תתחדשו

שתי השקות של בירות קראפט ישראליות בשבוע אחד? הו כן!

מה, לא? לא, שלוש, אבל את השלישית טרם הספיקותי.

הראשונה, עוד אחת לחודש מבית מבשלת הדובים, שאחת לכמה זמן – נניח אחת לחודשיים – מוציאה בירה נסיונית בבישול בודד. לפעמים העדות לקיומן של אותן בירות נמצאת רק באלבומים של שני אספני התוויות שמגיעים לפסטיבלים כדי להגדיל את האוסף (מישהו זוכר את אראקיס?) ולפעמים הן מתקמבקות לבישולים נוספים (לאלה שפספסו את הדוקטור בפעם הראשונה). לא כל הבירות של הדובים נסקרות כאן. עם ההאטה בקצב העדכונים, אנחנו מעדיפים לתת במה למבשלות חדשות, אבל בגדול, רבות מבירות האחת לחודש נעות בין נסיונות למתוח את גבולות המרירות ו/או את גבולות אחוזי האלכוהול, הן מעלה (גריזלי – 8.2) והן מטה (בייבי אייל 1.8). הבירה החדשה בסדרה הולכת לכיוון אחר ואהוב עד מאוד על אדונית הבלוג. אש, כשמה כן היא: בירת אייל בהירה עם פלפלי צ'ילי שורף לרוב. עם כל הכבוד לכשות מרירה וללתת טריה וגרעינית, יש שלושה אלמנטים בירתיים שתמיד קונים אותי וצ'ילי הוא אחד מהם. צ'ילי קונה אותי גם מחוץ לעולם הבירה ויעידו על כך אוסף הרטבים החריפים שהחשאי ואני מטפחים במדף במקרר (המדף הקטן, שאי אפשר לאחסן בו בירות, כמובן), עיני הדומעות ושפתי החרוכות כתוצאה מפיגוע קפסאיצין בשישי בערב במסעדת הבאסטה ליד שוק הכרמל.

בתמונה: כבאים (או במיתוגם החדש וההו-כה-כושל, שלא לומר עילג, "לוחמי אש")

אש של הדובים נחנכה בביר מרקט ביום שני שעבר. אחרי 10 שעות עבודה, שעתיים בלימודים, חמישים דקות באוטובוס ועוד כרבע שעה הליכה, הגענו החשאי ואני לרבע השעה האחרונה של האירוע, בו נמזגו גם טקילות (pass) ותוקלטה מוזיקה לטינית (pass אם זה לא לוס קרודוס). רבע שע מספיקה כדי לחלוק בקבוק ולהתרשם. הבירה ענברית ומריחה מפירות כאשכוליות ואגסים, עם מעט ניחוחות של צ'ילי. בלגימה הראשונה חשים במרירות די סטנדרטית ולא מלהיבה אבל אז הפה מתלקח. החריפות והתיבול תוקפים את חלל הפה ועושים בו שמות מופלאות. הסיומת חריפה אף היא, הגוף בינוני והגיזוז די פעיל. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נהנית יותר מבירות עם גיזוז עדין, אבל כאן זה פחות מפריע, אולי בגלל שהפלפל דומיננטי כל כך. בטח יש כאלה שקוראים את רשמי הטעימה ולא מבינים איך אפשר לשתות דבר כזה. ובכן, לא מדובר כאן על קורונה (וממתי מדברים על קורונה?), אבל זאת בירה מגניבה ממש והדיסוננס בין הארומה הפירותית והחריפות דווקא באה בטוב.

בירה ישראלית נוספת שמכילה צ'ילי היא כמובן הלצ'ה דל דיאבלו של הדאנסינג קאמל. זאת אחת הבירות החביבות עלי של מבשלת הבית וכשהיא בברזים אני נוהגת להזמין אותה, דבר שלא קרה בשבוע האחרון, שכן לראשונה מזה למעלה משנה נמזגת בגמל בירה חדשה. Hey… Ju-Boy היא אייל בהיר עם 9% אלכוהול, המתובל בסילאן (שמשמש גם בבישול הIPA של הדאנסינג) ובערער, שמשמש, ובכן, לתיבול ג'ין ולתיבול Norwegian Wood, בירה נורבגית מעניינת שיצא לנו לשתות לא מזמן ולכתוב עליה בThe Beer Gatherer, הBlog הגיקי. זאת בירה ענברית ואטומה, עם ריחות עשבוניים כערער ומתוקים כסילאן. בפה הרגשתי לתת, סילאן, ערער וגרגירי יער ירוקים. הגוף מלא, הטקסטורה לעיסה כמעט ובעת השתיה המחשבות שלי נדדו למולדת – עולם הקוקטיילים. רציתי להוסיף לבירה רום לבן, מעט סירופ פסיפלורה או נקטר גויאבה וסירופ הדרי כלשהו כדי לדלל את המרקם ולתת למשקה קיק חמוץ. התוצאה הדמיונית לא תגרום לDeli להזמין אותי לסשנים של יום ראשון ובכל מקרה המחשבה הזאת לא אמורה להגיע בעת שתיית בירה. זה לא הערער שמערער אותי, אלא משהו במרקם ובסמיכות של המשקה, שהוא אולי הפחות מוצלח בהיצע הבירות של הדאנסינג קאמל.

