שימאיי שישי שמח

הזמן: שישי בצהריים אחרי הלימודים

המקום: בניין מגורים בצפון מזרח העיר

השותים: הדוקטור, העלמה, החשאי, אני ורינת

הנשתה: Chimay Blue (עמ' 302)

תכננתי כבר הרבה זמן להטעים את הדוקטור ואת עלמה מבלוג היצירה המצוין והותיק נייר ועוד. בקבוק גדול של שימאיי כחול, קבלתו של הדוקטור לתת התמחות בברוז' אשר בבלגיה ורצון לשחק עם רינת ולשתפה בבלוג הוביל אותנו להתארח אחר הצהריים אצל השותים המתארחים ושלושת ילדיהם, שתמיד כיף לפגוש.

את השימאיי הכחולה שמרתי לסוף השנה, גם כי זאת אחת הבירות האהובות עלי בכל הזמנים וגם כי משהו צריך לפצות על כל הטנפת שהשפרצנו על הכבד שלנו בחודש האחרון. למרות שעד שהתחילה שנת הבירה שלנו שתיתי אותה יחסית הרבה, הייתי סקרנית לגביה. מספר פעמים במהלך השנה תהינו, החשאי ואני, אם אחרי מאות הבירות ששתינו ב2011: מהספר, בבלגיה, בגרמניה, מהזמנות מחו"ל ובירות ביתיות, עדיין נישא את שימאיי הכחולה על ראש שמחתנו.

החשאי סיפר לדוקטור על בלגיה והעלמה ואני הלבשנו את רינת, שהביעה עניין בבקבוק השימאיי:

מזגנו את הבירה לארבע כוסות ולא הופתעתי. הטעם המוכר והאהוב חזר אלי: נוזל כהה ואטום עם ראש קצף גדול ושזוף שהדיף ניחוחות פירותיים כבדים ואגוזים. המתיקות דומיננטית, אם כי יש בטראפיסטית המדהימה הזאת גם מרירות והסיומת ארוכה ומענגת.

האם זאת עדיין הבירה האהובה עלי? שאלה טובה. בשנה האחרונה הטעם שלי נדד לכיוון לאגרים גרמניים טריים מאוד וIPA אמריקאי ואשכוליתי. עם זאת, אני מכירה את עצמי: ההעדפות שלי בבירה משתנות חדשות לבקרים. אז בתשובה לשאלה, אני חושבת שכן, השימאיי עדיין בראש הרשימה, ואם לא ממש בראש אז לפחות בחמישיה הפותחת, למרות שבשנה הבאה (זה מחר), כשנוכל להוריד הילוך, אני לא צופה שהיא תהיה תושבת קבע במקרר. עם זאת, מקומה של השימאיי בלו כבירה לשתיה באירועים מיוחדים או במפגשים שמור.

צילמה יעל ענבר

רינת התבאסה שלא כיבדנו אותה וישבה לה בצד בשקט וקראה את חוברת המותגים. נראה שהיא כבר מתכננת לבקר את הדוקטור בברוז'.

עם מעט עזרה מידידים

הזמן: חמישי אחרי העבודה
המקום: בלוז קפה, נתניה
השותים: החשאי ורעייתו הגוססת
הנשתה: Belhaven Best (עמ' 64)

תקציר הפרקים הקודמים: סוף השנה, קריאה נואשת לעזרה בבלוג ובדף הפייסבוק של הבלוג, בירות שמופיעות בספר ושעדיין לא הנחתי עליהן את טלפיי המטונפות. ביום חמישי בבוקר רותם הדוב שואל אם אני צריכה פוש מכיוון ש. שלו, היבואן של בלהייבן ובישוף. השבתי בחיוב. תמיד רציתי לוביסטים לקידום האינטרסים האישיים שלי. אם לא מול ועד הבית בסוגיות הזוהמה בבניין, אז לפחות מול יבואני בירה.

