מי פנוי להרצל?

הזמן: שלישי בערב, מאוחר, אחרי העבודה
המקום: בבית. קר בחוץ
השותים: החשאי ואני
הנשתים:  הרצל קטמון, Herzel Del Habano

לא הלכנו לשומקום בזמן האחרון, פשוט לא טרחנו לתעד את השתייה, לפחות לא בעברית. בבלוג הבירה האנגלי שלנו זרקנו מילה על שתי בירות ששתינו ביום שישי. על דברים אחרים ששתינו לא ממש היה שווה לכתוב, או לא ממש רלוונטי לכתוב עליהן בעברית או שכבר נכתב עליהן (דוגמאות? מכבי, שלנקרלה חיטה, ברודוג…).

אבל הערב, הו, הערב פתחנו את שני הבקבוקים של הרצל שקנינו בחנוכה האחרון בBeer and Beyond. בירה הרצל זו עוד אחת מהסאגות. שמענו עליה טובות לפני הרבה זמן, נודע לנו שבבר  בשם הרצל, ברחוב הרצל ברחובות, ניתן להשיג אותה, ופעם עמדנו לנסוע לשתות אותה שם. למרבה המזל התקשרנו לפאב לפני שיצאנו והבנו שהפסיקו למכור שם את הבירה. מזלנו, כי כך נחסכה מאיתנו נסיעה לשפלה.

ההזדמנות לשתות את בירה הרצל נקרתה בדרכנו לראשונה בגמר הסמואל אדמס לונגשוט. היא היתה טובה, אני זוכרת, אבל לא יותר מזה. מישהו זוכר משהו מהלונגשוט? שתי הבירות שקנינו בושלו במבשלת העם באבן יהודה, דבר שעשוי להקל על התפוצה של ההרצלים.

התחלנו בקטמון, בירה מסוג Red Ale. איזה מזל שאני קוראת את חיים ברעם ומבינה את ההקשר. הבירה מעורפלת, חומה-אדמונית עם ריחות מתוקים, ביניהם כאלה שהזכירו לי דבלים. טעמנו. זאת בירה מתוקה ועשירה בטעמים עם מעט מרירות בסיומת. הגוף בינוני, הגיזוז עדין. זאת בירה טובה, מאוזנת ונעימה לשתיה, כזאת שיש לה זכות קיום מעבר לגימיק וחשוב מכך – מעבר לבירגיקס. גם מי שלא נמנה על ההרפתקנים והסקרנים הגדולים יכול להתחבר אליה וליהנות ממנה ובזאת גדולתה.

הבירה השניה שטעמנו היא הרצל דל הבאנו. אחרי ששתינו נכנסתי לדף המבשלה באתר Beers ונזכרתי שעוד בלונגשוט קראתי/ שמעתי על תיבול הבירה בעלי סיגר קובני. זאת בירה חומה כהה ואטומה כמעט, עם ראש קצף קטן וחום. הרחתי קלייה, עץ שרוף, עישון ופירותיות. הבירה הזאת הרבה יותר מרה ויבשה אבל עם כל העץ והעשן יש בה משהו עדין. היא קלה למדי, הסיומת שלה מתוקה וטיפה צורבת. ברור שאת זאת אהבתי יותר. ניחוחות של עץ, עישון וקלייה קונים אותי בזול, אבל באמת, שתיהן טובות מאוד.

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

תענוגות ארציים זה אנחנו

הזמן: שבת בצהריים, בהפוגה מהלימודים
המקום: על הבר בפורטר אנד סאנס
השותים: שנינו, שבעים וקצרים בזמן
הנשתה: Tilburg Dutch Brown Ale

בין עודפי היבוא לפרדוקס החיסכון התגנבנו החשאי ואני מהבית לבראנץ' אנגלי שמנוני וטבעוני שריפד לנו את הבטן ופתח לנו את התיאבון לכוס בירה צוננת, רגע לפני מנת הריטלין הבאה והרכינה מעל תרשימי הזרימה. הפורטר אנד סאנס נמצא במרחק יריקה מהרוגטקה, שם אכלנו. התמקמנו על הבר ברגיל וקיבלנו תפריטים.

