
למען יראו וייראו
הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואני ושלושה חברים אמיצים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה והילד השוודי החי
הנשתים: באטרפליי בלונד (עמ' 50), באטרפליי סאנסט (עמ' 52), באטרפליי בראון (עמ' 51)
יש דברים שכדי להתמודד איתם חייבים קבוצת תמיכה והטעימה של אתמול נכללת בתוכם. כבר שתינו את הבירות של בטרפליי, החשאי ואנוכי. לפני שנה, ביום בו פרצה השריפה בכרמל, מצאנו מארז בחברה הסקוטית (על השריפה בכרמל למדנו בפאב עמירם, שם התיישבנו אחרי הרכישה. שתיתי תה. הייתי חולה ביום ההוא). לא שמענו שומדבר על המבשלה קודם לכן, פשוט שמחנו לנסות בירת בוטיק ישראלית חדשה, למרות העיצוב הלא מבטיח שנראה כמו תרגיל מיתוג סדרת יין של סטודנט שנה ג' בשנקר.
היה לא טעים.
בפעם השניה טעמנו באטרפליי באירוע בשר המשקאות ברמת גן. זה כבר היה אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג והבירות שוב היו לא טעימות, אבל בגלל שאחד מהחוקים הלא כתובים של הפרוייקט הוא להמנע מכתיבה על בירה שנלגמת בפסטיבלים ובגלל שהחוק הלא כתוב שלי הוא לתת לבירות, במיוחד לבירות ישראליות, נסיון שני ושלישי, לא כתבתי עליהן.
ובכל זאת, הרושם הרע נשאר.
אז חיכינו חיכינו, דחינו, דחינו ואתמול אספנו מתנדבים אמיצים, שאם את כל הבירה שהם שתו עד היום היו שופכים לכנרת, בעית המים של ישראל היתה נפתרת וטבריה היתה טובעת כבונוס.
פתחנו בשני בקבוקים של בטרפליי בלונד, "בירת אייל בהירה, קלה ופירותית עם טאץ' בלגי". הראשון נקנה ע"י החשאי לפני כשלושה שבועות בחברה הסקוטית עם תאריך תפוגה לאפריל 2012. הנוזל נמזג לחמש כוסות וכל אחד מהמסובים קיבל נוזל בצבע אחר. אצלי – צלול. אצל איש הבירה – עכור. אצל שלושת האחרים – משהו בטווח. המכנה המשותף – היעדר גיזוז לחלוטין.
ריח וטעם זה דבר סובייקטיבי וכל אחד קולט משהו אחר, אבל כולנו קלטנו שמשהו רקוב בממלכת הגליל – הבירה מקולקלת. הרחתי רכז של משהו, לא הבנתי מה זה עד שהמשכנו לבירות הבאות וקלטתי: מרמייט! כן, ממרח השמרים האוסטרלי, עכשיו גם בבירה. היתה הלימה בין הריח לטעם ולסיומת – הכל שידר קלקול קיצוני ולא מובן בכלל, לא בשביל בירה בת 8 חודשים ולא בשביל בירה בת שנתיים. מישהו אמר שהיא איבדה כל צלם בירה וזאת ההגדרה הקולעת ביותר לנוזל הזה.
הבלונד השניה הגיעה מהמבשלה לפני כחצי שנה. כאן כבר יש גיזוז, מעט, אבל קיים, וגם מעט קצף בצבע חום עכור ומדכא. הריח – דבש מתקתק ולא נעים. הטעם – מריר-מתקתק, שטוח ולא טוב והמרקם דליל ולא בירתי בכלל.
מהבלונד עברנו לסאנסט, "בירת חיטה כהה לא מסוננת בסגנון בווארי מסורתי". אם בית המשפט בנירנברג של 1936 היה נתקל בבירה הזאת הוא היה שופט אותה על חילול טוהר הגזע. לבירת חיטה בווארית סגנון מובחן, שמי שעוקב אחרי הבלוג (או סתם מי שיצא לו להזמין ויינשטפן/ פאולנר בפאב) כבר אמור להכיר: בננה, מסטיק, ציפורן וכו'. מרמייט בהחלט לא אמור להיות בבירה הזאת. גם לא ראש קצף מינימלי בצורה של פטריה אטומית. חמוצה, שוב לא מוגזת.
בנקודה הזאת החשאי פינה את המרקקה שהתמלאה והביא בקבוק מים נוסף.
חתמנו את החלק הזה של הערב (שהמשיך עם פיצויים: IPA חדש של לאפינג בודהה שהילדה השוודית המתה הביאה, Vicaris Tripel מבלגיה וBrewdog Trashy Blond מהמקרר) עם באטרפליי בראון, "בירת אייל כהה בצבע חום-שחור, בסגנון אנגלי עם נגיעה בלגית, בעלת טעמי קרמל המופקים כתוצאה משימוש בלתתים קלויים, ופירותיות קלה הנובעת מהשמרים הבלגים. בירה חומה, שוב בלי ראש, ריחות סבירים (אם כי לא טובים) של חמאה, קפה, בירה שחורה וקלייה וטעם של בירה שחורה שנפתחה וישבה במקרר שבוע. שטוחה לגמרי. לפחות הסיומת היתה קצרה.
אם יש טעימה שהכעיסה אותי זאת הטעימה הזאת. הבירות האלו מקולקלות. ריח לא טוב שבקע מבקבוקי קוקה קולה גרם לחברה לאסוף אצוות שלמות של קולה ומוצרים נוספים, אבל את באטרפליי כנראה שותים ושותקים. אני לא הראשונה שקולטת שמשהו לא טוב קורה בממלכת הפרפרים (עידו גלאון מהבלוג התוסס כתב על כך ביוני וכך גם יובל הימן בNRG. לעומתם, שגיא קופר כתב בנובמבר 2010 ביקורת חלבית באופן לא מובן בYNET) אבל זה מחרפן אותי שקשה כל כך להגיע לביקורות האלו בתוך כל ההודעות לעיתונות שממלאות את גוגל.