"יושבים ביחד על החול, ים כחול, בקבוק של בירה, זה רק אני והחשאי והשפירא"

פרולוג

לונגשוט 2011. הסומלייה ואני מתחילים לדבר. לא ברור למה ועל מה. שניה אחר כך מגיע אחד, איציק שפירא. הוא פתח מבשלה. שתי דקות דיבור והחלטנו, הסומלייה ואני, לנסוע לבקר במבשלה של איציק. שבוע לפני לונגשוט 2012 הגענו לבקר. בחמישים ואחד השבועות שעברו בין השיחה לביקור, נתקלנו בשפירא לא פעם ולא פעמיים. שתינו בירות שלהם בפסטיבלים, בפאבים וגם בבית, אבל לא ממש כתבנו עליהם עד היום. חיכינו לביקור במבשלה. משפחת שפירא – זה עסק משפחתי – לא שקטה על השמרים בשנה האחרונה, הוציאה בירה עונתית לחורף שהיתה מאכזבת (בדגש על היתה. הסבר ופירוט בהמשך), העמידה ברזים ברחבי ירושלים, הפיצה בקבוקים גם למרכז, הוציאה בירצ'נדייז מגניב – תחתיות וחולצות – הפיקה סרטוני וידאו קורעים וביולי, ממש לפני שביקרנו, החלה להפיץ בירת חיטה קיצית. במשך הזמן קרו דברים גם לאותה עונתית חורפית, אבל על כך בהמשך. קודם אתנחתא ויזואלית.

הזמן: צהרי שישי בסוף יולי, יומיים אחרי מחטף ביבי-שטייניץ
המקום: מבשלת שפירא, אזור התעשיה בבית שמש
השותים: דני ואיציק שפירא, שאירחו והשקו את הסומלייה, הילדה השוודית המתה, החשאי ואותי.
הנשתים: שפירא פייל אייל, שפירא אוטמיל סטאוט, ג'קס ווינטר אייל ושפירא חיטה.

בשישי בצהריים שומם באיזור התעשיה נחם בואכה בית שמש. אפילו הכורדי הגרעיני מהמפעל השכן נח מהקליה. שומם, אבל לא קשה למצוא את המבשלה, ששוכנת בהאנגר לא קטן, שמכיל את מיכלי התסיסה והבישול, שמסוגלים להפיק 8000 ליטרים של בירה בחודש, וקומת גלריה קטנה עם משרד, בר קטן עם ברז, שולחן ארוך שלא צילמתי ופוטנציאל מגניב ביותר לברו-פאב צנוע/ חלל אירוח וטעימות למבקרים, ברגע שיסדרו שם את המזגן.

המבשלה נפתחה לפני שנה. כמו אצל מבשלים רבים אחרים, איציק נחשף לבירות בוטיק בטיול לארצות הברית והתמחה במבשלת Left Hand בקולורדו. אחרי כמה שנים של בישול בבית בירושלים והשתתפות בתחרויות, ועם מה שנראה מרחוק כתכנית עסקית רצינית ומקיפה, פתחו האחים את המבשלה. הם הביאו ציוד, עבדו על מיתוג ושכרו את שירותיו של יוחאי קודלר, האיש שהפריח את השממה בקרית גת ופתח שם את מבשלת הנגב,שמשלמת מסים מלאים ומנופחים, שלא כמו המפעל ה*יותר* ידוע בעיר.
והיתה גם אג'נדה. רצון להיות "גולדסטאר בוטיק", לדבריהם. מה זה גולדסטאר בוטיק? נדמה לי שהכוונה היא לבירה נגישה הן בהיבט הזמינות והן בהיבט הטעם, בלי התחכמות ובלי נסיון להמציא את הגלגל או להביא בשורה מהפכנית כזאת או אחרת. לא מפתיע, אם כן, ששפירא יצאה לשוק עם שתי בירות בלבד: Pale Ale (להלן: הירוקה) ו-Oatmeal Stout (להלן: האדומה). צעדים מדודים שמאפשרים לשוק להכיר, לעכל, להסתגל ולאהוב. לקראת תערוכת Beers 2012 הוציאו בשפירא מהדורת חורף מוגבלת בת 1000 בקבוקים של ה-Jack's Winter Ale (להלן: הסגולה). יוחאי טס ללימודים בגרמניה, פטריק ואן דם, שבישל עד לא מזמן באלכסנדר פיתח עבור שפירא את בירת החיטה (להלן: הצהובה) כבירה עונתית לקיץ, שיצאה לשוק כשבוע-שבועיים לפני הביקור שלנו. העבודה עם אנשי מקצוע משתלמת לצרכן הקצה: הבירות של שפירא הן מהבודדות בשוק ששומרות על אחידות ולא מפתיעות ומשתנות מבישול לבישול, מבקבוק לבקבוק. בעולם אידיאלי לא הייתי מתעכבת על הפרט הזה, שצריך להלקח כמובן מאליו, אבל בישראל יש יותר "הפתעות" משגרה. ר' הרשומה הקודמת, על עוג קיצי של מבשלת הגולן.

נאמנים לסלוגן, "בירה ירושלמית", רוב נקודות המזיגה של שפירא שוכנות בעיר הבירה במלרע, בפאבים שמלווים אותם מתחילת הדרך. בתל אביב היא נמכרת בבקבוקים במספר חנויות ופאבים. זכור לטובה שיתוף הפעולה עם דיויד כהן והדאנסינג קאמל שנמזג בפאב בפלורנטין. אני חושבת שלחיפה הם עדיין לא הגיעו: הם מפיצים את הבירה עצמאית ולא רק מחירי הבירה גבוהים בארץ, גם הדלק.

פתחנו שולחן במשרד ופתחנו בקבוקים. התחלנו עם האדומה.כמעט כל מבשלה ישראלית מתהדרת בסטאוט, אבל זאת של שפירא מתהדרת בתפנית מעניינת ומיוצרת, ובכן, משיבולת שועל. לדעתי זאת הבירה המסחרית היחידה בארץ בסגנון זה (בנוהל הרגיל, אם יש תיקונים טקבקו בבקשה). היא כהה, בעלת ראש קצף בצבע בז', ריח של אפיה, קליה, קפה וקצת עץ וטעם מריר, קלוי ונעים. המרקם חלק הגוף בינוני ובסיומת יש קפה.

הירוקה זהובה, מעט עכורה ועם ראש קצץ לבן. יש לה ריח קצת אשכוליתי, אבל לא כמו של הIPA האמריקאי שצובר כאן פופולאריות בקרב חובבי הבירה (מודה באשמה). המרירות שלה עדינה, כשותית ונחמדה, הגוף שלה קל וחלק והסיומת מרירה עם טיפה מאלט. שתי הבירות הללו לא מחדשות הרבה וזה בסדר. כיף לשתות אותן, הן טעימות, קלילות ומזמינות קניה של שישיה או סיבוב חוזר בפאב. גולדסטאר בוטיק, כן?

הבאה בתור היתה הצהובה, בירת החיטה. כשבוע לפני הנסיעה יצא לחשאי ולי לדגום בקבוק מאצווה מפוספסת שלא יצאה לשוק. שמחנו לגלות שהבעיות תוקנו. המראה שלה עדיין בעייתי במקצת: היא צלולה ובעלת מעט מדי קצף, אבל חוץ מהמראה החיטה של שפירא די אופיינית לז'אנר: ניחוחות של ציפורן, מסטיק ולחם, טעם נהדר מתוק-חמוץ וסיומת ארוכה ומסטיקית.

והנה הגענו לג'ק ווינטר אייל, הבירה הסגולה והחורפית, בירה עונתית בת 6.8% אלכוהול שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בג'ק דניאלס – נתנו לה קצת להתחמם בחדר הממוזג. כפי שכתבתי כאן למעלה וברשומה שקדמה לתערוכת Beers, היא לא הותירה בנו רושם ראשוני טוב, אולם חברים שטעמו אותה ביחד איתנו אמרו לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו. נתנו. איזה מזל. טעמנו אותה בתערוכה עצמה ואז שוב כחודשיים לאחר מכן ואז שוב בביקור במבשלה. הזמן עושה לה טוב. טוב מאוד אפילו. נכון ליולי 2012 הג'ק זו בירה מתקתקה ועשירה, מעט אלכוהולית, ובעלת גוף מלא וכבד, עם סיומת של עץ ושל שרי. באף יש שרי, אלון וניל ומעט אלכוהול. יש לנו בקבוק נוסף של הסגולה במקרר. ניתן לו לסגור שנה ונפתח אותו בדצמבר או בינואר, בתקווה שלא נפספס את השיא שלו.

באופן טבעי, עיקר השיחה שלנו נסבה על מס הבירה. הענף, אומרים האחים, עדיין לא רווחי והם בקושי סוגרים את החודש. התגמול כרגע נגזר מסיפוק ומפידבקים, מאנשים ששותים ונהנים ומנקודות מזיגה חדשות; פחות מספירת מזומנים. עם הון סימבולי, כך למדנו בפקולטה למדעי הרוח שבהר הצופים, לא קונים במכולת וגזירת המס עלולה להפיל את שפירא, כמו את המבשלות הקטנות האחרות שבימים אלה נאבקות על קיומן.

אבל נסיים בנימה אופטימית ובשתי המלצות: השבוע,כשהתחלתי לכתוב את הרשומה, נתקלתי בפייסבוק בתמונה של בישול מהדורת 2013 של הסגולה, אותה בישל יוחאי, שחזר לעמדת הברומאסטר בשפירא אחרי הלימודים. קנו שישיה. שמרו אותה ופתחו בקבוק אחת לחודשיים; זאת דוגמא מצויינת לבירה שמתיישנת יפה. אגב, שבוע לפני הביקור שתינו אותה במסגרת טעימת אורך של מבשלות ישראליות והרחנו חבית ווניל. טעמנו אלכוהול, בננה, מעט עץ וברבן. מה נשתנה בשבוע אחד? כנראה שהאוכל שנלווה לשתיה וסדר הטעימה.

וגם, כמו בשנה שעברה, גם השנה תתארח המבשלה בפסטיבל הבירה הכפרית של מועצה אזורית מטה יהודה. כאן הפרטים: פסטיבל בירה כפרית מטה יהודה.

הגעתם עד כאן? קבלו את הסרטון הבא של בירה שפירא (NOT!) – שימו לב להתאמת צבעי החולצות לבקבוקים!

picasion.com

קיצי, לא עקבי.

הזמן: שישי, לפני הצפיה בפרק הראשון של משחקי הכס.
המקום: סלוננו הממוזג
השותים: החשאי ואני
הנשתה: עוג קיצי של מבשלת הגולן

אל תאמינו לתמונות יחסי הציבור. אל תאמינו גם לתמה שמלווה את הרשומה הזאת. כדי להתרשם מהתווית של העוג הקיצי, העונתית של מבשלת הגולן צריך לראותה בחיים האמיתיים וגם לגעת בה. איזו צבעוניות מקסימה, איזה דפוס משובח, איזו טקסטורה! השקיעו שם, במחוז הבחירה של אביגדור קהלני, אם לא בעיצוב עצמו אז לפחות בסטודיו לעיצוב.

ואיך הבירה? זאת ששתינו אתמול טובה. מריחה מקליפות הדר, עשב ומעט לתת. מרירה. בהתחלה בעדינות, עם דומיננטיות של הלתת. הכשות תופסת מקום בהמשך, אבל עדיין, הבירה לא תוקפנית ולא "מוזרה" ומתאימה לקיץ ולטעם הישראליים. למרות שהיא מכילה רק 4.5% אלכוהול, יש לה גוף. הסיומת גם מרירה ונעימה.

הבירה ששתינו אתמול מומלצת בכל פה. האם אנחנו ממליצים על עוג קיצי? שאלה טובה. זאת הפעם השניה שטעמנו את הבירה הזאת. הפעם הראשונה היתה ביום הIPA בפורטר אנד סאנס לפני כשבועיים ומהבקבוק שהתהדר בתווית המרהיבה נמזגה בירה שונה: מעט עכורה, עם ארומה פירותית קלושה שהזכירה שימורי פירות בסירופ וטעם גרעיני מאוד, כמעט ללא זכר לכשות. הילדה השוודית המתה לגמה מהכוס שלנו ופסקה שאנחנו חייבים לקנות בקבוק נוסף, כי מה ששתינו לא מייצג את הבירה. ובכן, נראה ששתי הבירות ששתינו מייצגים יפה את מבשלות הגולן. מעטות המבשלות המסחריות שפועלות כאן, שניחנות בכזאת חוסר עקביות כמו הגולן. למה שעוד אפשר להבין בבישול ביתי, לקבל, אולי, בברו-פאבס, אין מקום בבישול מסחרי. זה לא הוגן כלפי הצרכנים. לפעמים ממש בא לי שיחילו GMP ו-ISO על מבשלות.

עוד משהו לא הוגן קשור במחיר ששילמתי עליה. החשאי ואני לא נוהגים להתמרמר על מחירים, לא של בירות בוטיק ישראליות, שעלות הייצור שלהן גבוהה משמעותית מעלות הייבוא של כמעט כל הבירות שמופצות כאן. סיבה נוספת שאנחנו לא מתלוננים היא, כפי שכתבתי השבוע למנהל בר מסוים ששאל לדעתי על העלאת מחירי הבירה, שאנחנו לא צרכני הבירה הטיפוסיים. אין לנו נאמנות מותגית, אנחנו כמעט לא יוצאים לפאבים ובירה עבורנו היא תחביב רציני שאנחנו מוכנים ויכולים להשקיע בו.

עם זאת, השבוע הגענו לגבול העליון. קניתי את בקבוק העוג ביחד עם עוד כמה בירות בשר המשקאות סניף הבורסה. 18 ש"ח לבקבוק 330 מ"ל. לפני פיקדון, כן? בדיקה קצרה באינטרנט מעלה כי המחיר הקטלוגי (כמה סטימצקי מצדכם!) של העוג בבית המשקאות של נפתלי עומד על 20 ש"ח. אני לא מבינה למה מישהו שהוא לא אנחנו, קרי חנון בירה שחייבלטעום הכל ולדרג הכל יקנה בירה ישראלית בתפוצה רחבה במחיר הזה.

הטרילוגיה החיפאית חלק ג' או: פקודה בלתי חוקית בעליל

(24 שעות בעיר הבירה של ישראל, הלא היא חיפה. דפדפו אחורה לחלקים א' ו-ב')

בערב שבת, אחרי סיבוב בדאנק, שמנו פעמינו לעבר הנמל, לקלמנ'ס, פאב חיפאי ותיק ששמו נישא למרחקים ולא רק שלא ישבנו בו לפני כן, אלא גם מעולם לא נתקלנו בו בשיטוטינו. הוא שוכן בתחילת רחוב הנמל, קמפוס הנמל המתחדש בשבילך, הקורא יונה יהב, בפינה חשוכה למדי.

מבחוץ נראה מבטיח

שמענו על קלמנ'ס גדולות ונצורות. שמענו שהגינס שלו הוא הטוב ביותר בכל חיפה, שקהל השותים שלו קבוע, שמי שמחבב את פאב עמירם התלאביבי במתכונתו הישנה יאהב גם אותו ושמחנו על ההזדמנות לשבת שם.

ההתחלה היתה מבטיחה. איך לא? דלת סגורה, פעמון דלת, קורות עץ בחוץ, קירות לבנים בפנים ומזכרות שסוכני המכירות כבר לא מחלקים היום. המקום המה אנשים אז התמקמנו על הבר, מה שבטח היינו עושים בכל מקרה, והזמנו אחד גולדסטאר, אחד גינס (כמו בעמירם, גם בקלמנ'ס יש ברז של הכוכב הזהוב למרות הדומיננטיות האשקלונית) ושתי כוסות מים.

מים. אנחנו תמיד מבקשים מים בפאבים ותמיד שותים המון מים בטעימות בירה ובערבי קוקטיילים. אמצעי מניעה מספר אחד נגד חמרמורת, מונע התייבשות ומנקה קצת את החך במידה ובסיבוב הבא מזמינים משקה שונה.

"בקבוק מים", תיקנה המלצרית. בקבוק? שיהיה בקבוק. H2O זה H2O. הבירות הגיעו, נמזגו יחסית מהר. בזמן שהחשאי ואני התבוננו מסביב וקלטנו את ציור הקיר של צ'רצ'יל שותה גינס, שתי כוסות זכוכית עם קשיות, קוביות קרח ולימון הונחו על הדלפק. סובבנו את הראש בדיוק כדי לראות את הברמנית מסובבת פקק של בקבוק מים מינרלים בן חצי ליטר. בחצי הסיבוב העמדנו אותה על טעותה, שהתכוונו למי ברז. היא הסבירה לנו שבמקום לא מוגשים מי ברז, רק מים מינרליים, "הוראה של קלמן", שהסתובב במקום בפנים מאירות ואירח את המבלים.

ככה, בבת אחת נהרס לנו הבילוי במקום. לא נכנס כאן לעקרונות הפרטיים שלי נגד מים מינרליים, זה לא העניין. העניין הוא שבמקום לספק ללקוחות משלמים שירות מינורי יותר וזול יותר מפנכת הבייגלה/ בוטנים/ וואטאבר היה שם בצלחת, מדיניות המקום היא לעשות קופה במקום בו הוא איננו אמור לעשות קופה, אלא להיפך: עליו להגיש מים בלי שעלינו לבקש. חוק בניינים ציבוריים (מיתקני שתיה למים צוננים)  (הקישור מוביל לאתר שירות יעוץ לאזרח סניף חיפה) אומר: "מי שמנהל או מחזיק בין כבעל ובין באופן אחר, מסעדה, בית אוכל, בית קפה או מקום כיוצא באלה שבו מוגש אוכל, יגרום לכך שיוגש לכל לקוח קנקן מי שתיה צוננים, ללא תשלום."

לא התווכחנו, אבל הגולדסטאר הרגישה פתאום קצת ישנה ודברים שאנחנו נוטים להתעלם מהם, כמו ברמנית שדוחפת את כל היד למיכל הקרח (בלי כפפות חדפעמיות, בלי מלקחיים, בלי מיכל פלסטיק לסיוע) תפחו למימדים גדולים, עבורנו הלא-איסטינסים בעליל (אבל הנורמטיביים בעיני אלה שמתעקשים על היגיינה כלשהי בסביבת המזון שלהם). לפחות לא עישנו שם כשהיינו.

סיבוב בירה אחד, טיפ כי הברמנית באמת לא אשמה במדיניות הבזיונית של בעל המקום*   ועפנו משם.

*שלא כמו פקודה בלתי חוקית בעליל אמיתית, אי אפשר להאשים את הברמנית. הפקודה אולי לא מוסרית, אבל אף אחד בסופו של דבר לא נפגע, אולי חוץ מקלמן, שהרוויח את הרשומה המבאסת הזאת והפסיד קליינטים לא קבועים, אבל טובים.

הטרילוגיה החיפאית חלק ב' או: הפאב מעבר לפינה

(24 שעות בחיפה, 3 פאבים, 3 רשומות)

הזמנתי לנו חדר במלון קולוני במושבה הגרמנית, מרחק הליכה מתחנת הרכבת, מואדי ניסנאס ומהעיר התחתית, מרחק יריקה מהרייך השלישי של חיפה, הלא הוא פאב הדאנק. ישבנו שם פעמיים, פעם אחת בשישי בערב, אחרי ארוחת סלטים קלה ומשביעה באלדיאר, פעם שניה בשבת בצהריים, אחרי גיחה לפיתה בזעתר ובצל במאמא פיתה. יש אוכל בדאנק, אבל האופציות הצמחוניות בתפריט מעטות ועבור טבעונים יש צ'יפס. זה באופן רשמי. בצהרי שישי מוציאים שם בדרך כלל מנות מיוחדות ואפשר להזמין מראש מנה טבעונית. בשישי בו היינו בחיפה לא בישלו.

חוקי הבית. אלו צריכים להיות החוקים בכל בית. לחצו להגדלה.

חוץ מהתפריט יש גם ארבעס. ארבעס זאת קטניה וביחד עם הדגן של הבירה מתקבל חלבון מלא. אני רוצה להאמין בכך לפחות. היה גם אבטיח אורגני מתוק שאחד הברמנים הביא מהסופר האורגני בו הוא עובד, ופרס עבור השתיינים, ככה סתם כי היה לו אבטיח והם היו שם.

פרנציסקאנר כהה. חבל שהתמונה לא מעבירה את הנוקשות של ראש הקצף.

לסיבוב הראשון הזמנתי מכבי מהחבית, כי ככה הבטחתי פעם בתגובה לטוקבק. החשאי לקח פרנציסקאנר כהה. לא זוכרת אם הן נכללו בHappy Hour או ששילמנו מחיר מלא, שעלה לאחרונה בעקבות מס השטייניץ. מדיניות הHappy Hour של הדאנק מוזרה קצת: 5 או 6 חביות שמשתנות מדי יום ואפילו במהלך היום, נמזגות תמורת 2/3 מהמחיר הרגיל. השעה השמחה נמשכת מהפתיחה בשעות הצהריים ועד מתישהו בערב, 8 או 9. בעקבות הגזרות שנחתו עלינו, הנוהל ממשיך ברגיל בשישישבת, אולם בשאר ימות השבוע, ימים שבהם מגיעים לשתות השתיינים ולא הבליינים, ההנחות על הבירות הנבחרות ממשיכות לאורך כל היום. אנחנו שתינו עם בלוטות הטעם (והריח והראיה) ולא עם הארנק, ובחרנו מה שהתחשק לנו בלי קשר לשעות או להוזלות. עוד נלגמו בשישי ובשבת פורטר אלון מוצלחת מחבית חדשה של נגב, ניוקאסל, גמברינוס ופילזנר אורקוול. את שני האחרונים אני שתיתי, כי קשה להתמודד עם משהו כבד יותר מפילזנר בחום של אוגוסט.

בשבת בצהריים אלכס מהדאנק, בעל המקום, בעל הבלוג שקושר ברשומה הקודמת על הגולדסטאר בהדר, והאיש שלא איפשר לנו להכנס ולשתות מחבית השפאטן האחרונה שנשארה בארץ אי אז, היה שם עם אשתו ובתם. העברנו כמה שעות בדברי הלל לבירות גרמניות וצ'כיות (החשאי שמר על זכות השתיקה בעניין האחרונות), בביצ'ינג על יבואנים תאבי בצע שהעלו את המחירים ללא כל פרופורציה לגזירות שטייניץ ובדברי הלל על תינוקות שאוכלים הכל, כמו המתוקונת מהתמונה למטה, שקצת מצליחה להוציא את העוקץ מעניין הרייך החיפאי.

smoochable!

אם היינו מתגוררים בחיפה, במקום הגיוני ולא באיזו ורדיה שצריך 70 אוטובוסים כדי לצאת ממנה, הדאנק בטח היה הפאב הקבוע שלנו.

 

הטרילוגיה החיפאית חלק א' או: פרוייקט הגולדסטאר מעפיל להדר

(חם מדי לרשומות ארוכות, אז החלטתי לפצל את ביקור סוף השבוע בחיפה לשלוש רשומות נפרדות ולקחת את הזמן שלי על מספר רשומות רחבות יותר)

ממש מעל שוק תלפיות , יש בהרצל כיכר , מקום שם שכתוב על המגן שמש שלו בירה מחבית… יוסי זה הבעלים , בחור כבן 60 , נחמד והזוי , כמו שאני אוהב… תגידו שאלכס מהדאנק שלח אותכם…

                                                                   (אלכס מהדאנק, בתשובה לשאלה איפה עוד אפשר לשתות בחיפה)

נקודות הציון הנ"ל לא ממש עזרו לשני התלאביבים המיוזעים שפקדו את חיפה בצהרי שישי. התדיינות עם חיפאי הווה ועבר בפייסבוק הובילה אותנו לבית הקרנות, בצד השני של רחוב הרצל. הרמתי טלפון לממליץ שהורה לנו לעשות פרסה וללכת לכיוון ארלוזרוב. הלכנו. הגענו לחנות הפרוות של האחים קינרייך שעדיין עומדת שם. הפגנות אנונימוס שבשנות ה-90 יצאו מהאוזן השלישית במדרחוב נורדאו לא הצליחו לסגור אותה. איזו חיפאית חושבת על פרוות כשחם כל כך?

בכל מקרה, לא עולים בארלוזרוב. ממש מתחת, בהרצל, יש פניה לרחוב-מדרגות ואם מסתכלים טוב רואים בצד שמאל את הצלון.

יש גולדסטאר, יש גם הייניקן. באנו בשביל הגולדסטאר. הנוזלים בכוסותיהם של שאר המסובים – בחוץ, חבורת גברתנים מקועקעים, אחד עם חולצת בלאק סבאת', שאולי והלוואי קשורים לסטודיו לקעקועים שממול, בפנים יוצאי חבר העמים ויוצאי קרן אפריקה בשולחנות נפרדים – נחלקו בערך 50/50 בין שתי הנציגות של טמפו.

התיישבנו קרוב למזגן ועישנו פאסיבית. לא תמיד אוכפים בחיפה את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים. זה רע, אבל החמארה הצדדית הזאת איננה המקום להתחיל בו את הקמפיין.

אנחנו הגענו בשביל הגולדסטאר, אז הזמנו גולדסטאר יפה, ריחנית וטעימה. רצינו גם לאכול, אבל היה רק מזה שהגיע לצד הבירה: זיתים גדולים, מלפפונים כבושים ומשוחררים מומלחים, בוטנים ובייגלה.החום והנסיעה התישו אותנו ובגלל שרצינו לאכול לא נשארנו לסיבוב שני. שילמנו 36 ש"ח, השארנו טיפ ויצאנו עם עוד מקום לאוסף בתי המרזח האהובים עלינו, ש-42 שנה מוזגת את הבירה הכי טובה בחיפה, לדברי יוסי הבעלים.

כן, 18 ש"ח לחצי גולדסטאר, אחרי מס השטייניץ. עד לפני מספר שבועות חצי גולדסטאר עלתה שם 15.

סמואל אדמס לונגשוט 2012 – סיכוי קלוש להבטחת איכות?

לפני כמה חודשים קיבלנו בקבוק ממבשל ביתי. לא אציין את שמו רק אומר שהבחור מוערך מאוד בקרב קהילת המבשלים המקומית. הוא לא הגיש בירות ללונגשוט השנה וגם לא לתחרות בשנה שעברה. זה לא שלא היו לו בירות. הוא בישל ובקבק לקראת ההגשה, אבל, כך הוא אמר, אם הוא לא מרגיש שהבירות שלו יכולות להגיע לגמר, לפחות למקום שני, הוא לא מגיש. יש שיגידו שהבנאדם פרפקציוניסט.לא מיהרנו לפתוח את הבקבוק שלו וכעבור יומיים הגיעה בפייסבוק ההודעה הבאה: "היי, בדיוק גיליתי שיש לי בעיה עם כמה בקבוקים שהזדהמו ויש להם ריחות לא טובים. קחו את זה בחשבון ואם הבקבוק מריח לא משהו- תשפכו ישר לביוב… סורי.."  כעבור יום הגיעה הודעה נוספת: "יכול להיות שזה בקבוק דפוק- אם הוא מריח לא משהו, גם אתם אל תשתו אותו- המקום שלו בכיור (גיליתי 3 בקבוקים דפוקים מתוך איזה 12 ששתיתי, אתמול פתחתי 2 דפוקים ולכן החשש הגדול).
סורי, אבל זאת פעם ראשונה שיש לי ווריאציה בין בקבוקים שחלקם מקולקלים. צריך לגנוז את הבאצ' הזה."

בסופו של דבר נפלנו על בקבוק תקין ועל בירה טעימה. התמזל מזלנו, אבל החלק החשוב בסיפור, הרלוונטי להמשך הרשומה הוא האחריות שאותו מבשל גילה כלפי התוצר והשתיינים, שקיבלו את הבירה להתרשמות ולא לצרכי יחסי ציבור; אותו מבשל ביתי לא ממש מייחצן את עצמו וגם אם כן, הבלוג הזה איננו בהכרח פלטפורמת היח"צ המתאימה לצרכיו (ר' נוהל ביקורות). המבשל הוציא אזהרת מסע למי שקיבל את הבקבוקים והפסיק את הפצת הבירות מהבישול הספציפי הזה. לא מתים מבירה מקולקלת (יש רופא בקהל שמוכן להתחבר לפאב-מד ולבדוק את ההנחה הזאת?), אבל חבל על תאי הכבד של השותים ועל המוניטין של המבשל שעלולים ליהרס או לא להיבנות.

ואחרי הסיפא, לעניינינו, פסטיבל סמואל אדמס לונגשוט במרינה הרצליה. ראשית – ההפקה היתה מצוינת. הצמצום ליום אחד, הקמת מתחם אחד לכל המתחרים והאחדת הדוכנים, ניהול הקופה וכמובן המיקום ראויים לתשבוחות. אפשרות לאוכל צמחוני/ טבעוני בדוכני המזון היתה מוסיפה, בידול של שתי המבשלות המסחריות שמזגו בתחרות מהמבשלים הביתיים היתה מועילה הן לביתיים והן למסחריות (את זה דווקא היה בשנה שעברה) וגם המאווררים הגדולים האללה שמתיזים מים או לפחות בירצ'נדייז בצורת מניפה ממותגת של סמואל אדמס/ בירדי/ מועדון הבירה הישראלי היו מועילים לכולנו. אוגוסט, מישור החוף, אתם יודעים. אבל בסך הכל היה יופי של אירוע, שנתן חשיפה מכובדת למבשלים ביתיים.

החזיר השוטה בדרך לשתיית סמואל אדמס אוטופיאס. ברכות!

איך היו הבירות? אוף, בא לי לסגור את הרשומה בנקודה הזאת ולא להכנס לנקודה הכואבת. אותו מבשל שנזכר למעלה הוא אולי דוגמא לפרפקציוניזם מוגזם, אבל בצד השני של הספקטרום כיכבו במרינה מבשלים ומבשלות שגבו 5 ש"ח לטעימה של בירות שנמזגו בשיטת המצליח וגרמו לחברים רבים איתם דיברנו וחלקנו טעימות להתבאס רצח. עברנו כמעט בכל הדוכנים* ודגמנו עשרות בירות. שתינו כמה בירות טובות (ראויות לציון: פילזנר של ג'מוס, בירה של באדר אשר, שכחנו איזו, המעושנת של אי.זי ביר), כמה בירות בינוניות והרבה בירות גרועות: בירות לא מאוזנות (ולא במכוון), מקולקלות, קקפוניות. שמענו הגדרות שמעידות על בורות המבשלים. בפעמים המעטות שתחקרנו וביקרנו, דבר שלא כל כך נעים לעשות במעמד של פסטיבל ומול אנשים שזו לנו הפעם הראשונה שפגשנו אותם, שמענו אפולוגטיקה והאשמות בנוגע לטיב הרכיבים. ייחלנו למרקקות, כי לא נעים לשפוך תכולה של כוסות על דק העץ הנאה של המרינה בהרצליה.

שתינו הרבה בירות גרועות והתבאסנו, גם על תאי הכבד שהוקרבו וגם על המבשלים. אני תוהה אם התוצרים שנמזגו יצאו מהמטבח/ מחסן כשהם תקינים וללא פגם, לדעת המציגים. האם לפני הצגה לקהל הרחב האצוות נדגמו על ידי מישהו חוץ מהמבשלים ואימותיהם? האם הם ניתנו לביקורת אחד על אחד, משוב ממישהו נטול פניות ואי-נעימות? בקרת איכות ויושרה פנימית ייטיבו עם המבשלים הביתיים (ובעצם עם כולם, גם עם תעשיית הבוטיק ועם מבשלות שמוציאות למכירה או למזיגה אצוות פגומות).

היו בדוכנים הרבה השפעות אמריקאיות (IPA, דריי הופינג) והרבה השפעות בלגיות (תיבולים ותוספים שונים ומשונים). חסרה לנו המסורת הגרמנית של הקפדה, דיוק וחוסר פשרות בכל הנוגע לטיב המוצר. אפשר לבקש קצת מאלה לתחרות של שנה הבאה?

סיכום מספרי  וניתוח מצב האומה מזוית לגמרי אחרת ברשומה מצויינת של אורן אבראשי.

*דווקא על חלק מהזוכים פסחנו, אבל זה לא כל כך טראגי: את לאפינג בודהה יוצא לנו לשתות די הרבה, בשלושת החתולים פגשנו לפני שבועיים בלבד ואת ההתפתחות של האימפריאל רד IPA של החזיר השוטה ליווינו במפגשי טעימה בחצי השנה האחרונה.