כמו איתן בשעתו, גם החשאי לא היסס לרגע. לקח לו בדיוק שניה לעבור על התפריט ולבחור באינדירה של הדובים. אני? 50 הבירות מהחבית החזירו אותי לתחושת חוסר האונים שתוקפת אותי בימים האחרונים מול שאלות רב-ברירה בנושאי השקעה; מכירה את הכל, אבל לא בטוחה בשום דבר ומפחדת להתחייב. לכן עשיתי את מה שאני משתדלת לא לעשות והפכתי את התפריט, לצד של הבירות מהבקבוק, אולי משם תבוא הישועה.

היא באה, בערך. מצאתי בירה שעדיין לא שתיתי. טילבורג, אייל חום הולנדי, שנצפה בארצנו עוד בסוף 2011. לא רק שלא שתינו אותו, אפילו לא קנינו בקבוק הביתה. בזמן שמזגתי את הנוזל החום-אדמוני הכהה והצלול לכוס, הברמנית הביאה לדלפק הדפס של הטריפטיך גן התענוגות הארציים של הירונימוס בוש  והזמינה את החשאי לשחק "איפה אפי" ולמצוא את הדמות הבלתי מזיקה  לכאורה שמופיעה על התוית.

מצאתם?

לכאורה, כי במבט מפוקס קולטים חצי איש-חצי דג עם קלחת על הראש, שיושב על כורסא ובולע אישה עם עוגן שתקוע לה בישבן. גן עדן עכשיו. התעמקנו בציור, נפעמים מהטירוף. הבירה יפה, יפה מאוד. צלולה, כהה ועם ראש קצף  אוורירי. היא הריחה כמו לחם ותפוחים ואגסים מבושלים (נו, בסדר, כמו קומפוט). הריח רמז על גוף קל.

הטעם? מריר וסתמי. לא גן עדן, לא גיהנום. חסר תכלית. הגוף קל, הגיזוז קל, הסיומת קצרה. הדבר היחיד שמעניין בבירה הזאת (שמבושלת במנזר בטילבורג, ליד טילבורג, הולנד על גבול בלגיה, אותו מנזר שמבשל את לה טראפ. תיקון נוסף בזכות התגובות)  זה התוית. אגב, המבשלה מעוניינת להחליף את התוית בדמות אחרת מהציור הגאוני הזה והם עושים את זה בשיתוף הגולשים, זה מה שהולך היום אצל הצעירים באינטרנט. הכנסו לאתר, הצביעו לדמות השניה משמאל למעלה, ומסרו ד"ש לחברים מהגדת ראשי הציפורים.

אחר כך החשאי הזמין פראנציסקאנר כהה. שטפתי בעזרתה את הטעם וחזרנו הביתה לערב של ריטלין ומקרוכלכלה.

הדובים עוקפים מימין

הזמן: מוצ"ש, בהפוגה מהלימודים
המקום: מול הפרק על פלונטר של פורטיס בסלון
השותים: ילדת הריטלין והמבוגר האחראי
הנשתה: אראקיס של מבשלת הדובים

אתמול בערב נצפתה השתלטות עוינת על סדר השתייה שלנו ושיבוש אסטרטגיית ניקוי המקרר.  הדובים שעומדים מאחורי מבשלת הדובים החליטה לממש את האיום ולהוציא אחת לחודש בירה מיוחדת במהדורה מוגבלת, בלי להתחשב במציאות העגומה ובארבעת הדובים האחרים שיושבים בשקט בחושך בפינה של המקרר ומחכים לתורם. כן, יכולנו להתעקש, להעיף את בקבוק האראקיס, הIPA החדשה של הדובים שקנינו בתחילת השבוע לקצה המקרר, אבל מה היינו מרוויחים מזה? כלום. אם היינו שומרים על הOrdnung הקדוש (ובהנחה שהדובים שומרים על הOrdnung שלהם),  האראקיס כבר לא היתה ניתנת להשגה עד שהיינו מגיעים לכתוב עליה והדובים היו משגרים לחלל עוד בירה שגם היא היתה מסבכת לנו את לוח הזמנים.

