חוצפה ישראלית

הזמן: שני בערב
המקום: סלון ברלין, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתה: מכבי(עמ' 189)

ה-Delirium Cafe הוא תחנת חובה של כל חובב בירה המבקר בבלגיה. קומפלקס ענק, צפוף ורועש שגדולתו  בתפריטו: 2004 סוגים שונים של בירות, שנספרו בזמן ביקור נציגי ספר השיאים של בירה במקום לפני מספר שנים. התפריט של המקום הוא חוברת עבת כרס, עם מספר עמודים גדול יותר מזה של קטלוג איקאה (מישהו קיבל השנה ויכול לנדב לי? נראה לי שהדוור הפסיכופת שלנו העלים את החוברות בכוונה) ובו, לפי ארצות וסגנונות, מככב אוסף הבירה שמאושפז בחדרי הקירור הענקיים. כמו הפרובינציאליים הטובים שאנחנו, עוד לפני שחיפשנו את הבירה הבלגית אותה נלגום במקום, חיפשנו בקדחתנות את הנציגות הישראלית. מצאנו. שתיים. הראשונה היא Simcha Beer, שמיוצרת בחמניץ, מקום שאולי נשמע כמו שם של שכונה בבני ברק, אבל הוא למעשה עיר די מגעילה במזרח גרמניה (פעם ישנו שם. סניף של איקאה מהווה את האטרקציה הגדולה של המקום). השניה – מכבי. ברגע הזה הבנתי את הכוונה מאחורי סלוגן האייטיז "בעולם קוראים לזה חוצפה ישראלית". באותו תפריט, בין בירות_____ מגרמניה, בוטיקים בלגיים והתפריט ההיסטרי של הHoppy Loft, הקומה העליונה של הדליריום בה מוגשות עשרות בירות כשותיות ממבשלות אוונגרדיות מרחבי היבשת ומארה"ב. אי אפשר שלא לתהות מי לעזאזל שותה מכבי במקום כזה (למען הסדר הטוב, התפריט של הדליריום מלא בנציגויות זרות רבות לא מזמינות כלל וכלל. KEO הקפריסאית, לדוגמא).

קיר מצופה בבקבוקי דליריום בדליריום קפה

את מטבעות האירו שלנו הוצאנו על בירות בלגיות באותו ערב, זולות יותר מה7 אירו שבקבוק של מכבי עולה. בכל מקרה, זאת בירת הייצוא מס' אחת של ישראל, לפי ויקיפדיה וטמפו כאחד, אבל ככל שהחך הישראלי הלך והתעצב עם כניסת שחקנים חדשים לשוק, נראה כי סר חינה בעיני הנייטיבס. לפני כשנתיים, במילותיהם של אנשים שגולשים באתר ICE, המותג עבר מתיחת פנים, שכלל שינוי מתכון ולוגו. מהתווית הוסרו איורי המדליות בהן היא זכתה בתחרויות בשנות ה-70, שכילדה הייתי בטוחה שהן קשורות לזכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה,הפונט שונה והמראה נקי יותר. במקביל, נערך קמפיין הטמעה שהריח והרגיש כמו התחייה מחדש של Pabst Blue Ribbon, בירה אמריקאית זולה שזכתה לעדנה מחודשת ואירונית-משהו בקרב היפסטרים: תחרות צילומי שפמים בבלוג אופנת רחוב מחד, מכבי הום טור מאידך ונוכחות בולטת של ברזים בפאבים מעופשים מסוג הפרוזדור כתוספת שתופסת.

מהדורת רטרו של בירה מכבי שהושקה בתדר לפני מס' חודשים. באופן אירוני, הבקבוקים החדשים מוצלחים יותר.

