דיכאון יום שבת

הזמן: שבת סוערת ושקטה
המקום: מתחת לפוך הסינתטי, עם העמודים האחרונים של A Clash of Kings
השותה: אני. צמודים אלי – החתולים
הנשתה: Estrella Damm Daura

לא ממש היה לי פרטנר לשתיה בשבת בצהריים, אז מזגתי לעצמי את הבירה הכי פחות אטרקטיבית שמצאתי במקרר: בירה נטולת גלוטן של המבשלה הספרדית שאת תוצריה, רגילים ומפונפנים, לגמנו בעבר. הבירה, שמאושרת לצריכה לחולי צליאק, זכתה בשנת 2011 בתואר הבירה נטולת הגלוטן הטובה בעולם. סקירות על בירות ללא גלוטן הופיעו בעבר בבלוג וכללו הצהרות ברוח האני-מעדיפה-למות-ולא-להפסיק-לטחון-פיתות. למרות שכיסי חיטה חמימים ואכילים משובבים את נפשי ומשמחים אותי עד מאוד, לאחרונה הבנתי שאני יכולה לחיות די בסדר גם בלי לחם: אורז וממליגה זה סבבה לגמרי, תכלס. בירה זה עניין אחר לגמרי. אסטרייה דאם דאורה זאת בירה בסדר – קלה, מרירה, מרווה ומתאימה ליום של 30 מעלות בצל יותר מאשר ליום של 30 מעלות מתחת לשמיכה – אבל למה, למה לשתות בירה בסדר? בבועת הבירגיקס בירה צריכה להיות מעניינת, חדשנית. בבועה של משפחת MK בירה לא חייבת להיות מעניינת או חדשנית. מספיק שהיא תהיה ממש, אבל ממש טעימה, טריה ומהנה. הדאורה לא עונה על קריטריון הממש ולא על קריטריון המהנה.

daura

אפילו הבקבוק בדיכאון מהבירה.

אומרים שBeggars can't be choosers, אבל לשמחת כולם יש את אלה שמתעלמים מהמשפט הזה. כמו האנשים שמאחורי מבשלת מידן, למשל. זאת מבשלה ביתית קטנה שמכינה בירות מכוסמת ומקינואה בהלתתה עצמית, אשר שהציגה בBeers האחרון את התוצרים שמבושלים במבשלת העם. דגן ממבשלת העם כתב על תהליך העבודה איתם. בגלל ענייני תקינה לא ניתן לשווק או להגדיר את הבירה כנטולת גלוטן, אבל למעשה, יש בה פחות מ-10PPM (חלקיקים למיליון, מה שזה לא אומר). כדי לקבל הכשר צליאקי על אזור הייצור בכללותו להיות נטול גלוטן, אם אינני טועה. את הדוגלים בדיאטת אברמסון ואת רוב הרגישים לגלוטן הבירה הזאת ככל הנראה לא תהרוג. בניגוד לרוב נטולות הגלוטן שקיימות בשוק שהן בירות לאגר, מידן מבשלים אייל. האייל שלהם ענברית ועכורה והיא מדיפה ניחוחות של כשות. זאת הפעם הראשונה שהרחתי כשות (ועוד הדרית!) בבירה ללא גלוטן. חוץ מזה הרגשתי קצת ניחוחות של מי זיתים מקופסת שימורים. הבירה מרירה ומרעננת ומאוד לא שגרתית. יש מעט טעמי לוואי זיתיים שאפשר אולי לייחס ללתת. הגוף בינוני, הגיזוז נעים וכך גם הסיומת. לא ציפיתי לחבב את הבירה הזאת, אבל זאת בהחלט בירת הspeciality grain (שם יפה ל"ללא גלוטן") המוצלחת ביותר ששתיתי מעודי.

meedan

אפשרות נוספת לחובבי בירה שנמנעים מגלוטן באה בדמות התמד, Mead, שיכר מותסס על בסיס דבש. המשקה נפוץ במזרח אירופה ואילו כאן יש מבשלים ביתיים שמתנסים בהכנתו. זכור לי תמד שהכין ארם דקל, הלא הוא אביר האלה ובתערוכת Beers טעמנו תמד של אלכס פוקס/ טאקוונביר, שזוגתו רגישה לגלוטן. התמד שלו היה יבש יותר מאלו ששתינו בעבר, אבל מעניין ופחות מכביד על הלשון. גם זאת אופציה.

