פוסט סנט פטריק טראומה

יכול להיות שאסתכן כאן באובדן קוראים ובסכסוך קולגיאלי, אבל הנה, אכתוב זאת: ההתלהבות הזאת מאירלנד היא מעבר לבינתי. מוזיקה מחורבנת, וויסקי לא מעניין, ספרות בסדר אבל אף אחד לא יוצא מכליו בשביל לקרוא את רודי דויל ובירה חביבה אבל חדגונית וחיוורת לעומת היצע הכשות-לתת במים של שכנותיה. ובכל זאת, אני מסירה את הכובע בפני מחלקת השיווק של גינס ישראל שמוציאה לפאבים רבבות צעירים ישראלים שטופים פטריוטיזם זול, שנאת זרים ופחד קמאי מ"התבוללות" לחגוג חג לאומי לזכרו של ההוא שייבא את הנצרות לאירלנד (ושבקיץ מוציאים רבבות לחגוג את הבלומסדיי, מועד שמכל חוג מכריי, הבלונדינית היא היחידה שראויה לחגוג אותו.  היא קראה את יוליסס. את כולו. אתם לא וגם העותק שברשותי משמש כמעצור לדלת).

הסופ"ש האחרון היה היה חג הגינס. הוא לא התחיל ככה, לא ממש. בשישי בצהריים, אחרי הלימודים, החשאי ואני נסענו לנינקאסי, שאירחו תחרות בישול סטאוט ביתי. בשנים עברו נערכה בתקופה זאת של השנה תחרות אתגר הסטאוט, שת"פ בין גדי דבירי מבירדי, שגיא קופר ממועדון הבירה הישראלי וגינס. השנה לא התקיים אתגר הסטאוט, בו הבירות נשפטו בטעימה עיוורת לפי קריטריונים ברורים. במקום זה, בירדי/ נינקאסי וי.ד עסקים, המשווקים של או'הרה, בירה אהודה במחוזותינו, ערכו אירוע למבשלים ביתיים שהטעימו את תוצרתם ונתנו לקהל לשפוט. ולהכתיר את האירית הטובה באירוע.  למרות החשש – שהתממש – מצפיפות, נסענו בידיעה שזאת הזדמנות להתנסות בבירות של מבשלים שפחות יוצא לנו לפגוש, אם בכלל. מרוב הבירות לא נפלנו. זכורה לטובה בירת פורטר חלשה של לנר, קלויה, יבשה ונעימה והבירה של מבשלת ג'מוס, שגם זכו בתחרות הלונגשוט ביולי האחרון.

הזוכה בתחרות היה מתי רוזן מהבלוג "הבשורה על פי מתי", שהגיש סטאוט חביבה ורד אייל שפחות היה לטעמי.

פלאפל בג'ינה, קניה של בירות בלגיות בלשכת השר, אלגברה ליניארית וטעימת סם אדמס היסטורית והיסטרית שבה עוד יסופר והופ – הגענו למוצ"ש ולכביש החוף, בדרך לGoose Pub בקיבוץ עין שמר, פאב בניהולו של חבר של איש הבירה שהזמין אותנו לעשות אצלו את החג, ביחד עם קד"מ של גינס. המשלחת כללה את שלושתנו ואת הילדה השוודית המתה.

הגוס פאב ממוקם באסם תבואה ישן. הוא ענק, מרוהט כולו בעץ ועם תפריט בירה שרואים יותר ויותר במחוזותינו: הקרלסברגיה הרגילה + כמה בלגיות חזקות + היצע בקבוקים שמחוזק במספר בירות בוטיק ישראליות (מחכה ונגב, לפי אתר האינטרנט). אבל הפאב נמצא במרחק 50 ק"מ צפונית לעיר, וחוקי המשחק קצת שונים שם, נראה לי. טוב, ההיצע מכובד.

