בירס 2017 – הזמן הזה בשנה

בימי שלישי, רביעי וחמישי בשבוע הקרוב ייערך שוב פסטיבל בירס. אנחנו מלווים את הפסטיבל הזה מתחילתו, ב-2011 כשניהלנו חשבון טוויטר מקרטע ולאחר מכן עם הבלוג, לעתים בלעדיו ופעם אחת בלעדיי, כשהחשאי הסתובב לבד בעודי שותה בפריז. לפעמים השתתפנו בטעימות העיתונאים, כשהיה צורך לא חסכנו בביקורת. ב-2012, לקראת השנה השניה של התערוכה, פרסמנו מדריך שלמרות השינויים שעברו על הענף ועל התערוכה, עדיין רלוונטי למדי, בעיקר החלק של לא להיות דושים (כתוב שם דושבאגס, אבל בינתיים המילה נכנסה לשיח והתאקלמה מורפולוגית בשפה העברית). חוץ מנושא הדושיות, תתייחסו ממש ברצינות לעניין של שתיית מים, כי אין דין פסטיבל בירה בינואר במקום סגור לפסטיבל תחת שמש אוגוסט הקופחת.

הרבה השתנה בענף הבירה מאז 2011. לא בצריכה – הממוצע שלנו עדיין עומד על כלום עם שום דבר – וגם לא ביציאות הסקסיסטיות פינת המיזוגניות של מותגים וברים אחת לרבעון. יש יותר מותגים, יותר מגוון ויותר מלחמה על ליבנו, כיסנו וכוסנו. חם לי ואין לי כוח לקרוא את פסק דין חטיב, אז באקט אלטרואיסטי, הנה רשימה של בירות ששווה לכם לבדוק, ובונוס בסוף – בירות שטרם שתיתי ולכן אלו יהיו הראשונות שאטעם ביום שלישי.

Lindemans Gueuze Lambic:

lindemans-gueuzeגוז זאת תערובת של למביק צעיר ומיושן, שמבוקבק לתסיסה שניה בבקבוק. למביק זאת בירה בלגית שמיוצרת באזור בריסל ומותססת ספונטנית, עם שמרים שנמצאים באוויר. אלה היו שני משפטים על שניים מהסגנונות האהובים ביותר על בירגיקס, ובהחלט מהסגנונות המרתקים ביותר. למביקים בתוספת פירות, טובים יותר או פחות, אפשר להשיג בארץ הרבה שנים. למיטב ידיעתי, זהו הגוז הראשון שנמכר בארץ.

למה לצפות? לחמוץ. טיפה אסידיות, רמיזות לתפוחים, גיזוז מרענן וגוף קל. בירות חמוצות הן טעם נרכש, אז שתו לאט ותשתמשו בחוש הריח שלכם. יש בירות טובות יותר בז'אנר, אבל בהחלט טבילת רגליים ולשון ראויה.

איפה למצוא? בדוכן של נורמן פרמיום/ הכרם. לא בבירס! התרשלתי בעבודת התחקיר והסתמכתי על קטגוריית בירות חדשות באתר של בירס. סליחה. באוזנייה נמסר לי שהכרם מגיעים עם דוכן על טהרת הIPA ועם דוכן של שוף. שוף הובלון, IPA בלגית חביבה, תהיה בדוכן של שוף. קנו לינדמנס גז בחנות המשקאות הקרובה לביתכם אם כך.

 

אלכסנדר חיטה ישראלית

alexander-hita.pngחיבתנו למבשלת אלכסנדר, לאנשיה ולמוצריה, פרושה לאורכו ולרוחבו של הבלוג ובצדק: בירות טעימות, קומוניקטיביות שמבושלות ללא פשרה על איכות. לקח להם איזה עשור, אבל הקיץ הם התחילו להפיץ בירת חיטה, אחד הסגנונות האהובים בארץ. החיטה של אלכסנדר היא בסגנון גרמני (כמו ויינשטפן, נניח), עם מרכיבי הבסיס בלבד: מים, דגנים, כשות ושמרים.

למה לצפות? כשטעמתי אותה הרגשתי דומיננטיות של ניחוחות תיבול וטעיתי לחשוב שזאת בירת חיטה בלגית (כמו הוגארדן, נניח), עם תוספות של זרעים והדרים. הרחתי גם משמש, תפוז בשל וציפורן, וטעמתי לחם בננה, שקדים וציפורן. בירה טעימה. כמה טעימה? שלחתי בקבוקים לחו"ל.

איפה למצוא? אצל אלכסנדר, נו.

אבל לא בבירס, כי מסתבר שגם הם לא משתתפים השנה. מה יהיה?

Petrus

PETRUS

בירות בלגיות חמוצות, בלנדים של בירות חדשות עם כאלו שעברו יישון בחביות משומשות לתקופה של שנתיים-שלוש. לא למביק כי הן לא מיוצרות באזור בריסל אלא באחד מהמחוזות הפלמיים של בלגיה. למרות אחוז האלכוהול הגבוה יחסית קלות לשתיה בגלל החמיצות. יש שלוש במגוון. תשוו אותן לגוז של לינדמנס, זה מעניין!

איפה למצוא? בפרוטרי

 

Hitachino Nest XH

HITACHINO XH

אייל בלגי חזק – הסגנון האהוב על הישראלים כי יש בו הרבה אלכוהול והוא מתוק אז אפשר להשתכר איתו די מהר ולדפוק את המערכת – אבל ממבשלה יפנית. הוא מיושן בחביות סאקה ומקבל פיניש בחביות סוג'ו. שתיתי לאחרונה לפני 4 שנים מבקבוק שאחי הקטן והמצויין הביא באחת מגיחותיו לארץ ודי נהניתי. אין לי הרבה סבלנות היום לבירות בלגיות חזקות וכהות, בטח שלא באוגוסט, אבל חובבי הז'אנר בוודאי יהנו מההתנסות. 8%.

איפה? בדוכן של פרוטרי.

 מוסקו מעושנת

MOSCO

מוסקו איננה נמנית על המבשלות החביבות עלי, בלשון המעטה, אבל הבירה המעושנת שלהם זאת יציאה טובה. שתיתי אותה לראשונה בטעימה עיוורת והיא היתה מוצלחת ובפעם השניה מבקבוק מזוהה וטיפה פחות אהבתי. "מעושנת" זה לא ממש סגנון בירה, אלא טעמים וניחוחות שמקורם בלתת ולעתים בתוספות ותבלינים. שלנקרלה (בדוכן של פרוטרי) היא האורים והתומים של הז'אנר, ומפיקה לאגר בהיר, קליל ונהדר, דופלבוק עשיר ומארצן קלאסית מלתתים מעושנים.

למה לצפות? הבירה המעושנת של מוסקו ניחנה בהרבה ניחוחות של פנול (בנזין/ פלסטיק שרוף/ כבול) עם טיפה שוקולד ולחם קלוי. אם אתם מכירים ואוהבים את הסגנון, תבדקו אותה. אם טרם התנסיתם, שלנקרלה בהירה זאת יופי של התחלה.

איפה? אצל מוסקו

 Buster's Pils

Buster's Pils

המלצתי על יותר מדי בירות כבדות וחמות, אז הנה המלצה על הפילזנר של באסטר'ס – הסיידריה מבית שמש של דני ומאט נילסן שלפני שהם סחטו תפוחים הם הכינו IPA ביתית נהדרת תחת המותג Isra-Ale. הפילס של באסטר'ס נוטה לפירותיות ומתיקות, היא קלילה ואין יותר מדי מה לכתוב עליה, כי ואללה, פילזנר זאת בירה ששותים.

איפה? בדוכן של באסטר'ס. כדאי לנסות את הלימונדה האלכוהולית שלהם אם היא תמזג באירוע, כי קיץ.

ומה אני הולכת לטעום? לצערי ההפקה לא עדכנה באתר את רשימת המותגים והמציגים, ומעמוד הפייסבוק קשה לקבל תמונה מלאה. בכל זאת הצלחתי לקלוט שתי בירות שעוד לא טעמתי ועל כן מסקרנות אותי. הראשונה היא של בירה  של מבשלה שנמצאת בחדרה, לא ברור אם ביתית, מסחרית או בדרך לקבלת רישיון בשם BlinderWeiss, שמבשלת בירת חיטה. טעמנו משהו שלהם בדאנק בחיפה ביום הסגירה ואני שמחה על ההזדמנות לנסותה שוב. **עדכון – דרור מוסר שהיא מבושלת במוסקו. תודה על המידע דרור!**

השניה ממש מרגשת אותי, כי היא שיתוף פעולה בין דאנסינג קאמל התל אביבית לבין שפירא: בירה בשם נענע, מבוססת על הפייל אייל של שפירא, עם הקסם שדיויד כהן יודע להפיק מהתבלין אחרי קיצים רבים של בישול הגורדון ביץ' בלונד. היא מרגשת כי הרבה זמן לא נראו כאן שיתופי פעולה בין מבשלות מקומיות, וכששתיים מהמבשלות האהובות עלי יוצרות משהו ביחד, הפוטנציאל גבוה.

נתראה בשלישי!

shapiro_dancingcamel

 

מודעות פרסומת

כחוח בין השושנים

הזמן: ערב אביבי ספוג עבודות בכביש ועשן מסוגים שונים
המקום: השאפל בר, פלורנטין
השותים: הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתה: שושנע

יש לי פינה חמה בלב לרדקס, אחת מיבואניות הבירה המקומיות. באמתחתה כמה מותגים שאני די מחבבת כמו האויסטר סטאוט של מרסטונ'ס ואדלווייס, שהיא בירת חיטה סבירה ביותר. שתי בירות (יודעים מה, שלוש. נוסיף את הובגובלין) הן לא סיבה מספיק טובה לסמפט יבואן; אני מחבבת את רדקס כי הם גרמו לזעזוע בנקודות המכירה הקרות, כלומר בברים.

אתם בטוח מכירים את קסטיל רוז'. הנוזל האדום, המתוק מאוד, בן שמונת אחוזי האלכוהול ועם הטעם הדומיננטי של ליקר הדובדבנים שמעורבב עם הבירה, הוא אחד ממותגי הבירה הנמכרים ביותר בברים בישראל. קסטיל רוז' נכנס לתמונה כשהיצע הבירות מחבית בארץ היה מצומצם ולא חרג בהרבה ממה שהחברה המרכזית וטמפו סיפקו. שילוב של עבודת שטח טובה, מוצר ייחודי ומחיר הגיוני נתנו לרדקס דריסת רגל במחוזות שנשלטו עד אז על ידי אחת משתי זרועות דואופול הבירה המקומי. הכנסת ברז אחד של ספק חדש מאפשר גם לספקים אחרים להכנס לנקודה, מפחית את תלות הנקודה בספק יחיד ועבור אותו ספק חלוץ, רדקס במקרה הזה, קסטיל היוותה פתח להכנסת מוצרים אחרים.

מניתי בפיסקה הראשונה כמה מותגים של רדקס, אבל אלה המוצרים הפחות מעניינים לענייננו. עם כל הכבוד לאדלווייס, לכל אחת מהמתחרות הגדולות יש בירות חיטה. הברזים החביבים עלי, רעיונית לפחות, הם ברזי "בירת הבית", שהרבה ברים מחזיקים היום. מדובר בלאגר פשוט מבית גוסר, שכמותגים עצמאיים לא ממש מצליחים להתחרות בקרלסברג/ היינקן/ פילזנר אורקוול/ סטלה. החביות נמכרות בזול, הכוסות מתומחרות בכמה שקלים פחות ובתי העסק ממציאים סיפורים מופרכים ללקוחות שתוהים (סיפורים זכורים לטובה: "זאת הבירה שהבעלבית מבשל בעצמו" – שווארמיה ביגאל אלון, תל אביב, "מבשלים אותה במיוחד בשבילנו בבנימינה" – מלצרית במייק'ס פלייס בטיילת.) הבירות הללו מתחרות באופן ישיר במותגי המיינסטרים הגדולים, ומבחינתי, כל דבר שקצת מזעזע את השוק זה טוב.

לפני כמה שבועות השיקו ברדקס את שושנע, בירה עם נגיעות נענע, שאמורה למלא בפורטפוליו של החברה את הפינה של "בירת בוטיק ישראלית." משחק מילים קטן, מיתוג בעברית קומפלט ביחד עם כוס ותחתיות, הפצה בחביות והבטחה לבקבוקים בעתיד והנה, בירה חדשה בשוק. שושנע מבושלת על ידי מבשלת ואן הונסנברוק בבלגיה, שמייצרת מותגים שונים, ביניהם את מגוון הבירות של קסטיל, בריגנד וסט. לואיס שמיובאות על ידי רדקס. לא ממש ישראלי, אבל לא מסוגלת לדמיין מלצר שבתשובה לשאלה של לקוח יוציא מפיו את השם המפורש בלגיה.

בדף הפייסבוק של רדקס כתוב ש"הגיע הזמן שגם לנו תהיה בירה משלנו, כזאת שיש לה מאפיינים ישראלים, טריים ובריאים: קרה, מרעננת- בירה שיכולה לתת פייט לקיץ הישראלי החם והארוך ו… אם אפשר- שיהיה לה גם ״טוויסט״ ישראלי קטן" – זה הנענע, אני מניחה. הטוויסט הישראלי הזה אולי מוכר לקוראים הוותיקים או לפוקדי פסטיבלי הבירה המקומיים.  גורדון ביץ' בלונד, מהדורת הקיץ המרעננת של הדאנסינג קאמל, זאת בירת אייל בהירה בתיבול נענע, שכבר הרבה שנים מפציעה בקיץ ושמאז שכתבנו עליה ב2011 המתכון שלה עודן ושופר. בירה משלנו. בכל מקרה, הילדה שמעה ששושנע נמזגת בשאפל, בר פלורנטינאי סטנדרטי (רעש, מוזיקה של סחים ואוכל שמנוני עם יתרון אחד משמעותי: תפריט טבעוני רחב ומגוון, כולל קינוחים ממש סבבה), אז קפצנו לבדוק את העניין.

החשאי הזמין בתבונתו חצי אדלווייס, הילדה הזמינה שליש שושנע וכך גם אני. מדובר בבירת חיטה, 4.7% אלכוהול. כתוב, כאמור, נגיעה של נענע. ואכן, נענע נגעה בבירה הזאת.  שדה של נענע נגע בה. שדה גדול. בבעלות ויסוצקי. חוץ מתועפות נענע הרחנו ניחוחות אסתריים למיניהם שהיו אמורים אולי להזכיר שיש בירה בכוס. הטעם בהתאם – נענע-מנטה-נענע-מנטה ורמיזות קלות למסטיק מז'אנר הבזוקה האופייני לבירות חיטה. הגוף קל עד בינוני והסיומת – ארוכה ומאוד מנטתית. מרעננת כמו מסטיק אורביט ומרגישה כמו משהו שיצא משליטה ולא כמו משהו שארצה לשתות שוב. לגמתי מהאדלווייס של החשאי כדי להעביר את הטעם אבל ללא הצלחה – הנענע פשוט דומיננטית מדי. גם המחיר של הבירה היה דומיננטי מאוד. 33 ש"ח לשליש, מול 32 ש"ח לחצי ליטר אדלווייס, ובלי תחושת הסיפוק הנלווית של וואלה, שילמתי כמה שקלים אקסטרה שעוזרים לקדם תעשיה מקומית.

הצורך של החברה בבירה ישראלית מובן. ההחלטה ללכת על מוצר עם טעמים לא שגרתיים ולא על עוד אייל בהיר ראויה להערכה. הבחירה לייצר מותג "ישראלי" (שכמובן, יככב ככזה בכתבות הבירה שינחתו עלינו לקראת יום העצמאות) בבלגיה צורמת והתוצאה הסופית מזכירה חליטה חזקה ולא בירה, אבל היי, אנשים עפים כאן על בירות גרועות ממנה, אז לכו תדעו.

 

ביעור חמץ – בקטנה

בשבוע שעבר כתבתי שחגיגות טרום-פסח מסתמנות כמסורת הבירה הישראלית הנכונה והשבוע מתקיימים כמה אירועים ששווים ביקור. מצפון לדרום, כי ככה קל.
אלכסנדר ירו את יריית הפתיחה באירוע ביעור החמץ שלהם בשישי האחרון. נבצר מאיתנו להגיע – הקרדיט להיעדרותנו מגיע לישראל כץ ולתחבורה הציבורית הראויה שפועלת מחוץ לתל אביב – אבל מהתמונות נראה שהיה כיף. לטובת המפספסים, החליטה המבשלה לקיים יום פתוח ארוך מהרגיל בשישי הקרוב, עם בירה מהחבית והנחות. שווה עצירה בדרך מ- ואל-. בין השעות 9-16 במבשלת אלכסנדר, צבי הנחל* 19, אזור התעשייה עמק חפר.

הדנסינג קאמל, ספינת האם, מבשלת הבוטיק הישראלית הראשונה, היא גם מבערת החמץ הראשונה. מסיבת ביעור החמץ (שנודעה בעבר בשם Kick the Keg Party) מתקיימת השנה בפעם ה-11, באותה מתכונת: 80 ש"ח בכניסה ושתיה עד דלא ידע, מ-17 חביות שונות של תוצרי המבשלה. כל הליין הרגיל והאהוב (עלי),  וכן המוקפאות (מגוג, גוליית, גולם ובעל זבוב), והעונתיות – אז אם פספסתם את התרוג וויט בסוכות, את ה613 בראש השנה, את הצ'רי ונילה סטאוט בחנוכה או שאין לכם סבלנות לחכות לבירת הנענע הישראלית הראשונה והנהדרת גורדון ביץ' בלונד – בואו. הם מוזגים גם "מרור מרטיני", שזה וודקה עם חזרת. תשמרו את הקיבולת לבירה. באמת.

שבת, החל מ-8 בערב, התעשייה 12, תל אביב. תבואו ותחזרו בתחבורה ציבורית.

בשבת האחרונה טיילנו עם המשפחה בעמק האלה, תירוץ טוב (שוב) לעצור לבירה במבשלת שריגים, שיקיימו בשישי הקרוב בין 10:30-17 שולחן עורך. בתפריט – השילוש הקדוש של בירה, אוכל ומוזיקה חיה שאיננה מטאל או הרדקור לדאבוננו, סיורים קצרים בתוך המבשלה וגם 2+1 על הבירה. קחו נהג תורן חובב פריחה, ושלבו עם סיבוב בפארק קנדה, כדי שכל הצדדים יהנו. הנה זה בפייסבוק.