למרות האפשרויות הלא רעות בכלל שצוינו כאן, לו נגזר היה עלי להמנע מגלוטן, הייתי פורשת מענייני הבירה ועוברת לשחק במגרש של הגדולים. בירה מזוקקת, קרי וויסקי, מתאימה לצליאקים, כך נאמר לי.

יוצאים מהבבילון – ביקור במבשלת הגליל

הזמן: השישי הכי יפה בינואר האחרון
המקום: הפאב של מבשלת הגליל, קיבוץ מורן
השותים: החשאי, אני, איש הבירה והאינסטגרמיסטית
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות

יש יתרונות רבים בחיים ללא ארבעה גלגלים שמונעים על ידי מנוע בערה פנימית. החיסכון בכסף הוא המרכזי, כמובן. חוץ ממנו הבטיחות, השקט הנפשי והאפשרות לצאת לפאב בלי להתחשב בינשופים לא יסולאו בפז אף הם ומאחר וצמד תלאביבים אנחנו, יש לציין גם הדקות היקרות שנחסכות על חיפוש חניה  באזור היחסית לא עמוס בו אנחנו מתגוררים. אבל החיים נטולי הרכב אינם נטולי חסרונות. כל יציאה מחוץ לאיזורים הקבועים שלנו – מקומות העבודה, הפאב, מרכז העיר ומרכזים רפואיים למיניהם – כרוכה בתכנון ולעתים תלויה בטוב ליבם של אנשים. אבל החיסרון הגדול הוא אותו רכיב במערכת היחסים שלנו שרבים מאלה שמביאים צאצאים לעולם מלינים על הסתלקותו: הספונטניות. זוכרים את הרשומה על הפאב בשדה בוקר? את הקפיצה לבלוז קפה בנתניה? אלו רק טיפות בים. החשאי ואני נהגנו להתעורר בבוקר ופשוט לשרוף דלק עד שהגענו לאנשהו. לאילת, נניח, כדי להשתכשך בים האדום ולחזור. או לכביש שצפונית לכביש הצפון. או סתם לדרום הרמה כדי לראות איך הפלאפון קופץ לרשת הירדנית ומתקבל SMS לבבי, Welcome to Jordan. או לעין גדי, לגנים הבוטניים, סתם כך. אז היעדר הרכב זאת אחת הסיבות שבגללה לקח לנו הרבה זמן להצפין לקיבוץ מורן. הסיבה השניה היא עומס הלימודים והפעילות בכלל. הסיבה השלישית היא הבחירה לנסוע עם איש הבירה – האדם העסוק ביותר בענף. התכתבנו, כיוונו על תאריך, דחינו אותו, קבענו טנטטיבית, שוב דחינו ובסוף התקבענו. מזג האויר האיר לנו פנים וכך, בשישי שמשי לפני שבועיים, חמושים בעוגיות תמרים, בסלולארים ובמצלמות, שמנו פעמינו לקיבוץ מורן.

היה יפה, אז עצרנו בדרך בפאב של מבשלת פאבו – הביקור הראשון במקום של האינסטגרמית. לצערנו המרפסת חופתה באוהל פלסטיק שטשטש את האפרים המשתרעים למרגלות המבשלה. תפריט האוכל הורחב, למלצרים לא חסרה עבודה אבל הבירות לא ריגשו במיוחד – ניכר היה שהגוף של כולן היה קל מדי. הפילז הקיצית חביבה והטריפל, על אף שהיא לא שיא האיזון או שיא הבלגיות גם עוברת, אבל שאר הבירות חסרות משהו ועל כך בהמשך.

אחרי ארוחת ערב מוקדמת בעזבה בכפר ראמה הגענו לקיבוץ ולחדרים שהזמנו, יען כי אם שותים לא נוהגים. חטפנו תנומה קצרה בחדרי האירוח ובערב, רחוצים, מפודרים ומלובשים, חצינו את השביל והגענו לפתח הפאב.

שלום לי!

שלום לי!