המקום ענק. פילסנו את דרכנו לשולחן במפלס העליון שהשקיף על ההתרחשות: צפיפות, מוזיקה רועשת שלא ממש זיהיתי מעדות הI'm a single Lady,עם כמה צלילים איריים מעצבנים מהשתולים, הסרט של סקורסזה בכיכובם של מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו. השוודית, החשאי ואני הזמנו ויינשטפן, בירה מגרמניה, מדינה עם מסורת בירה מרתקת והיצע מגוון, מוזיקה מעולה ועבר ספרותי שמכסה על הווה לא כזה מרתק. איש הבירה הזמין שוף הובלון אאל"ט. הבירה שלי היתה טעימה. המנות שהזמנו היו מטוגנות לעילא ולעילא ועשו את העבודה, השירותים היו נקיים בתחילת הערב  ואני ממש לא זוכרת הרבה מעבר לכך. זה סימן טוב? נראה לי שכן.

גוס פאב ממעוף הציפור

בשנה הבאה נשאר בבית. קיבלתי מנת יתר של תילתנים ומרצ'נדייז גינס/ ג'יימסון.

להתראות באוקטוברפסט!

חוקי מרפי לא נאכפים בסופ"ש

הזמן: שישי אחר הצהריים, בין מקרוכלכלה לפילאטיס
המקום: מרפי'ס אייריש פאב במרינה בהרצליה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Murphy's Irish Red (עמ' 202)

לא נעים כל כך להגיד, אבל עם הלימודים האלה בשישי שמחרבים לי את סוף השבוע ועם מועד הטיסה של אחי הקטן, המצוין והשפוי שהולך וקרב בצעדי ענק, נקודות האור בחיי מועטות: אחד חשאי, שני חתולים, שלוש עונות של The Wire בדיוידי, ושתיית בירות שיקרבו אותי לסיים את הספר. מרפי'ס אייריש רד, לדוגמא. אם את הסטאוט של מרפי'ס קשה למצוא, עם ההשתלטות הגינסית על משבצת הסטאוט ברוב הפאבים, את האייריש רד חששתי שכלל לא אמצא. יועצי הסתרים של הבלוג העבירו לי מידע סותר לגבי הימצאותה של הבירה בפאב המרפי'ס במרינה, מקום שבו מעולם לא ישבנו מסיבות די מובנות – פאב אירי במרינה בהרצליה;חששתי שזאת עוד אחת מהבירות שלא אצליח לאתר לפני סוף השנה.

אבל היה יום יפה, אז החלטנו לקפוץ ולנסות את מזלנו שטרח להאיר לנו פנים – הגיע הזמן באמת. התיישבנו על הבר, המקום היה ריק, חוץ מאיזו משפחה שישבה בחוץ. זה בסדר, אלו שעות של קפהנטו, לא של בירה. המקום נראה כמו השטאנץ הרגיל של פאב אירי בישראל להוציא לאונג' נחמד מאחורה. בזמן האחרון אני חושבת די הרבה על נסיעה לאירלנד ויש לי הרגשה שאם וכאשר נגיע לשם, הפאבים יהיו קצת פחות שטאנציים מאלו שבגוש דן. בכל מקרה, החשאי הזמין פאולנר ואני חצי מהרד, שהגיע עם ראש קצף בינוני בגודלו אבל עמיד למדי שמתחתיו נוזל אדמדם, שקוף ומאוד בועתי. באף הרגשתי דגן, ארומה חלשלושה של כשות  וקצת קליה. בפה מרירות וקצת לחם. הלשון עוקצצה.

שמחתי למצוא אותה, אבל עוד יותר שמחתי שלמרות שנעדרתי מהפילאטיס חודש וחצי, לא חזרתי לנקודת האפס.

חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

אלק גינס*

הזמן: הערב לפני החזרה למבחן
המקום: ביתנו הקט
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Guinness Extra Stout (עמ' 104)

אז איך אתם חגגתם את יום ארתור גינס?

לפי האתר הרשמי של המבשלה האירית, לפני 252  שנה ארתור גינס חתם על חוזה חכירה למשך 9000 שנים של שטח האדמה בדאבלין שעליה עומדת המבשלה. סיבה טובה לפאבים סליזיים לתת אצבעוני צ'ייסר כאילו בחינם למי שמזמין את הנוזל השחור דווקא היום ותירוץ טוב לשלוף מהמקרר את בקבוק האקסטרה סטאוט. נראה לי שאוהדי גינס אמיתיים לא ייתפסו עם הבקבוק הזה, שניתן להשיגו בכל סופרמרקט, אבל הוא נמצא ברשימה שלי וממילא הערב הוקדש ללימודים; אין יציאות עד ליום שני. באמת. לא שאם הייתי פנויה הייתי חוגגת. אין הרבה דברים שמעציבים אותי יותר מחגיגות מסחריות בפאבים בסופי שבוע (הוצאות להורג, למשל, מעציבות אותי יותר, וגם קופת חולים כללית שמנסה לפתות אותי לערוק לשורותיה בעזרת סל הריון. לפחות לקופ"כ יש את חמודי, אם לא כיסוי נורמלי לתרופות שבאמת צריך ולג'ורג'יה יש את Little Five Points באטלנטה, שזכור לי כאזור מגניב. את היתרונות של הפאבים הבינוניים טרם מצאתי).

