הכריעו אותן. אצטקה ולדעתי גם קקטוס החזיקו מס' מותגים. אני זוכרת ששתיתי בירה סול באצטקה ביום הולדת 19 ושהחלטתי שאני אוהבת אותה יותר מאת הקורונה. לא בטוחה אפילו על סמך מה. בטח חשבתי שבגלל שהסול לא מוכרת זה הופך אותי למגניבה יותר. story of my life.

יודעי דבר סיפרו ששותים את הקורונה מהבקבוק, עם פלח לימון שתחוב בפייה. המבינים באמת אמרו שכללי הטקס דורשים פלח ליים, שנועד כדי לגרש את הזבובים בקוזומל בצהרי היום. ממרחק העניין הזה של הליים נראה לי כמו שטיק שיווקי. למה לבזבז הדרים על בירה, כשאפשר להכין איתם קוקטיילים?

קורונה זה לגמרי ניינטיז ולכן טבעי הוא הדבר שאת הבקבוק קניתי בסופר-באבא, שזה גם מקום שמריח מניינטיז, והתיישבתי לשתות אותה על גדות הירקון, הישר מהבקבוק, באדיבות פותחן הבקבוקים שצמוד לי לצרור המפתחות כבר 15 שנה. היא ירדה מהר, מפנה מקום פוטנציאלי לבקבוק הבא (לא של קורונה, של משהו זול יותר). בלי אפטרטייסט, בלי ריחות מעניינים מדי, בלי טעם שנחקק בזכרון, בלי תחושה שבהקשר אחר או בהגשה אחרת החוויה תהיה חיובית יותר.

בירוש און דה רוקס

הזמן: ראשון בערב
המקום: נורמה ג'ין
השותים: החשאי, אחי הקטן והמצוין ואני
הנשתה: Liefman Fruitesse (עמ' 176)

אחרי כחצי שעה וטעימת קרלסברג וטובורג אדומה (שמיוצרת רק בישראל בגלל שהישראלים רגילים ללאגר כהה; הס מלהזכיר את הסיבה או את השם המפורש של הלאגר הכהה שישראלים רגילים אליה…) החלטנו לפרוש בנימוס מסדנת הבירה של בירמאסטר שהתקיימה בזמן אמיתי. יוסי המדריך היה מצוין וידע להעביר את החומר בצורה מרתקת אבל זאת בדיוק הסדנה שאני מנסה לגרום למחלקת משאבי אנוש בחברה שלי להזמין ליום גיבוש (לא למחלקה בה אני עובדת – אני מרגישה בבית בסדנאות אפיה). מברמנים – שהם קהל היעד הטבעי של מועדון הברמנים של זמן אמיתי – הייתי מצפה שידעו ממה מורכבת בירה ומה ההבדלים בין אייל ללאגר ואילו טעמים דומיננטיים בכל אחד מסוגי הבירה העיקריים.טוב, נו, גם הייתי מצפה מברמנים שידעו שמיץ אננס זה רכיב אלוהי, אבל שאין לו כל קשר למאי תאי. אני, ולא אלון דה לוקו, חיה בלה לה לנד.

בקיצור, חתכנו ועלינו לנורמה ג'ין. כשאני יושבת בבר אני נוהגת לשתות מהחבית, אבל התפריט הכביד עלי. ישנתי 4 שעות בלילה, הייתי עדיין תחת השפעה של כדור ערנות (אל תשאלו) ורציתי לשתות את הדבר הכי קליל בתפריט. כמעט והתפתיתי לבק'ס ללא אלכוהול (אנחנו עדיין ברמדאן?) אבל אגף הפירותיות בתפריט קרא לי והזכיר לי את ההדרכה של איש השיווק של דובל שנכחתי בה לפני מס' חודשים. ליפמנ'ס פרוטס, שמגיעה בכוס עגלגלה וחביקה משל היתה שוקו בחיבוקי במקס ברנר, ונמזגת און דה רוקס למטרות צינון הכרחי ביום המעיק שעבר עלי.