לפני כשנתיים מצאנו את עצמנו בירושלים כמה ימים לפני הפסח. עלינו לבירה כדי לשתות קוקטיילים בגטסבי, ומצאנו את עצמנו בוהים בתדהמה בבעלי עסקים שחונטים את ברזי הבירה בנייר אלומיניום ושוטפים את משטחי העבודה כאילו שבריאות הציבור מעניינת אותם. ירושלים חוגגת את הסינדרום שלה עד הסוף ובעוד שבשאר הארץ שערי החמץ ננעלים בבוקר של ליל הסדר, שם מקדימים ומחמירים. אז כשעדיין מותר, ברביעי עד שישי בשבוע הקרוב, תתקיים מהדורת האביב של הJCBF, Jerusalem Craft Beer Fair. האנשים שמאחורי הפסטיבל הם בירתנו – מרכז הבירות הירושלמי – חנות לממכר בירות, ציוד לבישול, סדנאות והפצת הבשורה. היריד, שבו 20+ מבשלות/ מותגים ימזגו 60+ בירות שונות, יתקיים במתחם התחנה הראשונה (זה איפשהו בין גן הפעמון למושבה הגרמנית) בערבי רביעי וחמישי ובשישי בבוקר תתקיים במסגרת היריד תחרות מבשלים ביתיים. יש לי חיבה לדברים שקורים בירושלים ולא מדיפים ארומות של פטישיזם לרגבי אדמה; אם ביומיים הקרובים אצליח ללמוד לסרוג (צריך להעביר את הזמן איכשהו בפקקים שישראל כץ סידר לנו), יש סיכוי טוב שנגיע לשם.

רביעי-חמישי: 18-24
שישי: 11-14
כניסה חופשית, התחנה הראשונה ירושלים.

לסיום – מקום שכבר הרבה זמן אנחנו מתכננים להגיע אליו. אולי נצליח בשישי? עד מתי יש רכבות תזכירו? Brew Shop – בית מלאכה לבירה, הוא המיזם של תומר רונן (מבשלת הדג הלבן, לשעבר נגב) וגלעד נאמן (מבשלת החלוץ), שפתחו בבאר שבע חנות לממכר בירות בוטיק, ציוד לבישול ומזיגה ומארגנים סדנאות, קורסים וירידים. ביעור החמץ שלהם כולל הנחות על חומרי גלם למבשלים, שלא ישתעממו בפסח, מבצעים על בקבוקים, בירה מהברזים – ברגיל נמזגת שם ה-40 מעלות בצל של תומר ותוצרת הארץ של גלעד – ועוד 2 בירות עונתיות, שיימזגו בכוס מיוחדת לאירוע, לידיעת האספנים.

תמונה שגנבתי מדף הפייסבוק של ברושופ

שישי, 11-15, הרצל 32 באר שבע. פייסבוק, כי האתר שלהם עודכן לאחרונה ב2015: כאן

בטוח יש אירועים נוספים, אבל אלו האירועים שנהיה בהם או שהיינו שמחים לבקר בהם לו יכלנו.

*שם הרחוב השני** הכי חמוד בארץ

**הראשון הוא כמובן רחוב פילון בתל אביב

הודעות ומנהלות, 26.3-1.4

כמה חדשות ועדכונים שמעניינים אותי, ואולי יעניינו גם אתכם.

ביעור חמץ במבשלת אלכסנדר

מתי: שישי הקרוב, 31.3, בין 10-16

איפה: WIN, פארק תעשיות עמק חפר. ממש ליד המבשלה.

מה קורה: בירות אלכסנדר במחיר מוזל, מוזיקה, אוכל, סיורים במבשלה.

למה? בעוד שאוקטוברפסט זה סתם סיבה לתמריצי מכירות עבור יבואניות הבירות הגרמניות, חגיגות ביעור חמץ/ חיסול מלאים לפני פסח, בטח בשעות היום הראשונות של האביב ושל שעון הקיץ מסתמנות כמסורת הבירה הישראלית הנכונה. אלכסנדר מריצים את הפורמט הזה כבר כמה שנים. החשאי ואני לא ממש אנשי פסטיבלים, אבל אלכסנדר יודעים לארח ומבשלים יופי של בירה, אז פתו את הנהג/ת התורנ.ית באוכל ובדרך נאה בכבישים הפתלתלים בין מושבי עמק חפר ובקרו שם בשישי.

alexander

מרפסת מחודשת למבשלת שריגים

מתי: מדי שישי ושבת, בין 10-17

איפה: מבשלת שריגים, במושב, ובכן, שריגים לי-און

מה קורה: בירות של רונן ועמק האלה מהחבית (20 לשליש, 25 לחצי) ובבקבוקים הביתה, חומוס ביתי וטרי ונוף לפארק בריטניה

למה? למה לא? בשישי האחרון יצאנו לטיול ספונטני וגיחה צילומית ליער צובה, והחלטנו – הפלא ופלא! – לקנח בבירה. הרבה זמן לא ביקרנו בשריגים, והופתענו לגלות שדלתות המבשלה מוגפות ושהפסאז' המוכר שומם. מבט נוסף לימד שהפאב עבר לקומה התחתונה של המרכז המסחרי של היישוב, דבר שאיפשר לשריגים להתרחב, ולמבקרים ליהנות מהאוויר ומהאווירה. היה נחמד לפני, אבל עכשיו ממש כיף כאן. ברופאבס עם מרפסות ענקיות מול נוף אהובים עלי מאוד.

שבוע אחרון בביר מרקט שרונה

מתי: השבוע

איפה: ביר מרקט, שרונה מרקט

מה קורה: עצוב וקשה להקליד את המילים הללו, אבל הביר מרקט נסגר. לא לטובת שיפוצים או מעבר למקום אחר, פשוט סוגר. השבוע הם מרוקנים את המקררים ואת החביות.

למה: אם יש היבט חיובי לעניין זה שכבר אין שום סיבה להכנס ל"מתחם" האנטי-עירוני הזה. התמונה שלמטה צולמה בחמישי בערב. לכו שתו את הפילס החדשה של באסטר'ס – היא סבבה לגמרי. תודה דגן ורותם, על הכל.

beermarket

בואו לגלן

מתי: תמיד, גם בשישי ושבת

איפה: שלומציון המלכה, ירושלים

מה קורה: בירות בתמחור הוגן, בכוסות חצי אמיתיות וסיכוי למוטורהד ברמקולים

למה: הבלוג הזה מאוד נמנע משימוש בהודעות לעיתונות ובהעתק-הדבק; יש מספיק פלטפורמות שמפרסמות קומוניקטים, ולא בשביל זה אתם כאן, אבל הגלן הוא אחד הפאבים האהובים עלינו בארץ. אנחנו ממעטים לשבת שם בגלל שהוא ממוקם בעיר שהסובלנות שלנו אליה ושלה אלינו הולכת ומתדלדלת משנה לשנה, אבל אנחנו אוהבים אותו מאוד. לכן הסטטוס של לאון, בעל המקום, מהאלה שאוהבים בירה יותר מאת תזרים המזומנים שלהם, מובא כאן כלשונו, ולמטה – התפריט, לעיונכן. שימו לב לפינה הימנית העליונה – הפתעה נהדרת!

אנו פונים ללב שלכם ולמקלדת
לפני כחודש החלפנו תפריט בירה לתפריט הכי מעניין ומגוון שיש בירושלים ועם המחירים הכי הוגנים שהצלחנו לתת, מחיר הבירה לחצי ליטר (לא פיינט לא שליש אלא חצי!!!) מתחילים ב-20 ש"ח ונגמרים ב-32 לבירה בלגית חזקה ומיוחדת. הרוב סביב ה-25-6-7 לחצי. כל זה בהתחשב שכולן בירות בוטיק מיוחדות ולא משהו סטנדרטי. כדי להצליח לשמור על המחירים הללו ולא להעלות אותם בטווח הרחוק אנו אנו צריכים את עזרתכם, הפיצו את בשורת הבירה, בירה במחירים שבירה צריכה להיות (בתנאים שיש בארץ לצערנו אנחנו לא פראג).

GLEN

הזמן: אחר הצהריים אפורים של תחילת האביב
המקום: תל אביב
השותה: אנוכי
הנשתים: B-12 Meat Station, גולדסטאר סלואו ברו

אחרי פגישה באזור תעשייה חסר נשמה, מהסוג שהיה יכול להיות זירת פעילות מעולה עבור רוצחים סדרתיים לו רק אנשים אשכרה היו צועדים על המדרכות הסלולות והמצוחצחות שלו, חזרתי אל המכורה ואל אחר צהריים נטולי תוכניות. באמתחתי: זמן פנוי, הכרך השלישי בטטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים ונכונות לשוטט עד שאמצא את המקום המתאים לשרוץ בו ולהמשיך לקרוא.
הרגליים הובילו אותי לקצה רחבת גבעון, ולכניסה האחורית לB-12, מקום שכותרת המשנה של שמו מעידה על מקורות ההכנסה שלו: בעלי חיים מתים. זכרתי שהם מגישים שם בירה משלהם, אז נכנסתי לבדוק, כי טרם טעמתי אותה. הבלוג אמנם היה בתרדמת של שנה וחצי כמעט (אולי אפילו יותר – שתי הכתבות האחרונות שהתפרסמו כאן נכתבו במקור לאתר אחר), אבל בתקופה הזאת לא הפסקתי לשתות בירה, והפרופיל שלי ברייטביר מעיד על כך.
הבירה של B-12 היא אייל שמבושלת במוסקו במושב זנוח, מבשלה שעיקר פעילותה היא בישול חוזי למסעדות ומותגים פרטיים. על התווית האחורית טקסט שיווקי באנגלית אמריקאית שאמורה להיקרא דרומית, על מבשלה קטנה בעיירה דרומית שם מבושלת הבירה. המלל אולי אמור להתכתב עם התמה של הרשת, ברביקיו אמריקאי, אבל הוא קצת מאולץ ולא ממש מדבר אל קהל השותים, דובר העברית.

איך הבירה? מכוערת. לא כמו שהIPA של רונן/ שריגים מכוערת, אלא באמת. על התווית כתוב rich golden color, אבל בכוס צבעה חום עכור, לא מזמין וקצת מעיד על הבאות. המרכיב הדומיננטי בהמשך השתיה הוא השמרים: ניחוחות של סוכרייה מתוקה, קרמל ומעט בצק מתוק, טעם מתוק עם ממש מעט מרירות אלכוהולית וסיומת מתוקה. מילה טובה? גוף בינוני, כזה שמתאים ללוות ארוחה לא מחייבת באמצע היום, בהנחה שהבירה מרירה ושהכשות והלתת משחקים תפקיד במכלול. עוד כתוב על התווית: Homemade beer, וזה בהחלט נטעם ככה, כמו בירה שבושלה בבית ע"י מבשל מתחיל.

המשכתי ללכת, במטרה למצוא מקום לקרוא ולהוריד את הטעם. מרמורק-רוטשילד-שינקין-כיכר מגן דויד ויאללה למנזר, לכוס פילזנר אורקוול או לסטאוט הרנדומלי שהם מוזגים שם, אבל לא – המדליון של גולדסטאר סלואו ברו לכד את עיני. אלנה פרנטה תחכה עוד כמה דקות.
גולדסטאר סלואו ברו הוא ניסיון מוצלח למדי לפצח את הטעם הישראלי בבירה של השנים האחרונות, טעם שהולם את האתוס הישראלי בכללותו – לא לצאת פראייר. בירה מתוקה עם אחוז אלכוהול גבוה, כזאת שמספיק כוס ממנה פלוס צ'ייסר פינוק על חשבון הבית כדי להשתכר קלות, בלי להשאיר בפאב יותר מדי מהמשכורת, ע"ע מרדסו/ דליריום/ קסטיל וכו'. הקומוניקטים פיארו שימוש בהרבה לתת ובזמן תסיסה ארוך מהרגיל וזה נורא מעניין את הישראלי הממוצע שרואה בתפריט את הספרות 1 ו-0 ולצידן את הסימן %, ואז מחיר גבוה יותר מגולדסטאר, אבל נמוך יותר מבירות בלגיות. מה בכוס? בירה חזקה, עם אלכוהול מורגש (שלא תחשבו שדופקים אתכם, טועמים פה את ה10%!), חסרת מורכבות, שזה לא בהכרח רע (אבל הבלגיות המדוברות ניחנות בו, ברובן), אך גם בלי הקלילות המהנה למדי בגולדסטאר הרגילה – לא משהו שקמפיין מיזוגני לא יכול להתמודד איתו.

אז שתיתי, ואז שטפתי את הפה בפלימות' יבש ונהדר עם טוניק וגמאתי המון דפים באפלוליות של המנזר. זה היה אחר צהריים לא רע בכלל.

הודעה מנהלתית לאלה שהגיעו עד הלום: נראה לי שחזרתי. בשנה וחצי האחרונות חוויתי תרדמת בירתית, שהופרה רק בזכות נסיעות התאווררות מחוץ לישראל ובבני'ס בכפר סבא. מקווה לחזור לכתוב כאן בתדירות הגיונית. עדכנו אותי אם קורה משהו או יוצא משהו שווה.

הרצל – בירה כלבבי

יש כאלה שיתנו הרבה שקי פקאנים בשביל הגלילים האלה

יש כאלה שיתנו הרבה פקאנים תמורת הגלילים האלה

הזמן: השבוע האחרון של אחד האוגוסטים הדוחים שחווינו

המקום: מבשלת הרצל, אזור התעשיה תלפיות, דקה מסניף הדגל של שיווק השקמה

השותים: איתי, מאור, החשאי שגם צילם, ואני

הנשתים: הפורטפוליו של מבשלת הרצל, ועוד קצת

ירושלים, השבוע האחרון של אוגוסט. שמיים בוהקים של צהריים וחום נטול רחמים – אבל גם נטול לחות, לפחות זה – והחשאי ואני הולכים בעקבות הGPS והוואטסאפ באזור התעשייה המכוער של תלפיות, שם שוכנת מבשלת הרצל, מבשלת הבירה המסחרית מהקטנות והחדשות בארץ – אולי הקטנה ביותר – והיחידה שאשכרה יושבת בירושלים.

ניסינו להגיע להרצל אי-אלו פעמים מהיום בו נפתחה המבשלה, אבל הספונטניות שבדרך כלל מאפיינת את הביקורים של החשאי ושלי בעיר שחוברה לה, לא מסתדרת עם סדר היום של מאור הלפמן, ידידינו ואחד מהשניים שעומדים מאחורי המבשלה. אז קבענו תאריך ושעה, וסדר יום להמשך הביקור בירושלים, ולמרות שההרצלים היו עסוקים בטירוף בעניינים אחרים (ההופעה השנתית של הדג נחש בגן העצמאות, אירוע שחלקכם מכירים כפסטיבל הבירה של ירושלים), ושגם לנו קפצו עניינים אחרים (בטלה של השבוע האחרון לפני התחלת העבודה החדשה, אוקיי?), הגענו, ומצאנו את המבשלה בקלות, בין שיא ריהוט ואלרם תדיראן.

איך שהגענו, מאור מזג לנו טעימה ממיכל מס' 6, מיכל התסיסה הנסיוני. הבטחתי שלא אפרט, אז רק אכתוב שהצבע של הבירה הזאת מהמם. אחרי סיור בקומת הייצור, שם עבדו איתי גוטמן, החצי השני של הרצל והעובד השלישי של המבשלה ששכחתי את שמו, סליחה, ועמם שני מבשלים ביתיים מרחובות, שהגיעו לחוות יום בישול. עלינו לגלריה, שם יש מקרר חופשי, שולחן אבירים ומשרד שבו תלויה התמונה של רובי ריבלין שהגיעה עם ידיעות אחרונות עם השבעתו לנשיא, מביטה מלוח המודעות – אזור תעשייה תלפיות, או לא? – ועשינו לחיים ראשון עם דוידקה, בירת הבית של מסעדת מחניודה, ובירת הפרייבט-לייבל היחידה שהרצל מוציאים. הרצל פחות אוהבים את העבודה וההשקעה שבצירה וייצור בירה מחוץ למגוון של המבשלה, אבל מחניודה הם חברים ותיקים של מאור, עוד מלפני שהם פתחו את המסעדה. "אנחנו אוהבים את הרעש החיובי שהם עושים סביב ירושלים", אומר מאור. "ישבנו עם שלושת השותפים, שהם 3 שפים, טעמנו מלא מנות, הבאנו דוגמאות של בירות ניסיוניות ובנינו את הבירה ביחד, מקהל יעד, עבור במיתוג, וכלה, כמובן, במאפיינים של הבירה עצמה – גוף וטעמים." זאת APA מרעננת, בת 6% אלכוהול, שכאמור, מוגשת בבקבוקים, רק במחניודה.

_H6A1397

אנחנו לוגמים, ומאור מספר לנו איך הכל התחיל. הוא התחיל לבשל בירה בבית לפני כ-10 שנים, אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא אסף תחתיות, ומשם הבין שיש עולם שלם. "10 שנים אחורה, אמרתי לאנשים שאני מבשל בירה בבית, חשבו שאני דפוק. השתתפתי בתחרויות הלונגשוט, והדוכנים לידי היו של שפירא ומלכה, שגם התחילו כמבשלים ביתיים." במקביל, התחיל מאור לעבוד בחברת הכרם, כסוכן מכירות שוק קר בירושלים. הוא המשיך לבשל בבית כתחביב ומדי פעם מכר ארגז או שניים למסעדות. הכרם שלחו אותו לטיול מזקקות בסקוטלנד – לגלנפידיך ובלוויני. בדיקה באינטרנט העלתה כי מבשלת ברודוג , מבשלת הקראפט המפורסמת והמהפכנית מחופה המזרחי של סקוטלנד, שמקבלת עכשיו מספיק יח"צ בארץ גם ככה, נמצאת במרחק שעה ומשהו נסיעה מדאפטון, מקום מושבה של גלנפידיך. מאור קרא עליהם בבלוגים ואתרים מחו"ל, התקשר וביקש לבקר. אחד העובדים ערך למאור ולזוגתו סיור במבשלה, ונתן לו במתנה ארגז. מאור השאיר 3 בקבוקים ומכתב תודה, עם בקשה לפידבק. "כשחזרתי לארץ חיכה לי מייל מג'יימס, הבעלים, שהזמין אותי לעבוד אצלם. זה היה בינואר 2011. לקחתי חל"ת מהעבודה ונחתי בסקוטלנד. המקום עובד 24/7, במשמרות של 12 שעות. עבדתי 5 ימים רצוף ולאחריהם יום חופש אחד. היה קר וחודש לא ראיתי שמש. עם האנגלית הישראלית שלי והמבטא הסקוטי שלהם – היה מטורף. עשיתי הכל, שטפתי רצפות, ניקית מאש טאן של 5000 ליטר… ביום האחרון נכנסתי למשרד של ג'יימס והודיתי לו על ההזדמנות. נתתי לו בקבוק של ערק איילות ואמרתי שאני גאה להיות הישראלי הראשון בברודוג. "אתה לא הישראלי הראשון. היה פה בחור בשם איתי לפני שלושה חודשים. איך אתה לא מכיר אותו?"".