אז למרות שיש לנו בקבוק מכבי במקרר (אחד מהנ"ל), החלטנו לשתות את הבירה בפאב תלאביבי היפסטרי מהסוג שאנחנו מדירים את רגלינו ממנו בדרך כלל. די אירוני, בהתחשב בעובדה שהחלטנו לחסוך ולצמצם ביציאות לא הכרחיות. אתמול, לפני שביקרנו את סבתא, עצרנו בתחנה של רחוב רש"י וקפצנו לסלון ברלין לבירה. נפלנו על הHAPPY HOUR, אחד המשתלמים בעיר (15 ש"ח לחצי!), הצטופפנו בפינה בנסיון להתחמק כמה שיותר מעישון פאסיבי שעודד ע"י המקום בצורת מאפרות מאולתרות מתחתיות הייניקן שמונחות על הדלפק, כירסמנו שקדים במים וארעבס על חשבון הבית ושתינו. הריח של מכבי אופייני לפילזנרים. מה זה אופייני? שאלה טובה. קצת לתת, קצת כשות, קצת מהכל ובעיקר חלש. הטעם, אנמי, מריר מעט. לא משהו לכתוב עליו הביתה או להמליץ למבקר בדליריום להזמין. ובכל זאת, לקראת אמצע הכוס הבנתי משהו לגבי הטעם של בירה מכבי, לגבי ההגדרה המדוייקת שלו, מבחינתי, לפחות: טעם פרימורדיאלי. הטעם הראשוני, שהגדיר לחושים שלי מה זה בירה: משקה מר עם קצף שאבא שותה ונותן לי לטעום אי-שם בסוף הסבנטיז. האנטגוניזם להיפסטריות עדיין שריר וקיים, חוסר ההבנה מה העולם מוצא בבירה הזאת, כשמטר מסלון ברלין, בפראג הקטנה, נמצאות דוגמאות נהדרות לז'אנר עדיין לא נפתר, אבל כמו עוגיית מדלן שטעמיה דומיננטיים יותר בתאי הזכרון מאשר על הלשון, כך גם מכבי, בירה בינלאומית.

לעוף על הצבים

הזמן: צהרי שישי
המקום: השולחן הארוך במבשלת אלכסנדר, אזור התעשייה עמק חפר
השותים: החשאי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:אלכסנדר אמברה (עמ' 33), אלכסנדר בלונד (עמ' 34), אלכסנדר בלאק, אלכסנדר גרין

אז חזרנו מנתניה, הלכנו לישון, קמתי, נסעתי ללימודים וב11:15 החשאי והילדה השוודית המתה אספו אותי. כביש 2, כביש 4 ובחזרה לעמק חפר, אבל הפעם לצד המערבי. אם בלילה הקודם היינו במערב הפרוע, הרי שבשישי הגענו לציוויליזציה, למבשלת אלכסנדר, שמציעה למבקרים בירה וסיורים. הסיורים עולים 25 ש"ח ונמשכים כשעה. שלושתנו הסתובבנו במבשלות ושמענו איך מכינים בירה יותר מפעם אחת, אז החלטנו לוותר ולקפוץ ישר למים עם הלתת והכשות.

מבשלת אלכסנדר מייצרת ארבעה סוגי בירה: הבלונד והאמברה שמופיעות בספר ומוגשות בערך בכל מסעדה תל אביבית שמכבדת את עצמה, הבלאק – בירה מסוג פורטר – ואלכסנדר גרין, בירה מסוג IPA שמאז שהחשאי ואני חזרנו מבלגיה שמענו עליה תשבוחות והשתפכויות מכאן ועד נחל התנינים.

הבחנו בשני ברזים, אבל הם לא היו מחוברים לחביות. הבחורה בכניסה הבטיחה לנו שזאת אותה בירה בבקבוק ובחבית, שבבירת בוטיק לא מפוסטרת אין הבדל בין בקבוק לחבית. הזמנו בקבוקים ב15 ש"ח האחד.

שישיות של מלכות הכיתה למכירה

סיבוב ראשון

התחלנו עם הבלונד, האמברה והבלאק.

הבלונד, כשמה כן היא. זהובה בהירה, שקופה וצלולה. הריח – פרחוני קמעה. הטעם – עדין וקצת מריר. הגוף – קל. הסיומת – קצרה.

האמברה האדמונית קצת יותר מרירה – אפשר להרגיש בה את הלתת. גם כאן הרחתי, בקושי, פרחים. גם היא קלת גוף וקצרת סיומת.

הבלאק מתוקה, מריחה מקולה וקרמל, שטוחה ונחשו מה? אכן, בעלת סיומת קצרה.

יש השקעה בבירות של אלכסנדר. רואים את זה במיתוג, בהפצה וגם בבירות עצמן. הן לא מפחידות ולא מאתגרות וזאת לא ביקורת. אם אני הייתי שמה מיליוני שקלים על מבשלה לא הייתי בונה על שלושה בירגיקס מתל אביב שיסדרו לי את הROI. אולי הייתי בונה עליהם שישכנעו את הדודים/ אבאים שלהם לנסות לזנוח את הטובורג-קרלסברג-גולדסטאר לטובת בירת בוטיק ישראלי. אולי. לא יודעת מה הקטע של אבא של השוודית, אבל אבא שלי חובב בירות מנזרים ובמרתף ביתו של אבא-חשאי יש סטוק מכובד של אביר האלה.