אכן, צנון צוננתי. הריח, שהתחיל חמוץ מדי, נפתח והתעדן אחרי כמה דקות בכוס עם הקרח וגם החמיצות בטעם נרגעת. הבירה הזאת, כמו רוב סוגי בירות הפירות,  נמכרת בבקבוק של 250 מ"ל. בטח זה עניין שיווקי, אבל כמות גדולה מזאת היתה מוגזמת. אחי הקטן הוא קניין בירות מוצלח אבל שתיין בירה הוא לא – הוא נהנה מהלינדמנס תפוחים שהוא הזמין. החשאי, שלא ממהר לשום מקום, שתה בישוף דופלבוק מהחבית והבחין בחיקוי שלנו שהתיישבו מימין לאח הקטן: הוא – בישוף דופלבוק. היא – ליפמנס פרוטס. טוב, לא באמת חיקוי. הם היו נקיים ורעננים. קינאתי בהם קצת.

יום טמפו

הזמן: שישי בצהריים
המקום: רח' מטלון תל אביב – בנג'מין בר ואז מתי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Heineken (עמ' 132), גולדסטאר (עמ' 94)

אחרי תחרות הברמנים של אנגסטורה שהתקיימה במועדון הזמן אמיתי היינו חייבים לשתות ולאכול משהו. שוק לוינסקי היה קרוב מספיק ובשעה שהגענו מרוקן מספיק וחצי סגור כדי שנוכל להתמודד איתו בשיש בצהריים. הסנדויצ'יה שרציתי לפקוד כבר היתה סגורה, אז נכנסנו לבנג'מין בר, נחלת בנימין פינת מטלון,  שמעוצב כבר תל אביבי עם תקרה גבוהה ולאונג' בחדר פנימי, אבל עם וייב של חמארה במוזיקה (מרגול מהאייטיז! ציון גולן!!) ובאוכלוסיה. הזמנו סלט וחציל בטחינה. בגזרת הבירה הברזים הציעו מרפי'ז, גולדסטאר והייניקן. החשאי הזמין גולדסטאר ואני בחרתי בהייניקן,עוד משוכה בדרך ליעד הנכסף של סיום הספר עד סוף השנה. בספר כתוב שהיא מתאימה ללוות, בין השאר, אוכל אסייאתי. אם הייתי מחובבי המונוסודיום גלוטומט המוקפץ בהרבה יותר מדי שמן, אולי הייתי קונה את הקטע. זאת בירה קלה מאוד, מרירה, אבל בלי שום מאפיין בולט מלבד הקלילות. הייניקן קרה + אוכל כבד יכולים אולי ללכת ביחד, אבל זהו. נראה לי שחוץ מאטרקציית תיירים באמסטרדם אין לבירה הזאת יותר מדי מה להציע.

שבעים היינו מוכנים לחזור הביתה וברגע אחד החלטנו שאנחנו מוכנים להכיל את המיתוס ואת קיתונות העוינות שאיימו שנקבל עת נבוא בפתחה של הטרה אינקוגניטה והתחנה ההכרחית במסגרת פרוייקט הגולדסטאר שנזנח אך לא נשכח: החמארה של מתי המקלל. מתי לא היה שם. נכחו במקום הדור השני והשלישי, נראה לי, שגם ביקר מס' דקות לפני כן בבנג'מין – אולי המקומות קשורים – ופרלמנט שישי שפינה מקום לי ולחשאי באחד השולחנות וצחק עלינו כשסירבנו בנימוס להצעה לא חוקית. דיברו שם על חיים גורי (AKA החתיך, לפי המרצה במבוא לשירה עברית בת זמננו), יבי ועמוס קינן, שרו בצוותא את שיר הרעות – ההמנון הרצוי למדינת ישראל לפי המסובים. הצטרפתי. אין מצב שישנו את ההמנון לשיר הרעות. קל יותר להתכוונן על הפלגיאט לסמטנה  – הגננות, שגדעון סער מתעקש להפוך לקלגסיות, יתקשו למשטר את מיתרי הקול של ילדי הגן עם הסולמות של סשה ארגוב.

