זהב בפתח תקווה

(המשך עלילות השתיה שלנו בשווייץ יבוא בהמשך. בינתיים, חזרה לפורמט הקבוע, שנזנח בחודשיים האחרונים)

הזמן: שני בערב, השעה השמחה
המקום: הג'מס, פתח תקווה
השותים: פורום חובבי הבירה עובדי ענף הפרמצבטיקה בקרית מטלון רבתי
הנשתה: Jem's Golden Ale

במפגש אקראי בקו 66 עם נתיב, מנהל הבר של הג'מס, למדתי שהג'מס, שרץ על תפריט בירות קבוע מאז הקמתו (עם יציאה משות"פת עם מגזין בלייזר של בראון אייל מבוקבק), חובק בירה חדשה המבושלת עם כשות מזן סיטרה, שמעניק ניחוחות טרופיים. חיש מייד הוקלדו מיילים, נקבעו מועדים שנדחו כי חברי הפורום עובדים בענף תובעני שדורש התייצבות במסיבות חנוכה בגני ילדים ורביצה במיטה עקב מיחושים ומכאובים שונים ומשונים. קצת נלחצנו כי נאמר לנו שהבישול נסיוני ועדיין לא ידוע אם הוא יכנס לרפרטואר הקבוע בברזים של הפאב, אבל לבסוף תזמנו תאריך ושעה שמתאימים לכל חברי הפורום.

התכנסנו על הבר בשעה השמחה והנדיבה, יחסית לפאבים בארצנו (1+1) והזמנו שלישים של הבירה החדשה, שעדיין מצויה בברזים, אולם בהתאם למעמדה הנסיוני, (עדיין?) איננה ממותגת ומשולטת. ג'מס גולדן איילהבירה זהובה-ענברית ועכורה קמעה, עם ראש קצף גדול ונאה. הבירה יפה, אבל יו"ר הפורום טוען שהיא אמורה להיות שקופה יותר. מהיכרות עם הכשות ציפיתי לאותן ניחוחות של ספרינג מנגו/ גויאבה/ אננס, אבל במקומן האף פגש בארומה יבשה ועשבונית, עם טרופיות קלושה ביותר. בפה: בצק עוגיות, גרעיניות ורק מעט מרירות. אני אוהבת גרעיניות בבירה, אבל כנראה זאת לא היתה המטרה. היו"ר אומר שהבירה טריה מדי ולא התיישנה מספיק, אולי בגלל ביקוש-יתר ביחס לאפשרות האספקה. הגוף בינוני, הגיזוז תוקפני מדי עבורי – החשאי העיר לא מזמן שלאחרונה אני נוטה לחבב בירות עם גיזוז קל מאוד.

לסיכום? לא משהו. יש בג'מס אופציות טובות יותר, הדארק לאגר לדוגמא (ולא תועפות האלכוהול ההו-כה-פופולאריות המסתופפות תחת הכותרת ג'מס 8.8). בכל זאת, אני שמחה על בישולה של הגולדן אייל ועל מכירתה, שמעידה על שאיפה לצאת מאזור הנוחות בו נמצאת המבשלה מפתיחתה, לפני כשלוש שנים. הגשתה של הבירה בפאב של המבשלה מאפשרת לקבל משוב מהקהל וללמוד מטעויות לפני בישול והפצה סדירה וממותגת.

גבולות 48

הזמן: שישי בערב, בסיומו של שבוע מתיש
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: 48, בירת אייל ישראלית

בניגוד לבירות אחרות ששתינו, שבושלו במבשלת העם, על בירת 48 ומבשלה ליאור הרץ לא שמעתי מעולם. לא פגשתי אותו בפסטיבלים ולא שתיתי תוצרים של בישולים ביתיים שלו. זה מגניב, כי בשטעטל שידוע כסצינת בירת הבוטיק הישראלית כולם מכירים את כולם; נדיר שנקרית בדרכנו בירה נטולת פנים וגב.

על גב הבירה, שנושאת את המספר הטעון 48, יש סיפור מעשה על חיילים בריטיים שגנבו טנקים, הסתפחו להגנה והקימו את חיל השריון הישראלי. למרות שעוז 77 של אביגדור קהלני נמצא ברזומה הקריאה שלי, למרות שלא פעם ולא פעמיים ביקרתי בעמק הבכא, היסטוריה צבאית איננה כוס התה שלי. עם זאת, אם נניח שערך הויקיפדיה של חיל השריון לא נערך כדי להתאים לשיווק הבירה, הסיפור אמנם מוזר אבל לא מצוץ מהאצבע. הסיבה שבגינה חיילים סקוטים ואירים החליטו להשאר בפלשתינה עם תום המנדט נשגבת מבינתי, אבל מילא.

48 היא בירה מסוג אמבר אייל. צבעה אדמדם-חום מעורפל וכשמזגנו נוצר ראש יפה: גדול ועמיד בצבע קרם. באף חשנו מעט הדר שמגיע מהכשות וגם צימוקים ושוקולד. בגזרת הטעם – מרירות, לתת, רמזים לשוקולד חלב ולקראת הסוף חמאתיות, משהו שאנחנו לא אוהבים לטעום – לא בבירה, לפחות (וגם לא לא בבירה, מטעמי טבעונות). הגוף קל, הגיזוז טוב וחי, והסיומת, גם אחרי הבליעה, חמאתית. זאת לא בירה גרועה אבל משהו חסר בה – רעננות ואיזון אני מניחה. יש מקום לשיפור ואם תבושל אצווה נוספת אשמח לשתות אותה שוב ולהתרשם.

(ומה זאת השתיקה הזאת? למה את לא כותבת? התשובה: לחץ אטומי. אי אפשר להגדיר אחרת את החיים שאותם אני צולחת בשבועות האחרונים. מסתייעת בCognitive Enhancers, מפסידה שעות שינה, גופי כואב מישיבה, ראשי טרוד מישיבה לא מספקת ומצפוני בוער מהבחירה ללמוד סטטיסטיקה במקום להפגין ברחובות בשבוע שעבר. רק שאצלח את המבחנים ואת סמסטר קיץ – בסתיו ארפה קצת, באמת.

אנחנו שותים, מתעדים וצוברים נושאים לכתיבה. רשומות על בירות בהירות זולות ועל בירות בלגיות שעדיף בכלל לשתות בחורף בקנה, וגם הרשומה המובטחת על הפאב הכי חמוד דרומית לאילון דרום, האיזו בר בשדה בוקר, אבל צריך זמן).

 

 

 

בירות אוסטרליות חדשות למקרר

אם הבלוג היה מחלק פרסים, מושא הרשומה הנוכחית היה קוטף את פרס בירת הייבוא התמוהה ביותר לשנת 2012. קופר'ס זאת בירה אוסטרלית. המבשלה ממוקמת באדלייד, דרום אוסטרליה, בבעלות משפחתית מיום היווסדה, לפני 150 שנים, שמנוהלת על ידי בני הדור החמישי לשושלת. זאת המבשלה האוסטרלית הגדולה היחידה שלא מסונפת לתאגיד רב לאומי כלשהו.

שלוש בירות מתוך המבחר שלה מיובאות כיום לישראל: Cooper's Extra Stout, Original Pale Ale, Sparkling Ale. מה כל כך תמוה בכל זה? שני דברים. ראשית, הייבוא עצמו של אייל אוסטרלי  בתוך שטף של בירות בלגיות ולאגרים אירופאים בהירים. שנית, עבודת השיווק המדהימה.  כמעט לא כתבו על הבירה הזאת, היא נעדרת ממנוע החיפוש של Beers, שמתיימר להכיל את כל הבירות המשווקות בארץ, ואפילו באתר היבואן היא לא מופיעה.

שתינו את שלוש הבירות בהזדמנויות שונות במהלך החודשיים האחרונים.  בתחתית הבקבוקים משקעי שמרים, תוצאה של תסיסה שניה בבקבוק. היצרן ממליץ להפוך את הבקבוק ואז להחזירו למצב המוצא. כך הבירה מתערפלת, השמרים מתערבבים עם שאר הנוזלים ואף אחד לא יוצא פראייר ומשאיר סנטימטר של בריאות בתחתית הבקבוק.

Original Pale Ale הוא אייל זהוב והראשון משתי הבהירות ששתינו. זה היה לפני שלמדנו להפוך את הבקבוק ולכן הוא נמזג צלול, בהיר ומבעבע. באף חשים את הלתת וגם עשב ועם הזמן מעט ניחוחות של מרק ירקות. בפה חשים מרירות, לימון ועשב, אבל הטעמים הדומיננטיים מגיעים מהלתת . זאת בירה קלה, מאוזנת, עם סיומת מרירה-עדינה. מוצלחת מאוד ויכולה להוות תחליף ללאגרים הבהירים שקרנן עולה בעונה החמה.

הSparkling Ale הוא אייל זהוב ועכור כתוצאה מההפיכה המתוארת לעיל, שבמזיגה מוציא ראש קצף לבן וקטנטן. יש לו ריחות מתוקים של תפוזים ובצק עוגיות. בעוד שמהארומה נהניתי מאוד, מהטעם התאכזבתי: מתקתק, שבגלל הגיזוז הרב מזכיר סודה-תות יותר מבירה.  הגוף קל, הסיומת פירותית והבירה עצמה לא מהממת.

האחרונה, Cooper's Best Extra Stout, נדגמה על ידינו בערב טעימה עיוורת של סטאוטים ופורטרים (שמתי כתב עליה כאן). אהבתי אותה אז, ובטעימה עם הקשר, כלומר עם שם, אהבתי אותה אפילו יותר. אולי בגלל שהיא הותירה בי רושם ראשוני טוב? כהה ואטומה, ריחות של יוד וקלייה ומרירות נעימה. קצת יותר מחוספסת מגינס, ובגלל שככה אני אוהבת את הסטאוטים שלי, זאת מחמאה. גוף בינוני, סיומת מרירה.

למרות אוירת המסתורין שאופפת את הייבוא, ניתן להשיג אותה בחנויות. את הבקבוקים שלנו רכשנו במחסן של Beer and Beyond שנסגר לאחרונה, אבל בשר המשקאות בטוח אפשר להשיג אותה ובטח גם בחנויות אחרות שעובדות עם י.ד עסקים. בפסח האחרון הן נצפו בתפריט הבקבוקים של פאב המנזר.

 

היום הראשון של הקיץ

הזמן: אתמול בערב, לפני ואחרי הפילאטיס
המקום: בבית ואז באגנס, אבן גבירול
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Scarecrow (עמ' 249), Hoegaarden (עמ' 129)

מלאי הבירה הראוי לשתיה יחידנית ולתיעוד שוטף שוב הולך ואוזל. החשאי מתעקש שאת שני בקבוקי הbarley wine נשתה ראש בראש, את השוקולד סטאוטים גם צריך לשתות במקביל, הסמיקלאוס מחכה לדצמבר וכל השאר זה או ג'יפה בהדחקה (קרל-ברג חיטה, anyone?) או Brew Dog, שאני מנסה בכל מאודי לא להתייחס אליו כמו לסרוויס הצ'כי של יעקב שבתאי (ברור שלזה מזכרון דברים, עם כל הכבוד לסיפור מהדוד פרץ ממריא!). אתמול לפני הפילאטיס שתינו בהנאה רבה ומשולשת  את הScarecrow של מבשלת Wytchwood הפגאנית-משהו. משולשת על שום מה? על שום לגימת הבירה ביום הארוך בשנה, על היותה משובחת כמו שזכרנו אותה ועל חזרתה למדפי ישראל והאפשרות לצריכתה השוטפת, אם אי-פעם נאמץ מונוגמיה ביראית.

הבירה לתתית, לחמית כמעט, את הכשות מרגישים בעיקר בסוף, קלילה (4.7%) ונעימה בפה. בדיוק הבירה שראוי לפתוח איתה את הקיץ ולשתות לפני שיעור פילאטיס – אחת השעות המשמחות בשבוע.

אחרי שסיימתי את הפילאטיס החשאי שאל אותי אם בא לי לצאת לאנשהו והצעתי שנבדוק את האגנס, סניף תלאביבי של פאב מהוד השרון שישבתי בו פעמיים ובשתי הפעמים בעיקר חוויתי פלאשבק לכיתה י', וזה לא מקום שמח במיוחד להיות בו. מסתבר שחוץ מלהיטי דוליטל (ילידי אמצע שנות ה-70 שגדלו באזור השרון אמורים להבין למה הכוונה; כל השאר צריכים להודות לאודין על בורותם), לאגנס ההוד השרוני יש חדר קירור לחביות. גם לאגנס בתל אביב יש חדר קירור, וגם צנרת נחושת שמשתלבת בתקרה הנמוכה בקומת המרתף בה נמצא הבר, שמזרימה נוזלים מ-10 חביות שונות לברזים. החשאי הזמין לונדון פורטר (שהוגשה לו בכוס של גינס למרבה ההפרעה) ואני לקחתי הוגרדן, בירה שלא שתיתי המון זמן, שהוגשה בכוס הממותגת שדומה יותר לדלי מאשר לכוס בירה. זאת אמנם חיטה בלגית, מעורפלת עם רמיזות לכוסברה, אבל יש בה גם משהו שנודד טיפה מעבר לארדנים ולקו הגבול עם גרמניה. כן, קצת בננה. אני מעדיפה בירות חיטה בוואריות, אבל ההוגרדן באה בטוב אתמול – מקוררת כראוי ומרעננת.

אבי ביטר אנד טוויסטד סיסטר

(כן, משחק מילים אדיוטי, אבל קשה להתחכם עם כותרת יום אחרי יום)

הזמן: אתמול בלילה
המקום: בסלון, מול הסנדק II
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Bitter & Twisted (עמ' 57)

הביטר אנד טוויסטד של מבשלת הרביסטון היא בירה חדשה על מדפי ארצנו. לראשונה ראיתי אותה בשר המשקאות לפני שבועות ספורים. כמו שיש בספר המותגים בירות שכבר אי אפשר להשיג (הפרי האסור שהפסיקו לייצרו או הבירות הנפלאות של מבשלת ויצ'ווד שהפסיקו לייבא לישראל), כך יש מספר ערכים שנכנסו לחוברת לפני שהחל השיווק הרשמי שלהם. הביטר אנד טוויסטד, עם העכבר החמוד שמעטר את התווית ואת הפקק, היא אחת מהן.

קנינו בקבוק בפסטיבל הכשות של Beer and Beyond שנערך אתמול ושלשום. הבירה הכשותית הוצעה שם לטעימה אבל אנחנו ויתרנו וקנינו בקבוק הביתה. כשחזרנו מערב טעימות לקראת החתונה של אחי שלפנו את הסנדק מהספריה (או הסרטיה?) את הסנדק השני, את הביטר אנד טוויסטד מהמקרר והשתרענו על הספה. מהסנדק פרשתי באמצע – היה יום מעייף, את הבירה שתיתי עד סוף הכוס ומהר; היא ממש מגניבה! אמנם היא כיכבה בפסטיבל בגלל תרכובת הכשות הייחודית שלה, אבל חוץ מכשות אפשר לטעום בה גם את הלתת. למרות שזאת בירה קלה, כולה 4.2% אלכוהול, הטעמים שלה מורכבים ומעניינים. מבחינתי – בירת קיץ אידיאלית.