אבל, וזה אבל חשוב, קברניטי אלכסנדר לגמרי יכולים לבנות על הבירגיקס מתל אביב שיימרחו על האלכסנדר גרין. לא יודעת על מי חשבו כשהחליטו שם להתנסות בIPA הרדקוריסטית, עם ראש קצף מכובד, ריח אשכוליתי אהוב, מרירות כמעט אופנסיבית וסיומת מכובדת, אבל תחשיבו אותי כקליינטית.

עוד מזה, בבקשה!

ותיקי הבריגנדה

הזמן: חמישי בלילה
המקום: מרפי'ס, יכין סנטר נתניה
השותים: החשאי שלי ואני
הנשתה: Brigand  (עמ' 87)

בדיוק שניה לפני שכיביתי את המחשב ויצאתי לדרך לאירוע המבשלים הביתיים של בת חפר, הגיע מייל מאורן, שכותב את הבלוג בירה ועוד, ובו מידע יקר ערך: במרפי'ס בנתניה מוזגים בריגנד מהחבית. בריגנד זו עוד אחת מהבירות שבזמן האחרון אנחנו לא מוצאים על המדפים באזור והתזמון של המידע היה לא פחות ממושלם.

אז נסענו לעמק חפר, אספנו את חברי היקר לעבודה שעבר לאזור לפני חודש ושמנו פעמינו לפסטיבל המבשלות המשפחתיות של בת חפר שנערך בפאב הרוב רוי ביכון. אל תחפשו את יכון בויקיפדיה, אין ערך שנכתב על המקום. גם על המפה קשה עד בלתי אפשרי לצוא את המקום. החשאי ואני תמיד מעדיפים דרכים צדדיות ומשובשות, בארץ ומחוצה לה. למה לנסוע בכביש חד-מספרי כשבמקביל/ אלכסון אליו "סלולה" דרך ארבע-מספרית? אבל בהשוואה לכביש שמוביל ליכון, סוג של צומת שבה נמצאת בריכת השחיה האזורית, תחנת כיבוי אש ואיזושהי פניית עפר שמובילה לפאב, דרך 8967 על גבול לבנון היא כביש בינעירוני מרווח וסלול היטב. הגענו לרוב רוי אחרי שני סיבובי פרסה. הפאב היה עמוס ולהוציא שני אנשים בדיוק, לא הכרנו אף אחד וזה נחמד – במקום עוד אירוע בירה היה במקום אוירה של פאב מקומי, מפגש חברתי וחשיפה של אנשים שפחות קשורים לבירות ביתיות ולפעילות שמתקיימת בקהילה.

היו במקום 4 מבשלות ביתיות. מבשלת MaiBEERovicz הותיקה מכולם, שלאחרונה החלה לבשל גם באופן מסחרי, היתה, מבחינתי, מסמר הערב, עם מבחר גדול יותר של בירות ועם נסיון שמתבטא בתוצרים: בירות מאוזנות יותר, עם טעם  מובחן.  שלושה מארבעת המציגים הגישו IPA אשכוליתיות-אמריקאיות מהסוג שאני אוהבת. בפאב עצמו מגישים בירות של נורמן פרמיום מבקבוקים ובירות של טמפו מהחבית, כולל אביר. ד"ר בלוז ניגן קלאסיקות אמריקאיות, כולל Mamas don't let your babies grow up to be cowboys: אוירת Bluez, Brewz and Booze של יישוב ספר, איזה כיף שבאנו.

החזרנו את חברי היקר לעבודה הביתה ובדרך לציוויליזציה עצרנו במתחם יכין בנתניה כדי לשתות את הבריגנד. בתפריט של המרפי'ס רשום "קסטיל בריגנד", אבל לאחר תחקור של המלצרית ("אז הקסטיל בריגנד מוגשת בגביע עם תמונה של ארמון?") ועבודת בילוש מתוחכמת (ללכת לבר ולהסתכל על הברזים) הבנו שמדובר בבריגנד-בריגנד. שום קסטיל, שום ארמון, רק התוית התמוהה בעולם, עם צילום של מישהו שמחופש, מסתבר, ללוחם פלמי, חמוש בזקן מטונף, קשת וחץ שמכוון לקונה התמים שהחליט לסטות מגזרת הגולדסטאר ולהסתכן בשתיית בירה בלגית.