בכל מקרה… זה לא יפתיע אף אחד לקרוא שגינס מבקבוק ממש לא דומה לגינס מחבית (שאני אוהבת. במולי בלומ'ס ממש נהניתי ממנה). היא מרירה יותר, קצת צימוקית בטעם ועם מרקם מעקצץ ובירתי, נטול התחושה הקטיפתית של גינס מהחבית. וגם אין ראש קצף שאפשר לצייר עליו תלתן או משהו. יותר כיף מהחבית.

 

*

 

 

 

התאפסות

הזמן: סוף השבוע וגם הערב.
המקום: בMASH בדיזינגוף אבל בעיקר בבית
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Murphy's Irish Stout (עמ' 201), Marston's Pedigree (עמ' 185), Duvel Tripel Hop (עמ' 118), Zipfer (עמ' 143)

עם כל זה שבירה היתה בערך הדבר האחרון שהעסיק אותי בסוף השבוע, בין ג'יינז אדיקשן להפגנה בכיכר המדינה, בין סט חדש של תרגילים בחדכ"ש לשמלות חדשות וכמובן צריכת יתר של מיקרוכלכלה, עדיין אפשר לומר שהסופ"ש היה פורה מבחינת צריכת האלכוהול. אחרי האימון והגלידה בשישי אחר הצהריים החשאי ואני התגלגלנו לM.A.S.H, בר הכדורגל והמבוגרים בסוף דיזנגוף, מהמקומות האלה שאפשר לכלול תחת ההגדרה המילונית ל"ספון עץ". החשאי זרם לכיוון הבוסטון לאגר של סם אדמס אבל אני הייתי מוכוונת מטרה: מרפי'ס מהחבית, או הגינס של הפאבים שמוזגים גולדסטאר. סטאוט אירי כהה, קרמי, קלוי וחמצמץ שהיה לי די טעים, החליק במורד הגרון ופילס את הדרך לארבעת הקוקטיילים שחלקתי עם החשאי ב223.

הגענו הביתה שתויים קמעה וטובי לב, הישר לספה ולDVD של הנערה שבעטה בקן הצרעות המשמים והמרדים. פתחנו בקבוק של פדיגרי, בירה טובה עם שם של אוכל לכלבים ועם טעם מודגש של הלתת. לפני שנכנסתי את עצמי לברוך של הבלוג הזה שתיתי אותה מהחבית אבל הנסיון הזה לא זכור לי כחוויה חיובית מדי. נחמד לגלות שהזכרון מתעתע או שזכיתי לחוויה מתקנת.

(במהלך החיפוש אחר הלוגו, נתקלתי בקישור הבא: מרמייט עם מארסטון!)

שבת הרגישה כמו ערב חג. אחר הצהריים אחי הקטן והמצויין אסף אותנו לביקור אצל סבתא במרכז העיר. חזרנו הביתה בכוחות עצמנו ובסיוע של מונית, כי הדרכים, כולל המסלול של מונית השירות של קו 5,  נחסמו לקראת ההפגנה. קבוצות עם שלטים DIY יצאו לרחובות עוד בשעות האור. תורידו את המשטרות ותקבלו אווירת יום כיפור קלאסית. בבית המתנתי לטלפון של העלמה שחצתה את הירקון ורקמתי תכניות להתמקמות, למקרה (שלא קרה) שאירוע היום-עצמאות שיק יקבל תפנית מעניינת למהומות ולביזה. התלבטתי האם לנצל את ההזדמנות ההיפותטית של חלון מנותץ בZadig and Voltaire או באמור. העלמה, אשה צנועה, העדיפה את Furla. הדוקטור שעמה, שבהרבה שנים האחרונות מקיף את הכיכר בדרכו לבית החולים העירוני, לא הכיר אף אחד מהשמות.