והנה איתי מצטרף, וסימן השאלה שבסוף הפיסקה הקודמת הולך וגדל. הם למדו באותו בית ספר, היו להם חברים משותפים. אחד מהם עבד פעם עם מאור בבר, וסיפר לו על איתי, שנסע ללמוד בירה בגרמניה. כשאיתי רצה לבנות צ'ילר, אותו חבר הפנה אותו למאור. איתי התחיל לבשל ב-2004, גם בערך באותו זמן שמאור התחיל. הוא היה חייל ירושלמי מסכן, בלי כסף לבירה. עלות הכנת 20 ליטר בירה בבית היתה אז בערך 150 ₪, חצי מחיר מגולדסטאר. הוא גילה את האינטרנט ואת האפשרות להכין דברים לבד, ושיכלל את מערכת הבישול הביתית. אחרי הצבא הוא טייל בעולם וביקר במבשלות, והעבודה הראשונה שלו אחרי השחרור היתה בדאנסינג קאמל. כשהוא חזר לארץ, חבר סיפר לו על לימודי בירה בברלין. הוא טס לגרמניה, למד את השפה והתחיל את המסלול, שכלל הרבה תאוריה ושינון. אחרי כמה סמסטרים איתי חתך ללימודי יין באיטליה, ואז הוא הגיע להתלמדות ההיא בברודוג. הוא חזר לארץ במטרה להשיג ויזת עבודה לבריטניה, לא הצליח ופגש את מאור.

"אני יוצא מברודוג בידיעה שאיזה ישראלי מניאק גנב לי את הבכורה," מספר מאור. "כשחזרתי לעבודה, הכרם בדיוק התחילו להפיץ את בירה מלכה. איזה יום נכנסתי לבר עם הבירה, והברמן פותח את הבקבוק, מתחיל לרחרח ולהגיב על הכשות, ואז הוא מספר שהוא עבד בברודוג… יום אחרי ישבנו בבר, והחלטנו לפתוח את המבשלה." הם הכניסו למיזם שותף שלישי, את רוג'ר מור, מהבעלים של מסעדת צ'אקרה הירושלמית, אותו הכיר מאור מעבודתו בכרם.

וזה קורה למטה בזמן שאנחנו מדברים

וזה קורה למטה בזמן שאנחנו מדברים

מאור הביא את הרצל. הלוגו שפורסם בדפי התחרויות של פעם ועל תוויות הבירה שבושלה בבית ופעם או פעמיים גם במבשלת העם, כלל עיבוד של התמונה המפורסמת מהקונגרס הציוני, ממלון שלושת המלכים בבזל, עם כוס בירה שתולה. "ההרצל החדש הוא הרצל ישראלי מאוד, הנהג מונית, הרוכל בשוק, האבא של מישהו מהחבר'ה. ההרצל של ההתחלה, זה קריאייטיב של ילד בן 20", מודה מאור. "כשהקמנו את המבשלה הלכנו לחברת מיתוג והבנו שהסיפור שונה קצת. בנינו קו תוויות מרענן, קצת שונה מהאחרות. נתנו דגש על הפונט העברי. תראו את התווית של 6% כפרה: הגוונים, הורוד – זה מרענן, לא קלאסי. בתפיסה שלנו המותג הוא חלק מהDNA שלנו כמבשלים, מפיצים ואף מחנכי שוק". את הריינג' של הרצל החדש איתי ומאור בנו ביחד, עם נדוניה קטנה בצורת ההרצל דל הבאנו, ששמה שונה לאמברגו, וחלוקת העבודה, בין הפנים – תפעול המפעל עליו מופקד איתי – והחוץ – הפצה, שיווק, מכירות וגביה, שבאחריות מאור.

אנחנו פותחים בקבוק של 6% כפרה, שההרצלים מגדירים כMandatory Mild Ale, כרפרנס להשפעה הבריטית על הבירה. מסורתית זה סגנון שאחוזי האלכוהול בו נעים בין 2.8-4.5%, אבל חריגות ושבירת חוקים זה תמיד מעניין.

6% כפרה היא תוצר של תוכנית אסטרטגית, שנוצרה לאחר חקר שוק מעמיק. אחרי לחצים פיזיים קלים, מאור הסכים לחלוק עם הקוראים והשותים את סוד ההצלחה: "הגענו למשרד הבריאות בענייני רישוי, והפקידה שאלה איזה סוג עסק אני רוצה לפתוח – באגטייה, שווארמיה? – מבשלת בירה. – 'אם אתה מבשל בירה, תעשה בירה רק עם 6 אחוז, כפרה. בעלי שותה בירה רק עם 6 אחוז.'

חוץ מעצת הזהב, קיבלתי בפגישה רק תשובות שליליות. חזרתי למבשלה ואיתי, שהיה שם עם הפועלים, שאל איך היה. אמרתי לו שחייבים לעשות בירה עם 6 אחוז, כפרה. כשפתחנו, הבאתי לפקידה שישיה. היא הודתה והכניסה את הבירה לתיק, בלי להבין את ההיקש, אבל קופי יותר טוב מזה, לא יכולנו לבקש."

והבירה? רחוקה מלהיות מסורתית. חוץ מאחוז האלכוהול הגבוה לסגנון, הבירה עברה דריי הופינג של נלסון, כשות ניו זילנדית. "היא מרירה ביחס לבירות ישראליות אחרות, והיא החלון לשפה שלנו. זאת לא בירה נושאת בשורה, אבל היא כיפית לשתייה וזאת הבירה הכי פופולארית שלנו. הלתת היא בריטית, כמו בכל הבירות שלנו; זאת ההשפעה של ברודוג."

הבירה הבאה שמזגנו היא בירה לבנה, בירת הקיץ של הרצל, בסגנון הלא מצוי בכלל , California Common. רעיון של איתי לבירת סשן עונתית, שמתאימה לקיץ כאן. מצד אחד, ישראלים אוהבים לאגר. מצד שני, זאת לאגר עם משהו איילי, בעקבות התסיסה בטמפרטורה גבוהה. הטעם שלה הוא תוצאה של שימוש בכשות מהבציר הראשון של הלרטאואר בלאנק, זן גרמני חדש, עם רמיזות לענבים לבנים בשלים. גם כאן יש דריי הופינג. עם 4.9% אלכוהול ותווית סולידית מנייר יין, זאת אולי הבירה הכי מיינסטרימית של הרצל, שאיפשרה למבשלה דריסת רגל במסעדות יוקרה, שקצת נרתעו מהרעש של המותג.