החשאי הזמין בוסטון לאגר של סמואל אדמס ואני קיבלתי את הבירה שלי בכוס ממותגת וגבוהה, שאיפשרה ליצור ראש קצף יפה ובועות פעילות. הרחתי דבש, קרם ידיים וטיפה דובדבנים ובפה התפשטה מרירות עדינה. הגוף של הבירה קל, היא מגוזזת במידה והאפטר שלה קצר, תפוחי ולא מרשים. בהחלט פחות קטסטרופלית מה-Brigand IPA, אבל אפשר לוותר גם על זאת.

סתמי את אפך, נערה.

הזמן: אתמול, לפני שכתבתי את הרשומה הקודמת
המקום: כרגיל, בבית
השותים: אני והחשאי
הנשתה:  Kasteel Blond (עמ' 286)

בדף הפייסבוק של הבלוג מופיעה תמונה שלי מטיול הבירה שלנו, שותה וסותמת את האף. התמונה צולמה בבר-מסעדה מרהיב ביופיו אך לא נחמד במיוחד בשם Elfde Gebod. הזמנתי בירה לא טעימה. החשאי, אדם רציונלי, חשב שההתמודדות הראויה עם המחדל תהיה להזמין בירה אחרת, אבל אני גמרתי אומר לגמור את הבקבוק. מזגתי את הנוזל לכוס, סתמתי את האף, חסמתי כל רצפטור שהיה בסביבה ושתיתי עד הסוף. אם הייתי נזכרת בטיול שלנו אתמול בערב, אולי היה קל יותר לשתות את הקסטיל בלונד, שהוצאה בחוסר חשק מהמקרר.כך היו נחסכים מאיתנו ריחות סתמיים של ענבים וגראפה ובעיקר טעם חמוץ מעצבן.

לא דובים, טובורג.

הזמן: שלישי בערב
המקום: רחוב חנקין ברחובות, מחוץ לקמפוס הפקולטה לחקלאות
השותים: אני והחשאי, הצופה – פרנק זעתר.
הנשתה:  Tuborg Green (עמ' 144)

אתמול החשאי אסף את פרנק זעתר מדרך נמיר ואז שניהם פגשו אותי באבן גבירול פינת לסקוב ונסענו לדרום הרחוק להופעה של לא דובים במועדון הסטודנטים של הפקולטה לחקלאות. כן, רחובות זה הדרום הרחוק. בגוגל מפס הפנימי שלי ערד ודימונה קרובות ונגישות יותר מעיר המדע והגת. כיוון שנסענו רחוק הצטיידתי בשתיה, טובורג גרין מהפיצוציה. עוד לא הספקתי לשחרר את פקק הנצרה וכבר מצאנו את עצמנו בשערי הקמפוס. כולה 20 דקות נסיעה. די מפתיע. די מפתיע שהופתעתי, בהתחשב בעובדה שזאת לא הפעם הראשונה שלי באזור.

עמדנו להכנס לקמפוס והשומר בשער הסתכל עלינו במבט קצת מפוקפק – אנחנו, שלושה חננות שלא היו שורדים במשחק ידידות בין הפועל מרמורק למכבי שעריים, העדפנו לא להכנס בשערי מוסד חינוכי עם בקבוק בירה באמתחתנו. כן, זאת רחובות, אבל סדרות קולג' אמריקאיות קרובות אלי יותר מהשנה שאותה העברתי במעונות של האוניברסיטה העברית, אז הורדנו את הבקבוק בבחוץ, דקה ורבע בערך. החשאי היה במצב רוח נדיב ודאג שאשתה את רוב הבקבוק.  לאגר סטנדרטי שנלגם ישר מהבקבוק, וכותבת הבלוג איננה קהל היעד שלה וזה בסדר גמור.

ההופעה, אגב, היתה מגניבה לגמרי. אם אתם לא נמצאים ברגע זה ממש במועדון ההוא ליד המנזר בתל אביב, אז פספסתם את סיבוב ההופעות, אבל אתם לגמרי יכולים להאזין לשירים, להוריד את המוזיקה ואף לרכוש את הדיסק בבנדקאמפ של לא דובים.

