דברים שלמדתי בהשקה של ויינשטפן מבקבוק

הזמן: מיטווך
המקום: מסיבת עיתונאים לרגל השקת ויינשטפן חיטה בבקבוקים, פלורנטין
המשקים: הר פרנק הרברט פייפר, הברומייסטר הראשי של המבשלה, מר הראל חייקין, מנכ"ל קרלסברג ישראל והר אנדריאס מיכאליס, שגריר בונדסרפובליק דויטשלנד באה"ק
הנשתים: בקבוקים לרוב של ויינשטפן. החיטה המדוברת, הלס גרעינית ומשובבת נפש, קריסטל וייצן קצת אנמית, הויטוס והדונקל המצויינות וקורביניאן – דופלבוק מעיף.

seit 1040

seit 1040

  • איך אתם מתחילים את יום העבודה? בבדיקת מיילים? בפינת הקפה? בבליעת ציפרלקס? הר פייפר מתחיל את יומו בשעה 6:30 בבוקר, בלגימת בירה. משלמים לו כדי לשתות ולאשר את הביקבוק, לתשומת לב עיתונאי בשקל של אתר אינטרנט זניח, שהוטל עליו להעלות טור על העבודות המגניבות בעולם. עם כל הכבוד למהנדסים, עדיין לא הומצא הרובוט שיכול להתחרות ביכולותיה של הלשון האנושית.
Prost!

Prost!

  • ישראל היא המקום הראשון בעולם בצריכת ויינשטפן לנפש. זה נתון נהדר לויינשטפן ולמב"י, היבואנים, אבל לפני שנעוף על עצמנו כדאי לזכור שצריכת הבירה לנפש בישראל קרובה יותר, הרבה יותר, לזאת של סעודיה מאשר לזאת של בוואריה.
  • צפון איטליה, לעומת זאת, היא הצרכנית הגדולה של ויינשטפן – אבסולוטית. אבל אולי ארה"ב תעקוף אותה השנה.
  • חוץ מהיותה המבשלה העתיקה בעולם, ויינשטפן היא גם בית העסק הותיק ביותר באירופה. אם כבר שחקתם עד דק את הסיפור על המצאת הבירה במספוטמיה או במצרים בכל שיחות הסלון האפשריות, הנה פרט טריוויה חדש.
  • נזירים שמבשלים בירה זה כל כך המאה ה-18! המנזר שבו הכל התחיל נסגר בשנת 1803. מלך בוואריה תפס את השליט על המבשלה ב-1812 וב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת כינון רפובליקת ויימאר המבשלה הולאמה.
  • לא דיברו על 1933-1945. מעניין אם קרה משהו מעניין במבשלה בין השנים האלו. מצד שני, גם לא דיברו על 1620-1666.
  • ב-1945, כשהאמריקאים דאגו לאפס את הגרמנים, הבעלות על המבשלה התחלקה בין צבא ארה"ב, שצרך את הבירה שיוצרה במבשלה לממשלת בוואריה.
  • החיטה הבווארית, זאת שנמזגת כאן בפאבים ועכשיו מגיעה גם בבקבוקים (330 מ"ל בייבוא הרשמי, בקבוקים של 500 מ"ל בייבוא מקביל בחנויות משקאות), מהווה 78% מסך כל התוצרת של המבשלה.
  • בתוך ה-22% הנותרים נמצאים גם הויטוס והדונקל, שמדי פעם נמזגות כאן במהדורה מיוחדת. לדברי מר חייקין,  כרגע הויטוס נמזגת בכ-65 נקודות ברחבי הארץ. חפשו את שתיהן. הבקבוקים שחלקנו אתמול היו מצויינים, אבל הן נמזגות מעולה. למתקשים לאתרן בפאבים, בשנה שעברה הן נמזגו במתחם של מב"י ביריד טעם העיר. אולי גם השנה?
  • בשנת 2013 הם צופים לבשל 330 אלף הקטליטר של בירה. המבשלה בצמיחה מתמדת, במגמות כניסה לשווקים חדשים, עם הפניה של 55% מהתוצרת לייצוא.
  • בירת החיטה המעוננת צברה פופולאריות בשנות ה-70, קצת אחרי ימי הזוהר של הבאדר מיינהוף, קצת לפני נינה האגן. הבירה הפופולארית הקודמת של המבשלה היתה קריסטל וייצן, בירת חיטה מסוננת. פעם הקריסטל וייצן נקראה שמפיין וויט, אבל אז בשנות ה-70 הצרפתים עשו שריר. במקום להכנס באמ-אמא של אלזס-לורן, השם של הבירה שונה. על אף הדעיכה בפופולאריות של הקריסטל, היא עדיין נמכרת בשווקים מצומצמים.
בקרוב אצלכם במקרר