לגולדסטאר לקח זמן להגיע לשולחן. היא נמזגה לאט – בשני הסיבובים. היא היתה לי טעימה. מאוד. לא יודעת אם זאת אכן הגולדסטאר הטובה ביקום ולא איכפת לי מהסיפורים על הברזים האגדיים. טוב, זה בולשיט. אם לא היה איכפת לי מהסיפורים, הייתי פשוט שותה גולדסטאר פעם אחת וממשיכה הלאה.

ספיישל רמדאן – בירה ללא אלכוהול

הזמן: רביעי בערב, בזמן סעודת איפתאר
המקום: פינת האוכל מאיקאה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Krombacher Non Alcoholic (עמ' 294)

טוב, זה ספיישל רמדאן בערך כמו שהמורטי ששתיתי מחוץ לפונדק מזרע היה ספיישל פסח, אבל המוח שלי מטוגן משווקים תחרותיים ושאר מריעין בישין שאין לי אלא את עצמי להאשים במפגש עמם, אז זאת הכותרת הכי טובה שיכולתי להנפיץ לטעימה ההשוואתית בין קרומבאכר חיטה (שכבר שתיתי כאן) לבין קרומבאכר חיטה ללא אלכוהול שמצאנו לפני שבועיים בטיב טעם.

מזגנו לשתי כוסות ולגמנו לסירוגין משני הוריאנטים שבסך הכל די דומים. הצבע אותו צבע עכור ויפה. הבירה הלא אלכוהולית עם ריח פחות דומיננטי, שהלך ונפתח במהלך הטעימה. בטעם יש משהו טיפהל'ה מלאכותי, כאילו שהמתיקות הודבקה לבירה. בנוסף, היא גם יותר מרירה, הקרומבאכר שטובה למוסלמים, למורמונים, לסטרייט אדג'ים שאוהבים את הטעם ולחובבי בירת חיטה שנוהגים באחריות, למרות שבעלי ברים רבים נוטים להסתכל עליהם כסרח עודף שמבזבז מקום ולא שועה למיקרו-צ'ייסרים של בושמילס+גולדסטאר במבצע.  אבל יש בננה, יש ציפורן, יש ראש קצף יפה והניואנסים באמת מינוריים. אני די בטוחה שבטעימה עיוורת לא הייתי מרגישה בהבדל.

 

לפלפית

הזמן: שני בערב, לפני הסרט
המקום: טמפל בר, סינמה סיטי תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Leffe Brune (עמ' 179)

שוב ישבנו בטמפל בר אחרי שכבר גידפתי את המקום בעבר. זהו טיבו של קהל שבוי, מהסוג שלרשותו כ-50 דקות מסיום הלימודים ועד לתחילת הסרט ושמעדיף ללגום בירה בהמוניות של בר אירי מזויף מאשר להתמודד עם פיצה דלוחה בתהומות של מתחם המזון המהיר.

החשאי הזמין מקיואן ואני ידעתי מהרגע בו נכנסנ ספוגי עשן סיגריות לאזור הלא-מעשנים שמתוכנן בצורה הכי גרועה שאפשר לתאר שאשתה לף. מחד, מבחר הבירות בטמפל לא מעניין במיוחד. מאידך, מבחר סוגי הלף בספר המותגים די גדול ועדיין לא שתיתי אפילו אחד מהם, ארבעה חודשים לפני סיום הפרוייקט.

אז הזמנתי חצי ליטר של לף ברון. הרבה שנים לא שתיתי את הבירה הזאת ולא ידעתי למה לצפות. חשבתי שעכשיו, אחרי אי-אלו בירות ששתיתי בשנים האחרונות, אגחך על עצמי ועל הטעם הקלוקל שהיה לי אי-אז. בדומה לדליק ווליניץ אחרי סיום עבודתו של הלובי של מגדלי הדניס במפרץ אילת, מסתבר שגם אני טעיתי – הלף ברון זאת אחלה בירה! מתקתקה, ארומטית ולחלוטין אפשרית לשתיה גם בקיץ.

בטמפל בר מקפידים על הגשה בכלים המתאימים ובלי קשר לטראומה של שלשום בערב, נהניתי מהגביע הממותג בעל הרגל הארוכה שנוחה לאחיזה ומהשוליים הרחבים שמאפשרים להטביע את כל הפנים במשקה.

 

לתבוע את עלבונה של סטלה

כזה גביע, מה הביג דיל?

הזמן: ערב ראשון, אחרי חדר כושר
המקום: בריו 66, יהודה המכבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Stella Artois  (עמ' 227)

אנשים שעוקבים אחרי הבלוג הזה ו/או מכירים אותי ואת הסנוביזם שלי בחיים האמיתיים, לא יצפו לקרוא רשומה נלהבת על סטלה. כולה לאגר בלגי עם יחסי ציבור. אבל זה לא שלא אהבתי את הסטלה מהחבית ששתיתי לפני חצי שעה. ריחמתי עליה. Perfection has its price, כך הסלוגן, אבל תמורת עשרים ושבעת השקלים ששילמתי על החצי שלי קיבלתי משהו מביך. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.

בריו 66 במזרח יהודה המכבי מוכיח את נכונותן של שתי קלישאות:

1. Location, Location, Location – המיינסטרימיות הרדיקלית שניבטת מכל פינה בו לא היתה עוברת באף שכונה אחרת בעיר. אולי בכפר סבא או בשוהם, אבל לא בתל אביב

2. Beggars can't be choosers. רצינו לשתות, לא התחשק לנו כלום מההיצע המכובד שבמקרר, השופלנד לא ממוזג וברחוב ועקב סוגיות אורתופדיות לא רצינו לצאת מהרדיוס. לא היתה לנו ברירה.

אז נכנסנו. התיישבנו על הבר. קיבלנו את התחושה הזאת של קליניקה של רופא מושחת במיוחד – מהסוג שבחדר ההמתנה שלו מעמדים של ברושורים של ויאגרה ובוטוקס ובמשרד עצמו עכבר למחשב של ציפרלקס, ניירות מרשם של אופטלגין ותבליט של מערכת העיכול מתנת אומפרדקס Z. הכל שם ממותג. הכל. מצתים של בושמילס, מבצעים ממותגים של ג'ק, עיצוב לא אישי בעליל. היית מצפה ממקום כל כך ממותג שיגיש את הבירות בכוסות ממותגות. ולא מדובר בבירות עלומות – מדובר בבירות של מב"י, חברה שתועמלניה, סליחה, אנשי המכירות שלה, שמחים לתפקד כועדת קישוט בכל הזדמנות. אבל לא. הזמנתי כאמור סטלה, החשאי שלצידי הזמין ויינשטפן – בירת חיטה. השקנו לחיים בכוסות זהות. כוסות אבאים כבדות, עבות שפה ובעלות ידית אחיזה. כאלו שמחרבשות את חוויית השתיה ואת הטעם של הסטלה ויותר מכך – של בירת החיטה.

שתינו. סבלנו. לא כיף לשתות בירה קלילה בכוס כבדה. לא כיף לשתות בירת חיטה בכוס שלא מיועדת לקלוט את ראש הקצף שלה. אולי זה הרגל, אולי זה סנוביזם. יתכן שבמקום אחר הייתי מבליגה ולא מתבעסת, אבל במקום כל כך מסחרי ומלוקק, שכנראה יש לו הסכם בלעדיות עם מב"י (כל הברזים שלהם וכמעט כל הבקבוקים), זה אך טבעי לצפות לכוסות הנכונות.