היי, מישהו מאנשי השיווק של טובורג קורא אותי? אני מחפשת בנרות בקבוק של טובורג 6. תוכלו לעזור?

 

אופטימיות זהירה

הזמן: זמן גיא פינס
המקום: כאן
השותים: אני והחשאי
הנשתה:   Floreffe Tripel (עמ' 269)

שוב שתיתי היום בשיטת האלימינציה ובחרתי את השושנה היחסית מבין החוחים שמככבים במקרר שלי. חודש וחצי, 39 בירות, ולדעתי אחוז הבירות הגרועות/ מאכזבות משתווה לאחוז הבירות הטובות, רק שנכון לעכשיו אין אצלי במקרר שימאיי או סט. ברנרדוס. רק חוחים ונכון ללפני שעה גם פלורף טריפל, שגם היא לא כזאת שושנה, בהחלט לא ביחס לדאבל, שנעמה לי מאוד. יש בריח שלה פירות תוססים ותותי שדה, מאלט ומרירות בפה, אבל שומדבר מיוחד. מילא.

נורמן פרימיום פרסמו היום את רשימת בירות החורף שלהם, שחוץ מהרבה בירות שנסקרו כאן וייסקרו כאן בחודש וחצי הקרובים, כוללת גם ווינטר אייל של ברוקלין. יש לי הרגשה שלא ישעמם לי בינואר.

לילה טוב.

הזמן: מוצאי שבת
המקום: הסלון
השותים: אחי הקטן והמצוין ואני
הנשתה: Timmermans Kriek (עמ' 153)

העליתי רשומה, שטפתי כלים, סיימתי את שיעורי הבית בסטטיסטיקה, התחלתי להעתיק את הטיוטה על נייר יפה, הבנתי שלא באמת קלטתי את הקטע של סטיית תקן, התחרפנתי ואז אחי הקטן והמצוין קפץ לבקר ולאכול מהנזיד. וואו. הנזיד הזה. אם הוא לא היה שלי, הייתי נותנת את בכורתי תמורתו. תכל'ס, אני מוכנה לתת את בכורתי בחינם למי שמוכן לשלם על ההובלה.

הוא אכל נזיד, אני פתחתי בקבוק של טימרמנס קריק. בהתחלה חשבתי לקחת למביק אפרסקים, אבל דובדבנים מתאימים יותר ליום החורפי-מדי הזה. הזמנתי את אחי הקטן והמצוין לשלוק והוא זיהה ישר את הדובדבנים. היה לו נחמד. היה לי סביר. אני חושבת שהיא היתה מעודנת יותר וחמוצה פחות מהסנט לואיס ששתינו בשבת שעברה.

הולך להיות שבוע עמוס שבסופו מחכה פסטיבל בירה של מבשלי בת חפר בפאב רוב רוי, שזה איפשהו בעמק חפר.  יש איוונט בפייסבוק. בואו. לא מכירה את שאר המבשלים, אבל מייבירוביץ' יהיו שם ואם יימזגו הIPA והדופלבוק שלהם יהיה לי כיף.

חג האסיף*

 

הזמן: שבת
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתים: אסיף אדמונית מסקרנת (עמ' 38), אסיף בלונדה פרועה (עמ' 39), אסיף ברונטית לוהטת (עמ' 41), אסיף שחרחורת מפתיעה

לא נעלמתי. אפילו שתיתי ואפילו שתיתי בירה, אבל היות והבירה, טוב, בירות ששתיתי, לא כלולות בספר, לקחתי פסק זמן שהוקדש לניקוי ראש. היום פיציתי וסגרתי פערים עם ארבעת הבירות של מבשלת אסיף מרמות נפתלי, שליוו את שני הנזידים השונים שהחשאי הכין. שניהם טבעוניים, שניהם עם השרייה של נתחי סויה בשלנקרלה. זה יום מעולה לטעימת רוחב. ממילא אין חשק לצאת החוצה ולעשות יותר מדי.

עם הנזיד הראשון שתינו את בירת החיטה ואת האייל הבלגי הכהה והחזק, ה"בלונדינית" וה"ברונטית" בשבילכן ולנזיד השני התלוו ה"שחרחורת" – פורטר והאמבר אייל, "אדמונית". אני לא יכולה שלא לחשוב שלמבשלת אסיף יש מזל גדול שאין בירות בצבע לבן/ אפור/ כסף (נו, איפה הבירגיק שיפנה לבירה אפרפרה?).  כסופה מהממת? שיבה סקסית? דווקא נשמע לי מגניב.