כעבור שעות ספורות – טלפון מש.שלו, עם הוראות: סמילנסקי 26, נתניה. בלוז קפה. דברי עם ולדימיר. יש שם את חבית הבלהייבן בסט האחרונה בארץ, נכון לעכשיו. סעי היום כי היא כמעט גמורה. גם אני הייתי כמעט גמורה. נמלולים בכל הגוף, מחסור בשעות שינה, תחושה כללית מזופתת ותקלה מיותרת שחיסלה את האפשרות ליציאה מוקדמת מהעבודה. טלפון לחשאי שבא לאסוף אותי ממטלון סיטי לדאונטאון נתניה וקצת אחרי שש בערב הגענו לבלוז קפה, ששוכן בחלל שפעם שימש מכולת, בשכונת מגורים במרכז נתניה.

קירות אדומים, קישוטי כריסטמס, שלטי מתכת של בירה, מעט כיתוב באותיות קיריליות וכלום בעברית קידמו את פנינו. גם כ-6 ברזים היו שם, בעיקר של גרמניות וצ'כיות, עם הטראפיסטית והקסטיל היצוגיות וגם מקרר עם מבחר מכובד, אבל ולדימיר בושש להגיע. חיכינו לו תוך כדי צפיה בקלאסיקות של VH1.

המקום, כך ולדימיר סיפר לנו מאוחר יותר, אחרי שסיימנו את הפיינטים שלנו, נפתח לפני כשנתיים. יש בו שתי קומות – השניה מעין לאונג' עם ספות, ובשביל הצרכנים הסטגנטיים שמגיעים יש גם גולדסטאר, למרות העדפתו של בעל הבית לבירות גרמניות. החלל קטן ואינטימי בצורה טובה – מרגישים את האהבה לדבר, לאנשים ולבירה – ואת השכונתיות. כשהייתי שם חשבתי על כך שהמקומות הכי מגניבים שישבנו בהם בשנה האחרונה היו ב"פריפריה": KEG בבת ים, גמברינוס באשדוד, המוזה המהממת בערד (הבר הקבוע העתידי שלנו, אמן ואמן). הבלוז קפה נכנס לרשימה. המשותף לכל הנ"ל – תחושה שהפאבים האלה הם כאן כדי להשאר, חפים מטרנדים ומיח"צ, נסמכים על קהל קבוע ועל מוניטין.

כשולדימיר נכנס הוא שאל אם אנחנו בעניין של ליטר או של שני ליטר. החשאי נהג ואני חששתי שהנמלולים שלי יאלצו אותו לנהוג ללניאדו, אז לבושתנו הרבה הזמנו שני חצאים של בלהייבן בסט. הבירה נמזגה מתחתית החבית וזה אולי מסביר את החמצמצות שלא ממש זכרנו מהפעם היחידה ששתינו בלהייבן בסט, לפני שנה במסיבת ניקוי המקררים של בירדי. אנחנו שרויים במצב צבירה של The Journey Is The Destination (כנסו, כנסו, לינק מהמם!) – הגילוי, הנסיעה, הישיבה במקום והשתיה של בירה שחיפשתי כבר כמה חודשים טובים הפכה את הערב לשווה במיוחד.

תודה לרותם, לשלום ולולדימיר – שלא הסכים לקחת מאיתנו ולו שקל – על העזרה.

אסור להרים ידיים

הזמן: הערב מאוחר, אחרי העבודה
המקום: דירתנו המהממת
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Spitfire Kentish Ale (עמ' 247)

אחרי הרשומה הסקפטית והכמעט-מסכמת של אתמול, עידו מהבלוג התוסס סיפק מידע: את בירת ספיטפייר ייבא יקב בשם קלו דה גת שבמצפה הראל. התקשרתי למס' הטלפון שמופיע באתר האינטרנט של היקב ודיברתי עם צביקה. צביקה לא ממש הבין מאיפה נחתתי עליו, אבל הוא הזמין אותי לבוא לקחת בקבוקים. לא בשבת. בשבת סגור. דקה אחרי שסגרתי את הטלפון התקשרתי לחשאי, שתוך חמש דקות כבר היה באוטו, בדרך מהצפון הישן לאזור עמק אילון. תוך כחצי שעה צביקה קיבל את פניו, משתאה על התיזוז ועל התשוקה הגדולה לספיטפייר, מתוך כל הבירות שבעולם. החשאי נלקח אחר כבוד לסיור ביקב, צביקה סירב לקבל תשלום על הבקבוקים ושוב, תוך כחצי שעה החשאי נחת מהפסטורליה של מצפה הראל לזוהמה של קרית מטלון ללאנץ' חומוס עם אשתו.