בכל מקרה, עד שהם הגיעו, החשאי ואני שתינו. ומאחר והתעתדתי להפגין במגרש הביתי והאהוב, הלא הוא כיכר המדינה, החלטתי שהחגיגיות שבאויר והמיקום דורשים את הבירה הכי מפונפנת במקרר, הTripel Hop של דובל, הכשותית המהממת והיקרה מדי, שנמזגה לטוליפ ונלגמה בהנאה השמורה לבירות יקרות מדי. כשאעלה עשירון אולי אפילו יהיה לי טוליפ של דובל, לכו תדעו.

כיכר המדינה לא עלתה בלהבות ואני התנדפתי משם די מהר, רק כדי לצפות בגוש הצדקנות הקרוי אושרת קוטלר מצקצקת בסיפוק, כי המספרים מהשטח לא באו לה בטוב. אמן שיוציאו אותה לוויקאנד על חשבון הערוץ בקלאב הוטל טבריה עם ז'וז'ו אבוטבול. עזבו אתכם מה300 אלף בתל אביב; 16,000 איש בכפר יהושע! 10K בראש פינה!! 4000 באילת! מתי בפעם האחרונה התקיימה הפגנה המונית בראש פינה, דאמיט? ההתרגשות למראה המספרים גימדה את הזכרון מהטריפל הופ.

לא הספקתי לסכם את הסופ"ש והנה הגיע יום ראשון, ואיתו ארוחת ערב שלוותה בבקבוק של Zipfer, לאגר בהיר עם 5.4% אלכוהול בדף שמוקדש לה בחוברת ו3.5% לפי הכתוב על תוית הייבואן. כך או כך זו בירה קלילה ונעימה ששופעם אטרקציות: צורת בקבוק לא שגרתית, 660 מ"ל תכולה, שזה שני שלישים בבקבוק אחד ופקק מתברג שלא דורש פותחן.

טוב, זהו. קשה לסקר 4 בירות שנשתו על פני שלושה ימים גדושים כל כך. אני חוזרת למיקרוכלכלה.

ישן וגם חדש

הזמן: שישי אחר הצהריים
המקום: מולי בלומ'ס ולפני זה בבירדי
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Guinness Draught (עמ' 105), Kilkenny (עמ' 283) ולפני זה בירות חדשות ממבשלת De Halve Maan

אחרי ההדרכה של דובל ביום רביעי החלטנו החשאי ואני להגיע למולי בלומ'ס בשישי אחר הצהריים. הפרוייקט הזה היווה סיבה טובה לבקר בפאב ותיק שמעולם לא יצא לנו לשבת בו. הייתי במולי בלומ'ס פעם אחת, כשרק התחלנו לצאת. בת דודה שלי הגיעה לארץ עם פרוייקט תגלית ונפגשתי איתה (ועם עשרות בחורות אמריקאית מסונדלות ומצווחות שכרכרו סביב המאבטחים המסוקסים-עאלק) בפאב האירי החדש דאז, שממוקם ברצועת התיירות התלאביבית. מאז עברנו ליד המולי בלומ'ס פעמים רבות. תמיד מפוצץ שם ותמיד קהל המבלים נראה צעיר מדי/ תיירי מדי/ לא מקומי מדי לטעמי המתנשא.

אז הגענו לשם ב5 אחר הצהריים. היה מלא למדי, יחסית לשעה, אבל במה שהרגיש כמו שכונה במובן הטוב של המילה: קבוצות של אנשים בבגדי בית, ילדים בעגלות ועל הרגליים, סשן מוזיקה אירית שלא מפריע לדבר, וברמנים שעמלו על מזיגה איטית מהחבית. חוץ מעניין המזיגה האיטית והאויר הנקי, המולי בלומס בשישי בחמש אחר הצהריים הזכיר לי את הפאב שנהגתי לפקוד כשגרתי בצפון אנגליה: פאב במובן Public House, מקום מפגש קהילתי ונטול יומרה.

במולי בלומ'ס אין מבחר ענק של חביות, אבל אנחנו הגענו בשביל הגינס. אולי יותר מכל בירה אחרת, טיפול לא זהיר בחבית או בצנרת פשוט הורס את הגינס, וכמה שהיא פופולארית, כך גירסאות מעפנות שלה נמזגות ערב ערב בפאבים ברחבי המדינה. לא כך במולי. תחלופת החביות מהירה, והגינס טריה ומרעננת. אני לא חובבת סטאוט, ואם כבר סטאוט אני מעדיפה אותן בוטיקיות ומתובלות, אבל היא היתה טעימה וקרמית. omef שאייש את הבר המליץ על נקודות נוספות בעיר שעושות כבוד לגינס: פאב בשם הפוסטר'ס וגם השופטים הותיק. זה מתווסף לפוסט קפה בקינג ג'ורג' עליו טוקבק בבלוגו של עכברוש העיר. לא אתחיל במשימת ברזי גינס, אבל אשמח לשמוע חוות דעת על המקומות האלה ועל ברזי גינס טובים אחרים בארץ (וגם על גולדסטאר, כי כאן אני כבר במשימה). בהמלצת הברמן המשכתי לקילקני, אותה בירה ששתיתי בשבוע שעבר בטמפל בר. אני עדיין לא משתגעת על הבירה, אבל וואלה, כשהיא טריה היא טעימה יותר.

אכלנו קדרת רועים צמחונית, פטריות בפירורי לחם וכריך גאודה ולאחר מכן קפצנו לסבתא לקידוש. לא אתאיסטי, אבל היינו חייבים להוריד את השפעת האלכוהול, כי למעשה המולי בלומ'ס היה הסיבוב השני של אחר הצהריים. בסביבות 2 קפצנו לבירדי, כדי לומר שלום ולשתות איזו בירה קלילה מגזרת הפירות, אבל המקרר במקום התחדש בשלוש בירות בלגיות ממבשלת De Halve Maan (חצי ירח) מברוז', אז היינו חייבים לנסות אותן:

Brugse Zot: בירה בלונדינית קיצית ובועתית עם 6% אלכוהול

Zot Dubbel: בירה חומה וכמעט אטומה בת 7.5% אלכוהול, ריח של שוקולד. החשאי אומר שיש ענבים בטעם ובריח, אבל אני טעמתי חום, דבר שמחד מתאים לצבע הבירה ומאידך מעיד על סינסתזיה קלה. האלכוהול מורגש.

Zot זה שוטה בפלמית והבירה ממותגת באיור של ליצן חצר ומוגשת בגביעים גבוהים עם הטבעה של האיור בבסיס.

הבירה השלישית מהמבשלה, שמעוטרת באיור של חצי ירח היא הStraffe Hendrik, בירה מסגנון טריפל עם 9% אלכוהול ועם ריח של בישקוטי וטעם מתקתק ומעקצץ, קצת כמו של תפוח.

אחר כך נכנסנו לשכנים, מבשלת Laughing Buddha, שריח הבישול משם מילא את הקומה ואת ריאותי. קנינו שתי בירות שטרם טעמנו – סטאוט וחיטה – ועכשיו אנחנו ממתינים בסבלנות לבירות החורף שהתחילו להתסיס שם.

לקחתי הביתה את הפקקים, כי הם היו כל כך יפים.

הכותבת והחשאי במקדש הארור

(מוח קופים, מרק עיניים והפתעת נחשים היו יכולים להיות תוספת מבורכת)

הזמן: שבת בצהריים
המקום: טמפל בר, סינמה סיטי צומת גלילות
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: San Miguel Especial (עמ' 245), Kilkenny (עמ' 283)

כבר קיץ. חם. איך שהתעוררנו בבוקר היינו לאים, שלא לומר זומבים. דחינו את הביקור במכון הכושר לערב. עכשיו ערב ואנחנו לא הולכים. ישנתי עד 8 ואז התחלנו לטוות מסלולי טיול בעזרת המפות של גוגל. נו, נלך מחר. בכל מקרה, בחזרה לצהריים. החשאי רצה לשתות בירה. אני רציתי לשתות בירה קרה מאוד במקום ממוזג מאוד ואפלולי מאוד. אני אפילו לא מנסה לשחזר את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל אותנו לטמפל בר בסינמה סיטי, אבל כן, החלטנו לנסוע לטמפל בר בסינמה סיטי. הי, יש שם חביות מעניינות – שם שתינו לראשונה ווטרלו. אז מה אם התפאורה שם היא למעשה הגירסה האירית לבלייד ראנר? אז מה אם כדי לחוות את האפלוליות, המיזוג והבירה צריך קודם כל לעבור את מרבד הרעש של הסינמה סיטי ואחר כך לחצות את מסך העשן של אגף המעשנים של הטמפל, שבאופן לא מסבר ממוקם בחלקו הקדמי של המתחם?