התרווחתי על הספה בשעה שהחשאי רכן על השולחן ורוקן את תכולת הבקבוק לכוסות. למה הפרט הזה חשוב? כי ההתרווחות מיצבה את נחיריי במרחק מטר מהבירה, אולי יותר. למרות המרחק, ניחוחות הדריים פלשו למרחב האישי שלי. טריות? תועפות כשות? לא יודעת, אבל לא ציפיתי לזה בכלל. כשהחשאי מזג והגיע הזמן לרחרח באופן פעיל, הנוכחות ההדרית התבהרה, הפכה לתפוז והתעדנה לטובת הדומיננטיות של ריחות אורן ואננס. לרגע הרגשתי כמו בלוגרית אופנה שקיבלה בקבוק בושם שעליו היא אמורה לגמור את ההלל. ואכן, יש סיבה לגמור את ההלל על הריח, גם מדהים וגם שינוי מבורך מכל הבירות האשכוליתיות בהן נתקלנו לאחרונה (מתים על אשכולית, אבל שתינו המון IPA כאלו בזמן האחרון).

הטעם? מר. מר מאוד. זה הקטע של הבירה וזה מהנה אבל חסר לי עומק ועוד משהו מעבר למרירות. הבירה מרעננת מאוד, חלקלקה עם סיומת יבשה שממשיכה בקו ההדרים והאננס.

כולי תקווה שעד שתצא המהדורה המוגבלת הבאה של הדובים, נזכה לשתות את הבירות הקבועות, שבקצב הנוכחי יהפכו להיות תושבות קבע בפינה החשוכה של המקרר.

תמרות עשן זה פאן

הזמן: חמישי בערב, פתיחת סופ"ש שכולו סטטיסטיקה, בארוחת ערב של אלופים.
המקום: בבית. מה יש לנו לחפש בחוץ בחמישי בערב?
השותים: אנחנו
הנשתים: Schlenkerla Rauchbier Märzen, Schlenkerla Weissbier

 

 

אני אוהבת עשן. ריחות של היקורי, ברביקיו, סינגל מאלטים. הארומות המעושנות הן בטח פיצוי על 20 שנות צמחונות. אני כל כך אוהבת את הריחות האלה שתקופה מסוימת, כשעוד הייתי קצוצת שיער, חפפתי עם סבון בריח קומזיץ. אני אוהבת עשן, אבל ישנן סיטואציות שפשוט לא מתאימות. לכן, כשהחשאי התקשר אתמול לספר שהודות לעבודות השיפוץ  והזיפות בשכונה הלא-שפויה שלנו הכביסה שעל החבל קיבלה ריח של שלנקרלה, התעצבנתי. הערב הורדתי את הכביסה, נוכחתי לדעת שהוא לא דיבר שטויות, ובשעה שהוא בישל ארוחת ערב – תפוחי אדמה מטוגנים עם שום ובצל ושעועית ברוטב – אוכל של בטלנים עם מזווה שמלא בפחמימות נוזליות ותו לאו – כיבסתי את הבגדים מחדש ובכל זאת לא הצלחתי להיפטר מהריח. מילא, אפשר לדמיין את ל"ג בעומר.

הניחוחות שעלו מהגרביים ומהציפיות, שהשתלבו בהרמוניה עם האוכל הג'אנקי והכבד, הם שהובילו לבירות שהתלוו לארוחת הערב: שלנקרלה מארצן ושלנקרלה חיטה. החיטה הגיעה לארץ לא מזמן, בירדי איזרחו כאן את המארצן לפני מספר שנים ואז הייבוא שלה הופסק ואז היא שוב הופיעה עם יבואן חדש. שתינו אותה כאן בעבר, אבל היא זכורה לנו בעיקר כטבילת האש בערב הראשון שלנו בבמברג, בטיול הבירה שערכנו בסתיו, במבשלה הומת האדם והתיירים שבלב העיר העתיקה. אמנם במהלך היום הראשון בטיול כבר הספקנו לספוג מעט תרבות בירה גרמנית, Kölsch על הבוקר בקלן ליד הקתדרלה וצהריים במנזר קרויצברג בלב  עמק הרון הכניסו אותנו לאוירה ולימדו אותנו שלמרות שבמקום מבושלים מספר סוגי בירה מיותר לצפות שבנקודת הזמן המסוימת הזאת גם יגישו יותר מבירה אחת.