הערב פתחנו בקבוק של הבירה, שבושלה במיוחד לציון גבורתה של אנגליה בזמן מלחמת העולם השניה ונחשבת למוצר מוגן, Kentish Ale (כמו גבינת פטה וקוניאק), עקב השימוש בשלושה זני כשות שמקורם בקנט שבדרום אנגליה. אהרוס את המתח כבר עכשיו: זאת לא בירה ממש כשותית, לפחות לא הבקבוק שאנחנו פתחנו. עם זאת, פרופיל הטעמים שאליו הכיתוב שעל התוית כיוון אותנו לא ממש הלם את מה ששתינו. כנראה הבקבוקים האלה ישנו במחסנים שם ביקב הרבה זמן. אולי בגלל זה הרחתי קצת יין? 🙂

הבירה אדמדמה, הנוזל שקוף ובמזיגה נוצר ראש קצף קטנטן ולבן. כאמור, הרחתי קצת יין,  אוכמניות, ביסקוויט ורמיזות של קליפת תפוז שהגיעו או מהכשות או מתבשיל הטופו שהחשאי הכין הערב וחתך לתוכו קוביות של תפוז סיני. המרירות של הבירה בינונית ויש בה מעט מתיקות – כן, היא התיישנה קצת. היא שטוחה, מחליקה בגרון והסיומת מתקתקה.

תודה לעידו על הטיפ, תודה לחשאי על שהוא הוא ותודה לצביקה מיקב קלו דה גת.

האתר של ספיטפייר מגניב – הfun stuff קנה אותי!

יאללה – גם אתם יכולים להתגייס לעזור להשלים את הבירות החסרות.

בתשובה לשאלה – לא

לא, לא אצליח לשתות את כל מותגי הבירה שבספר עד סוף שנת 2011.

לף רוסה נמזגה בברז מתחלף.

את טובורג 6 הפסיקו לייצר

את ספיטפייר ואת בקס' דארק הפסיקו לייבא.

סטארופרמן החליף ידיים וליבואנים החדשים לא איכפת מהכהה.

היבואן של בלהייבן בסט אמר בנובמבר שהבירה תחזור לברזים בדצמבר – אז הוא אמר.

בישוף קלרביר – מי יודע?

קייזר? למי איכפת?

אולד טום—

הבארלי וויין של אולד טום היה אמור להכלל ברשימה הזאת. את הבירות הפסיקו לייבא וזה שהן עדיין מפורסמות באתר של שר המשקאות לא אומר כלום (מתה, מ-ת-ה על האינטרנט הישראלי!). ובכל זאת, יש לי אותה, ייבוא של אחד הבקבוקים האחרונים שנשארו במלאי של בר ירושלמי למדינת תל אביב מצא את דרכו למקרר שלנו, שחוזר לקבל צורה של קו העוני עכשיו כשהבירות מתרוקנות ממנו (ותודה עצומה למביא, שזכר שהאולד טום חסרה לנו – תבורך).

הבארלי וויין זו הבירה השלישית מסדרת האולד טום שנמכרה בארץ. את בירת הג'ינג'ר לא אהבתי וגם בירת השוקולד ביאסה. לבארלי וויין יש פוטנציאל פחות נסיוני ובמקרה של אולד טום אולי זה עדיף. לא היה בה משהו חריג: 8.5% אלכוהול  בצבע חום כהה ואטום כמעט עם ראש קצף שזוף וכמעט נטול גזים. הריחות אופייניים לז'אנר: קקאו, שרי, פורט עדין והטעם מתוק כשל יין פטישים. לא טעים אבל בשלב זה בחיי – beggars can't be choosers.

קפצו לכאן בהמשך השבוע לשתי הבירות האחרונות בסיבוב.

Old Tom (עמ' 28) נלגמה בשלישי  בערב על ידי ועל ידי החשאי, לפני שצפינו בעוד פרק של The Wire.