היה ריק והתיישבנו בתא צדדי. את התאים שממול איישו משפחות עם ילדים מעדות המשפחות שמבלות בסינמה סיטי, עם דציבלים בהתאם. עברנו על התפריט ולחרדתנו גילינו דומיננטיות של מבשלות בירה ישראל בחביות. קרלסברג. טובורג. סטלה. בלגיות? הוגרדן ולף בסגנון תחילת העשור הקודם. אולי אנחנו דפוקים, אבל זכרנו היצע מעניין הרבה יותר. איפה הסן ברנרדוס? השימאיי? הבק'ס? הקוואק?

המבחר עלוב ביחס לבתי הבירה האחרים של אזור החיוג. החשאי הזמין סן מיגל ואני הזמנתי קילקני.  סירבנו בנימוס לתוספת צ'ייסר. כרסמנו מאנצ'יז כתומים מדי ובהינו בפרסומות מפוקסלות של קרלסברג, סטלה ותפריט המסעדה וגם תמונות נוף מאירלנד. אבל ללא ספק ההיילייט היה פרסומת לבלטיקה באורך שיר אירוויזיון, עם קטע ברייקדאנס.

הקילקני זאת בירה נשכחת. ראש קצף קרמי. הבירה יורדת מהר וטוב שכך. טעם אין לה. הסן מיגל זאת לאגר קלה מעדות הקרלסברג, שבעיקר ענתה לקריטריון של בירה צוננת.

עיקמנו את אפינו. כדי ליישרם הזמנו סיבוב שני: פרנציסקנר כהה מהחבית לאדון ובל-וויו קריק, למביק חדשה שלא כלולה בספר, לגברת. לבל-וויו ריח עדין של דובדבנים וטעם של סוכריית דובדבנים, גיזוז בריא וטמפרטורה נמוכה ונחוצה. הפרנציסקאנר היתה לא טעימה. חבית ישנה? ברז מוזר? מעדיפה לא להתעמק ולא להגיע לשם לעולם באופן מיוחד. לטמפל בר נכנסים בשביל לשתות כוס בירה במחיר מופקע לפני סרט. זה לא מקום שאשכרה יוצאים אליו.

בלגית, אמריקאית ואירית על הדרך

הזמן: יום שישי
המקום: בירדי בצהריים, פאב השופטים בלילה
השותים: החשאי ואני
הנשתים: O'Hara's Irish Pale Ale (שוד ושבר! לא בחוברת!), Samuel Adams Double Bock (עמ' 241), Bel Pils (עמ' 62)

לו רק היתה לי סיבה כלשהי לצאת מהדירה בצפון הישן, רחוב שלבים ביפו היה מועמד ראוי לרילוקיישן. חרף העובדה המצערת שככל הידע לי אין ברחוב הזה חללי מגורים, לו הייתי גרה שם בטח היו עוברים שבועות רבים בלי שהייתי יוצאת מהרחוב, שמרכז את כל מה שאני צריכה למחייתי: פלאפל ג'ינה, בייגלה רומני, חנויות עודפים ובירדי. כן, חנות המשקאות הקבועה שלי והחנות הסמי-קבועה גם שוכנות בשלבים, אבל בירדי – איזה כיף בבירדי! יש שם מקרר עם בירות לשתיה במקום, מדף עם בירות לקנות הביתה, בייגלה וסוכריות חופשי, Crew קבוע של בירגיקים ומבשלים (או בירגיקים מבשלים) ולפעמים גם ריח של בירה בהתהוות שמגיע מהשכנים לקומה, מבשלת Laughing Buddha.על הקירות מדפי עץ עם קטלוג הבירה האישי של גדי דבירי: מאות בקבוקי בירה מכל העולם.