בקרוב אצלכם במקרר

  • טריוויה לבירגיקס: בעוד שהאמריקאים מתעסקים בפיתוח זני כשות, בויינשטפן מתמקדים בוריאציות של שמרים, במטרה להרחיב את האפשרויות בתווך האפשרי במסגרת חוק הטוהר הבווארי, שנכנס לתוקף בשנה 1516.
  • עוד טריוויה לבירגיקס: Infinium. שת"פ בין סמואל אדמס לויינשטפן שהניב בירה בסגנון בלגי בת 10.5%. החיטה הרגילה טעימה יותר.
  • למה חיכו כל כך הרבה זמן להביא ויינשטפן בבקבוקים לישראל? במב"י חיכו שהמותג יבשיל ושתיווצר דרישה למוצר, שהוא לא זול לצריכה ביתית, לעומת לאגרים מקומיים או מיובאים.
  • לא נכתבה כאן אף מילה על הטכם של הויינשטפן בבקבוק. האמת, היא די דומה לבירה מהחבית ולא כתבתי רשמי טעימה, כי זאת בירה שהחך שלי מכיר כל כך טוב (ומוקיר!), שלא טרחתי.
  • אז מה היה לנו כאן? מבשלה עתיקת יומין, חוקי בישול נוקשים, פיתוחים מדעיים וצמיחה עסקית. וכל זה בלי להשתמש בתמונות סטוק זולות של כוסיות על התוויות ובפרסומים! היתכן שבירה טובה ומותג חזק מספיקים?
    לא, באמת, איך?

    לא, באמת, איך?

    תודוש ליח"צ על האירוח והבידוח. היה טעים.

השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

פרוייקט הגולדסטאר – בירה מעוננת ליום בהיר

גולדסטאר unfiltered

הזמן: חמישי בערב, אחרי העבודה
המקום: מסעדת Deca, השכנים של הדאנסינג קאמל
השותים: החשאי, אנוכי ועוד אנשים
הנשתה: Goldstar Unfiltered בהופעת בכורה

פרוייקט הגולדסטאר קיבל תפנית חדה ומעניינת. כידוע לקוראים הקבועים של בלוג, בין טעימת בירות אמריקאיות כשותיות, סקוטיות מעושנות ובירות גרועות מאל סלבדור בחללים סגורים, במנות קטנות כדי שהבקבוק יספיק לכל הטועמים, אנחנו נוהגים ונהנים לשתות  גולדסטאר בפאבים נידחים ובחמארות עם שולחנות מוכתמים בטבעות בירה דביקות, בקרבת שתיינים קבועים שלמרות רושם ראשוני עוין מפנים מקום לזרים. אנחנו נהנים שהבירה נמזגת טריה-טריה, לאט-לאט, צלולה וריחנית, לעזוב לרגע את מחברת הטעימות ואת הסטטיסטיקות שכרוכות בניהול הבלוג המקביל ופשוט ליהנות מבירה מוכרת. ולמי שלא מכיר: הקלידו גולדסטאר בחלונית החיפוש שבצד שמאל של המסך.

כשהוזמנו למסיבת עיתונאים/ אירוע יח"צ להשקת "גולדסטאר חדשה", דברים התחברו: בקבוקים מסומנים שאורן ביקש שנדרג את תכולתם רגע לפני טעימת ה-Vertical Epic (כנסו כנסו לדוגמא מאלפת של שיווק בירה) והופעה רגעית ותמוהה בתפריט של בר תל אביבי, שתועדה במצלמתו של דרור. אכן, הגולדסטאר הלא-מסוננת, אותה תכננו לשתות ביום הולדתי הקודם (אך במקומה נהנינו מהייניקן לא מפוסטרת) יוצאת מגבולות פס הייצור והמרתף של מרכז המבקרים ועומדת להגיע לנקודות מזיגה ולחנויות מובחרות ממש בימים הקרובים תחת השם גולדסטאר Unfiltered. נחום, מנהל ההדרכה של טמפו, טועם גולדסטאר לא מסוננת על בסיס יומיומי וקיווה שהבירה בגירסתה הגולמית-יותר, תשווק באופן מסחרי. בשנים האחרונות השוק הבשיל ונפתח לטעמי בירה מורכבים יותר מאלו של הלאגרים הבהירים, הן בזכות מבשלות הבוטיק המקומיות והן בזכות עבודה של היבואנים. מבחני טעימה עיוורת שמכון סקרים ערך בקרב קבוצת גברים בגילאי 25-35* הראו כי הלא-מסוננת היתה המועדפת על ידי הנסיינים.

Good Head

Good Head

אז מה היה לנו? קודם כל בירה יפהפיה שנמזגה מחבית: מעורפלת, בצבע ענבר-זהוב עמום, עם ראש קצף לבן ועבה שירד לאט והשאיר "תחרה" לבנה ומקסימה על דפנות הכוס. לא מסוגלת לזכור מתי בפעם האחרונה נמזגה לנו בירה כל כך יפה. הרחנו לתת, קרמל ומעט בננה – ברחרוח עיוור אפשר אולי לטעות ולחשוב שמדובר בבירת חיטה. הטעם? מריר ושמרי ואז מופיעה מעין מתיקות ביסקוויטית, נעימה, כמו פתי-בר. הגוף, כצפוי, מלא יותר מזה של הגולדסטאר הרגילה, הגיזוז רך יותר. בטעימה שהזכרנו לעיל היה קונצנזוס בין השותים – כל אחד מהם עם קילומטראז' טעימות מכובד ביותר – שגולדסטאר הרגילה טעימה יותר. הבירה שהוטעמה בהשקה כבר היתה מוצלחת יותר מהגולדסטאר המסוננת, כמו שצריך.

לשולחן הוגשו גם בקבוקים. פתחנו בקבוק, מזגנו והשווינו לחבית. המראה דומה רק פחות יפה, בלי ראש הקצף המושי-מושלם והטעם עדין יותר. הבקבוקים נחמדים מאוד והתווית יפה ומעוצבת כמו שמבשלות גדולות שמשחקות בסדרות מיוחדות מעצבות תוויות, אבל עד כמה שהבקבוקים נחמדים גולדסטאר זה משקה של חוץ – של פאבים ומוזגים שיודעים את מלאכתם, מתחזקים את הברזים ולא "מיישנים" חביות מותחלות בשמש הקופחת.

יפה להם!

יפה להם!

אחסוך לכם את הצורך בכתיבת תגובות ואומר שאין לי מושג איפה הולכים למזוג או למכור את הבירה. בקומוניקט כתוב ש"גולדסטאר Unfiltered תושק תחילה במהדורה מיוחדת בחנויות האלכוהול הנבחרות, ובחבית מזיגה בברים ובפאבים נבחרים בהם מבלה הקהל הנאמן של גולדסטאר, ובהמשך תושק ברשתות השיווק לצד גולדסטאר המקורית." אתם מוזמנים לעדכן כשאתם רואים אותה. המחיר המומלץ לצרכן (לבקבוק) הוא 7.99 ש"ח, מעט יותר מגולדסטאר 330 מ"ל רגילה, כך אמרו במסיבת העיתונאים,

(*יום האישה שמח, בננות! מרימה לכבודנו איזו בירת פטל ורדרדה בת 3%, בלאט)

רישונמאניה

וגם בירה

וגם בירה

אין לי מושג מה טפטפו לי לארוחת הצהריים דרך הסיבוס, אבל הסיכוי שמעורבים סמים בסיפור הזה די גבוהים; איך עוד אפשר להסביר את היענותי להצעתו של החשאי לנסוע לשתות בראשון לציון בשני אוטובוסים, אחרי יום עבודה מפרך בק"ק מטלון והמפגש הטרימסטריאלי עם רופא הנשים ברמת החי"ל?

אז כן, נעתרתי. קו 189 מראול ולנברג לאבו כביר בשעות שהאאוטלטים סגורים, הליכה לצומת חולון, קו 201 (ימ"ש העדכון האחרון של moovit שהכריז שהקו סיים את פעילותו וגרם לנו ללכת), נסיעה מדכאת בשולי אזור התעשיה של חולון, פאתי אזור ומזרח ראשון ונחיתה במרכז העיר השנואה עלי ביותר בארץ ופאב הפיראט החביב שבאזור התעשיה לא ממש שינה את יחסי לעיר, שאחרי ביקור במתחם יס פלאנט במערבה הכתרנו אותה בתור טקסס של ישראל: דרומית (לבית), מלאה באורות ניאון, בטעם רע ובשאיפה לגדול: אולמות הקולנוע הגדולים ביותר, הבר עם הכי הרבה ברזים (הכי פחות מעוררי השראה), סניף איקאה היותר גדול, ארכיטקטורה קרתנית, אוירה שמרנית ולוקאל פטריוטיות לא מובנת. ברור לי שהעליתי את חמתם של מספר קוראים, אבל התפקיד שלי איננו לטפל בתסביכי הנחיתות של אף אחד.

הסיבה לנסיעה היתה האידאה, פאב שכונתי ותיק ששמענו עליו רבות וטובות. ידיד עבר המליץ לנו לבקר בו, חבר בירה העלה זכרונות טובות ממנו ומאחר והחשאי ואני מחבבים פאבים שכונתיים עד מאוד – לא את פאב הסחים בשכונה שלנו – דיברנו כבר הרבה זמן על ביקור שם. הפאב שוכן ברחוב מוהליבר, שמצטלב עם הרצל, הרחוב הראשי. חברים של ההורים שלי התגוררו במוהליבר ושם [אופס, הנה צנזורה!]
התחלתי לשנוא את העיר. במבנה קטן מצופה עץ עם שלטים של מותגי בירה בכניסה* שוכן הפאב. מימין לכניסה – תרשים זרימה שאמור לעזור לך לבחור בירה (בהירה>מרירה>פילזנר אורקוול, כהה>מתוקה>נייס שוף) שמזכיר את התרשים בפורטר אנד סאנס. לאידאה יותר שנות ותק מלפורטר, אבל מעניין מי בא קודם עם הרעיון.

בפנים – ספסלי עץ, בר ריבועי עם דלפק משופשף, מוזיקה שנעה ממעפן (דייר סטרייטס) למפתיע (רפי פרסקי) למגניב (ג'וי דיוויז'ן), ואוירת שכונה פמיליארית. זוג נשים בשנות ה-50 לחייהן חולקות שולחן מוגבה, זוג בטריינינג על הבר, שולחן של בנות שנראות חוגגות את ה-18, קבוצה של יוצאי רוסיה.  גברים שמתרווחים ומרגישים בנוח. כולם הרגישו בנוח. בנוח מספיק כדי למלא את האויר בעשן ולהדביק את הסובבים בסרטן ריאות. בעידוד ההנהלה וצוות העובדים, שעברו השתלמות מקצועית אצל מאסטר אוריגמי יפני: המהירות שבה תחתיות בירה תמימות הפכו למאפרות נמדדת ביחס ישר לעליה במפלס האנטגוניזם שלי כלפי המקום, ככל שנאלצתי לשחק בחתול ועכבר עם העשן והמעשנים שתוך דקות הקיפו גם את הפינה שבה התמקמנו. קמתי מהבר, זזתי לקצהו, זה לא עזר. האגביות שבעישון היממה אותי וגרמה לי להתחרט שיצאנו מתל אביב. רציתי לעוף משם מהר ככל האפשר אז הזמנתי שליש באס. הברמן אמר שאין שלישים בהאפי האוור ושעדיף לי להזמין חצי ומקסימום לא לשתות הכל. השעה היתה כבר 8:30 ועדיין האפי האוור. רק אז ראיתי את הלוח שמציין שהשעה השמחה היא בת 180 דקות ונמשכת מ-7 עד 10, כ-120 דקות אחרי כל שעה שמחה שנתקלתי בה בעיר. מרוב לחץ לצאת לא שאלתי אפילו מהי הנחת ההאפי האוור. החשאי הזמין חצי של שפאטן הלס. הבאס היתה בסדר גמור, מרירה במידה עם מעט טעמים של טוסט ועם לכלוך מוזר על שפת הכוס – אולי קצת אפר? השפאטן הרגישה מקולקלת באיזושהי צורה: לא ישנה אבל מתוקה וחמאתית בטעם ובריח. העשן הימם אותי. בחודשים האחרונים אני שותה די לאט אבל באותו ערב גמעתי את הבירה בקצב שלא היה מבייש את החשאי. ביקשנו חשבון, נדהמנו מה-2 ש"ח חיוב דמי אבטחה – זה כל כך תשס"ו! – אבל לא התווכחנו ולא ביקשנו להוריד מהחשבון, שעמד על 30 ש"ח טבין ותקילין.