בכל מקרה, הברונטית, בסגנון בלגי, היא כבדה ומתקתקה, עם שוקולד וקרמל באף ואפטר שקצת חורך את הגרון. לא ממש נפלתי ממנה, אבל לשמחתי הבירות האחרות הלכו והתשפרו. הרבה זמן לא שתיתי בירת חיטה וזאת של אסיף חביבה למדי. היא יחסית שקפקפה, מוגזת מאוד ויוצרת ראש קצף ענק. באף פגשתי בריח קל של בננה וגם באפרסק ובפה – מתיקות וחמצמצות. היא מחליקה בגרון והגזים שבולטים כל כך במראה, לא כל כך מורגשים בשתיה.

אמבר אייל זה אחד הסגנונות החביבים עלי. זאת של אסיף היא בעלת צבע חום אדמדם וריח שיש בו גם קצת יין וגם קצת פרחים. הטעם של הבירה קלילת מריר ומרענן והיא כמעט ללא סיומת. השחרחורת זאת הבירה האחרונה ששתיתי, סליחה, שאני שותה – יש עוד נוזלים בכוס שעל שולחן הכתיבה שלי, ליד שיעורי הבית החצי-עשויים.

על החולשה שלי לעשן ועישון כתבתי לא פעם בבלוג והפורטר של אסיף מפנקת אותי כראוי, עם ריח מעושן מאוד שיש בו קצת צמיג שרוף ועץ, מרירות עדינה (ועשן!) בפה וסיומת של עשן(!!) בחלל הפה. כיף גדול.

לנושא אחר, שקצת קשור וקצת לא קשור: לשופר השלטון ישראל איום יש לפעמים יציאות טובות, כמו למשל הכתבה על אתר בייגלה, מיזם שמסתבר שיש בו יותר חורים מפרעצל שמיניות, שפורסמה אתמול והסעירה כמה אנשים. אני לא מכירה את בייגלה. קראתי איזה ראיון עם הזוג שעומד מאחורי המיזם, בפייסבוק אני נתקלת מפעם לפעם במודעות בתשלום שמספרות לי שיש לדף כבר 34 אלף לייקים ובטח מתישהו נכנסתי לאתר, אבל אף פעם לא טרחתי להתעמק (כבר עשיתם לייק על הדף של קוראים ושותים? לא? איך תוכלו לצחוק מתוצאות החיפוש הביזאריות שאני מעלה לשם מדי שבוע?); אני צמחונית, אז ארוחות שרימפס לא ממש מדברות אלי ואירועי אוכל המוניים לא קונים אותי.

בכל מקרה, הכתבה הזאת שוב מעלה את סוגיית הקשר הבעייתי שיש בין אנשים שכותבים ב"אינטרנט" לאנשים שרוצים למכור משהו ושאמרו להם ש"האינטרנט, זה מה שהולך היום".

נחמד לי שהבלוג הזה נעלם, בגדול, מעיני היחצ"נים. בקטן, האינטראקציה שלי עם אנשי המקצוע הסתכמה עד כה במייל תלונה אחד ובשתי תגובות נאצה שהסבו נזק גדול יותר למגיבים מהרשומה עצמה.  אני מרוויחה יפה, לא מספיק בשביל לקנות בית, אבל יש לי מספיק כסף כדי לממן את הרגלי השתיה שלי, דבר שמאפשר לי לתת דין וחשבון לעצמי ולעצמי בלבד, ללא חשש שיפסיקו להזמין אותי לווראבר ולוואטאבר. את הליטופים לאגו אני מקבלת ממספר הכניסות לכאן ומתגובות של קוראים, ולצורך האספקט הזה בחיים שלי, זה לגמרי מספיק.

יאללה, אני מתפנה עכשיו. היום עוד לא נגמר ואולי נספיק לשתות עוד בירה.

*הרשומה מוקדשת למי שכמוני מחכה בציפורניים כסוסות ליציאת הספר השלישי בסדרת משחקי הרעב. זמורה ביתן, מה נסגר אתכם?