בשלנקרלה  גם למדנו שאם שותים אין מלצרים. הולכים לאשנב בפינה, משלמים על בירה + פיקדון לספל ומוצאים פינה לעמוד בה וללגום את משקה האלים הטבטוניים – בירה שמיוצרת בטכניקה של פעם, בה השעורה נקלית מעל עצי אשור שנשרפים לאיטם, שמקנה לבירה את הטעם הייחודי והקיצוני שלה: המרירות שלה סבירה לחלוטין, אבל  עם הלגימה הראשונה הפה והאף מוצאים את עצמם תחת מתקפת-בזק של עישון בשרני ועץ שמשתלטים על כל החושים. זאת בירה קלה, כולה לאגר בן 5.2%, ממש כמו סטלה ארטואה, אבל את תתנו למספרים להוליך אתכם שולל – זאת בירה קשה לשתיה. בצורה טובה, כן?

היה לנו בבית בקבוק של שלנקרלה מארצן ששמרנו לבישול. לפני כחודשיים החשאי התנסה בשימוש בשלנקרלה במרינדה ונזיד (למוצרי הסויה, כמובן). היה טעים, יש פוטנציאל למשהו טעים יותר אבל לא היה לנו זמן להתנסות. החלטנו לפתוח אותה ביחד עם בקבוק בירת החיטה המעושנת שכאמור מיובאת עכשיו לארץ. העישון של בירת החיטה מגיע אף הוא מהשעורה המעושנת המדוברת. יש לה ריח מעניין – אותם מוטיבים צפויים של חיטה, קרי בננה וציפורן, אבל עם עישון מורגש מאוד. העישון ממשיך ללוות את הבירה ולהשתלב טוב גם עם מעט טעמי הטופי והחמצמצות החיטתית. היא קלילה יותר מהמארצן ועל אף תועפות העשן מפתיעה בנגישות שלה. זאת לחלוטין בירה שעתידה לככב במקרר שלנו.

it ain't over til it's over

הזמן: שלישי בערב, במקום פילאטיס, לפני דגירה על עקומת הביקוש המצרפי
המקום: שולחן האוכל, ליד הפסטה
השותים: החשאי ורעייתו
הנשתה: Beck's Dark (עמ' 79)

אנחנו כבר בפברואר 2012 והבלוג חי ובועט גם בלי ביבליוגרפיה, שהופנתה לאח הקטן כותב האנגלית בעל השם היומרני The Beer Gatherer. טוב לנו. כמעט ולא יוצא לנו לשתות בירות גרועות או בירות שאנחנו לא רוצים לשתות אבל הדבקות במשימה מחייבת. גם הכתיבה פחות אינטנסיבית ואנחנו לא טורחים לתעד כל שלוק של מים-לתת-כשות-שמרים. ובכל זאת, משהו מנקר בי. עד שלא אמחק מהמערכת את כל הבירות מחוברת המותגים לא אגיע לנירוואנה ביראית.

אחרי שנרמז לי שהסיכוי למצוא סרח עודף של בק'ס דארק במרתפי י.ד עסקים שואף לאפס, גייסתי את הלוביסטית שלי, הלא היא יישותי הפייסבוקית, למסע שתדלנות אצל תמיר, חבר לשכבה בחטיבת הביניים וחבר לרשת החברתית בהווה שנסע לביקור בנירנברג או בהמבורג או באיזה מקום אחר עם בירות ממש טובות שאפשר להשיג בו גם בק'ס דארק. הבטחתי לו על הוול שהסיכוי שבקבוק שעטוף בגרב ובשקית ניילון יהרוס לו את תכולת המזוודה הוא אפסי ושמתי פעמיי לסשן טעימה עיוורת של פורטרים וסטאוטים שהועברו ע"י שחר מBeer and Beyond בקומה השניה של שר המשקאות בבורסה, שם חיכה לי בקבוק משפחתי של בק'ס דארק, שתושבי וואלהאלה יודעים מתי פג תוקפו, כי התאריך הוסר מהתוית. זה לא באמת איכפת לי. אדרבא, אני שמחה להמשיך במסורת המפוארת של שתיית בירות פגות תוקף. טוב, לא ממש שמחה, אבל מילא. תודה (שוב) לשחר ולי.ד. עסקים על הסיוע.

אקסין מרוצה מהשלל.

