על העיוורון

הזמן: שישי של קיץ ארור

המקום: בירדי – מרכז הבירה שעל גבול תל אביב-יפו

השותים: שישיית אנשים שכבר לגמו בירה או שתיים בחייהם

הנשתים: בירות שהוגשו לתחרות Samuel Adams Longshot

היום בצהריים השתתפתי באחד ממקצי השיפוט של תחרות סמואל אדמס לונגשוט לבישול בירה ביתית, שנערכת זו השנה ה-11. זאת לא הפעם הראשונה שאני שופטת בתחרות בירה וזאת בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מעבירה ביקורת; יעידו על כך כל הרשומות בבלוג הזה ובבלוג השכן, ולמעלה מ-3000 דירוגים שהזנתי לחשבוני באתר ratebeer.com מאז שהצטרפתי, בנובמבר 2011. לא נראה לי שאני מזכירה כאן בבלוג את הדירוגים ברייטביר. גם רשמי הטעימה שמופיעים כאן לא ממש זוכים לציונים, אבל שתיה והערכת בירה הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנים האחרונות. גם בירה ששתיתי עשרות פעמים – ויש כאלה, נניח הפטריוט ואיב של הדאנסינג קאמל, הפייל אייל של שפירא אצל בני'ס, פילנזנר אורקוול ולוונבראו איפה שרק מוזגים אותן – עוברות את הרוטינה: מבט, הרחה, טעימה, תחושה. בעבודה הקודמת שלי התאמנתי בזיהוי פגמים, בערך פעם בשבוע החשאי ואני משתתפים בטעימות עם חברים לתחביב, כל נסיעה לחו"ל מוקדשת לגילוי כמה שיותר בירות חדשות – אפשר לומר שהחך שלי מיומן.

אבל יש משהו שונה ומיוחד בשיפוט, ואני שמחה על ההזדמנות לקחת בזה חלק. בשגרת הטעימות, אני עטופה בהקשרים. ההקשרים יכולים להיות שם של מבשלה והמוניטין שיצאו לה, לטוב או לרע. הם יכולים להיות תלויי מקום או חברה – בירה שנלגמת עם חברים טובים, או בפאב נהדר, בין אם פה בתל אביב או באיזה חור בצפון יורקשייר, טעימה וטובה לי יותר. תווית מעניינת תופסת לי את העין, ותוויות סקסיסטיות מורידות לי מאוד (ואלוהים עדי שיש ימבה כאלה; רבאק, כל כך הרבה שוביניזם וחוסר יצירתיות באים לידי ביטוי בתוויות של Blond Ale בלבד.) בירה שנמזגת בברופאב, נטעמת אחרת מאותה בירה בפאב שלא קשור, אפילו אם היא לא ממש גמאה קילומטראז'; כל מה שאחי מביא לי מטיוליו ברחבי ארה"ב אוטומטית טעים לי יותר ומהצד השני, פחיות שנקנות ברחוב העליה ישר מקבלות אצלי תווית של ג'יפה. וכל זה לפני שהגעתי לעייפות, למצב רוח, ליכולת להתרכז בשעות מסוימות ולמה אכלתי לפני. הילדה השוודית המתה אומרת שאני טועמת ambiance, כלומר שהאווירה משפיעה על תפיסתי את הבירה יותר מפרמטרים אובייקטיביים.

השיפוט הוא שונה. בשיפוט יש תיחום הדוק ללא יותר מדי אפשרות סטייה. ראשית, הבירה יתומה. הבקבוק עירום, מלבד מספר שמצוין על הפקק, ולא אומר כלום לאף אחד מפאנל הטועמים. איננו יודעים מי האדם שתוצרתו עומדת לפני הביקורת שלנו. שנית, הפרמטרים הדוקים. הבירות מתחרות במספר קטגוריות,  שלהוציא את הקטגוריה שקרויה סגנון חופשי, נמדדות לפי פרמטרים ברורים, שנקבעו על ידי הBJCP, Beer Judge Certification Program, ומתעדכנים אחת למספר שנים, עם ההתפתחויות בעולם הבירה. בשיפוט, ההתאמה לסגנון היא הבנצ'מארק. לסטאוט היבשה שבישלת יש טעמים נהדרים של פירות טרופיים? יכול להיות שטעים לנו, אבל נוריד ניקוד, כי בסטאוט יבשה לא אמורים להיות טעמים כאלה, אליבא דBJCP A13 לשנת 2008. לאייריש רד שבישלת יש ארומה של לתת וטופי, עם טיפה חמאתיות? לא סובלת חמאתיות בבירה, אבל כאן זה חלק מהסגנון, ואם היא במידה ולא משתלטת על שאר הניחוחות, אז הציון יהיה גבוה. בדירוגי רייטביר אני מתחשבת רק בי ובהעדפות שלי. אני יכולה ליהנות מבירה מחומצנת, למרות שעבר זמנה ולדרגה בהתאם, ויכולה לתת ציון נמוך לבירה חמוצה מאוד נחשבת, כי היא ממיסה לי את הבטן, ולא בקטע טוב, וממש לא איכפת לי אם היא זאת שהגדירה את הסגנון.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

בסשן השיפוט היום היו שתי קבוצות שפעלו כל אחת בנפרד, על פירות שונות. בכל קבוצה שלושה שופטים, ואם אינני טועה, כולם, מלבדי, בישלו או מבשלים בירה. דימה מלאפינג בודהה ונמרוד המלח, שבשעתו היה אמון על מבשלת הבירה הביתית דיזנגוף 100, גם התחרו בעבר בלונגשוט. כל קבוצה קיבלה 4 סבבים שכוללים 3 בירות הסבב. סך הכל כל קבוצה טעמה 12 בירות (וסך סך הכל נטעמו 24 בירות בסשן). השיפוט כולל דירוג וניקוד לפי ריח, מראה, טעם, תחושה (גוף, גיזוז, סיומת) והתרשמות כללית, ומקום להערות, רשמי טעימה ודגשים. דף השיפוט ניתן לגדי, ששיקלל את הניקוד של שלושת השופטים. נוסף לשיפוט האינדיבידואלי, כל בירה קיבלה דף ביקורת, שמיועד למבשל. זהו דף מסכם, ללא ניקוד, עם רשמי טעימה, מחמאות כשטוב, הצעות פרקטיות לשיפור הבישול הבא, או הסברים מה פחות טוב. הדף הזה מרכז את ההתרשמות של כל חברי הפאנל – אצלנו בקבוצה לא נרשמו חילוקי דעות או פערי ניקוד משמעותיים, והוא סופר משמעותי עבור המתחרים, שבאמת רוצים לקבל פידבק על התוצרים שלהם.

אני רגילה לכתוב ביקורות וקהל היעד שלי הם הקוראים, אותם אני רואה לנגד עיני כשאני משתפת בבירה ממש טובה, או כשאני מזהירה מפני ברים שלא יודעים לטפל בברזים. בהקשר הזה קל להשחיז ציפורניים על המקלדת, או להגרר לסיפורים אישיים ולחוויות. האדם שמאחורי המוצר לא משנה פה. אם הוא חושב שהבירה שלו מספיק טובה בשביל להתבקבק ולהימכר/ אם הוא פתח מקום ומזמין את הציבור הרחב (יותר או פחות) לבוא ולשבת, תמורת תשלום, אז הוא צריך לדעת לקבל ביקורת, שלעתים איננה נלהבת. אבל כתיבת משוב זה עניין שונה. הרצון לקבל ביקורת הוא אמיתי; אין כאן עניין של "אייטם" או "חשיפה", טובה או רעה. העסק לא מרוויח ולא מפסיד מהמשוב ומצד שני, מטרת הביקורת היא לעזור ליוצר, כי אין קהל. עדיין. נראה לי שבקבוצה שלי הערכנו בכנות את המאמצים של כולם, שמחנו לטעום בירות שיצאו טוב, התבאסנו מפגמים, וניסינו להעלות על הכתב הצעות לשיפור.

אותן בירות, כתוצר מוגמר, בבקבוק עם תווית, ברקוד ומדבקת מחיר, היו מקבלות, לפחות אצלי, יחס שונה. אזהרות מסע היו מוצמדות לפגמים, ההיצמדות לסגנון היתה קריטית פחות, אווירה של בילוי או חברים טובים היתה מעלה את איכותן בעוד שסיטואציה נוחה פחות היתה מראה את אותותיה אף היא.

כאמור, ההגשה אנונימית. יתרה מכך, קצת התרחקתי מסצינת המבשלים הביתיים ואני לא יודעת מי הגיש השנה לתחרות. אני שמחה לומר שרוב הבירות ששתינו התאימו לסגנון ושחלקן אף היו טובות, כאלו שהיינו מזמינים בבר או קונים הביתה. וגם, גלית וגדי מעידים שהרמה עלתה ביחס לשנים הקודמות.

בהצלחה לכולם!

טריו וארבעת הדובים

??????????????

הזמן: תחילת שבוע קיצי במיוחד

המקום: פינת האוכל של דרור וכרמית

השותים: דרור טרבס מהבלוג החלוצי רק בירה, החשאי, אני ובסוף גם קצת כרמית

הנשתים: טריו IPA , רביעיית בירות מבית מבשלת הדובים.

קצת רקע: כדי לגייס כספים לפתיחת הסניף החדש של ביר מרקט בשרונה מרקט, שסוף סוף עומד להפתח, דגן ורותם בר אילן ממבשלת הדובים/ מבשלת העם/ ביר מרקט/ עזר כנגדן של נשות חיל הרימו בחורף האחרון קמפיין הדסטארט מוצלח, בו התומכים זכו לשלל פינוקים. אחד הפינוקים היתה רביעיית הטריו IPA, 4 בירות, אותו מתכון בסיס של שמרים ולתת, אותו אחוז אלכוהול (6%) אותה דרגת מרירות (50 IBU. לשם השוואה, דרגת המרירות של הבירה הנמכרת בישראל היא 13 IBU). השוני הוא בכשות: כל אחת משלושת הבירות הראשונות בסדרה מכילה זן כשות אחד, והרביעית מכילה את שלושתן.

החשאי הזכיר אירוע שנערך לפני כ-4 שנים בפורטר אנד סאנס בתל אביב, בשם Samuel Adams Deconstructed – בו הוטעמה סידרה של 5 בירות שהיוו את סדרת המבשלה האמריקאית פורצת הדרך. לכולן אותו מתכון בסיס של בירת Latitude 48. הלאדידטיוד מורכבת מ-5 סוגי כשות, ולכל אחת מהבירות בסדרה, כשות אחת מהחמש. הנה רשמי הטעימה של אורן אבראשי מאותו אירוע.  בטעימה הזאת נכחו גם הדובים, וכנראה שהפירוק לגורמים של אותו מתכון עם רכיבים שונים השפיע עליהם. קצת פחות שאפתנים מסמואל אדמס, עם קצת פחות תקציבי שיווק, אבל עם הרבה אהבה לכשות שמשחקת תפקיד בולט במבשלת הדובים, בחר דגן לאחד ולפרק שלושה סוגי כשות: גרמנית, אמריקאית וניו זילנדית.

כשדרור קיבל את הרביעייה שלו, הצעתי שנפגש לטעימה משותפת, שתדרבן את שנינו לכתוב. אם אני בקושי מוצאת את עצמי מזינה כתובת מייל וסיסמה למערכת, פלא שדרור זוכר את שלו. לשמחתי הוא שיתף פעולה, ואת הרשומה שלו תוכלו למצוא כאן. פונקנו ופינקנו במיטב חטיפי ארצנו, שהיוו התאמה מושלמת לטעימה.

ארוחת ערב לגיטימית

ארוחת ערב לגיטימית

שלושת הבירות עם הכשות הבודדת ממוספרות, הבירה שמשלבת את שלושתן לא. אז הלכנו לפי הסדר שמבשלת העם קבעה, ולסיום שתינו את הטריו המשולבת; זאת הדרך הנכונה לטעמנו – קודם כל לבחון ולמצוא את האלמנטים הכשותיים בכל אחת בנפרד, ואז להבין את השילוב

.

Trio IPA 1 Columbus, עם כשות אמריקאית: צבע ענברי עמוק וטיפה מעונן עם ראש לבן וקטן. ארומה של מנדרינה, טיפה סוכריה ואננס, ובפה מרירות, שאחריה הדרים – בצד החמוץ שלהם דווקא. הגוף מלא, הסיומת מיצית והדרית, טיפה מתוקה ומגורענת (מלשון grain) בסוף. מאוד מגוזזת.

Trip IPA 2 Pacific Gem, עם כשות ניו זילנדית. הבירה הקציפה אז מזגנו מהר. גם הבירה הזאת ענברית, אבל טיפה בהירה יותר מהראשונה. ראש לבן-צהבהב ענק ויפה. הרחתי סבון וטיפה אבק, ואחר כך הגיעו פרחים, מנגו וקיווי. זאת בירה יבשה ומרה, בלי להתנצל, עם טעמים של סבון וקצת אורנים – או אולי בת-אורן? הגוף בינוני – זאת בירה קלה יותר מטריו 1, הסיומת מייבשת את הלשון. גם היא מאוד מגוזזת ויש סבוניות בסיומת. זאת בירה אגרסיבית יותר ופחות קלה לשתיה מהראשונה.

Trio IPA 3 Hellertauer, עם כשות הלרטאו הגרמנית, אחד הזנים הבסיסיים בעולם הבירה: גם זאת ענברית-זהובה ומעוננת, עם ראש לבן-צהבהב. ארומה פרחונית – מעט יסמין, מעט עשב. עדינה יותר מהאחרות. המרירות עדינה ופרחונית יותר, ואז מגיע מעט יובש. הגוף בינוני, הסיומת מרירה ועדינה, עשבונית טיפה.

לבסוף – Trio IPA, שמורכבת משלושת סוגי הכשות. זאת בירה בצבע ענבר-ברונזה, מעורפלת ועם ראש קצף לבן. באף מרגישים בהתחלה מעט פירות טרופיים, אחר כך אורנים, בסוף פרחים ואז קצת אבק. בפה מרגישים תכונות משלושת סוגי הכשות שהרכיבו אותה: יובש מהפסיפיק ג'ם, עדינות מההלרטאואר ומעט פירותיות מהקולומבוס, עם מתקתקות כמעט ולא מורגשת. שוב הרבה גיזוז, גוף מלא, סיומת עם מרירות עדינה וטיפה שמריות.

אלו לא הבירות הטובות ביותר שיצאו ממבשלת העם, שהוציאו עד היום כמה מהIPA's והAPA's היותר טובים בארץ, אבל הניסוי מרתק וזאת תשורה הולמת לאוהדי המבשלה, שמהווה מעין הצצה לאספקט מסוים של בישול בירה: בחירת חומרי הגלם, השילוב והיחסים לקבלת תוצר סופי אופטימלי. הכי אהבתי? את הרביעית. השלם גדול מסכום חלקיו, נו.

חושבת שאת הבירה הזאת לא תוכלו להשיג, אבל עשרות בירות בוטיק ישראליות אחרות – בקבוקים לצריכה במקום, לקניה הביתה וכמה ברזים משובחים, תמצאו בשרונה מרקט, בקצה שקרוב יותר למתחם שרונה. שאר המתחם לא מעניין כל כך, אבל ממול יש פלאפל ג'ינה, שעד שאהובי אריאל הקוסם יחליט לזכיין, זאת הבחירה הכי טובה בעיר.