מבשלת הגליל נוסדה לפני כשנתיים. אלון ריפתין, הבעלים והמבשל, יצא לגמלאות מחיל האויר ומימש בחיים האזרחיים את הנסיון שהוא רכש במסגרת השתלמויות בחו"ל: הוא פתח פאב, שמגיש הן את הבירות של המבשלה שלו והן בירות בוטיק ישראליות. בית הבירה מתגאה בהיותו הפאב בעל מבחר הבירות הישראליות הגדול ביותר בנמצא. מדובר בברו-פאב וציוד הבישול נמצא בשטח הפאב עצמו. היקפי הבישול קטנים והולמים את מימדי ההפצה: הבירה נמכרת בעיקר בבתי קפה ומסעדות בגליל (אבל נמצאת על מדפי הביר מרקט ביפו על בסיס קבוע). למבשלה 6 בירות: חיטה, בלונד אייל, טריפל וסטאוט – סגנונות שניתן למצוא בהרבה מבשלות בארץ – וגם סייזון ופאמפקין אייל, בירות עונתיות לקיץ ולחורף בהתאמה. הפאמפקין בושלה במיוחד לכבוד תערוכת Beers 2012, אבל עקב דרישת הקהל עדיין ניתן להשיגה.

הפאב מבוסס על קהל קבוע של קיבוצניקים ומשגבניקים מוצלחים יותר או פחות וגם על תיירים וצימריסטים. הוא לא גדול, אפלולי ונעים בפנים, נקי מעשן, ומוזיקת רוק מיינסטרים בווליום קצת יותר מדי גבוה ברקע. הגענו די מוקדם אבל  עד מהרה המקום התמלא באנשים מקשת גילאים רחבה וזה נחמד.

בערב בו ביקרנו נמזגו 3 בירות מהחבית: חיטה וסייזון של הגליל וחבית אורחת של אלכסנדר פסט, עליה השתפכנו לפני מספר שבועות. לפתיחה הזמנו מסלול טעימות של הגליל, שכללו גם דגימות מבירות מבוקבקות.

IMG_3023הבירות של הגליל בעלות גוף קל ונוטות לצד המתקתק. הן קומוניקטיביות וניכר שהן מנסות להתאים את עצמן לחך הישראלי: הכשות לא ממש מורגשת, הסטאוט לא כל כך יבשה והטריפל אלכוהולית מדי. הבירות היותר מוצלחות של המבשלה הן העונתיות, הסייזון והפאמפקין אייל, שמפגינות קצת יותר תעוזה. עם זאת, בארץ אי אפשר להתפרנס מבירגיקס ומהעדפותיהם.

IMG_3024

אחרי סיבוב טעימות, והזמנה של חצאים מהברז, התפנינו לחקור את התפריט. הם לקחו ברצינות את העניין של בירות הבוטיק הישראליות וכולן מיוצגות שם, ממבשלת הגולן בצפון ועד אייזיס בדרום. המחירים? כמו בתל אביב לפני עשור, כלומר זולים. החשאי הזמין בקבוק של ההודית המכוערת של רונן ואני לקחתי מלכה בהירה, שלא שתיתי המון זמן כבר.

להמחשה בלבד, כן? כן?

להמחשה בלבד, כן? כן?

אין בפאב של מבשלת הגליל שומדבר שמזכיר את הקלישאה של פאבים קיבוציים: בלי גולדסטאר, בלי עשן של נובלס ובלי לד זפלין ברקע. מצד שני, זה גם לא בר תל אביבי מהונדס שמטרתו היא מיקסום רווחים בזמן קצר. מה זה כן? בדיוק המקום שהייתי רוצה לשבת בו אחרי העבודה (לו הפאב היה פתוח לקהל הרחב גם באמצע השבוע), אם החשאי ואני היינו עורקים לכרמיאל: רגוע, ידידותי, מגוון ושכונתי במובן הלא יהודה-מכביי של המילה.

עזבו אתכם מאבובים ומארוחות בוקר "גליליות" במחיר מופקע; מבשלת הגליל זאת אטרקציה שמתעלה על רוב קלישאות החופשה בצפון. פתוח שם בסופי שבוע בלבד (חמישי-שישי-מוצ"ש) ובתיאום מראש לקבוצות גם במהלך השבוע, לתשומת ליבן של מנהלות הרווחה שמחפשות רעיונות לימי גיבוש.

(גילוי נאות? גילוי נאות – שילמנו על הבירה שלנו. הוגשה לשולחן צלחת בשרים מעושנים על חשבון הבית שממנה נהנה בעיקר איש הבירה וקצת האינסטגרמיסטית. החשאי צמחוני ואני טבעונית)