 

סמיקלאוסמיקלאוסמיקלאוס

(זה כמו פורטיסחרופורטיס רק בבירה)

 

התמונה להמחשה בלבד

 

הזמן: שישי בערב

המקום: הסלון

השותים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני

הנשתים: רבים ומרתקים, אבל נתרכז בSamichlaus (עמ' 244)

כשהתחלתי את הבלוג פתחתי דף משימות, ובו טעימות וטיולים שהיו אמורים להוסיף לי עניין בתשעת חודשי הבלוג. מבחינתי, השיא של הבלוג היה אמור להתרחש בחגיגות האוקטוברפסט בבירה טייבה, בהן לצערי לא השתתפתי (אבל את הביקור במבשלה בהחלט אפשר להגדיר כשיא). השיא שלו ציפו קוראים רבים היה נושא הרשומה הזאת – טעימת סמיקלאוס חדש מול ישן. ישנה הילה מסביב לבירה הזאת – לאגר חזקה, החזקה בעולם, שמבושלת פעם אחת בשנה, הילה שאם תשאלו את החשאי, אינה מוצדקת בכלל. חלקנו בקבוק סמיקלאוס בשנה שעברה וזאת היתה חוויה קשה – אפילו לחובבת יין קידוש כמוני.

לפני מס' חודשים קנינו בקבוקים ממהדורות 2009 ו-2010, ששימשו השראה לרעיון הטעימה ההשוואתית. הזמן עבר, לא מצאנו בקבוקים ישנים יותר ובטעימת  בירה באטרפליי ביום שני עלה הנושא לדיון. סוכם שבגלל שהן לא התיישנו מספיק אין טעם להשוות ושגם ככה קשה לשתות בקבוק אחד מהדבר הזה. השוודית התנדבה  טנטטיבית לסייע לנו עם הבקבוק היחיד שנשתה ואתמול הכוכבים הסתדרו, היא עבדה במשמרת בוקר והצטרפה אלינו ואל איש הבירה לטעימה.

בתפריט: בירות חורפיות מארה"ב ומהולנד, בירת מנזרים קצת אנמית מבלגיה וסמיקלאוסמיקלאוס. אכן, שניים! איש הבירה הוציא מהצידנית בקבוק מבישול 2004. מסתבר שבחורה ששמעה על הבירה הזאת ונדלקה, קנתה משטחים ושל מהדורות 2003-2004 ודי נתקעה איתם במשך הרבה שנים. לפני כשנתיים נורמן פרמיום החלו לייבא אותה מחדש, ביחד עם האורבוק המוצלחת מאותה מבשלה.

זהירות!

לסמיקלאוס הגענו מבושמים למדי והתחלנו עם החדשה, מודל 2010 (ה-2009 נרתמה למרתף של הילדה השוודית המתה ותפתח במסיבת בר המצווה של בנה הבכור. אנחנו מקזזים את מחירה מהצ'ק). היא אלכוהולית. מאוד אלכוהולית. הרחתי בעיקר אלכוהול אבל גם קצת שזיפים וצימוקים ואפילו מעט לתת. הבירה עצמה מתוקה מאוד, סירופית וקשה למדי לשתיה ובכל זאת הופתעתי לטובה. הזכרון של החשאי הכין אותי לבירה קיצונית ובלתי נסבלת והתבדתי לטובה. 7 השנים אצל איש הבירה עשו לסמי 2004 רק טוב. כצפוי, כמעט לא נותר בה גיזוז, אבל הריח קיבל תפנית לכיוון הפורט והפירותיות, עננת ריח עשירה ומהנה. הטעם ליקרי ומתקתק וכן, הוא דרש שוקולד מריר מאוד לליווי. עם איש הבירה הסליחה, באמת היינו צריכים לחשוב על זה (תזכור להביא בונבוניירה לבר מצווה של שוודי ג'וניור). בניגוד לחדשה הסיומת לא אלכוהולית נורא והמרקם יותר שמנוני ופחות סירופי.

תודה למסובים על החברה, העזרה והבירות.

 

עוד לאגר סטנדרטי.

הזמן: רביעי בערב
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני 
הנשתה: Tsingtao (עמ' 276)

שיט, אוטוטו מגיעים אורחים, שזה איך שאנשים בני 30+ אמורים לקרוא לאנשים אחרים שבאים להתארח  בצל קורתם בשישי בערב. אורחים ואירוח מתקשרים אצלי לקישים, מטבלי גבינה, פיצוחים וצחוקים בקול רם שמפריעים לי לישון – סוג של טראומת ילדות. החשאי ואני לא מארחים באמת, לא בצורה הזאת. פעם ברבעון מתארגן אצלנו ערב קוקטיילים שעליו המסובים עמלים במשך חודשיים בממוצע ובזמן האחרון אנחנו פותחים את דלת הדירה ודלת המקרר לטעימות בירה ספונטניות יותר או פחות.