כשחזרנו הביתה מהטעימה הברקתי לתמיר שהשגתי את הבק'ס ושאני מתנצלת על ההלחצה ואתמול בערב פתחנו את הבקבוק כליווי לפוסילי ברוטב שמן זית, פטריות וכרישה (חורף 2012 ייזכר בבית משפחת מ.ק כחורף של הכרישה). הבירה חומה כהה מאוד וצלולה ולמרות שגילה ניכר עליה, עדיין יצא קצת קצף, אבל ממש קצת. הרחנו מעט מאוד קליה, ובעיקר שילוב של קומפוט ואלכוהול. פונץ' פירות חורפי? סנגריה? מה שזה לא יהיה, נראה לי שזאת סיבה טובה עבור התרנגול, החתול, הכלב והחמור, נגני העיר ברמן, שמשם הגיעה בק'ס,  לפצוח בנהמה קקפונית.

למרירות היבשושית של הטעם יש נגיעה אלכוהולית שמזכירה יין פטישים ומדגישה את פגות התוקף. הגוף מימי, הסיומת – הפתעה! – אלכוהולית. אולי פעם היא היתה טובה, אבל אתמול לא. וזה בכלל לא משנה. נשארו רק עוד 3 בירות ויש לי הרגשה שגם אותן אסמן במהרה בימינו.

בירה מהמדבר

 

הזמן: צהרי יום שבת שמשי// שני מאוחר ומעונן
המקום: בית הוריו של החשאי// קומת הגלריה של שר המשקאות בבורסה
השותים: אבא חשאי, החשאי ואני// חבורת הבירגיקס שטעמה על עיוור 15 פורטרים וסטאוטים
הנשתים: Isis Desert Ale, Isis Amber // וגם Isis Black Ale

סקירת הבירות של מבשלת אייסיס ממושב דקל היתה אמורה להתבצע לפני חצי שנה, במסגרת road trip לדרום הארץ, שכלל גם פופאי בפונדק ורדה, שווארמה צמחונית בבאר שבע ולינה בצימר בעזוז, שאמור להיות המקום הכי רחוק מתל אביב, אבל נמסיס אלת הנקמה סידרה לנו את אייל שני, שחר סגל, כמה קצינים ושיחות על בירה ועל צליחת התעלה בבקתה הסמוכה. ברם, את החופשה קבענו לסופ"ש ההזוי ההוא עם הפיגוע באוטובוס באילת, מתקפת הבזק על עזה וריקושטי הגראדים על באר שבע. כביש 10 המעלף נסגר לתנועת אזרחים ומושב דקל שקונביניינטלי לוקייטד במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים לא היווה יעד אטרקטיבי במיוחד לעצבינו התלאביביים המרוטים באותו סופ"ש.

מאז לא יצא לנו להגיע לדרום, אבל אייסיס הגיעה למרכז הארץ. דגמנו בירות שלהם בתערוכת Beers בחודש הקודם, והחלטנו להתעמק בשני הבקבוקים שקנינו לא מזמן בבליץ-לאנץ' בהפוגה מהלימודים אצל אמא ואבא חשאי. תחילה מזגנו את האייל הענברי, נוזל ענברי (DUH!) ומעורפל עם ראש קצף לבן וענקי שנרגע כעבור דקות ארוכות. הרחנו לתת, תפוז ופירותיות שניתן לייחסה לכשות. טעמה של האמבר אייל מריר ועדין ויש לה גם סיומת פרחונית. בירה לא רעה ולא כבדה – התאימה למזג האויר הכמעט-אביבי של השבת האחרונה. האייל המדברי, הIPA של המבשלה, היא בעלת צבע דומה, אך הקצף שלה אוורירי יותר ופחות מאסיבי. יש לה ריחות עשבוניים ואשכוליתיים מהסוג שמצפים למצוא בבירות בסגנון, אבל הם לא חדים ומרגשים כמו שריחות של IPA יכולים להיות. בפה טעמנו מרירות שלא הלהיבה אותנו. הרגשנו גם חמאתיות שעשויה להצביע על פגם בבירה. הגיזוז היה קליל מאוד, הגוף קל והסיומת ארוכה. לא נפלנו.

Fast Forward לליל אמש – שמונה בירגיקס סביב שולחן, טועמים 15 פורטרים וסטאוטים. שבעה, ואנחנו בתוכם, עוצמים עיניים כשהבירות נמזגות. ככה, בכוסות טעימה, ללא קונטקסט ועם נסיון לשמור על פני פוקר כדי לא להסגיר את ההתרשמות ולא להשפיע על הדירוגים. אייסיס בלאק היא הבירה הרביעית שנמזגה. שחורה כסטאוט, אך נטולת קצף. הרחתי שוקולד מודגש מאוד וגם יין והבירה היתה מתקתקה מאוד. מרקמה חלק, גיזוז לא היה, אכזבה קלה דווקא כן.