החיים הנסתרים מעין

הזמן: רביעי בערב
המקום: בבית
השותים:  שנינו
הנשתה: Leffe Vieille Cuvee (עמ' 181)

מאז שהבלוג נפתח, במרץ האחרון, פרסמתי 148 רשומות. כמה פעמים בשבוע אני פותחת את חשבון הוורדפרס ומקלידה. זאת חוויה די אינטנסיבית, לתעד באובססיביות כזאת, והתיעוד האובססיבי עלול להטעות ולהשלות את הקוראים שכל חיי פרושים עלי מסך. אז זהו, שלא ממש.

החיים שלי די ממוסכים.

אני אפילו לא כותבת על כל הבירות שאני שותה.

הנה, על הביקור האחרון בג'מס בכלל לא תכננתי לכתוב. זה קרה לפני כמה ימים, כשהשמש זרחה, לפני שהגשם תקף את ציר ז'בוטינסקי, כשחבר בירה ושותף שלו הגיעו לקריה היפהפיה וסימסו לי להצטרף לצהריים. לתפודים שאכלתי ציוותתי פילס זהוב שהריח מלתת טריה והכרזתי שאני נמצאת בתקופת לאגר. חבר הבירה התבונן בי בעין עקומה, תמה על ההצהרה. זאת בדיוק התקופה לאיילים כבדים ומחממים, הוא אמר. בטח משכתי בכתפיי או משהו. לבשתי טי-שירט קצרת שרוולים באותו צהריים. החורף עדיין לא התחיל.

ואז הוא התחיל.

ואתמול חזרתי הביתה והתעלמתי מהלאגרים ומבירות הפירות שחייכו אלי מהמדף התחתון במקרר. הוצאתי בקבוק של לף וייל קווה והשארתי אותו על השיש בזמן שהתקנתי ארוחת ערב. שיתחמם קצת. בלאט, כבר חורף.

הלף וייל קווה, שקנינו בסניף של רמי לוי, הוא שקוף, צבעו חום כהה וראש הקצף שלו פצפון. יש לו ריחות של וניל ומסטיק וגם קצת של יסמין. בפה הוא מתקתק ואלכוהולי, אבל במידה סבירה. התחושה בפה מעקצצת, הנוזל מחליק בגרון והטעם משתהה על הלשון וזה נחמד.

לא דובים, גולדסטאר.

הזמן: שלישי בלילה, בשעה שכבר צריך לישון
המקום: האוזן בר בתל אביב, שסו"ס אוכפים את חוקי העישון
השותים:  החשאי ואני. לידנו גיסצעיר, מולנו על הבמה אחי הקטן והמצוין, משיק ביחד עם חבריו, הלא הם לא דובים, את אלבומם הראשון, בעזרת הנשים.
הנשתה: גולדסטאר (עמ' 94)

קיוויתי שבאוזן בר מחזיקים חביות מגזרת הגינס-ויינשטפן-סטלה. זה היה מעלה את הסיכוי לטובורג ירוק בבקבוק ולמחיקת בירה נוספת מהרשימה. הסיכוי די גבוה, בהתחשב בעובדה שמבשלות בירה ישראל חולשות על נתח נכבד מהשוק (כך זה נראה בעיני הבלתי מזוינות), אבל כשראיתי את קולקציית הברזים של טמפו, החשאי ראה רשומה נוספת בפרוייקט הגולדסטאר. הכוונה המקורית היתה לשתות גולדסטאר בברזים "מיתולוגיים", כמו מעיין הבירה בחיפה, המוזה בערד או אצל מתי המקלל, אבל רשומה על הגולדסטאר באוזן בר תוביל גם להשתפכות על לא דובים, הלהקה שבה אחי הקטן והמצוין מנגן, ועל כמה שהם טובים וכמה שכדאי לכם לנסוע לראות אותם ביום חמישי בחיפה או בשלישי הבא ברחובות (הנה דף איוונט בפייסבוק עם פרטים)

שתיתי שתי כוסות, האחת זכוכית, השניה פלסטיק כי ההופעה עמדה להתחיל כשהזמנתי. החבית חדשה והבירה טריה, אבל טמפרטורת ההגשה באוזן בר נמוכה מדי ומשתקת את בלוטות הטעם.

ועד שאחזור לשתות גולדסטאר במקומות מרגשים, או לחילופין, עד שיזדמן לי לשתות את כל מבחר הבירות של מבשלת הדובים, הנה יוטיוב של האנגלים באים: