בלילות הקיץ החמים

הזמן: הערבים האחרונים של חודש יוני
המקום: קרוב למזגן
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Königsbacher Pilsener,  Henninger Premium Lager

החום כבר בלתי נסבל, יולי בפתח ותיכף יתחילו אירועי חוף ובירה שמטרתם לקבע במוחותינו המיוזעים את קיומן של גולדסטאר/ סמואל אדמס/ פאולנר/ קרלסברג/ טובורג/ מחק את המיותר באמצעות הקישור חום-זיעה-בירה.

זאת העונה בה בירות המנזרים אמורות, לפי אנשי השיווק, להשאר בחושך, בפינת המקרר, ולפנות מקום תחת השמש ללאגרים קלילים שמתאימים לים.

אנחנו שונאים את הים, החשאי ואני. בעיקר בתל אביב. אין מצב לsuspension of disbelief – לא יכולה שלא לחשוב ששחיה בחוף פרישמן/ הילטון/ מציצים (שני האחרונים זה לא אותו דבר?) משמעותה שחיה עם בני מעי שנפלטו הימה בחסות השפד"ן. שונאים את הים, אבל במצבים מסוימים, זורמים עם בירות קלילות. בשבוע שעבר נכנסנו לאחת מחנויות האלכוהול של רחוב העליה במטרה לגלות דברים חדשים ולהתעדכן במצאי בשוק וגילינו שידידתנו לילך עובדת שם. היא כיוונה אותנו למדפי הלאגרים והצביעה על שני בקבוקים זולים, 6-7 ש"ח כל אחד מהם. שניהם בעלי שמות גרמניים, אבל האחד מבוקבק ברשיון בירדן. לפני שאתם מרימים גבה, תזכורת: בירה דנית שמבוקבקת באשקלון. מטר מעזה. אפשר להמשיך.

Königsbacher Pilsener היא הראשונה שפתחנו. בירה גרמנית שמקורה בקובלנץ במערב גרמניה, שנודעת לשמצה בשל היותה עיר תאומה של פתח תקוה. בירה בהירה, זהובה וצלולה עם ראש קצף לבן ויפה עם ניחוחות קלושים של לימון וגרעינים. הטעם מריר ואנמי למדי והגוף קליל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל לגמרי בירה שאפשר לקחת לחוף.

מקורה של Henninger אף הוא בגרמניה, אך כאמור, היא מבושלת ברשיון בממלכתו של עבדאללה החתיך ההורס. המראה שלה פחות מרשים, היות והראש ירד במהירות. ריחות סטנדרטיים של לתת, דהויים קמעה, טעם מריר, מעט מתכתי אבל לא רע. גוף קל, סיומת מרירה. אהבנו אותה יותר.

אי אפשר לחפור יותר מדי על הבירות האלו. הן לא מחדשות כלום לא מבחינת הטעם, לא מבחינת הריח, אבל כבירות קלות, זולות ומבוקבקות הן מספקות את הסחורה שנדרשת לים, לפיקניק או לכל מקום אחר.

להתראות בהפגנות הערב!

 

גבולות 48

הזמן: שישי בערב, בסיומו של שבוע מתיש
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: 48, בירת אייל ישראלית

בניגוד לבירות אחרות ששתינו, שבושלו במבשלת העם, על בירת 48 ומבשלה ליאור הרץ לא שמעתי מעולם. לא פגשתי אותו בפסטיבלים ולא שתיתי תוצרים של בישולים ביתיים שלו. זה מגניב, כי בשטעטל שידוע כסצינת בירת הבוטיק הישראלית כולם מכירים את כולם; נדיר שנקרית בדרכנו בירה נטולת פנים וגב.

על גב הבירה, שנושאת את המספר הטעון 48, יש סיפור מעשה על חיילים בריטיים שגנבו טנקים, הסתפחו להגנה והקימו את חיל השריון הישראלי. למרות שעוז 77 של אביגדור קהלני נמצא ברזומה הקריאה שלי, למרות שלא פעם ולא פעמיים ביקרתי בעמק הבכא, היסטוריה צבאית איננה כוס התה שלי. עם זאת, אם נניח שערך הויקיפדיה של חיל השריון לא נערך כדי להתאים לשיווק הבירה, הסיפור אמנם מוזר אבל לא מצוץ מהאצבע. הסיבה שבגינה חיילים סקוטים ואירים החליטו להשאר בפלשתינה עם תום המנדט נשגבת מבינתי, אבל מילא.

48 היא בירה מסוג אמבר אייל. צבעה אדמדם-חום מעורפל וכשמזגנו נוצר ראש יפה: גדול ועמיד בצבע קרם. באף חשנו מעט הדר שמגיע מהכשות וגם צימוקים ושוקולד. בגזרת הטעם – מרירות, לתת, רמזים לשוקולד חלב ולקראת הסוף חמאתיות, משהו שאנחנו לא אוהבים לטעום – לא בבירה, לפחות (וגם לא לא בבירה, מטעמי טבעונות). הגוף קל, הגיזוז טוב וחי, והסיומת, גם אחרי הבליעה, חמאתית. זאת לא בירה גרועה אבל משהו חסר בה – רעננות ואיזון אני מניחה. יש מקום לשיפור ואם תבושל אצווה נוספת אשמח לשתות אותה שוב ולהתרשם.

(ומה זאת השתיקה הזאת? למה את לא כותבת? התשובה: לחץ אטומי. אי אפשר להגדיר אחרת את החיים שאותם אני צולחת בשבועות האחרונים. מסתייעת בCognitive Enhancers, מפסידה שעות שינה, גופי כואב מישיבה, ראשי טרוד מישיבה לא מספקת ומצפוני בוער מהבחירה ללמוד סטטיסטיקה במקום להפגין ברחובות בשבוע שעבר. רק שאצלח את המבחנים ואת סמסטר קיץ – בסתיו ארפה קצת, באמת.

אנחנו שותים, מתעדים וצוברים נושאים לכתיבה. רשומות על בירות בהירות זולות ועל בירות בלגיות שעדיף בכלל לשתות בחורף בקנה, וגם הרשומה המובטחת על הפאב הכי חמוד דרומית לאילון דרום, האיזו בר בשדה בוקר, אבל צריך זמן).

 

 

 

דרומית לגבול – בירות מקרן אפריקה

הזמן: סוף השבוע שעבר
המקום: תל אביב – בר אריתראי בפסאז' בנווה שאנן, סביב שולחן טעימות במפגש המדרגים, בביתנו הממוזג בצפון הישן
השותים: אני וגם: הילדה השוודית המתה, החשאי, הע.אקטואר, צמד החיפאים והגמל הגדול
הנשתים:Bedele Special Beer, Asmara Lager, Meta Beer

האמת, לא הפתיע אותי למצוא בירות מאתיופיה ומאריתריאה באנדרבלי של תל אביב. גלי הגירה יוצרים שוק למוצרים מארצות האם, וכך, בריכוזים של מהגרים מרוסיה וחבר המדינות תמצאו בקבוקי פלסטיק ליטר וחצי של בירות אוקראיניות ובניו יורק תוכלו לשתות לא רק בירות בוטיק מהממות ומיוחדות, אלא גם מכבי. זה הולך מעולה עם מהדורת שישי של "ידיעות אמריקה".

שתי בירות אתיופיות נטעמו בסופ"ש האחרון. Bedele ו-Meta נמצאות בשוק כבר די הרבה זמן, אבל לא נקלטו ברדאר שלי, שכן הן נמכרות, אני מניחה, במה שנקרא חנויות נישה, כלומר בחנויות שפונות לקהילה האתיופית. גיגול בירה אתיופית הניב אזכור של בדלה בבלוג מ2007. השלישית, Asmara, החולקת שם עם בירת אריתריאה, הגיעה לכאן לאחרונה.

שלושתן בירות מסוג לאגר בהיר, Pale Lager, הסוג הנמוך והמעפן ביותר בשרשרת המזון הביראית, אבל אחד הפופולאריים שבה. הן קלות לשתיה וזולות.

הראשונה ששתיתי היתה Bedele, בארוחת ערב מוקדמת בבר אריתריאי באיזו כניסה פנימית בנווה שאנן. אני בקרייבינג מטורף לאינג'ירה זה מספר חודשים, אחרי שבמסגרת פרוייקט בעבודה קיבלתי מתכונים לאוכל אתיופי. לפני כחודשיים יצאתי עם הילדה השוודית המתה ועם איש הבירה לאינג'ירה בחבש, המסעדה האתיופית שנפתחה לפני כחמש שנים באלנבי ומאז העתיקה את מקומה לפאתי התחנה המרכזית. היה טעים אבל יקר ובגלל הכשרות לא הוגשו במקום בירות אתיופיות. בינתיים ידידי אוטואירן סיפק מידע על בר אריתריאי בו מוגשת מנת אינג'ירה זולה ומשביעה (וטבעונית). הילדה השוודית המתה בדקה את המקום, אישרה את המידע ובשבוע שעבר הלכנו לשם ביחד. 25 ש"ח לפיתה חמצמצה, שני תבשילי עדשים וסלט עגבניות-חסה. זול בטירוף, משביע להפליא ויכול להיות חריף יותר. תמורת 10 ש"ח נוספים קיבלתי בקבוק של בדלה, לאגר בהיר עם ריח סינתטי, מרירות לימונית מעט וסיומת עם אזכורים קלושים ללתת.

אחרי ארוחת הערב הילדה השוודית המתה ואני שמנו פעמינו לטעימת רייטביר (אל תשאלו מה זה. קראו אצל אורן או בבלוג של דרור). בתפריט: בירות אמריקאיות שהחשאי, הע. אקטואר והגמל הגדול הביאו, שלל בירות שאחד מצמד החיפאים קנה בכרתים, ברודוג חדשה ובירה דנית מהאוסף של הילדה השוודית המתה וגם בקבוק של Asmara שהיא קנתה במכולת בנווה שאנן. אנחנו משתדלים לטעום ולהטעים בירות שלא ניתן להשיג בארץ, אבל בגלל שהרבה מהפאנל התעניינו באסמרה הוא הביא אותה.

בדומה לבדלה, זאת עוד בירה בהירה, מעט עכורה עם ראש לבן. ריחה מתוק מתירס ומולסה וטעמה גנרי, מריר ומלאכותי מעט. גוף קל, גיזוז די רך.

הבירה האפריקאית האחרונה שטעמנו היא Meta Beer האתיופית, שמופיעה בספר 1001 Beers You Must Try Before You Die, שאחריו אני עוקבת בבלוג The Beer Gatherer. קיבלתי את הבקבוק מהילדה וחיכיתי להזדמנות טובה לשתות אותה, שהגיעה בשישי בערב. אפשר למות בשקט בלי לשתות אותה. באמת. זהובה, ריחות של תירס ושל לפתן פירות מקופסת שימורים, מרקם חלק של סירופ ומרירות לא מדהימה.

אם אתם לא מהגרים טריים מקרן אפריקה שמתגעגעים לטעם של בית ואם לא נתקפתם נוסטלגיה לבירה אתיופית שלגמתם בטיול אחרי צבא לאפריקה או לבירה אריתראית שגמעתם בזמן חתימה על עסקת נשק מפוקפקת עם אנשי שלומו של איסאייס אפוורקי, אתם יכולים לפסוח על שלושתן. אם אתם עושים לביתכם באמצעות עסקאות נשק עם רודנים – מאחלת לכם שתשתו הרבה בירות כאלה ושתמותו ביסורים ובעינויים.

סופ"ש במדבר #1

הזמן: שישי בצהריים לפני כמעט שבועיים
המקום: YELLOW, צומת בית קמה
השותים: החשאי ואני
הנשתה:San Miguel Selecta XV

בירה זה בערך הדבר האחרון שחשבנו עליו באותם צהרי יום שישי, עת החלטנו לצאת מהבבילון ולקבל את פני שבת קודש במדבר. ארזנו תחתונים להחלפה ומברשת שיניים בתיק שנזרק למושב האחורי, למקרה שנחליט להשאר בלילה בדרום ונסענו. תחילה לחומוס חליל ואז פשוט במורד כביש 40.

בצומת בית קמה עצרנו. קפה קר (על חלב סויה) בארומה. החשאי נכנס לחנות הנוחות, המחליף הממותג של הגזלן,כדי לקנות שתיה צוננת. בעודו מחפש את בקבוק הקולה הקר ביותר על המדף,קלטתי בזוית העין את מדפי הבירה.לגולדסטאר/ קרלסברג/ הייניקן הדיפולטיביים התווספו מה שהסיטונאים אוהבים לקרוא "בירות פרמיום", שאלה למעשה כל הבירות שלא עונות לשם גולדסטאר/ קרלסברג/ הייניקן.

על המדף בילו צומת בית קמה, בואך נתיבות ורהט, ניצבו באותו יום שישי לפני שבועיים בקבוקים של בירה מלכה ופאולנר, לף כלשהו ובירות נוספות שאפשר למצוא במקומות קצת יותר הגיוניים לשתיה. וגם סן מיגל סלקטה. לא שתיתי אותה בעבר. במקרים כאלה, לא הלוקיישן, לא החומוס שאכלתי שעה לפני כן ולא הקפה הקר שגמעתי דקות ספורות לפני הכניסה לחנות הנוחות האפלולית והלא נוחה, שלעולם לא תספק ולו את האסוציאציה המינורית ביותר לחנויות דרכים במקומות מתוקנים עם מערכות כבישים מסועפות ואפשרות אמיתית לבריחה, לא יעצרו אותי. חיש שלפתי יומן ועט, שילמתי על בקבוק (ועל קולה בשביל החשאי), לקחתי כוסות פלסטיק והתיישבתי על יד שולחן שמנוני מפירורי קרואסון. אין, אין כמו בירה קרה ביום קיץ חם, במיוחד בירת פרמיום.

הסלקטה נראית טוב. צלולה, כהה ועם ראש קצף לבן, גדול ועשיר. עד כאן המחמאות. באף – לחם קלוי ולתת, שזה בסדר, אגוזיות מבורכת אבל גם גבינה יבשה וחומץ. מאיפה הם הגיעו? הנפילה המשיכה בפה: מרירות אלכוהולית מאוד לא נעימה ומוגזמת על אף אחוז האלכוהול הגבוה (6.2%) וטעם של לתת ישנה. הגוף קל והגיזוז רך מדי. למרות שהתאריך האחרון לשיווק שמסומן על הבקבוק הוא איפשהו בתחילת אוגוסט, משהו השתבש בדרך לדרום. פקק לא אטום מספיק? חשיפה לשמש? לא מומחית אז לא אנסה אפילו לנתח, אבל תכלס, מי שקונה ושותה בירה בילו – ראוי לסחלה.

אבל בסוף היום ובסוף הדרך קיבלנו פיצוי. על כך ברשומה הבאה.

 

 

אביר נכנס לבקבוק

הזמן: שלישי בערב, לפני שהגחתי לטעימת בירות חמוצות
המקום: פינת האוכל, ליד הסלט
השותים: החשאי ואני
הנשתה: אביר בבקבוק

עונת האבטיחים בפתח והמדף היחיד במקרר שיכול לאכלס את הגאונות ממושב חצבה תפוס. 30 בקבוקים פלוס-מינוס. שוב הגיע הרגע בו צריך להשתלט על הבקבקת ולכן, כשהחשאי הוציא את בקבוק האביר בן ה-750 מ"ל, לא יכולתי לסרב, למרות שהייתי עם הפנים לדלת בציפיה לSMS שיזמן אותי לאותה טעימה שהוזכרה לעיל.

קיבלנו את הבקבוק מהאבא הביולוגי של אביר, ידידינו אורן אבראשי מהבלוג בירה ועוד (הקליקו לרשומה יפה על התפתחות המותג המחודש), בערך חצי שעה אחרי ובלי כל קשר לקומוניקט שהופיע בדוא"לי קצת לפני יום העצמאות. אורן הביא באקט עצמאי בקבוקים לכמה חברים ואנחנו ביניהם. אנחנו לא מצטטים הודעות יח"צ ואשכרה טורחים לחוות את מושאי הכתיבה שלנו, בפה, באף וברגליים אם צריך, אבל בצילום היח"צ השתמשתי, כי הוא יותר מוצלח ממה שהמצלמה שלי מסוגלת להוציא.

הוצאנו את הבקבוק מהמקרר, נאבקנו בפקק השעם עם פלייר (בגלל שחולץ הפקקים שלנו נפל קורבן למשחקיה של הילדה השוודית המתה) ומזגנו לכוס אביר ממותגת ולעוד כוס פושטית. הנוזל ענברי, צלול וחיוור, עם ראש קצף לבן שמתפוגג במהירות. הריח, שלמיטב הבנתי הושג משימוש בתמציות כשות (תקנו אותי אם אני טועה, בבקשה) מתחיל פירותי: אפרסק בשל וגויאבה וממשיך עם אזכורים ליין רוזה קליל. בסוף יש גם תות שדה. הטעם מתחיל במרירות חדה וממשיך עם מתקתקות של לתת, אבל בגדול, המרירות שולטת. מדובר במרירות של לאגר קלה/ פילסנר ולא של IPA. הגוף קליל, חלק, מגוזז ועם סיומת מתוקה של סירופ של קוקטייל פירות. אם אפשר להסיק משהו ממה שכתבתי בראשית ימי הבלוג על הטעימה הקודמת של אביר, מחבית ישנה ועייפה, גרסת הבקבוק חביבה עלי יותר. ובכל זאת, קשה לי להאמין שהיינו קונים שישיה של הבירה, גם אם המקרר לא היה מפוצץ.

בקבוקי אביר יצאו במהדורה מוגבלת, לרגל 60 שנה לבישול ההיסטורי של הבירה, בבקבוקים מפונפנים עם פקק שעם. המקום היחיד שראיתי את האביר מוצע למכירה זה שר המשקאות ביפו, אבל לא כל כך יוצא לי להסתובב בחנויות משקאות לאחרונה –  אז אולי הוא נמכר במקומות נוספים.