קוקטיילים עליך, תל אביב

in-up-strip-cocktails2015-605x240

הזמן: יום רביעי, מהשקיעה ועד הסגירה

המקום: פסטיבל הקוקטיילים של זמן אמיתי ואיש הענבים, מתחם התחנה, תל אביב

השותים: שני בירגיקס, אחד גאון שכל דבר שהוא שם עליו את הידיים הופך לאלכוהול משובח, אני ולקראת סיום גם החשאי

הנשתים: קוקטיילים, כמובן.

כמדומני, זאת הפעם השניה שנערך בישראל פסטיבל קוקטיילים. לפני כמה שנים היה נסיון לעשות משהו, שלא האריך ימים, כי לא באמת היה עניין. עכשיו, עם תשומת לב תקשורתית שלא עושה סימני היעלמות, ברי קוקטיילים שנפתחים אחת לשבוע ומסעדות שמכניסות תפריטי קוקטיילים מושקעים לצד המנות, הגיע הזמן ליריד.

די שמחנו לקראת האירוע. רבים מאלה שמכירים אותנו יודעים, שהרבה לפני ששתינו בירה, החשאי ואני ערבבנו קוקטיילים. למעשה, התחלנו לשתות בירה, כי כדי לשתות קוקטיילים מחוץ לבית היינו צריכים לעלות על מטוס, וזה יצא קצת יקר. הריברב, אחיו הגדול של החשאי, שהכניס אותנו לעניין, צייד אותנו בכלי מדידה ובספרים; אמא של החשאי נטעה עבורנו עץ ליים בגינה כדי שלא נדע מחסור; חברים מטיילים גויסו לרכישת ליקרים; למדתי קרמיקה כדי לפסל ספלי טיקי; והארון לאט לאט התמלא בכהילים שבשעתו לא ייובאו לכאן. היום, כדי לשתות טוב, אנחנו יכולים לעלות על קו 5 לכיוון תחנה מרכזית ולרדת בדי הרבה תחנות, או לחילופין, לקחת אוטובוס מהצד השני של הכביש, להחליף ל-480 ברכבת מרכז וליהנות מקוקטיילים בירושלים. אם אנחנו מעדיפים להשאר בבית ומגלים שחסר איזה רכיב, חנויות היין והירקות באבן גבירול/ באזל סוגרות לנו את הפינה.

אז יש מאגר כישרונות, יש מוצרים חדשים להציג, יש ברים מעניינים וחללים מרתקים למסיבות, יש עיריה שמעדיפה להשקיע באירועים במקום בטיפול במפגעים תחבורתיים, ויש לחברות האלכוהול תקציבי שיווק, שהופנו לפסטיבל, שנערך בתחילת יולי במתחם התחנה, ונערך בשיתוף פעולה של זמן אמיתי ואיש הענבים.

לא ממש ידענו למה לצפות. מחד, התוכניה, ששילבה דוכני יבואנים סטנדרטיים, גדולים וקטנים, יחד עם דוכני אלכו-פופס, שוופס וסודה סטרים, יציאות חריגות כנורמן פרימיום של הבירה ויקב אחד – בבחינת מי שמשלם מקבל – יחד עם ניים-דרופינג של ברים טרנדיים וברמנים כוכבים. מאידך, כניסה חופשית וקופונים במחיר של 79 ₪ לשלישיית קוקטיילים/ 69 ₪ במכירה מוקדמת/ 55 ₪ לאזרחי העיר מחזיקי דיגיתל הריחה חשוד; ציפיתי לכוסות פלסטיק קטנות עם דוגמיות, במחיר הזה.

אז מה היה? ראשית, הרבה פחות סליז ממה שציפיתי. כמו בוויסקי לייב השני, רוב המציגים הפנימו שהקהל מחפש ריגושים וחידושים ומקצוענות. כמובן ש*היה* סליז, כי אנחנו בישראל, אבל הוא התבטא בשתי דיילות בכניסה, אחת של קוארבו ואחת מההפקה, ובדוכן שמכר איזה משקה ירוק מוזר "זה ליקר עם קוקה, יודעת מה זה קוקה?" שאל המפעיל כממתיק סוד. כנראה שקוקה זה מונח מקצועי לE-numbers, חי חוץ ממים וסוכר, אלה היו רכיבי הנוזל הזה.

תקציבי השיווק הופנו לשכירת שירותיהם של הברמנים והמיקסולוגים הכי טובים בשטח, לדוכנים מושקעים ולקוקטיילים שהכי נתנו תמורה לכסף בהיסטוריה של מדינת ישראל: הכנה במקום, הגשה מכבדת, בלי התקמצנות על חומרי גלם, ובדוכנים הרציניים – אפילו לא בכוסות פלסטיק. היה קריסטל, היה אלומיניום, היה פוליקרבונט עמיד, היה זכוכית. בקיצור – תמורה מעולה ל-55 ₪ אחרי הנחה למשלמי ארנונה, וגם לרוכשים ב-79 ₪, שברגיל יקנו לך קוקטייל וחצי לפני טיפ. המחירים, שאבסולוטית נראו יקרים, עזרו לסנן והביאו קהל בוגר יותר ופחות נדחף, בהשוואה לאירועי בירה המוניים, וזה גם ראוי לציון.

Moscow Mule - Russian Standard. Love, love, love the mug!

Moscow Mule – Russian Standard. Love, love, love the mug

האוירה במתחם התחנה שמחה. קצת דעכה עבורי בהמשך הערב, כשהווליום – הן של המוזיקה והן של האנשים – עלה, אבל זה תמיד ככה שם, אבל התאים לאירוע, עם חניון גדול וחשוב מכך נגישות לתחבורה ציבורית.

ציונים לשבח? יאללה. זוברובקה ורוסקי סטנדרט עם קוקטיילים קלאסיים ופרשנויות עליהם; קמפארי במתחם שמח עליו היו אמונים אנשי הג'אספר, הפאב הכי כיפי בעיר; פטרון – טקילה לא כל כך באה לי בטוב, אבל האולד-פאשנד שיושן בחבית ניטרל את טעמי האגבה; הסיבוב הראשון של ההנדריקס, שבחוכמתו הגאון ביקש מהברמן למתן מתיקות. בסיבוב השני, עם החשאי, כשהתור התארך והאנרגיות אזלו, קיבלנו קוקטייל מתוק. מתוק מדי; השקה של מזקל חדש בשם IBA. האינטרנט לא מספר עליו הרבה, אז חשד סביר שזה מותג מדבקה. הדוכן היה קצת לחוץ וחובבני, הברמן הבודד לא כל כך התמודד עם הלחץ ב-10 בערב אז שתינו נקי וטעמנו מזקל מפולפל ונחמד שמהווה אלטרנטיבה טובה לג'יפה הזאת עם התולעת שנמכרת פה.

??????????????

@Campari. Not pictured – my Negroni.

היום יום ראשון. אני מנסה לאתר בדף הפייסבוק של האירוע ובאתר של איש הענבים את ההבטחות למתחם של בל בוי ושל האימפריאל ולא מוצאת. אני כמעט בטוחה שהיו הבטחות כאלו. כששאלתי משתתף מה קרה עם זה, הוא ענה שהתשלום לדוכן היה גבוה מדי בשביל עסקים פרטיים, וככה מצאנו את עצמנו עם פסטיבל יבואנים. אריאל לייזגולד מהבל בוי הציג עם אחת החברות, אבל זהו.

והנה נקודות לשיפור:

ראשית, המתיקות. הרבה מהקוקטיילים היו מתוקים מדי. הבירגיקית הלכה על קוקטיילים על בסיס וודקות בטעמים, שאם בתיכון לא הייתי מתעסקת בלהחליף קלטות ותקליטים עם אספנים מלטביה והפיליפינים, בטוח היו מעיפים אותי למגרש החניה שמאחורי מועדון זמן אמיתי – ככה הם היו דביקים ולא קשורים לעולם הקוקטיילים.

שנית, הזכרנו וודקה? כן, היה שם בעיקר וודקה. היה לנו וודקה בטעמים, כאמור (תיאו או ווינסנט – מישהו ממשפחת ון גוך ו-3 אוליבס, ששיתפו פעולה עם נורמן פרימיום), בלוודר, סטולי, רוסקי סטנדרט, זוברובקה. היבואנים יכולים לטחון את המוח על חדשנות עד מחרתיים, אבל כשיש 6 דוכני וודקה, בשעה שכל מובילי הדעה בארץ נמרחים על ג'ין ועל רום, כשהטרנד העולמי כבר מזמן עמוק בוויסקי אירי/ ברבן/ שיפון/ סינגל אסטייט מזקל, כשכולם ממתנים את המתיקות, היבואנים מעדיפים ללכת על בטוח. היה דוכן אחד של ג'ין בכל המתחם. לא היה משקה חום אחד לרפואה – למרות שלכל המציגים מותגי רום חזקים ו-וויסקי נחשק, ותחסכו ממני תירוצי "וויסקי זה משקה של חורף", תודה. לא היה אניס ולא היו ביטרים – וזה המקום לחשוף את המוצר המגניב הזה, תבלין לקוקטיילים, אם תרצו, לקהל מעבר ל-100 הברמנים שמשתמשים בו. אז עם כל הסליז, באמת ריספקט לא.ג.ת.ד שבחרה להציג את ה"קוקה", ולא את אחד ממותגי הוודקה, שבטוח מכניסים לה יותר כסף.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

Not Vodka. Barrel-Aged Tequila Old-Fashioned. Thanks Oron.

שלישית, החלק המעניין בבירס הוא מתחם המבשלים הביתיים, אלה שקשה להשיג את תוצרתם ברגיל, העכברים שמניעים את התעשיה. דוכנים ספציפיים של ברים היו משרתים את המבקרים, שלא תמיד יכולים להגיע לשתות בהם, הופכים את האירוע לרלוונטי יותר על ידי האצלה של הקרדיט והמקצועיות על כל המתחם וכמובן מאדירים את המותגים בהם היו משתמשים. אפשר למצוא את שביל הזהב ע"י שינוי של אופי שיתופי הפעולה שכבר היו קיימים במקום או על ידי תמחור מיוחד לברים.

ואחרי הכל, זאת התחלה מוצלחת. בכל זאת, כמה מילים לסיום:

בעולם הראשון מונהגים Cocktail Weeks: שבוע הקוקטיילים של מנהטן, של לונדון, של מונטריאול – אפילו בסינגפור יש אחד! – הם התאגדויות של ברים, שבמשך שבוע מציעים קוקטיילים במחירים מוזלים, ברי פופ-אפ, מסיבות נושא, תחרויות, סמינרים וסדנאות מקצועיים שפתוחים גם לקהל הרחב והזדמנות להשקות של מוצרים מיוחדים. שבוע הקוקטיילים מלווה כמובן בפרסום מסיבי לברים המעורבים, בשיתופי פעולה עם חברות האלכוהול שמשתמשות בו כפלטפורמה פרסומית וכתו איכות. לדעתי, תל אביב לגמרי בשלה לפלטפורמה כזאת. "טרנד הקוקטיילים" לא מתחיל ונגמר בכתבות במאקו, אלא גם במוצרים – כהילים, ליקרים, סירופים טובים, ביטרים ומיקסרים איכותיים – שכיום אפשר להשיג בחנויות יין. אולי לא בכולן, אבל בהחלט במתמחות.