אז מה היה לנו? פריפריה. פאב ותיק, שכונתי ומשופשף, where everybody knows your name, עם מוזיקה סבירה מאוד, קהל שותים מגוון, מקומי וביתי, ההאפי האוור המשתלם ביותר בו נתקלנו עד כה (3 שעות של 50% הנחה על מחירים הוגנים ממילא), מבחר בקבוקים וברזים סביר (מה עוד היה שם בברז? גמברינוס, גינס, קסטיל רוז', טובורג… לא זוכרת מה עוד) – כולל בירות ישראליות: כל הנתונים כדי שאתאהב במקום ואשכרה אקח אוטובוס כדי לבלות שם (מהבית שלנו יש קו שעובר ממש ליד). אבל העישון הצליח להרוס הכל. בית קולנוע עם 90 אולמות יש בראשון לציון, אבל ציות לאחד החוקים היותר מוצדקים שנחקקו כאן, את זה אין. עזבו חוקים בעצם, אחרי הכל מדובר בעיר שחנכה היכל תרבות על שם ראש עיר מכהן. עישון בבר איננו אלא חוסר כבוד ודושבאגיות לשמה. אבל עזבו גם את זה. אחרי הכל, מדובר בעיר שראשיה עמדו לקרוא לרחוב על שם אנס מורשע.

נשמח לחזור לאידיאה, למרות הדיאציטיל בשפאטן, כשהמקום יסתנכרן עם רוח הזמן ויתאוורר.

הלומי עשן יצאנו במטרה למצוא אוטובוס שיחזירנו למכורה, אבל אז החשאי הציע שנבדוק את הBeer House, שמקדם את הבאים לרחוב הרצל מכיוון אזור התעשיה. לא שמענו כלום על המקום, לא לחיוב ולא לשלילה. הבחנו בו בביקורים קודמים ונדמה לי שמישהו אמר או שיער שבמקום בו עומד הביר האוס מכרו פעם כיף תימני. פרסומת שמצאתי בgayland, התוצאה השלישית בגוגל אחרי ROL וREST, מספרת כי המקום נפתח ב2007 "והביא אל ראשל"צ קונספט מלהיב של תפריט אלכוהול עשיר ו-12 סוגי בירה! "ביר האוס" משדר אווירה של פאב אירופאי קלאסי, עם מגוון סוגי בירות מכל קצוות העולם ובכל הטעמים." לנו זה נראה שהביר האוס הביא לראשון את הקונספט של גמברינוס מאשדוד: חלל גדול שמתפצל לחדרים, קירות עץ, ריהוט משופשף וג'אנק על הקירות. ג'אנק זה טוב. כשנכנסנו, דרך חצר שב300 ימי השרב מתפקדת כגינת בירה, נשאלנו אם אנחנו מעשנים או לא ולמשמע התשובה הופנינו לחלל שקרוב לבר, שהיה נקי מעשן ואיכלס מספר משפחות בדרגות שונות של הטרונורמטיביות**. זה נחמד, כי חוסר הסובלנות שלי לילדים נגמרת במקום שפאבים מתחילים. בתי בירה שאנשים מרגישים נוח להביא אליהם ילדים הם מקומות שנחמד ובטוח לשבת בהם: מנסיון, אלה הם המקומות שמקפידים על המשקאות ולא על פוזה, על דציבלים ברמה סבירה ועל סביבה בטוחה ללקוחות.

החשאי הזמין לאגר מסונן של טוכר, אני הלכתי על פרנציסקאנר. שתיהן היו טריות וטעימות, נמזגו לכוסות ממותגות ובגודל התקני ותומחרו בפחות מ-30 ש"ח. הזמנו גם מזון: צלחת חמוצים עם מלפפונים, כרובית, גזר כרוב ועגבניה עם מלא שמיר ואת צ'יפס הבית – תפודים שמנוניים עם תועפות שום. המנות הגיעו בצלחות ענקיות שלא הצלחנו לגמור. עיקר התפריט בשרי מאוד ומזכיר יותר את הפיראט מאשר את הגמברינוס. המוזיקה ברקע – רוק מגיזרת הסקורפיונז ובון ג'ובי.

חצי קילומטר מפרידים בין הביר האוס לפאב הפיראט. מרחק הליכה הגיוני ביותר לסיבוב פאבים. המרחק בין הביר האוס לאידאה עומד על 400 מטרים, אבל בגלל שאנחנו מנסים ככל האפשר לדחות את המפגש עם ליצנים רפואיים ואת עירויי האווסטין, אחרי הביקור הבא בביר האוס כנראה שנמלט בחזרה הביתה.

*נסענו בספונטניות אז לא הבאנו מצלמה והסוללה של הגלאקסי שבקה חיים כשהגענו

**יעני משפחה עם אמא ואבא ועד אחת של אבא ושני ילדים במה שנראה כערב הקבוע לפי ההסכם. זה ראשון, כן? לא באמת ציפיתם לג'נדרבנדינג היסטרי למרות הפרסום בגיילנד.