
כזה גביע, מה הביג דיל?
הזמן: ערב ראשון, אחרי חדר כושר
המקום: בריו 66, יהודה המכבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Stella Artois (עמ' 227)
אנשים שעוקבים אחרי הבלוג הזה ו/או מכירים אותי ואת הסנוביזם שלי בחיים האמיתיים, לא יצפו לקרוא רשומה נלהבת על סטלה. כולה לאגר בלגי עם יחסי ציבור. אבל זה לא שלא אהבתי את הסטלה מהחבית ששתיתי לפני חצי שעה. ריחמתי עליה. Perfection has its price, כך הסלוגן, אבל תמורת עשרים ושבעת השקלים ששילמתי על החצי שלי קיבלתי משהו מביך. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.
בריו 66 במזרח יהודה המכבי מוכיח את נכונותן של שתי קלישאות:
1. Location, Location, Location – המיינסטרימיות הרדיקלית שניבטת מכל פינה בו לא היתה עוברת באף שכונה אחרת בעיר. אולי בכפר סבא או בשוהם, אבל לא בתל אביב
2. Beggars can't be choosers. רצינו לשתות, לא התחשק לנו כלום מההיצע המכובד שבמקרר, השופלנד לא ממוזג וברחוב ועקב סוגיות אורתופדיות לא רצינו לצאת מהרדיוס. לא היתה לנו ברירה.
אז נכנסנו. התיישבנו על הבר. קיבלנו את התחושה הזאת של קליניקה של רופא מושחת במיוחד – מהסוג שבחדר ההמתנה שלו מעמדים של ברושורים של ויאגרה ובוטוקס ובמשרד עצמו עכבר למחשב של ציפרלקס, ניירות מרשם של אופטלגין ותבליט של מערכת העיכול מתנת אומפרדקס Z. הכל שם ממותג. הכל. מצתים של בושמילס, מבצעים ממותגים של ג'ק, עיצוב לא אישי בעליל. היית מצפה ממקום כל כך ממותג שיגיש את הבירות בכוסות ממותגות. ולא מדובר בבירות עלומות – מדובר בבירות של מב"י, חברה שתועמלניה, סליחה, אנשי המכירות שלה, שמחים לתפקד כועדת קישוט בכל הזדמנות. אבל לא. הזמנתי כאמור סטלה, החשאי שלצידי הזמין ויינשטפן – בירת חיטה. השקנו לחיים בכוסות זהות. כוסות אבאים כבדות, עבות שפה ובעלות ידית אחיזה. כאלו שמחרבשות את חוויית השתיה ואת הטעם של הסטלה ויותר מכך – של בירת החיטה.
שתינו. סבלנו. לא כיף לשתות בירה קלילה בכוס כבדה. לא כיף לשתות בירת חיטה בכוס שלא מיועדת לקלוט את ראש הקצף שלה. אולי זה הרגל, אולי זה סנוביזם. יתכן שבמקום אחר הייתי מבליגה ולא מתבעסת, אבל במקום כל כך מסחרי ומלוקק, שכנראה יש לו הסכם בלעדיות עם מב"י (כל הברזים שלהם וכמעט כל הבקבוקים), זה אך טבעי לצפות לכוסות הנכונות.
כששילמנו את החשבון שאלתי את הברמן למה לא משתמשים בכוסות ייעודיות. עזבו ממותגות – ייעודיות. הוא אמר שפעם הם השתמשו בכוסות מיוחדות – אני יודעת, לרגע אפילו הכרזתי על הבריו בתור הבר השכונתי, ר' הקלישאות הנ"ל – אבל לפני כחצי שנה הם עברו לכוסות אחידות. כשהערתי שהכוסות מקלקלות את הבירה הוא משך בכתפיו, הקטין ראש, אמר שהוא רק הברמן ושלח אותי לדבר עם הבעלים. שטחתי את טענותיי בפניו – שהכוסות האלו מקלקלות את חוויית השתיה (באופן הבסיסי ביותר; אם לשתות שימאיי בכוס של לף זה מצחיק, לשתות סטלה ו-ויינשטפן בכוסות של אבאים זה עצוב). תגובת הבעלים: זה מה יש.
אה, לסטלה היה טעם של מים. שתיתי סטלה בחיים שלי. לא, אני לא אוהבת את הבירה הזאת. לא, לא הייתי מזמינה אותה לולא הייתי צריכה לסמן עליה וי במשימה. היא לא טעימה, אבל היא לא מים. מי מתחזק שם את הברזים? גם הויינשטפן היתה אנמית מתמיד.
אני אומרת, שזה הזמן להשמיד בשנית את בית חשמונאי. נשבר מאסון יהודה המכבי, שמתבטא בבתי קפה זכיוניים ומזוהמים ובבר יקרן עם מיכה שטרית ושידורי ספורט ברקע ובירות דלוחות שנמזגות רע. אבל אין סיבה לדאגה – יהודה המכבי והבריו עמוד יעמדו. ר' הקלישאות הנ"ל.
סליחה, סטלה. אני מקווה שמנהל המותג שלך יגיע לבלוג הזה ויקח את הבזיון לתשומת ליבו. Perfection has its price וזה.