היום בצהריים החלטנו להתכנס לטעימת בירה ואני קלטתי שטרם כתבתי על הצינגטאו, בירה סינית שהחשאי ואני לגמנו ביום רביעי.

(איך באמת הוגים את שם הבירה הזאת? יש סינולוגיות בקהל?)

לא הזדמן לי לכתוב עליה עד עכשיו, על חשבון השלאף שטונדה, כי לא היה לי זמן ולא היה בטעימה הזאת שומדבר ששווה להקדיש לו זמן, לא לטוב ולא לרע. סתם לאגר בהירה מסחרית וסטנדרטית שיש עוד אלף כמוה. החשאי ציין שהיא טעימה יותר מהצ'אנג והסינגה ששתינו לא מזמן, אבל באמת, לא צריך לטרוח. כדאי לקנות אותה אם נתקלים בה ומתברר שהיא זולה יותר מקרלסברג/ קורונה ושות'.

זהו. הערב יהיה מעניין יותר.

(שבוע אחרון למשימה! האם אצליח לעמוד בה?)

הי, תראו את זה!

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

זינוק בעליה

הזמן: אתמול אחרי הפילאטיס
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Chimay Red (עמ' 300)

מתחתית החבית בה התפלשנו שלשום אפשר רק לעלות, אבל החשאי ואני החלטנו שמגיע לנו ערב איגרא רמה, אז שתינו שימאיי אדום. לא שעומדות בפנינו הרבה אפשרויות בשלב הזה, כן?

בירה אדמדמה-נחושתית ועכורה, עם ראש קצף קטן ובצבע קרמי. יש לה ריח של שזיפים וביסקוויט ומרירות נעימה. גופה מלא, גיזוזה קליל, סיומתה ארוכה ומענגת. כל הבירה הזאת אומרת איזון.

היא תלך מעולה עם גבינה של שימאיי, שזה הדבר הלא-טבעוני האחרון שאכלתי לפני שחזרתי לטבעונות. אתמול בערב היא ליוותה צפיה בפרק הראשון של העונה הרביעית בThe Wire ובינשופים בערוץ 8 עם טל פרידמן. אחי התארח בספיישל פרנק זאפה והביא בסול כמו גיטריסט אמיתי מגוש דן.

צעקת הפרפר

למען יראו וייראו

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואני ושלושה חברים אמיצים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה והילד השוודי החי
הנשתים: באטרפליי בלונד (עמ' 50), באטרפליי סאנסט (עמ' 52), באטרפליי בראון (עמ' 51)

יש דברים שכדי להתמודד איתם חייבים קבוצת תמיכה והטעימה של אתמול נכללת בתוכם. כבר שתינו את הבירות של בטרפליי, החשאי ואנוכי. לפני שנה, ביום בו פרצה השריפה בכרמל, מצאנו מארז בחברה הסקוטית (על השריפה בכרמל למדנו בפאב עמירם, שם התיישבנו אחרי הרכישה. שתיתי תה. הייתי חולה ביום ההוא). לא שמענו שומדבר על המבשלה קודם לכן, פשוט שמחנו לנסות בירת בוטיק ישראלית חדשה, למרות העיצוב הלא מבטיח שנראה כמו תרגיל מיתוג סדרת יין של סטודנט שנה ג' בשנקר.

היה לא טעים.

בפעם השניה טעמנו באטרפליי באירוע בשר המשקאות ברמת גן. זה כבר היה אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג והבירות שוב היו לא טעימות, אבל בגלל שאחד מהחוקים הלא כתובים של הפרוייקט הוא להמנע מכתיבה על בירה שנלגמת בפסטיבלים ובגלל שהחוק הלא כתוב שלי הוא לתת לבירות, במיוחד לבירות ישראליות, נסיון שני ושלישי, לא כתבתי עליהן.

ובכל זאת, הרושם הרע נשאר.

