סמיקלאוסמיקלאוסמיקלאוס

(זה כמו פורטיסחרופורטיס רק בבירה)

 

התמונה להמחשה בלבד

 

הזמן: שישי בערב

המקום: הסלון

השותים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני

הנשתים: רבים ומרתקים, אבל נתרכז בSamichlaus (עמ' 244)

כשהתחלתי את הבלוג פתחתי דף משימות, ובו טעימות וטיולים שהיו אמורים להוסיף לי עניין בתשעת חודשי הבלוג. מבחינתי, השיא של הבלוג היה אמור להתרחש בחגיגות האוקטוברפסט בבירה טייבה, בהן לצערי לא השתתפתי (אבל את הביקור במבשלה בהחלט אפשר להגדיר כשיא). השיא שלו ציפו קוראים רבים היה נושא הרשומה הזאת – טעימת סמיקלאוס חדש מול ישן. ישנה הילה מסביב לבירה הזאת – לאגר חזקה, החזקה בעולם, שמבושלת פעם אחת בשנה, הילה שאם תשאלו את החשאי, אינה מוצדקת בכלל. חלקנו בקבוק סמיקלאוס בשנה שעברה וזאת היתה חוויה קשה – אפילו לחובבת יין קידוש כמוני.

לפני מס' חודשים קנינו בקבוקים ממהדורות 2009 ו-2010, ששימשו השראה לרעיון הטעימה ההשוואתית. הזמן עבר, לא מצאנו בקבוקים ישנים יותר ובטעימת  בירה באטרפליי ביום שני עלה הנושא לדיון. סוכם שבגלל שהן לא התיישנו מספיק אין טעם להשוות ושגם ככה קשה לשתות בקבוק אחד מהדבר הזה. השוודית התנדבה  טנטטיבית לסייע לנו עם הבקבוק היחיד שנשתה ואתמול הכוכבים הסתדרו, היא עבדה במשמרת בוקר והצטרפה אלינו ואל איש הבירה לטעימה.

בתפריט: בירות חורפיות מארה"ב ומהולנד, בירת מנזרים קצת אנמית מבלגיה וסמיקלאוסמיקלאוס. אכן, שניים! איש הבירה הוציא מהצידנית בקבוק מבישול 2004. מסתבר שבחורה ששמעה על הבירה הזאת ונדלקה, קנתה משטחים ושל מהדורות 2003-2004 ודי נתקעה איתם במשך הרבה שנים. לפני כשנתיים נורמן פרמיום החלו לייבא אותה מחדש, ביחד עם האורבוק המוצלחת מאותה מבשלה.

זהירות!

לסמיקלאוס הגענו מבושמים למדי והתחלנו עם החדשה, מודל 2010 (ה-2009 נרתמה למרתף של הילדה השוודית המתה ותפתח במסיבת בר המצווה של בנה הבכור. אנחנו מקזזים את מחירה מהצ'ק). היא אלכוהולית. מאוד אלכוהולית. הרחתי בעיקר אלכוהול אבל גם קצת שזיפים וצימוקים ואפילו מעט לתת. הבירה עצמה מתוקה מאוד, סירופית וקשה למדי לשתיה ובכל זאת הופתעתי לטובה. הזכרון של החשאי הכין אותי לבירה קיצונית ובלתי נסבלת והתבדתי לטובה. 7 השנים אצל איש הבירה עשו לסמי 2004 רק טוב. כצפוי, כמעט לא נותר בה גיזוז, אבל הריח קיבל תפנית לכיוון הפורט והפירותיות, עננת ריח עשירה ומהנה. הטעם ליקרי ומתקתק וכן, הוא דרש שוקולד מריר מאוד לליווי. עם איש הבירה הסליחה, באמת היינו צריכים לחשוב על זה (תזכור להביא בונבוניירה לבר מצווה של שוודי ג'וניור). בניגוד לחדשה הסיומת לא אלכוהולית נורא והמרקם יותר שמנוני ופחות סירופי.

תודה למסובים על החברה, העזרה והבירות.