Work in Progress

Work in Progress

שאלנו למה הם פתחו דווקא בירושלים, ולא באזור תעשייה עם שטח גדול יותר ודמי שכירות וארנונה נמוכים יותר. הם בחרו להקים את המבשלה באזור הכי מסריח בעיר, לדבריהם, בין נגריה לסדנת לוחות חשמל, כדי להקל על אנשי הסצינה להגיע אליהם להדרכות והתארחויות. יש במקום תנועה, מעידים השניים, של ברמנים וסטודנטים שמתיישבים עם הלפטופ בגלריה, לוקחים בירה מהמקרר או מכינים קפה, וממתינים לאוטו שיצא מהמוסך.

הבירה הבאה – IPA וזה… IPA בת 7% אלכוהול, חזקה ביחס לבירות הישראליות בסגנון. איתי מספר שההשראה לבירה הגיעה מהחוף המערבי – בהירה וארומטית. היא זוכה לביקורות חיוביות ונמכרת מאוד במסעדות של תיירים בעיר, דבר שמעלה את הביקוש בקרב המקומיים.

היהלום שבכתר, עבורי, היא האמברגו, לשעבר, כאמור, הרצל דל הבאנו, עליה כתבנו בבלוג ב-2012. פורטר. 6%, מתובלת בעלי סיגאר קובני. כשמאור בישל בבית הוא קיבל משכן שלו, יבואן סיגרים, עלי טבק שנשלחו אליו לתצוגה. הבירה הביתית זכתה בלונגשוט ואישית, אני שמחה מאוד שהיא מיוצרת מסחרית. לידיעת הקורא והטוקבקיסט אורון, כשהבירה יצאה מסחרית, אחוז הניקוטין בליטראז' בבירה נבדק על ידי כימאי. הטבק תורם רק בריח, ונכנס לבירה אחרי הבישול, רק בשלב התסיסה.   זאת בירה בוגרת ומאוזנת, עדינה לסגנון. בביר מרקט בשרונה היא נמזגת עם חנקן. מאור מצטט את רותם בר אילן, שאמר "האמברגו טובה, ואפילו אנשים שאוהבים בירה חושבים ככה." תכלס. בשנה שעברה היא אחת משתי הבירות של המבשלה שזכו בשנה שעברה בתחרות הGlobal Craft Beer Association. זוהי תחרות שבה השופטים הם מבשלים ויצרנים. "כשאתה מכניס בירה לתחרות, אתה קונה את הזכות לשפוט בקטגוריה בה אתה לא מתחרה," מפרט איתי, ששריין שולחן לטעימות, אבל בגלל שנתב"ג הושבת בשנה שעברה בגלל המלחמה, איתי נשאר בארץ. האמברגו זכתה במדליית כסף, ובירה שבושלה במיוחד לפסטיבל, זכתה בזהב בקטגוריית הבירות הניסיוניות. שחוּר היא Double East India Porter, סגנון שנעלם מהעולם לפני כ-130 שנים. "כמו הIPA, זאת היתה בירה של חפ"שים." מסביר איתי. "במקור, זאת בירה עם 90IBU, ואנחנו הבאנו אותה ל120 IBU ועם תוספת אלכוהול – מכאן הדאבל. לא מצאתי מבשלה שמכינה היום איסט אינדיה פורטר באופן מסחרי." לשאלתי בדבר הפצה מסחרית בארץ, השיב איתי שיש חבית אחת בהתססה, שמיועדת להתחבר לברז בתחילת אוקטובר, בראש, הבר של איתי. תתעדכנו באתר של הראש. ובכלל, תקפצו אם אתם בסביבה. יש שם ברז מתחלף של חביות נסיוניות ושל בירות ישראליות.

אנחנו חותמים את הטעימה בדולצ'ה דל עסל, בירה כבדה ומתוקה עם 8% אלכוהול, כמו שישראלים אוהבים – הופתענו לגלות שלא זאת הבלוקבאסטר של המבשלה – עם דבש ותבלינים. הדבש מתווסף לבישול בשלבים המוקדמים ומשמש בעיקר לתסיסת סוכרים. חוץ מדבש, הדולצ'ה מתובלת בשן הארי, מוסקט וסרפד – מתבלים שבימי הביניים באנגליה שימשו להכנת תמד. הדבש שימש השראה לתיבול.

איפה ניתן להשיג את הבירות?

הבירות תמיד נמכרות. נפח הבישול קטן ולכן כל מה שמיוצר בהרצל, עף. אין מלאים, ולכן, הכל מגיע לחנויות טרי טרי מהמפעל. הם נמצאים כמעט בכל בר ומסעדה בירושלים. שמות? מחניודה, צ'אקרה, מונה, אדום, קולוני, לבן, מנזה, פאטיה, הסדנא, טלביה, קזינו דה פאריז, ז'בוטינסקי, תל אביב, חדר וחצי, בורלא, תחריר… עוד מקום? ראש, הבר של איתי, נו.

_H6A1394

לסיום, שלב השאלה הזהה:

מבשלה ישראלית אחת אהובה:

איתי: בירצינות [או Beerצינות, לא סגורה איך כותבים את השם של החבר'ה האלה מקיבוץ קטורה, ק.מ.ק]. פגשתי אותם לאחרונה והבירות שלהם הקסימו איתי.

מאור: הדובים. זה obvious?

מבשלות אהובות מחו"ל:

איתי: נסכים על קנטיון?

מאור: הטעם שלנו בבירה מאוד דומה.

איתי: Russian River עושים עבודה מצוינת. Vagabound בברלין – ברוהאוס קטן שנפתח בשבוע שאנחנו פתחנו והם חברים טובים. 3 אמריקנים שמנסים להביא את הבשורה לגרמניה.

מאור: ברודוג, למרות שהיום זה לא מגניב. מאוד אוהב את Rodenbach מבלגיה, ואוהב מאוד את Dogfish Head, אפילו שזה מיינסטרים.

בירות אהובות:

איתי: אוהב מאוד גינס.

מאור: נהנה לטעום כל בירה שלא טעמתי.

מילה למבשל הביתי:

איתי: בוא לבקר ותביא בירות, שנטעם.

מאור: אבל תתאם איתנו לפני… בהצלחה. לבשל, לבשל, לבשל.

בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.