אז חיכינו חיכינו, דחינו, דחינו ואתמול אספנו מתנדבים אמיצים, שאם את כל הבירה שהם שתו עד היום היו שופכים לכנרת, בעית המים של ישראל היתה נפתרת וטבריה היתה טובעת כבונוס.

פתחנו בשני בקבוקים של בטרפליי בלונד, "בירת אייל בהירה, קלה ופירותית עם טאץ' בלגי". הראשון נקנה ע"י החשאי לפני כשלושה שבועות בחברה הסקוטית עם תאריך תפוגה לאפריל 2012. הנוזל נמזג לחמש כוסות וכל אחד מהמסובים קיבל נוזל בצבע אחר. אצלי – צלול. אצל איש הבירה – עכור. אצל שלושת האחרים – משהו בטווח. המכנה המשותף – היעדר גיזוז לחלוטין.

ריח וטעם זה דבר סובייקטיבי וכל אחד קולט משהו אחר, אבל כולנו קלטנו שמשהו רקוב בממלכת הגליל – הבירה מקולקלת. הרחתי רכז של משהו, לא הבנתי מה זה עד שהמשכנו לבירות הבאות וקלטתי: מרמייט! כן, ממרח השמרים האוסטרלי, עכשיו גם בבירה. היתה הלימה בין הריח לטעם ולסיומת – הכל שידר קלקול קיצוני ולא מובן בכלל, לא בשביל בירה בת 8 חודשים ולא בשביל בירה בת שנתיים. מישהו אמר שהיא איבדה כל צלם בירה וזאת ההגדרה הקולעת ביותר לנוזל הזה.

הבלונד השניה הגיעה מהמבשלה לפני כחצי שנה. כאן כבר יש גיזוז, מעט, אבל קיים, וגם מעט קצף בצבע חום עכור ומדכא. הריח – דבש מתקתק ולא נעים. הטעם – מריר-מתקתק, שטוח ולא טוב והמרקם דליל ולא בירתי בכלל.

מהבלונד עברנו לסאנסט, "בירת חיטה כהה לא מסוננת בסגנון בווארי מסורתי". אם בית המשפט בנירנברג של 1936 היה נתקל בבירה הזאת הוא היה שופט אותה על חילול טוהר הגזע. לבירת חיטה בווארית סגנון מובחן, שמי שעוקב אחרי הבלוג (או סתם מי שיצא לו להזמין ויינשטפן/ פאולנר בפאב) כבר אמור להכיר: בננה, מסטיק, ציפורן וכו'. מרמייט בהחלט לא אמור להיות בבירה הזאת. גם לא ראש קצף מינימלי בצורה של פטריה אטומית. חמוצה, שוב לא מוגזת.

בנקודה הזאת החשאי פינה את המרקקה שהתמלאה והביא בקבוק מים נוסף.

חתמנו את החלק הזה של הערב (שהמשיך עם פיצויים: IPA חדש של לאפינג בודהה שהילדה השוודית המתה הביאה, Vicaris Tripel מבלגיה וBrewdog Trashy Blond מהמקרר) עם באטרפליי בראון, "בירת אייל כהה בצבע חום-שחור, בסגנון אנגלי עם נגיעה בלגית, בעלת טעמי קרמל המופקים כתוצאה משימוש בלתתים קלויים, ופירותיות קלה הנובעת מהשמרים הבלגים. בירה חומה, שוב בלי ראש, ריחות סבירים (אם כי לא טובים) של חמאה, קפה, בירה שחורה וקלייה וטעם של בירה שחורה שנפתחה וישבה במקרר שבוע. שטוחה לגמרי. לפחות הסיומת היתה קצרה.

אם יש טעימה שהכעיסה אותי זאת הטעימה הזאת. הבירות האלו מקולקלות. ריח לא טוב שבקע מבקבוקי קוקה קולה גרם לחברה לאסוף אצוות שלמות של קולה ומוצרים נוספים, אבל את באטרפליי כנראה שותים ושותקים.  אני לא הראשונה שקולטת שמשהו לא טוב קורה בממלכת הפרפרים (עידו גלאון מהבלוג התוסס כתב על כך ביוני וכך גם יובל הימן בNRG. לעומתם, שגיא קופר כתב בנובמבר 2010 ביקורת חלבית באופן לא מובן בYNET) אבל זה מחרפן אותי שקשה כל כך להגיע לביקורות האלו בתוך כל ההודעות לעיתונות שממלאות את גוגל.