 

חיזוק חיובי

הזמן: ראשון בערב, ארוחת ערב מאוחרת של קארי תאילנדי
המקום: בבית, מול הניבלונגן של פריץ לאנג בארטה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Gösser (עמ' 97)

מה אומר ומה אגיד, יצאתי פארשית. קיבלתי ציון שרחוק מנכשל במבחן ובקורס מהגיהנום והנצחתי את עצמי כאחת מהחרשניות האלו שבוכות שהן נכשלו ובסוף מוציאות ציון שעושה נחת להורים. אין מצב שזה לא פקטור. להוציא פרק אחד או שניים משש יחידות הלימוד אני לא יודעת את החומר. במבחן הימרתי וחירטטתי. באמת. לפחות אני לא צריכה להרשם למועד ב'. לצערי, הציון הזה לא נכנס לממוצע, אבל זה סיפתח מעודד ללימודים.

קיבלתי סמס מהאו"פ בנסיעה חזרה מהעמק ומרוב שמחה (או הקלה, שהוא לא יצטרך ללמוד את החומר כדי ללמד אותי), החשאי לא התעלם מאיתותי ופנהימינה במחלף פולג, הישר לקיקה, כפרה עליו. מה אומר ומה אגיד? כאיקאהוליקית מוצהרת, לא התלהבתי. עזבו אתכם מהאיכות ומהמגוון – איפה המבוך? פתרונות האחסון והמגורים? האשליה? הבבונים שדופקים על שולחנות הסיבית בזרועות שעירות??? לא שציפיתי לאיקאה, אבל גם לא ציפיתי לקומפלקס שמזכיר לי מיזוג גלויות בין המשביר לצרכן וחנויות הטקסטיל וכלי הבית החביבות עלי מכיכר המדינה. נו, מילא. האוסטרים הוציאו סופרים מצוינים כרוברט מוסיל, ציירים משובחים כאגון שילה וגם אנשים משופמים שמצטיינים בצורריותם – אי אפשר לצפות מהם להצטיין גם בבתי כלבו, או, לצורך העניין, גם בגוסר בהירה וחסרת גוף, שהחשאי מעדיף על פני פילס צ'כי ואני סתם לא מוצאת בה עניין. נו, מילא. לפחות האדלווייס הצליח להם.

התאפסות

הזמן: סוף השבוע וגם הערב.
המקום: בMASH בדיזינגוף אבל בעיקר בבית
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Murphy's Irish Stout (עמ' 201), Marston's Pedigree (עמ' 185), Duvel Tripel Hop (עמ' 118), Zipfer (עמ' 143)

עם כל זה שבירה היתה בערך הדבר האחרון שהעסיק אותי בסוף השבוע, בין ג'יינז אדיקשן להפגנה בכיכר המדינה, בין סט חדש של תרגילים בחדכ"ש לשמלות חדשות וכמובן צריכת יתר של מיקרוכלכלה, עדיין אפשר לומר שהסופ"ש היה פורה מבחינת צריכת האלכוהול. אחרי האימון והגלידה בשישי אחר הצהריים החשאי ואני התגלגלנו לM.A.S.H, בר הכדורגל והמבוגרים בסוף דיזנגוף, מהמקומות האלה שאפשר לכלול תחת ההגדרה המילונית ל"ספון עץ". החשאי זרם לכיוון הבוסטון לאגר של סם אדמס אבל אני הייתי מוכוונת מטרה: מרפי'ס מהחבית, או הגינס של הפאבים שמוזגים גולדסטאר. סטאוט אירי כהה, קרמי, קלוי וחמצמץ שהיה לי די טעים, החליק במורד הגרון ופילס את הדרך לארבעת הקוקטיילים שחלקתי עם החשאי ב223.

הגענו הביתה שתויים קמעה וטובי לב, הישר לספה ולDVD של הנערה שבעטה בקן הצרעות המשמים והמרדים. פתחנו בקבוק של פדיגרי, בירה טובה עם שם של אוכל לכלבים ועם טעם מודגש של הלתת. לפני שנכנסתי את עצמי לברוך של הבלוג הזה שתיתי אותה מהחבית אבל הנסיון הזה לא זכור לי כחוויה חיובית מדי. נחמד לגלות שהזכרון מתעתע או שזכיתי לחוויה מתקנת.

(במהלך החיפוש אחר הלוגו, נתקלתי בקישור הבא: מרמייט עם מארסטון!)

שבת הרגישה כמו ערב חג. אחר הצהריים אחי הקטן והמצויין אסף אותנו לביקור אצל סבתא במרכז העיר. חזרנו הביתה בכוחות עצמנו ובסיוע של מונית, כי הדרכים, כולל המסלול של מונית השירות של קו 5,  נחסמו לקראת ההפגנה. קבוצות עם שלטים DIY יצאו לרחובות עוד בשעות האור. תורידו את המשטרות ותקבלו אווירת יום כיפור קלאסית. בבית המתנתי לטלפון של העלמה שחצתה את הירקון ורקמתי תכניות להתמקמות, למקרה (שלא קרה) שאירוע היום-עצמאות שיק יקבל תפנית מעניינת למהומות ולביזה. התלבטתי האם לנצל את ההזדמנות ההיפותטית של חלון מנותץ בZadig and Voltaire או באמור. העלמה, אשה צנועה, העדיפה את Furla. הדוקטור שעמה, שבהרבה שנים האחרונות מקיף את הכיכר בדרכו לבית החולים העירוני, לא הכיר אף אחד מהשמות.

בכל מקרה, עד שהם הגיעו, החשאי ואני שתינו. ומאחר והתעתדתי להפגין במגרש הביתי והאהוב, הלא הוא כיכר המדינה, החלטתי שהחגיגיות שבאויר והמיקום דורשים את הבירה הכי מפונפנת במקרר, הTripel Hop של דובל, הכשותית המהממת והיקרה מדי, שנמזגה לטוליפ ונלגמה בהנאה השמורה לבירות יקרות מדי. כשאעלה עשירון אולי אפילו יהיה לי טוליפ של דובל, לכו תדעו.

כיכר המדינה לא עלתה בלהבות ואני התנדפתי משם די מהר, רק כדי לצפות בגוש הצדקנות הקרוי אושרת קוטלר מצקצקת בסיפוק, כי המספרים מהשטח לא באו לה בטוב. אמן שיוציאו אותה לוויקאנד על חשבון הערוץ בקלאב הוטל טבריה עם ז'וז'ו אבוטבול. עזבו אתכם מה300 אלף בתל אביב; 16,000 איש בכפר יהושע! 10K בראש פינה!! 4000 באילת! מתי בפעם האחרונה התקיימה הפגנה המונית בראש פינה, דאמיט? ההתרגשות למראה המספרים גימדה את הזכרון מהטריפל הופ.

לא הספקתי לסכם את הסופ"ש והנה הגיע יום ראשון, ואיתו ארוחת ערב שלוותה בבקבוק של Zipfer, לאגר בהיר עם 5.4% אלכוהול בדף שמוקדש לה בחוברת ו3.5% לפי הכתוב על תוית הייבואן. כך או כך זו בירה קלילה ונעימה ששופעם אטרקציות: צורת בקבוק לא שגרתית, 660 מ"ל תכולה, שזה שני שלישים בבקבוק אחד ופקק מתברג שלא דורש פותחן.

טוב, זהו. קשה לסקר 4 בירות שנשתו על פני שלושה ימים גדושים כל כך. אני חוזרת למיקרוכלכלה.

מרכז אירופה פינת פתח תקווה

הזמן: אתמול, 10 שנים בדיוק מהדייט הראשון שלנו
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Edelweiss Snowfresh (עמ' 25), Erdinger Weissbier (עמ' 44), Gambrinus (עמ' 106)

לפני פראג הקטנה היינו בג'מס בפתח תקווה בצהריים. החשאי הגיע אחרי הפיזיותרפיה ומאחר וזאת באמת אחת מהאופציות היחידות הסבירות באזור חוץ מסביח וחביתות ירק שוחות בשמן, ביקרנו שם שוב בפעם השלישית מאז פתיחת הבלוג. יש עוד שתי בירות של הג'מס שלא שתינו – הלאגר והפילס – ויש גם את הבירה של בלייזר. החלטתי להמתין עם השתיים שמתועדות בספר ונאלצתי שוב לוותר על הבירה של בלייזר, כי בעוד שבדרך היין ליד הבית אפשר לקנות בקבוקים, בחנות המפעל חסר. חזרנו לאמבר אייל ולחיטה, שנטעמו שונה מהפעם שעברה. אולי זה אנחנו, אולי זה הבישול. סלט השוק, אגב, מעולה. אני לא נוהגת להזמין סלטים כשאני אוכלת בשוק, אבל אחרי שהחשאי הזמין את המנה בפעם האחרונה זאת הבחירה הצמחונית המועדפת עלי במקום: עגבניה, מלפפון וצנונית חתוכים גס, המון כוסברה ורצועות בצל ירוק, שמן זית טוב, לימון וזהו. גן עדן.

בערב נסענו לאלנבי. חשבנו שיש אירוח של מבשלה ישראלית בברז אבל כשהגענו נוכחנו לגלות שאין שם שומדבר מיוחד. אם לא היינו משלמים על חניה בטח היינו חוזרים הביתה או מדרימים לפלורנטין, אבל בגלל עסקת החליפין עם אחוזות החוף – 10 ש"ח תמורת מלבן אספלט תחום בפסים לבנים – החלטנו להשאר בסביבה. ניסינו למצוא מקום בנחלת בנימין אבל הכל נראה שקט או מעושן מדי, בנורמנ'ס היה צפוף, הברזים בסלון ברלין לא רעים בכלל אבל המקום היה קצת מעושן ואת המנזר החשאי ממש שונא.  בלית ברירה נכנסנו לפראג הקטנה. זה הזמן לגלות שהחשאי, בחור יקר שכמותו, הוא צ'כופוב. הוא סבבה עם קפקא, מסתדר עם סקודה (בעיקר עם תעשיית הנשק אבל גם עם הרכבים מאז שהחברה נמכרה לפולקסווגן) ומחבב את "התקווה" על שבעת בתיה, שנגנבה במלוא עזוז מסמטנה. אבל כשזה מגיע לבירה צ'כית הוא מאוד מתבאס שהגרמנים נעצרו בסודטים בשנות ה-30.

לדבריו, ברגע שהוא מריח כשות מסוג סאאז, הוא מקבל תפרחת.

בכל מקרה, אחרי שעברנו על התפריט בחוץ וראינו שיש נציגויות אוסטריות וטראפיסטיות בברזים, נכנסנו.

התיישבנו על הבר. הוא הזמין אדלווייס כהה ואני, שמנסה לתרגל סובלנות לפחות בכל הקשור לבירה, גמברינוס. האדלווייס מוגשת בכוסות ממותגות עם  צריבת זכוכית של האלפים שגרמה לי להתגעגע לשרונסקי חברתי הגולשת ולצלילי המוזיקה (ביולי האחיינית מגיעה לארץ – אני כל כך הולכת להושיב אותה לצפות איתי בזה!), הגמברינוס בכוס ממותגת אף היא. הגמברינוס היתה כייפית, לא מרירה מדי ועם סיומת גרעינית שאני מחבבת. האדלווייס, כחיטה כהה, טיפה מתכתית, עם הדהוד בננה שצריך להתעמק כדי להרגיש.

את הבירה ליוותה מנת לנגוש: לחם אפוי, מטוגן עם שום והר של גבינה, מהמאכלים הגאוניים האלה שגורמים לך לקוות שלמרות שביתת הרופאים יש באיכילוב איזה קרדיולוג בסטנד ביי.

אחרי שהבטן רופדה התלבטנו עם מה להמשיך והחשאי הציעה להשוות בין החיטה הבהירה של הארדינגר לאדלווייס הבהירה, אז הזמנו את שתיהן. באדלווייס מורגשים מאוד שני הטעמים הבולטים, בננה וציפורן וגם קצת קלמנטינה. בהתחלה הרחתי בכוס חומר חיטוי, אבל האף שלי נאטם מהר כשאני שותה. אחרי שהוא נרגע אז ההרמוניה, בניצוחה של הבננה, הורגשה.

הארדינגר, גרמניה מגניבה שכמותה, מרירה כשותית, עם אף פרחוני וקצת דבשי.

האדלווייס הכהה היתה ההצלחה של הערב. כשחיפשתי אותה בספר לא מצאתי ואני מניחה שהיא הגיעה לארץ אחרי ההורדה לדפוס, כי בבהירה נתקלנו די הרבה ואף שתינו.

(היי, הגעתי ל-30 בירות!)

לפתוח את השבוע עם אוסטרית

הזמן: ארוחת הערב, לפני כמה דקות
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Gösser Dark (עמ' 98)

אין מה לספר. זאת לא ההתעלות הגדולה שחווינו עם האורבוק 23 ביום חמישי. זאת גם לא ההרעלה שחטפתי אתמול בתקרית האורנג'בום המצערת. סתם, אכלנו שאריות, התווכחנו על פוליטיקה, שתינו גוסר כהה, עם סיומת שרופה, שלא הרשימה אותי יותר מדי. מילא. יש גם ימים כאלה.

זאת, אגב, היתה בירה מס' 20.

הולכת לצחצח שיניים ויוצאת לחדר הכושר. ביי בינתיים!

לילה שקט בבית

הזמן: ממש עכשיו, מול פרק מהעונה הרביעית של The IT Crowd
המקום: ספת Manstad, מתחת לשמיכות פליס
השותים: החשאי ואני
הנשתים:

Urbock 23 (עמ' 32)

Valentins WeissBier (עמ' 141)

מבחר השתיה הערב היה יכול להיות הרבה יותר מגוון אם אירוע ההשקה של סניף דרך היין הקרוב למקום מגורי היה פחות מופרך ומעורר פנטזיות בולשביקיות. קפצתי לקניון הקרוב למקום מגורי, קניון האלפיון (G צמרת בשבילכם, פשוטי העם, שלעבודה מתניידים עם מזדה 3 בליסינג ולא באוטובוס שרד שעוצר ליד מגדלי אקירוב) כדי להחליף משהו בסופר, וכשרציתי להכנס לקניון כדי לבדוק מה חדש במחלקת הבירה (השת"פ של ג'מס ובלייזר שלא מצאתי ביום שני במבשלה עצמה) ובמחלקת הרום (כלום, כרגיל) בדרך היין, הסנפתי פסיבית יותר מדי בושם ונאלצתי לפלס את דרכי בין אנשים שאוחזים בגביעי יין ועסוקים בלהראות. מוזיקת הג'ז הזוועתית ברקע העיפה אותי החוצה במהירות.

טוב, ברחתי, חזרתי הביתה, הלכנו למכון, היה ריק ונעים מהרגיל (יש יתרון במשחקים של מכבי), חזרנו הביתה והוצאנו בקבוקים מהמקרר. את שניהם קנינו בשבוע שעבר בשר המשקאות, אחרי הביקור בבירדי, את שניהם לא הכרנו מקודם.

התחלנו עם האורבוק. 9.6% עם איזון מופלא בין האף לפה, קלילה למרות אחוז האלכוהול הגבוה ופייבוריטית חדשה. שתינו מסניפטרים – הכוסות הנקיות היחידות שהיו בנמצא – וליוויתי אותה בביסקוויטים לקפה של לוטוס, שדווקא די התאימו.

חששנו ליפול אחרי הבירה הנפלאה הזאת ובכל זאת הימרנו על הולנטינס, בירת חיטה גרמנית מעורפלת שהבננניות שלה גרמה לי להתחרט על כך שלא אפיתי הערב לחם בננה מהפירות היותר מחצי מרקיבים שבמזווה. מחר ניסע לירושלים, לביקור בקאסה דה לה הבאנו וללגימת וויסקי ומחרתיים יש ארוחה משפחתית והופעה, אז נראה לי שאאלץ לזרוק את הבננות ולספק את התשוקה לפרי בבקבוק של החיטה המחוצפת של מבשלת רונן.

Off Label אתמול – פוש פוש ביר של האחים רוזנבלט, שמי שיקח אותם תחת חסותו ירוויח בגדול. אנשי רנסנס בעלי מגע קסם שמוציאים יצירות גאוניות מהמעבדה המטורפת שהם מפעילים בעליית הגג שלהם.