כשאני מסתכלת על דירוגים קודמים של בירות של אייסיס – לא כאן בבלוג, אל תחפשו – אני למדה שההתרשמות שלי היתה טובה יותר. יכול להיות שהשינוע (לתל אביב) והאחסון (במקרר) למשך חודשיים – כחודשיים לפני התאריך האחרון לשיווק שמוטבע על התוית – לא עשה עם הבירות חסד. הבעיות (ריח חמאה, גיזוז אפסי) מצביעות כנראה על פגמים שאני מקווה שיתוקנו.

סיבוב נוסף על אייסיס יגיע – בתקווה שהפעם בדקל.

בירות של חורף

 

הזמן: שישי שמשי בצהריים, בעת הפסקת מתודית מהלימודים לקראת המבחנים
המקום: על הבר בנינקאסי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Isid’or, McChouffe

בשניה שהרגשתי שתאי המוח שלי מתחילים להתפלג בינומית, יצאנו החשאי ואני לארוחת צהריים מהירה בסינג לונג. במקום לברר אם מנת הבננה המטוגנת מתפריט הקינוחים במקום היא טבעונית, החלטנו לקנות שוקולד מריר כמו נשמתה של מי שנפלה על המתרגל הכי מזעזע בתולדות האוניברסיטה הפתוחה שילווה אותה בטרה אינקוגניטה הידועה גם כמקרוכלכלה וללכת לשתות בירה בנינקאסי.

אחרי ששילמנו את החשבון המחשבה על חיפוש שוקולד נורמלי באזור הזה של תל אביב שמבשלת אחוזת בית חייבת לקרוא בירה על שמו, כבר לא קסמה לנו יותר אז ויתרנו על מוצקי הקקאו ונסענו לנינקאסי, שם באותה עת התקיים אירוע של החלפת ספרים. הכיוון הקהילתי של הנינקאסי מוצא חן בעיני מאוד: אירועים כמו ערבי הקוקטיילים של המפ"ל ועליית הגג, פסטיבלים של מבשלים ביתיים, כמו זה שהתקיים שם בשבוע שעבר בנושא בירות חורף וערבי ריקודים לטיניים הופכים את הנינקאסי למקום שמגיעים אליו כי נעים, ביתי ומעניין שם ולא כדי לדפוק ראש. ובנוסף לכל אלה יש שם אוכל מעולה, ידידותי לצמחונים ומסביר פנים לטבעונים, וכמובן בירה.

התיישבנו על הבר ולמרות השמש והפעם הראשונה זה שבועות רבים שיצאתי מהבית בלי מעיל, הזמנו בירות חורפיות. החשאי לקח מקשוף, שעליה כבר כתבנו במסגרת משימת ספר המותגים ואני ניצלתי את ההזדמנות להתעמק באיזידור, בירה של המבשלה הטראפיסטית ההולנדית לה טראפ שנחתה כאן בדצמבר, ושקרויה על שמו של הברומאסטר הראשון של המבשלה.  זאת בירה אידיאלית לחורף. עם 7.5% אלכוהול היא פחות כבדה מהקוואדרופל הפופולארית של המבשלה. צבעה נחושת אדמדמה, ויש לה ריחות פירותיים שהזכירו לי תפוח עץ וקינמון – טארט טאטן אולי? זאת בירה מרירה ועשירה בטעמים, עם סיומת מרירה וארוכה וגוף מלא, מהסוג שלא ממש מומלץ לשתות אם אתם מתכננים להעביר את השעות שלאחר השתיה עם עקומת הצריכה הפרטית.

המקשוף של החשאי היתה אף היא עשירה, כהה ומתובלת, כאן הורגשו גם ציפורן ופלפל, בנוסף לקינמון, ולמרירות התווספו רמיזות מתוקות שנחשפו במהלך השתיה. היא פחות מגוזזת מהאיזידור וככזאת חורפית יותר בעיני,

מי משתיהן יפה יותר? וואלה, שתיהן, שתיהן יפות יותר ובצהרי חורף שמשי, את שתיהן, שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו.