לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

בירה מהמדבר

 

הזמן: צהרי יום שבת שמשי// שני מאוחר ומעונן
המקום: בית הוריו של החשאי// קומת הגלריה של שר המשקאות בבורסה
השותים: אבא חשאי, החשאי ואני// חבורת הבירגיקס שטעמה על עיוור 15 פורטרים וסטאוטים
הנשתים: Isis Desert Ale, Isis Amber // וגם Isis Black Ale

סקירת הבירות של מבשלת אייסיס ממושב דקל היתה אמורה להתבצע לפני חצי שנה, במסגרת road trip לדרום הארץ, שכלל גם פופאי בפונדק ורדה, שווארמה צמחונית בבאר שבע ולינה בצימר בעזוז, שאמור להיות המקום הכי רחוק מתל אביב, אבל נמסיס אלת הנקמה סידרה לנו את אייל שני, שחר סגל, כמה קצינים ושיחות על בירה ועל צליחת התעלה בבקתה הסמוכה. ברם, את החופשה קבענו לסופ"ש ההזוי ההוא עם הפיגוע באוטובוס באילת, מתקפת הבזק על עזה וריקושטי הגראדים על באר שבע. כביש 10 המעלף נסגר לתנועת אזרחים ומושב דקל שקונביניינטלי לוקייטד במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים לא היווה יעד אטרקטיבי במיוחד לעצבינו התלאביביים המרוטים באותו סופ"ש.

מאז לא יצא לנו להגיע לדרום, אבל אייסיס הגיעה למרכז הארץ. דגמנו בירות שלהם בתערוכת Beers בחודש הקודם, והחלטנו להתעמק בשני הבקבוקים שקנינו לא מזמן בבליץ-לאנץ' בהפוגה מהלימודים אצל אמא ואבא חשאי. תחילה מזגנו את האייל הענברי, נוזל ענברי (DUH!) ומעורפל עם ראש קצף לבן וענקי שנרגע כעבור דקות ארוכות. הרחנו לתת, תפוז ופירותיות שניתן לייחסה לכשות. טעמה של האמבר אייל מריר ועדין ויש לה גם סיומת פרחונית. בירה לא רעה ולא כבדה – התאימה למזג האויר הכמעט-אביבי של השבת האחרונה. האייל המדברי, הIPA של המבשלה, היא בעלת צבע דומה, אך הקצף שלה אוורירי יותר ופחות מאסיבי. יש לה ריחות עשבוניים ואשכוליתיים מהסוג שמצפים למצוא בבירות בסגנון, אבל הם לא חדים ומרגשים כמו שריחות של IPA יכולים להיות. בפה טעמנו מרירות שלא הלהיבה אותנו. הרגשנו גם חמאתיות שעשויה להצביע על פגם בבירה. הגיזוז היה קליל מאוד, הגוף קל והסיומת ארוכה. לא נפלנו.

Fast Forward לליל אמש – שמונה בירגיקס סביב שולחן, טועמים 15 פורטרים וסטאוטים. שבעה, ואנחנו בתוכם, עוצמים עיניים כשהבירות נמזגות. ככה, בכוסות טעימה, ללא קונטקסט ועם נסיון לשמור על פני פוקר כדי לא להסגיר את ההתרשמות ולא להשפיע על הדירוגים. אייסיס בלאק היא הבירה הרביעית שנמזגה. שחורה כסטאוט, אך נטולת קצף. הרחתי שוקולד מודגש מאוד וגם יין והבירה היתה מתקתקה מאוד. מרקמה חלק, גיזוז לא היה, אכזבה קלה דווקא כן.

כשאני מסתכלת על דירוגים קודמים של בירות של אייסיס – לא כאן בבלוג, אל תחפשו – אני למדה שההתרשמות שלי היתה טובה יותר. יכול להיות שהשינוע (לתל אביב) והאחסון (במקרר) למשך חודשיים – כחודשיים לפני התאריך האחרון לשיווק שמוטבע על התוית – לא עשה עם הבירות חסד. הבעיות (ריח חמאה, גיזוז אפסי) מצביעות כנראה על פגמים שאני מקווה שיתוקנו.

סיבוב נוסף על אייסיס יגיע – בתקווה שהפעם בדקל.

נסוגים מהגולן.

הזמן: רביעי בערב
המקום: מול המחשב
השותים: החשאי ואני
הנשתה:בזלת אייל ענברי (עמ' 55)

הגעתי הביתה מוקדם אחרי הרצאה מיותרת וניסיתי לנצל את הזמן הפנוי ולהתרכז במקרוכלכלה, אבל הנוסחאות ריחפו לי מול העיניים, לא הצלחתי להתרכז. עייפות מצטברת ואח שאוטוטו יהיה במקום בו קל יותר להשיג את Pete's Wicked Ale מאשר את הכהה המרושעת של רונן. החשאי השלים קניה בבית המשקאות של נפתלי והביא בקבוק של האייל הענברי של בזלת, שלא נמזג במבשלה בביקורנו ביום שבת. שתינו את הבקבוק ביחד. זו בירה קלה לשתיה ומוזרה לז'אנר, עם מאפיינים של בירת חיטה – עם מעט חמצמצות בטעם שמגיע אולי מהחיטה הבמברגית שכלולה בתערובת הלתת. הריח שלה מתוק: פרחוני, עם נגיעות של דבש וקרמל.

שוב, לא נפלתי. בסקאלה של חמשת הבזלות ששתינו היא בדיוק באמצע, בין האוג החביבה, הפילזנר הסבירה ובין הדופלבוק והחיטה התמוהות.

חג האסיף*

 

הזמן: שבת
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתים: אסיף אדמונית מסקרנת (עמ' 38), אסיף בלונדה פרועה (עמ' 39), אסיף ברונטית לוהטת (עמ' 41), אסיף שחרחורת מפתיעה

לא נעלמתי. אפילו שתיתי ואפילו שתיתי בירה, אבל היות והבירה, טוב, בירות ששתיתי, לא כלולות בספר, לקחתי פסק זמן שהוקדש לניקוי ראש. היום פיציתי וסגרתי פערים עם ארבעת הבירות של מבשלת אסיף מרמות נפתלי, שליוו את שני הנזידים השונים שהחשאי הכין. שניהם טבעוניים, שניהם עם השרייה של נתחי סויה בשלנקרלה. זה יום מעולה לטעימת רוחב. ממילא אין חשק לצאת החוצה ולעשות יותר מדי.

עם הנזיד הראשון שתינו את בירת החיטה ואת האייל הבלגי הכהה והחזק, ה"בלונדינית" וה"ברונטית" בשבילכן ולנזיד השני התלוו ה"שחרחורת" – פורטר והאמבר אייל, "אדמונית". אני לא יכולה שלא לחשוב שלמבשלת אסיף יש מזל גדול שאין בירות בצבע לבן/ אפור/ כסף (נו, איפה הבירגיק שיפנה לבירה אפרפרה?).  כסופה מהממת? שיבה סקסית? דווקא נשמע לי מגניב.

בכל מקרה, הברונטית, בסגנון בלגי, היא כבדה ומתקתקה, עם שוקולד וקרמל באף ואפטר שקצת חורך את הגרון. לא ממש נפלתי ממנה, אבל לשמחתי הבירות האחרות הלכו והתשפרו. הרבה זמן לא שתיתי בירת חיטה וזאת של אסיף חביבה למדי. היא יחסית שקפקפה, מוגזת מאוד ויוצרת ראש קצף ענק. באף פגשתי בריח קל של בננה וגם באפרסק ובפה – מתיקות וחמצמצות. היא מחליקה בגרון והגזים שבולטים כל כך במראה, לא כל כך מורגשים בשתיה.

אמבר אייל זה אחד הסגנונות החביבים עלי. זאת של אסיף היא בעלת צבע חום אדמדם וריח שיש בו גם קצת יין וגם קצת פרחים. הטעם של הבירה קלילת מריר ומרענן והיא כמעט ללא סיומת. השחרחורת זאת הבירה האחרונה ששתיתי, סליחה, שאני שותה – יש עוד נוזלים בכוס שעל שולחן הכתיבה שלי, ליד שיעורי הבית החצי-עשויים.

על החולשה שלי לעשן ועישון כתבתי לא פעם בבלוג והפורטר של אסיף מפנקת אותי כראוי, עם ריח מעושן מאוד שיש בו קצת צמיג שרוף ועץ, מרירות עדינה (ועשן!) בפה וסיומת של עשן(!!) בחלל הפה. כיף גדול.

לנושא אחר, שקצת קשור וקצת לא קשור: לשופר השלטון ישראל איום יש לפעמים יציאות טובות, כמו למשל הכתבה על אתר בייגלה, מיזם שמסתבר שיש בו יותר חורים מפרעצל שמיניות, שפורסמה אתמול והסעירה כמה אנשים. אני לא מכירה את בייגלה. קראתי איזה ראיון עם הזוג שעומד מאחורי המיזם, בפייסבוק אני נתקלת מפעם לפעם במודעות בתשלום שמספרות לי שיש לדף כבר 34 אלף לייקים ובטח מתישהו נכנסתי לאתר, אבל אף פעם לא טרחתי להתעמק (כבר עשיתם לייק על הדף של קוראים ושותים? לא? איך תוכלו לצחוק מתוצאות החיפוש הביזאריות שאני מעלה לשם מדי שבוע?); אני צמחונית, אז ארוחות שרימפס לא ממש מדברות אלי ואירועי אוכל המוניים לא קונים אותי.

בכל מקרה, הכתבה הזאת שוב מעלה את סוגיית הקשר הבעייתי שיש בין אנשים שכותבים ב"אינטרנט" לאנשים שרוצים למכור משהו ושאמרו להם ש"האינטרנט, זה מה שהולך היום".

נחמד לי שהבלוג הזה נעלם, בגדול, מעיני היחצ"נים. בקטן, האינטראקציה שלי עם אנשי המקצוע הסתכמה עד כה במייל תלונה אחד ובשתי תגובות נאצה שהסבו נזק גדול יותר למגיבים מהרשומה עצמה.  אני מרוויחה יפה, לא מספיק בשביל לקנות בית, אבל יש לי מספיק כסף כדי לממן את הרגלי השתיה שלי, דבר שמאפשר לי לתת דין וחשבון לעצמי ולעצמי בלבד, ללא חשש שיפסיקו להזמין אותי לווראבר ולוואטאבר. את הליטופים לאגו אני מקבלת ממספר הכניסות לכאן ומתגובות של קוראים, ולצורך האספקט הזה בחיים שלי, זה לגמרי מספיק.

יאללה, אני מתפנה עכשיו. היום עוד לא נגמר ואולי נספיק לשתות עוד בירה.

*הרשומה מוקדשת למי שכמוני מחכה בציפורניים כסוסות ליציאת הספר השלישי בסדרת משחקי הרעב. זמורה ביתן, מה נסגר אתכם?

נגב מעבר לאיילון

 

הזמן: שישי בערב
המקום: בית משותף בגבעתיים
השותים: הבת דודה מאמריקה, החשאי ואני
הנשתים: נגב אמבר אייל (עמ' 203), נגב פורטר אלון (עמ' 204), נגב פסיפלורה (עמ' 205)
הסופ"ש האחרון עמד בסימן של בירות בוטיק ישראליות. ביום חמישי חגגנו באיחור מה יום הולדת לגאון הכללי בדאנסינג קאמל, עם APA, IPA, לצ'ה דל דיאבלו ותרוג וויט שהעברנו אחד לשני לשלישית. אתמול בצהריים, כשהסתיים היום הראשון ללימודים והפעימה הראשונה בדרך להחרבת חיי הנישואים שלי (מה לעזאזל חשבתי כשסגרתי את היום הכי טוב בשבוע עם 6 שעות באוניברסיטה הפתוחה?!?! השכבה מוקדמת בחמישי, השכמה מוקדמת בשישי. חסל סדר טיולים והסתובבויות) ושניה אחרי שהעליתי את הפוסט על לאפינג בודהה נסענו לנינקאסי בדרום תל אביב, לאירוע צהריים עם מבשלות בוטיק: ללה, לאפינג, גופר'ס והבירות של גלית וגדי דבירי שאף הן קרויות נינקאסי. חוץ מבירת החיטה של ללה התמקדנו בבירות מעושנות: הקלובסקה של גופר'ס והחיטה המעושנת והבמברגית של נינקאסי. כשחזרנו הביתה צפינו בשני פרקים של The Wire וב-8 בערב חצינו את האיילון לביקור אצל בת הדודה מאמריקה שמאז מפגש הבירה האחרון שלנו באפריל עשתה רילוקיישן לגבעתיים. שמעתי על דברים ביזאריים יותר. אחרי שריפדנו את הבטן במרק, נודלס וברוסקטה עברנו למשימה שלשמה התכנסנו, טעימה של שלושת הבירות של מבשלת הנגב, שגלשה לדיונים ביזאריים על הדושבאגס והפרברטס שעולם הדייטים הישראלי מלא בהם. שיט, אם החשאי ואני סוגרים את הבסטה אני מעדיפה לפרוש למנזר – רק לא להתקרב לסחי הזה.

רק רצוי שהמנזר יהיה בברוז', כן?

הבת דודה בחרה לפתוח באמבר אייל, שלו ריח מתוק והדרי (אני מצאתי קצת יסמין), וטעם מתוק, תפוזי ונעים. לפני השינה בני הדודים הקטנים ביקשו לטעום והבירה זכתה גם לאישור שלהם. משם המשכנו לפסיפלורה, פרי שלדעת שלושתנו ראוי מאוד לשימוש בקוקטיילים, אבל בבירה פשוט לא מסתדר. על הפורטר אלון, הבירה המוצלחת ביותר של המבשלה, הבת דודה ויתרה, כי היא לא אוהבת בירות כהות, מה שאומר שנשאר יותר בשבילי. בירה שמעקצצת על הלשון, עם עץ שמורגש וטעמים מורגשים ועשירים.

סיימנו את הערב עם בירה נוספת של לאפינג בודהה, שקנינו מהם בצהריים, הDubbel Pleasure שצבעה חום-אדמדם. היא בעלת ריח מתוק, טיפה שוקולדי וטיפה חמוץ – אולי כמו תמר. בטעם מרגישים תמר (לא סילאן, פשוט תמר יבש) וקצת שוקולד – בירה מוצלחת.