Beer-שבע

הזמן: חמישי בערב, אחרי ארוחה במסעדת הודו הקטנה
המקום: פאב הקוקה, באר שבע
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתות: בירות הבית של הקוקה

מכל מטקבקי השכלתי, ובמיוחד מטוקבקיסט מס' 8 בתגובות לראיון המחופף עם שפחתכם החרופה, שפורסם בטמקא לפני כחודשיים: "ב"קוקה" בב"ש עושים בירה ביתית מצוינת. אבל תיזהרו לא לאכול שם".

לא שמעתי על הקוקה לפני כן ולא מפתיע. באר שבע לא ממש נמצאת על רדאר הבילויים שלנו. ערד כן, כמה שמתאפשר ומתי שמתאפשר. בירה במוזה ואולי גם בנישה אחרי טיול רגלי בעיר המהנדסים ותצפית על המדבר בגן הפסלים. דימונה וירוחם – בסדר, בדרך לטיולים קצרים במדבר. באר שבע לא. אפורה מדי, מדכאת מדי, סטודנטיאלית מדי, מעלה זכרונות מרירים וקרובים מדי ועד אותו טוקבק – נטולת סיבה מספיק טובה לשרוף דלק על למעלה מ-100 קילומטרים.

בירה זאת סיבה טובה לנסיעה וברו פאב בבאר שבע איננו אלא צו קריאה. אחרי מספר דחיות ותיאומים, בחמישי בערב אחרי העבודה יצאנו מהאוטונומיה השוודית שבדרום תל אביב לעבר בירת הנגב (כן, הייתי חייבת. תודה ששאלתם). בתכנית: שווארמה בשווארמה הצמחונית, בירה בקוקה וגיחה לברבסבא, שבBEERS2012 לקח מפאב המוזה את התואר בר הבירה הטוב ביותר בדרום.

למעשה, עד שצלחנו את הפקקים ואת מילוי הדלק בסדש ניר בנים, המקום בו באמת מתחיל דרום הארץ, מצאנו את השווארמה סגורה ועד שסיימנו את עניינינו בקוקה החלטנו לחזור הביתה מפאת שעון קיץ, משמרת בוקר לשוודי ולימודים. בין ההגעה לעזיבה אכלנו מנות זולות, טעימות, משביעות וטבעוניות במסעדת הודו הקטנה והגענו לרחוב ארלוזרוב, לא רחוק מתחנת הרכבת – כתובת שהשרתה עלינו תחושת ביתיות כוזבת.

זה לא כל כך נעים לראות את השווארמה הצמחונית סגורה, במיוחד לא כשאת בצום מהצהריים.

הקוקה שוכן במתחם קטן בפאתי שכונת מגורים, ליד מתנ"ס , רדיו דרום ופאבים של פריקים שמציעים נרגילה+גחל ב10 ₪, ומתהדר במיתוג של מב"י: שלטים של סטלה ולף וחסות של גינס על השלט שמבשר על הצהרת הכוונות של המקום: ברוהאוס, אוכל ומוזיקה.

קוקה באר שבע: כאן מבשלים גינס?

בחמישי בערב, בסביבות 11, השטח הגדול של הפאב היה מואר, נקי מעשן(!) ובעיקר ריק, במיוחד ביחס לסופ"ש. מחד, זה מובן, כי בטח הסטודנטים עפים מכאן בסופ"ש, מאידך לא ברור למה יושבי הקבע לא צובאים על המקום. אולי כי מואר שם? אולי כי נסלי ברדה בהיום שהיה מוקרנת על מסך ענק זה משהו שקונה רק אותי? לא ממש ברור לי.

המבשלה, כמתבקש מברוהאוס, נמצאת בפאב עצמו ומיכלי הבישול וההתססה נשקפים מהחלונות, לטובת השותים, שבשעה שהיינו שם התחלקו לשותי שייקים/קוקטיילים לא מזוהים(!), שותי ויינשטפן/ טובורג מהחבית(!!), לוגמי גולדסטאר מהבקבוק(!!!) ולאלה שעשו את הדבר הטבעי והמתבקש והזמינו את אחת מהבירות שמבושלת במקום, שהן:

חיטה, פורטר, בירה בלגית, פייל אייל

איזה  סוג של חיטה? מה זאת לעזאזל בירה בלגית?? מהם אחוזי האלכוהול ומי עומד מאחורי מבשלת רייזמן, עם הלוגו היפה והסולידי, שאותו ראינו לראשונה בתפריט ושאיננו מופיע כלל בשילוט? שאלנו את המלצרית לגבי אחוזי האלכוהול בבירה, והיא השיבה שבערך 7%. בכולן? -כן, בכולן, בערך. זה משתנה.

הזמנו ארבעה חצאים, אחד מכל סוג, במחיר זול במיוחד, אפילו ביחס לברופאב. לא הצלחתי להבין למה קרלסברג וטובורג עולה כמו הבירה המקומית. המחיר הזהה לא מבדל את הבירה של קוקה/ רייזמן מהבירה המסחרית לטוב ולרע: לא כתמורה טובה יותר לכסף ואף לא כמוצר יוקרתי יותר.

הבירות הגיעו בכוסות ממותגות ומאסיביות שכולנו אהבנו:

שורה ראשונה, מימין לשמאל: חיטה, פייל אייל, בלגית ופורטר
שורה שניה, מימין לשמאל: מארק קנופלר ו- μ= non-gendered zombie

ועכשיו לרשמים: בירת החיטה היתה ענברית ומעוננת עם ראש קצף לבן שהתפוגג מהר מדי לטעמי, כמו כל ראשי הקצף, כנראה בגלל השטיפה במדיח כלים. היו לה ריחות קלושים של בננה ומעט סוכריה, שהצביעו על השפעה גרמנית. בטעם הורגשה מעט חמיצות, הגוף בינוני, הגיזוז קל והסיומת קצרה. לטעמי זו היתה הבירה המוצלחת של הערב.

הבירה הבאה, האהובה ביותר על הילדה השוודית, היא הפייל אייל. צבעה ענברי וכמעט צלול. הריח, שמתחיל קלוש ומתכתי, מקבל כעבור מספר דקות ארומות פירותיות של כשות. הטעם מריר-כשותי ועדין ואילו הלתת מורגשת בסיום. טיפה יותר גיזוז היה עושה לה טוב. גוף בינוני.

לפורטר, שצבעה חום-קולה צלול וראש הקצף המתפוגג שלה בצבע בז', ריחות של שוקולד חלב וטעם מריר-קלוי שמשאיר בפה תחושה יבשה שנעמה לי. הגוף של הבירה קל וגם כאן הגיזוז רך, הסיומת קצרה ויבשה. עד עכשיו, אין סיכוי שמי מהבירות העפילה ל-7 אחוזי אלכוהול, וזה בסדר גמור; הפוטנציאל למתיקות אלכוהולית לא היה מיטיב עמן.

הבירה האחרונה היתה החידה של התפריט. מה זה "בירה בלגית"? דאבל? טריפל?? בירה שבושלה בבלגיה והותססה בארץ? מה הופך בירה לבלגית אם לא המוצא? בכל מקרה, מדובר באייל בצבע נחושת, עם ריח של סוכריה ומולסה ומתיקות מוגזמת, מרקם דביק-כמעט, סיומת מתוקה וגוף בינוני. לא הצלחנו לפתור את החידה ובניגוד לשלושת האחרות, גם לא הצלחנו לגמור את הבירה.

השוודים ישבו עם תצפית על הבר והילדה אמרה שחוץ מהויינשטפן, הבירות המקומיות הן בחירה מוצלחת יותר. אני מסכימה.

מסקנות: אופציה סבירה וזולה, תחנת עצירה חובה לחובבי בירה (שמבקרים) בדרום (בדרך לאילת, נכנסים לבאר שבע כמו פעם; הפאב פתוח מ-12:00 בצהריים ואף לפני כן בשבתות ויש אפשרות להזמין מסלול טעימות). טיפול נכון בכוסות, הדרכה של המלצרים, עיצוב ייחודי ומיתוגי יותר ייטיב מאוד עם הפאב.

תודה לילד השוודי החי על הצילומים.

אחת קטנה ללילה

הזמן: רביעי בערב, אחרי 3 שעות של מטריצות
המקום: ביתנו הקט שברחובנו הצר
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Marston's Bank's Bitter


יום עבודה מלא, שלאחריו שיעור מתמטיקה שנערך בוידאו קונפרנס ועצם העובדה שצלחתי אותו מרוכזת ללא עזרים כימיים איננו אלא נס. החשאי הכין לנו בורגרים טבעוניים וטעימים להפליא. בירה קלה ומרירה היתה המועמדת הראויה ללוותם; בירה, שלא דורשת צומי, שמתפקדת כעזר כנגד האוכל.

בבנק'ס ביטר נתקלנו לפני מס' חודשים. קנינו בקבוק שלה ביחד עם הBurton's Bitter, שמבושלת אף היא על ידי מבשלת מארסטונ'ס, שמייצרת גם את בירת פדיגרי ואת האויסטר סטאוט הידוע והנפוץ למדי. זה היה הבקבוק הנכון לערב זה: בירה ענברית עם גוף קל, ריחות מתקתקים של קרמל ודבש וטעם מריר ולתתי. הגוף קל ומימי מעט, הגיזוז חיוני והסיומת קצרה. לא נפלנו, תרתי-משמע: גם לא הבירה המהממת ביותר בנמצא, אבל חשוב מכך, היא קלילה ולא סתמה לנו את התיאבון והדבירה אותנו לכיסא בלי יכולת לזוז.

טוב, רצה לישון, כדי לקום מוקדם, לחזור מוקדם ולפתוח את הסופ"ש עם הרבה מתמטיקה וסטטיסטיקה.

פוסט סנט פטריק טראומה

יכול להיות שאסתכן כאן באובדן קוראים ובסכסוך קולגיאלי, אבל הנה, אכתוב זאת: ההתלהבות הזאת מאירלנד היא מעבר לבינתי. מוזיקה מחורבנת, וויסקי לא מעניין, ספרות בסדר אבל אף אחד לא יוצא מכליו בשביל לקרוא את רודי דויל ובירה חביבה אבל חדגונית וחיוורת לעומת היצע הכשות-לתת במים של שכנותיה. ובכל זאת, אני מסירה את הכובע בפני מחלקת השיווק של גינס ישראל שמוציאה לפאבים רבבות צעירים ישראלים שטופים פטריוטיזם זול, שנאת זרים ופחד קמאי מ"התבוללות" לחגוג חג לאומי לזכרו של ההוא שייבא את הנצרות לאירלנד (ושבקיץ מוציאים רבבות לחגוג את הבלומסדיי, מועד שמכל חוג מכריי, הבלונדינית היא היחידה שראויה לחגוג אותו.  היא קראה את יוליסס. את כולו. אתם לא וגם העותק שברשותי משמש כמעצור לדלת).

הסופ"ש האחרון היה היה חג הגינס. הוא לא התחיל ככה, לא ממש. בשישי בצהריים, אחרי הלימודים, החשאי ואני נסענו לנינקאסי, שאירחו תחרות בישול סטאוט ביתי. בשנים עברו נערכה בתקופה זאת של השנה תחרות אתגר הסטאוט, שת"פ בין גדי דבירי מבירדי, שגיא קופר ממועדון הבירה הישראלי וגינס. השנה לא התקיים אתגר הסטאוט, בו הבירות נשפטו בטעימה עיוורת לפי קריטריונים ברורים. במקום זה, בירדי/ נינקאסי וי.ד עסקים, המשווקים של או'הרה, בירה אהודה במחוזותינו, ערכו אירוע למבשלים ביתיים שהטעימו את תוצרתם ונתנו לקהל לשפוט. ולהכתיר את האירית הטובה באירוע.  למרות החשש – שהתממש – מצפיפות, נסענו בידיעה שזאת הזדמנות להתנסות בבירות של מבשלים שפחות יוצא לנו לפגוש, אם בכלל. מרוב הבירות לא נפלנו. זכורה לטובה בירת פורטר חלשה של לנר, קלויה, יבשה ונעימה והבירה של מבשלת ג'מוס, שגם זכו בתחרות הלונגשוט ביולי האחרון.

הזוכה בתחרות היה מתי רוזן מהבלוג "הבשורה על פי מתי", שהגיש סטאוט חביבה ורד אייל שפחות היה לטעמי.

פלאפל בג'ינה, קניה של בירות בלגיות בלשכת השר, אלגברה ליניארית וטעימת סם אדמס היסטורית והיסטרית שבה עוד יסופר והופ – הגענו למוצ"ש ולכביש החוף, בדרך לGoose Pub בקיבוץ עין שמר, פאב בניהולו של חבר של איש הבירה שהזמין אותנו לעשות אצלו את החג, ביחד עם קד"מ של גינס. המשלחת כללה את שלושתנו ואת הילדה השוודית המתה.

הגוס פאב ממוקם באסם תבואה ישן. הוא ענק, מרוהט כולו בעץ ועם תפריט בירה שרואים יותר ויותר במחוזותינו: הקרלסברגיה הרגילה + כמה בלגיות חזקות + היצע בקבוקים שמחוזק במספר בירות בוטיק ישראליות (מחכה ונגב, לפי אתר האינטרנט). אבל הפאב נמצא במרחק 50 ק"מ צפונית לעיר, וחוקי המשחק קצת שונים שם, נראה לי. טוב, ההיצע מכובד.

המקום ענק. פילסנו את דרכנו לשולחן במפלס העליון שהשקיף על ההתרחשות: צפיפות, מוזיקה רועשת שלא ממש זיהיתי מעדות הI'm a single Lady,עם כמה צלילים איריים מעצבנים מהשתולים, הסרט של סקורסזה בכיכובם של מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו. השוודית, החשאי ואני הזמנו ויינשטפן, בירה מגרמניה, מדינה עם מסורת בירה מרתקת והיצע מגוון, מוזיקה מעולה ועבר ספרותי שמכסה על הווה לא כזה מרתק. איש הבירה הזמין שוף הובלון אאל"ט. הבירה שלי היתה טעימה. המנות שהזמנו היו מטוגנות לעילא ולעילא ועשו את העבודה, השירותים היו נקיים בתחילת הערב  ואני ממש לא זוכרת הרבה מעבר לכך. זה סימן טוב? נראה לי שכן.

גוס פאב ממעוף הציפור

בשנה הבאה נשאר בבית. קיבלתי מנת יתר של תילתנים ומרצ'נדייז גינס/ ג'יימסון.

להתראות באוקטוברפסט!

גמלים בערבות פלורנטין

הזמן: שלישי בערב, בשעה השמחה
המקום: Dancing Camel, רח' ויטל, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: דאנסינג קאמל – גולם, שפירא/ דאנסינג קאמל Beyond the Pale

לכל תלמידי ספרות שנה א', קבלו השלמת פערים: מעתה, לא צריך את פרי ואת שטרנברג כדי לקרוא את הבלוג, כי כל המידע על מה שקורה ולא נכתב ייחשף במילים הבאות: אנחנו עובדים, שותים בירה וכותבים עליה בBeer Gatherer, שותים בירה ולא כותבים עליה בכלל או שותים בירה בפאב הדאנסינג קאמל  אלו בערך ארבעת המצבים שלנו בשעות הערות. לאחרונה התווספה גם האלגברה הליניארית לשגרת החיים. על כך ר' אריסטו, פואטיקה.

דאנסינג קאמל זכתה לאחת התגיות השמנמנות ביותר בבלוג. למבשלת הבוטיק העברית הראשונה לפי הנרטיב המקובל (אני בכל זאת תומכת בגירסה לפיה הברוהאוס היא החלוצה), 7 בירות בספר המותגים. שביעיה שאת רובה ניתן היה למצוא עד לפני שבוע רק ברחוב התעשיה, בברזים בפאב של המבשלה. נכנסנו לשם לראשונה במאי, אחר כך ביולי ומאז לא יצאנו. לא אוהבת הצהרות נאמנות, אבל הדאנסינג קאמל הפך לפאב הביתי שלנו.

מה הופך פאב למגרש הביתי? לא הבירות. הבירות בדאנסינג טובות, תמיד טריות, ולצד הקבועות מככבות בתפריט גם עונתיות. אבל זאת לא הסיבה. פאב הופך לקבוע כי משהו באויר בא בטוב ולנו יש כימיה עם הדנסינג. העובדים, כולם, מגניבים, המוזיקה תמיד מתנגנת בעוצמה שמאפשרת דיבור והיא יותר נסבלת ממהזוועות שמשמיעים במקומות שאינם הבית שלנו, האוכל פשוט, אבל עם אופציות צמחוניות וטבעוניות, המחירים זולים יחסית לעיר ואפשר גם לקנות כרטיסיית בירות שמוזילה עוד קצת את התענוג (חשוב, כשפוקדים מקום הרבה), המיקום מבחינתנו מעולה – מרחק נסיעה קצר וליד תחנת אוטובוס, וגם מבודד ממקומות הבילוי העירוניים – והקהל מורכב בעיקר מקבועים נטולי מכנה משותף מלבד הבחירה בדאנסינג: בירגיקס לצד אקס-פטס לצד פרופסורים לצד תיירים לצד אנשים אקראיים שגילו את המקום לצד חברי מועדון ה-100. טוב לנו שם. מכינים לחשאי סנדויצ'ים צמחוניים, שמים לי אקסטרה שום בלחם שום, הHappy Hour נדיב (1+1 על הבירות עד 8 בערב; אנחנו מעדיפים לצאת מוקדם, ישר אחרי העבודה ולפני שמקומות הבילוי האהובים עלינו מתמלאים.

בפורים האחרון קרה המקרה והדנסינג התפשט והתרחב ותקע יתד במורד רחוב ויטל בפלורנטין, היכן שהיצע הפאבים רחב והבליינים הדושבאגים משתינים במבואת הבניין של חברים שלנו. ביום שלישי, אחרי שגם בשישי וגם בראשון הצקנו למורגן על הבר ברחוב התעשיה הטרחנו את עצמנו עד לפלורנטין כדי לבדוק את המקום החדש וכדי לנצל את יתרונו היחסי על פני הפאב ברח' התעשיה: 10 ברזי בירת בוטיק ישראלית. 6 של הגמל המרקד ועוד ארבעה ברזים מתחלפים. כרגע הולכים שם על חוזק, ובפאב נמזגות ה8.8 של ג'מס, עוקץ יונק הדבש של  מבשלת הדובים שטרם טעמתי,שתינו הערב בבית,  גולם – 11% מבית הדנסינג קאמל שברגיל לא נמזגת בתעשיה והשת"פ הבוטיקי הישראלי הראשון: Beyond the Pale, פייל אייל של מבשלת שפירא שעברה אייסינג והעפילה ל8% אלכוהול.

ברזיייייייים

חוצמזה, התקרה בפלורנטין נמוכה יותר, העיצוב משיק לזה של ספינת האם – דקורציה מועטה, מדפי עץ בבר (אם אכתוב שהעיצוב מינימליסטי אטעה אתכם לחשוב על פיק-אפ בר של קבוצת משקיעים סליזיים) ויש מנעול בשירותים.

החשאי חיכה לי שם, אחרי סיבוב וחצי. אני הייתי מוכוונת מטרה: השפירא. דיווחים מקדימים נלהבים על השידוך בין הגמל התלאביבי והאריה מבית שמש שהחשאי החרה-החזיק אחריהם לא הותירו בידי ברירה; הזמנתי את הבירה. היא עכורה וענברית ובעלת ראש קצף לבן ויש לה ריחות של פרחים ושל וניל. הטעם שלה מר-מתוק עם טופי וקרמל וגוף מלא, מרקם חלק וסיומת גרעינית. מהממת. פשוט מהממת. אם אתם בתל אביב הסופ"ש, לכו לשתות אותה. תשתינו בשירותים של הפאב, לא מתחת לחלון ביתם של תושבים.

יש אריה בכוס!

אח"כ הזמנתי גולם, בירה ששתיתי לאחרונה בינואר. זאת בירה מעורפלת בצבע ענברי כהה, והפעם הרחתי בה  ריבה ואורנים וטעמתי מרירות מעודנת. בכל פעם שאני שותה אותה הריח הדומיננטי משתנה – עניין שבטח קשור לאצוות הבישול וגם למצב הצבירה שלי (שלשום – אחרי ארוחת ערב מוקדמת במסעדת חבש האתיופית).

היה כיף. האוכל אותו אוכל (יקר בשקל-שניים מבתעשיה), הצוות אותו צוות מגניב שנחלק בין שני הסניפים, בטח עם כוח עזר חדש. המחירים זולים יותר מרוב מקומות הבילוי בסביבה והבירה אוכלת בלי מלח כל בירה שמוגשת מערבית לרח' התעשיה להוציא את חמארות הגולדסטאר בשוק לוינסקי, אולי. נהנינו ואולי אפילו נגיח שוב לביקור מתישהו, אם נהיה במצברוח לצאת מהאפלולית הנעימה של בסיס האם.

שנה אחת, 200 רשומות

 

הקדמה א':

כששלום שלו, היבואן של בירות בלהייבן ובישוף שמע שהיעדרה של בישוף קלרביר מחביות וממדפי ארצנו מדיר שינה מעיני, הוא התקשר ואמר לי לא לדאוג, שבקבוק של הקלרביר עושה את דרכו מהמבשלה אלי. זה היה בתחילת ינואר. הבקבוק החליט לקחת את הscenic route, וכעבור כמעט חודשיים עגן אצל שלום למנוחה קצרה ובמהרה הועמס על רכב ממותג של בישוף והגיע אלי למשרד בצהרי היום.

הקדמה ב':

את שחר הרץ מBeer and Beyond פגשנו לפני שנה בדיוק, בפסטיבל הבירה הכפרית הראשון של מטה יהודה. היה לו דוכן ליד הדוכן של ידידינו ארם דקל מאביר האלה, שהכיר בינינו. הוא מכר שם את הספר שלו, אנחנו קנינו עותק וכמה ימים לאחר מכן, אחרי שחתכנו מוקדם ממסיבת הפורים של העבודה ושתינו Fuller's, פתחנו את הבלוג הזה. בשנה הזאת שחר הפך לספק, ל-beer buddy ולחבר. איזה חבר? כזה שחוזר מבלגיה עם בקבוק של לף רוסה. כן, כזה שמוותר על מקום במזוודה שהיה יכול ללכת על למביק חמוץ וקיצוני או על IPA מר כחזרת, לטובת בקבוק של לף, ככה, וולונטרית.

הזמן: מוצאי שבת, פוסט-פורים
המקום: קרוב לפארק הירקון
השותים: החשאי, איש הבירה, הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:Bischoff Kellerbier (עמ' 61) Leffe Rossa (עמ' 183)

החלטנו לפתוח את הרוסה והקלרביר ביחד. הזמנו לטעימה את שחר והלף רוסה, את הילדה השוודית המתה שהיתה איתנו באחד מרגעי השפל הגדולים של הבלוג ואת הילד השוודי החי, שיחד עם הילדה, נכח ברגע שיא של הבלוג וברגע השפל הגדול של הכותבת. כולנו שלפנו בקבוקים נוספים שעל חלקם ידווח בBeer Gatherer, הבלוג שלנו באנגלית, אפיתי עוגיות ופכסמים טבעוניים למהדרין ובלי ג'ימבורי ומתקנים מתנפחים חגגנו שנה לבלוג.

הקלרביר, לאגר לא מסונן, היה הסיפתח. הנוזל שבבקבוק היה שקוף עם משקעים. הילדה השוודית, שכמה שהיא מתה ככה היא רבת תושייה, ניערה קלות את הבקבוק כדי להחזיר אותו למצב הצבירה הרצוי. זו בירה עכורה, בהירה וחיוורת, שנמזגה עם ראש קצף קטן. הריח לחמי מאוד, הלתת מורגש, וניכרת גם מעט חמיצות. הבירה עצמה קלילה, מרירה ומרעננת, עם סיומת דגנית, כמו שאני אוהבת.

בדרך ללף טעמנו כמה בירות צ'כיות שגם לא ניתן להשיג בארץ וגם אי אפשר להוציא לכם, הקוראים, את העיניים בשתייתן, אז נפסח עליהן כאן. טעמנו גם בירה חדשה של לף, Leffe Ruby, בירת פירות אדמדמה עם ראש קצף ורדרד וריח של מי ורדים ואבטיח, שיש לה טעם של תה היביסקוס. מקווה שעיניכם לא יצאו מחוריהן, לא בתדהמה ולא מקנאה, כי היא היתה סתמית לחלוטין. נראה לי שזאת עוד אחת מהבירות האלו שמנסות לכוון לקהל "נשי", מה שזה לא אומר.

את הלף רוסה שתינו אולי חודש לפני שהתחלנו לכתוב את הבלוג, בבר הקרוב למקום מגורינו, הלא הוא הבריו 66 הזכור לטובה. בינתיים מב"י החליפו את הברזים המתחלפים וכמו אי-אלו בירות אחרות בספר, גם זאת נעלמה. הרוסה, שבינתיים מותגה מחדש ע"י לף ומשווקת תחת השם Lentebier / Bière de Printemps, אולי כחיזוק הזהות המנזרית של המותג? זו בירה כהה וצלולה, עם ניחוחות מתוקים וביסקוויטיים ומרירות שממנה מציצה מפעם לפעם חריפות. יש לה גוף בינוני, סיומת מרירה וארוכה וסה"כ היא לא רעה. לא מפילה, לא משהו ששווה לבזבז עליו גרב ומקום במזוודה כדי ליהנות מהשתיה, אבל בסדר.

מי נוסע לאוסטריה וסוגר לנו את הפינה של קייזר?

Delirium of Disorder

הזמן: שלישי בערב
המקום: סלוננו המצוחצח
השותים: החשאי הבריא ואני
הנשתה: Delirium Nocturnum

כבר יצא לי להזכיר כאן בבלוג את דליריום, בירת הפילים החזקה והפירותית מבלגיה, שנעלמה ממדפי ארצנו, נעדרה מספר המותגים ואז חזרה, מבחינתי בגדול.  הזכרתי כי התגעגעתי ואז כי טעמתי , אבל עדיין לא הקדשתי רשומה לבירה הזאת. בשלישי בערב פתחנו בקבוק, שאריות של מתנת יום ההולדת שלי מחברותי לעבודה. חמושות ברוח משאבי אנוש, יוזמה ונחישות, חברותי  בחרו בדרך שלא נבחרה (עדיין), ובמקום שובר מתנה לחנות בגדים קניונית הן גייסו כספים וגייסו את החשאי, שכיתת רגליו לחנויות אלקטרוניקה וקנה בשמן פרה-אמפ  ובעודף הביא בירה.

דליריום נוקטורנום היא החלשה מבין שתי הדליריום שניתן להשיג בארץ; "רק" 8.5% אלכוהול. הבירה כהה וכמעט אטומה, וראש הקצף שלה כהה. היא מאוד יינית בריח ובטעם המתוק והכבד. הגיזוז שלה עדין והסיומת קצרה. לא כל כך נהניתי, אולי בגלל שלאחרונה אני מחפשת איילים קלילים יותר, אולי בגלל שהבירה לא היתה במיטבה.

לנושא אחר ואקטואלי יותר – פורים. מחר נחנך הפאב החדש של הדאנסינג קאמל בפלורנטין. 6 ברזים של הדאנסינג, 4 של מבשלות אורחות; יש מסיבה בנינקאסי, בחסות הגמד של שוף; נדמה לי שיש גם משהו בשטרן 1. בשישי-שבת ייערך בפעם השלישית הפנינג הבירה הכפרית של מטה יהודה במושב צפרירים. אם זה מעניין אתכם (ואם אתם לא פדלאות כמונו משהו מהכתוב לעיל אמור לעניין אתכם), בדקו פרטים בפייסבוק או משהו.

ונסיים עם דליריום:

בירה – תרופה לכל מכה

הזמן: מוצ"ש
המקום: חדר השינה
השותים: החשאי החולה ואני
הנשתה: Brooklyn Winter Ale

החשאי חולה. נאלצנו לבטל את סיבוב הברים הדרומי שתוכנן שבועות מראש ליום חמישי האחרון והעברנו סופ"ש רגוע ככל הניתן, שהסתיים מוקדם. לפני השינה מזגתי לנו – לי יותר, לו מעט, אנחנו לא סגורים על המידה המדויקת של כוס בירה כוס בריאות – מהבקבוק של הברוקלין ווינטר אייל שקניתי בשבוע שעבר, להתנסות נוספת אחרי הטעימה  בתערוכת Beers.

זו בירה חומה כהה, חצי שקופה, חצי אטומה עם מעט ראש קצף כהה. הרחתי ציפורן, שרי וקליפות תפוז, ריחות של סנגריה ופונץ' חם. בפה הורגשה נוכחות של מרירות, עוד הדרים ומעט קקאו. הגוף מלא והסיומת ארוכה, והפעם, בניגוד לטעימה בBeers, גם גיזוז מחיה נפשות.

השוויתי את רשמי הטעימה מהתערוכה לאלה של אתמול ולמעט הגיזוז, אין הרבה שינוי.

הערב שוב נחים.