כששילמנו את החשבון שאלתי את הברמן למה לא משתמשים בכוסות ייעודיות. עזבו ממותגות – ייעודיות. הוא אמר שפעם הם השתמשו בכוסות מיוחדות – אני יודעת, לרגע אפילו הכרזתי על הבריו בתור הבר השכונתי, ר' הקלישאות הנ"ל – אבל לפני כחצי שנה הם עברו לכוסות אחידות. כשהערתי שהכוסות מקלקלות את הבירה הוא משך בכתפיו, הקטין ראש, אמר שהוא רק הברמן ושלח אותי לדבר עם הבעלים. שטחתי את טענותיי בפניו – שהכוסות האלו מקלקלות את חוויית השתיה (באופן הבסיסי ביותר; אם לשתות שימאיי בכוס של לף זה מצחיק, לשתות סטלה ו-ויינשטפן בכוסות של אבאים זה עצוב). תגובת הבעלים: זה מה יש.

אה, לסטלה היה טעם של מים. שתיתי סטלה בחיים שלי. לא, אני לא אוהבת את הבירה הזאת. לא, לא הייתי מזמינה אותה לולא הייתי צריכה לסמן עליה וי במשימה. היא לא טעימה, אבל היא לא מים. מי מתחזק שם את הברזים? גם הויינשטפן היתה אנמית מתמיד.

אני אומרת, שזה הזמן להשמיד בשנית את בית חשמונאי. נשבר מאסון יהודה המכבי, שמתבטא בבתי קפה זכיוניים ומזוהמים ובבר יקרן עם מיכה שטרית ושידורי ספורט ברקע ובירות דלוחות שנמזגות רע. אבל אין סיבה לדאגה – יהודה המכבי והבריו עמוד יעמדו. ר' הקלישאות הנ"ל.

סליחה, סטלה. אני מקווה שמנהל המותג שלך יגיע לבלוג הזה ויקח את הבזיון לתשומת ליבו. Perfection has its price וזה.

שיבוש

זאת הרשומה ה-100 בבלוג. התלבטתי אם לחגוג את המספר – את הדבקות שלי במשימה, מה שבכלל לא נלקח כמובן מאליו. בסוף החלטתי לא לציין את זה באופן מיוחד (מה זה אופן מיוחד? בקבוק שימאיי כחול?) ופשוט לכתוב על מה שהיה אמור להיות השיא של סוף השבוע שבילינו בדרום – ביקור במבשלת אייזיס במושב דקל. בסוף לא נסענו לדקל. קרוב מדי למוקד העניינים. חזרנו הביתה בכביש 40, עקפנו את באר שבע.

כשחזרנו הביתה פתחתי את המקרר ושלפתי את הבקבוק הראשון שנתקלתי בו – בראון אייל פרי השת"פ של בלייזר, מבשלת ג'מס ושקד/ דרך היין. ייצורה של הבירה הופסק וקשה להשיגה, אבל המוכרים הנחמדים שבסניף בקניון G צמרת הזמינו לי שני בקבוקים, אולי מהמלאי של הסניף הראשי ברח' החשמונאים.

זאת בירה טובה. ריח, טעם וטעם לוואי של קליה, פירות בפה. עשירה למדי אבל זאת לא בירה שמרגישים רע כששותים אותה בחום של אוגוסט. יש לי עוד בקבוק בבית, אבל היה נחמד אם היו ממשיכים לייצרה.

בלונדינית במרצדס

הזמן: רביעי בערב בזמן ארוחת הערב
המקום: ביתי הממוזג לעייפה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Maredsous Blonde (עמ' 195)

כל ברמן בירה שיוצא לי לשאול מה הבירה הכי פופולארית בברזים בפאב שלו, מציין שהמרדסו טריפל עפה והמתעופפים עפים על ורסיות שונות של השם: מרדסוס, מרצדס, הבירה עם ה10 אחוז…. ממש גשר בין תרבותי. וגר אנין-טעם עם שיכור של סופ"ש.

בעוד שהמרדסו טריפל נפוצה בכל חור וברז, אחיותיה למותג ולמבשלה, המרדסו ברון והמרדסו בלונד פחות ידועות וקצת יותר קשות להשגה מחוץ לחנויות המתמחות. קנינו בקבוקים לפני מס' שבועות ואתמול בערב פתחתי את הבלונד, שליוותה ארוחת ערב מהירה מדי, בהפוגה מהלימודים. זאת בירה מהנה לשתיה אבל מי שמצפה למרסדס, נו הבירה החזקה הזאת, עלול להתאכזב. היא לא מפילה – לא פיזית ולא מטאפורית. שתיתי והמשכתי לשרטט עקומות ביקוש כמו גדולה עד 1:30 בלילה. יש שיאמרו שאני בזבוז של נדל"ן בתל אביב – מאז שהתחלתי עם קורס הקיץ מהגיהנום אני כמעט ולא יוצאת. נו, שיאמרו.

הרחק מהמון מתהולל

הזמן: שני בערב, אחרי שיעור במיקרוכלכלה
המקום: נינקאסי פאבליק האוס, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Kozel Cerny (עמ' 279)

אחרי יום עבודה ארוך ומתיש פיזית ותרגול שמנוון את המוח החשאי אסף אותי ושמנו פעמינו אל הסינמה סיטי, במטרה לצפות בסרט שמוקרן כבר בערך חודשיים. נשארו כרטיסים רק לשורה הראשונה. ויתרנו וברחנו משם לנינקאסי. היינו יכולים להשאר באזור ולשתות בטמפל בר, אבל הפקקים בחוץ, הדחיפות בתור והרעש הסטטי הבלתי נסבל של מתחם סגור בחופש הגדול הוביל לפנית פרסה ולנסיעה לקצה השני והשקט של העיר. רציתי לאכול משהו לא מטוגן ולשתות בשקט.

בנינקאסי יש עכשיו מבצע על הבירות הצ'כיות והגרמניות מהחבית – חצי ב20 ש"ח, מחיר שבעולם השפוי נחשב לנורמלי וכאן בישראל למחיר בתחתונים. החשאי הזמין מקשוף אבל אני החלטתי לנצל את המבצע כדי לשתות את הקוזל הכהה. היא הרבה יותר סולידית מהבהירה, ששתיתי ביום חמישי (או אולי זאת אני הסולידית אחרי היום הארוך הזה). קצת מימית, שזה מינוס, עם טעמים של לתת קלויה וקצת קרמל שזה לגמרי פלוס. אכלתי תפוד מהתנור שהיה טעים ומנחם (ולא מטוגן! אוכל ברים לא מטוגן רולז!), שילמנו את החשבון וחזרנו הביתה.

רגוע, לא מסעיר ובעיקר שקט. אני חושבת שכדאי שנדחה את הסרט לספטמבר, כשהנוער יחזור למכלאות.

הגרמניה המנומסת

הזמן: הערב, בזמן שהכביסה הלבנה הסתובבה במכונה
המקום: פינת האוכל מאיקאה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Paulaner Dunkel (עמ' 257)

בא לי לישון. זה לא יקרה בקרוב כי יש כביסה לתלות, טקסטים לקרוא וחדר כושר מלא בדושבאגס לבקר. הפסקה מתודית באמצע יחידה 3 של הקורס ורגע לפני שמכונת הכביסה מסיימת לג'עג'ע את הבית מוקדשת לפאולנר דונקל ששתיתי לפני כשעתיים עם הפיצה מאתמול. לא ממש מגיע לה, לפאולנר דונקל, יותר מהפסקה מתודית. היא מתוקה לי יותר מדי ופחות טעימה מהסלבטור המגניבה ומהפאולנר הרגילה. החשאי דווקא אהב ולא הבין מה הקטע, כי חיטה גרמנית נוטה למתיקות.

למבשלת רונן יש בירה בשם החיטה המחוצפת. השם עונה על מה שאני מחפשת בחיטה שלי, משהו מפתיע, שיגרום לי לזקוף גבה. מבחינתי, הפאולנר דונקל מנומסת יתר על המידה.