Hey little ju-boy take a good look at me

והשלישית? בירה חדשה של הג'מס, עליה נודע לי כשנתקלתי בנתיב, הברמן, באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. דיווחים בהמשך.

רשומה מאגמתית.

בין 80-ומשהו הבירות שבקבוקיהן מוצגים לראווה וקורצים לעוברים והשבים שחולפים על פני הביר מרקט, יש הרבה בירות שמבושלות במבשלת העם, ששייכת לאותו תאגיד ענק שמפעיל גם את הביר מרקט. מבשלת העם מוכרת בקרב קהל המבשלים והבירגיקס, אבל לקהל הרחב השם לא אומר משהו.

בקצרה, מבשלת העם היא מבשלה ברישיון, עם תעודת כשרות, שמציעה שירותי בישול חוזי למבשלים ביתיים שרוצים למכור בחנויות או במסעדות/ ברים, אבל לא רוצים לקפוץ למים העמוקים של הקמת מבשלה ברשיון, לבתי עסק שמעוניינים בבירת בית או לכל מי שחפץ בבירה כגימיק. הלקוח נותן מתכון, או מפתח אחד בשיתוף עם דגן, המבשל הראשי, העם מבשלים, מתווים, מברקדים אם יש ברקוד והרי לכם בירה שמוכנה, לפחות אדמיניסטרטיבית, לפרוץ את גבולות הגיזרה של הביתיות.

בשנה האחרונה כתבנו על מספר בירות שמבושלות במבשלת העם: בירה הרצל, מייבירוביץ, בירת 48 והפרייבט לייבל של הדובים, שכמו כל הבירות של מבשלת הדובים, שאף היא שייכת לתאגיד הענק, מבושלת שם. בביקורנו הראשון בביר מרקט איתרנו 7 בקבוקים של בירות שעוד לא שתינו, כולן של מבשלים ביתיים שעברו לבשל באבן יהודה. מבשלות מסחריות, גם בוטיקיות, נוטות לא לקחת סיכונים וממעטות להרחיב את הקו ולהציע בירות חדשות. הדוגמא הקיצונית היא מבשלת הנגב, שבמהלך כל שנות קיומה מבשלת את אותן שלוש בירות. כשהבירה, שמופצת בשוק הישראלי הקטן, אמורה לפרנס משפחות, בישול אצוות גדולות של בירות חדשניות הוא קצת פחות אטרקטיבי.

מאגמה אדמונית ומאגמה זהובה הן שתיים מהבירות שהעמסנו בביקור. במקור הן מבושלות במבשלת הצפון, ששוכנת בדרום רמת הגולן. עבורנו אנשי המרכז הצפון זה כל מה ששוכן צפונית לצומת קיסריה, אבל זה די שקוף שמי שקורא לבירה שלו מאגמה לא מתגורר בנהריה*. המאגמה הזהובה היא הראשונה שפתחנו, אי-אז בסוף ספטמבר. אייל בסגנון בלגי, בצבע ארד עמוק ומעונן ועם ריחות של קליפת תפוז, זרעי כוסברה וסוכריה. החשאי הריח גם אגס ביין. ההרגשה הראשונית בפה מימית ואנמית, אולם טעמים מרירים ופרחוניים משתלטים על הפלטה די במיידי. הגוף קל עד בינוני, אבל גיזוז אגרסיבי מכבייד ומאט את השתיה ובסיומת הקצרה חשים במרירות כשותית וגם במתיקות. למרות שהבירה מבושלת במבשלה מסחרית, עדיין מרגישים את הבוסריות, ה"ביתיות" אם תרצו.

המאגמה האדמונית נטעמה על ידינו לפני שבוע-שבועיים. אחרי הזהובה, שלא הפילה אותנו בלשון המעטה, הציפיות שלנו לא היו גבוהות. נעים לכתוב שהופתענו לטובה. האדמונית היא אמריקן פייל אייל, שכשמה כן היא, אדמונית, טיפה חומה, כמעט צלולה, שנמזגת עם ראש קצף לבן ויפה. הכשות מעניקה לבירה ניחוחות נעימים של פירות, מעט אשכולית וגרגירי יער בשלים (תחשבו על קטיף פירות יער בחופשה בצימר בגולן. מכניסים לסלסלה, משאירים את הסלסלה באוטו כשנכנסים לצהריים במפגש השלום של אבו נידאל במסעדה, חוזרים לאוטו. הריח הזה). הטעם, כראוי לז'אנר, מריר, טיפה יבש. גם הבירה הזאת ניחנה בגיזוז רב, אבל כאן זה פחות הפריע והשתלט והסיומת מפתיעה עם גרעיניות/ מאלטיות מרעננת. נהנינו מאוד מהאדמונית ואשמח לשתות אותה שוב.

*ואני תוהה אילו שמות גבריים וקשוחים תקבלנה הבירות הבאות שיבושלו בגולן, אחרי שמאגמה ובזלת נחמסו?בירה קהלני? יהודה הראל פייל אייל?. אה, חרמון. איזה מזל שיש את החרמון.