וורדפרס, תמות

הזמן: ראשון בלילה
המקום: חדר העבודה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Lindemans Framboise (עמ' 172)

רשומה שלמה כתבתי ובה הצלחתי לשמור על נימה חיובית ואופטימית למרות שעבר עלי אחר צהריים מהגיהנום (ויש שיאמרו אחר צהריים מהגיהנום) ולמרות ששתיתי למביק פטל – שילוב של פרי ממש נחמד בסוג בירה ממש לא נחמד (ריח מתוק, טעם חמוץ – הבנו? נקסט).
ואז וורדפרס העיף את הכל לחור השחור של האינטרנט. אין לי כוח לשחזר את הרשומה ודי בא לי למחוק את היום הזה מהמערכת.
מחר יהיה טוב יותר, נכון?

שים בירה במקרר, יש הערב אורחים

הזמן: ערב שבת, שמונה ימים לכריסטמס
המקום: חדר האורחים
השותים: איש הבירה, החשאי ואני
הנשתה: St. Bernardus Christmas Ale (עמ' 222) ומלאאאא בירות מגניבות מחו"ל

כבר הרבה זמן החשאי ואני לא נפגשנו עם איש הבירה, אז הזמנו אותו לערב זעיר-בורגני של קפה ועוגה, גירסת הבירגיקס: סן ברנרדוס כריסטמס אייל ושטולן כשר לטבעונים שקניתי בביאטריס.  לא הזמנו אורח נוסף שיוכל לאייש את שולחן הברידג' ואיש הבירה לא אוהב אותנו עד כדי כך שהוא יסכים לשבת ערב שלם על בקבוק אחד של אייל בלגי. לשמחת כל הצדדים הוא תיעל את העניין לטעימות: כמה בירות שקיבלנו מאמריקה (הפרחים לאחי הקטן והמצוין ולחברתי היפה והאמיצה יעל), כמה בירות שהוא הביא מנסיעותיו האחרונות, מים ולחם לניקוי ותחזוק המערכת והערב שודרג להפליא. התבוננו וריירו:

224

שישי בערב בתל אביב עם היפות שלי: Hemp Brau, Quickie, Ithaca Apricot Wheat, River Horse Double Wit, Southern Tier Oak Aged Unearthly IPA, Brewdog Paradox - Isle of Arran, St. Bernardus Christmas Ale

 לעניינינו:

בשבוע שעבר טעמתי את הכריסטמס אייל מהברז של פורטר אנד סאנס. אני אוהבת בירות כריסטמס וגם מזאת נהניתי (אם כי יש לקחת בחשבון שלפורטר הגענו אחרי השעה השמחה אצל הגמל המרקד). נהניתי מספיק כדי להמליץ עליה לאבא שלי, שאוהב בירות בלגיות. אתמול פתחנו בקבוק שהחשאי קנה לפני כשבועיים בשר המשקאות, בקבוק שיתכן ושכב על המדפים עוד מהערב ההוא שהכוכב האיר את שמי בית לחם. הבקבוקים לא מתוארכים ולכן אין אינדיקציה לגבי הגיל של הבירה. הצבע של הנוזל השקט והכמעט לא מגוזז היה חום כהה שנושק לסגול וריחו היה מעט ייני, מעט חמוץ ומעט ענבי. הבירה כבדה, מתקתקה וגם חמוצה והסיומת שלה ארוכה ואלכוהולית.  היא הלכה מעולה עם השטולן (שהיה מושלם אם היה בו מרציפן), אבל אחרי כמה וכמה בירות ממש טובות החשאי ואני חשנו סוג של אנטי קליימקס. איש הבירה לא ציפה לגדולות ונצורות מלכתחילה והעוגה הגרמנית קנתה אותו יותר מהבירה הבלגית. הוא סוג של הרוויח.

לא אפרט כאן על הבירות האחרות. אם זה ממש מעניין מישהו, מתישהו אעלה דירוג לרייטביר. מי שזה מעניין אותו יידע למצוא אותי שם.