הגענו בצהריים, לחוצים בזמן ולחוצים על בירה. כשנכנסנו היינו צריכים כמה שניות להתגבר על הדיסאוריינטציה; במקום להגיש בירה גדי וגלית העבירו את חול המועד בשיפוץ החלל. התחלנו בטעימות של בירה מבוקבקת מהברוהאוס ברוטשילד. זאת בירת הבוטיק הישראלית הראשונה שנחשפתי אליה: גררתי לשם את המשפחה כשהמקום רק נפתח (סוף שנות ה-90?) וגם התלהבתי מאוד. בביקורים חוזרים ההתלהבות הצטננה וקפאה לגמרי בספטמבר האחרון. לא התלהבנו מהדגימות.

מהמקרר הוצאתי את הפייל אייל של או'הארה'ס, שרציתי לנסות כבר די הרבה זמן, והחשאי שלף את הדופלבוק דאבל בוק של סם אדמס. האייריש פייל אייל: ריחה הדרי, צבעה ענברי, היא נעימה לשתיה ובעלת מרירות נמוכה. טעימה ומרעננת, אבל לא מרגשת כמו שIPA צריכה להיות. אולי ככה זה באירלנד. הייתי בטוחה שהיא מופיעה בספר אבל היא לא. שוב השחתתי תאי כבד לריק. טוב, לא לריק. רציתי לשתות אותה בכל מקרה וגם לא התאכזבתי.

הבירה של החשאי: סם אדאמס דופלבוק. אחד הסגנונות האהובים עליו ואחת המבשלות האהובות עליו. הדופלבוק של סם אדמס כבדה, 9.5% אלכוהול, מתקתקה בהתאם לז'אנר, עם טעם אופייני של סילאן. אהבתי אותה למרות שהיא היתה קצת כבדה בשביל היום, השעה והזמן הדוחק.

Flash Forward

(פלאפל/ סביח בג'ינה, פספסתי אוטובוס, החלטתי להשאר בעיר, החשאי הלך לעבוד, הברזתי מפילאטיס לטובת שנ"צ, קידוש אצל סבתא, "גטו" בקאמרי)

אחרי ההצגה החלטנו לסיים את הערב בבירה בפאב השופטים, מקום שנבחר בזכות הקרבה לקאמרי. נחמד בשופטים – בר עץ ישן, לקוחות נטולי פוזה, שירות ידידותי וטוסטים של פעם – אבל הבר והברזים לא מספיק מגוונים עבורנו כדי שנטריח את עצמנו לשם בשגרה. החשאי לא התלהב בכלל מההיצע והזמין מרדסו טריפל (כתבתי עליו לפני חודש, חפשו בתוויות אם זה מעניין אתכם) ואני שמחתי על ההזדמנות לנסות את הבל פילס, ייבוא חדש של נורמן, בלגית שמתחפשת לגרמניה/ צ'כית, בהירה עם ריחות טיפה לימוניים, לא ממש מרירה ודי נחמדה. "מוצלחת לאוהבי הז'אנר" אומר החשאי. אני נהניתי ממנה. חצות, היה יום עמוס. היא באה לי בטוב.

לילה בדאונטאון חיפה

הזמן: אתמול בלילה
המקום: חיפה, העיר התחתית
השותים: החשאי, הברמן הכי טוב בארץ ואני
הנשתים:
O'Hara's Leann Follain (עמ' 27)
Beck's (עמ' 78)

את שעות בין הערביים בילינו בטעימת דופלבוקים בגינה ציבורית בצפון העיר. זה הרבה יותר מהוגן ממה שזה עשוי להישמע.במפגש למדתי שהאדלווייס הכהה דווקא לא חדשה בארץ, היא פשוט מאוד לא ממש נפוצה, ושרק אמריקאים וישראלים אומרים סאאז. צ'כים וגרמנים אומרים – שכחתי מה הם אומרים. מישהו יכול בבקשה לטקבק בבקשה את צורת ההגיה הנכונה? תודה.

אחר כך עלינו לרכבת ושמנו פעמינו לחיפה. הסיבה, שיחה מלב אל לב על אלכוהול עם הברמן הכי טוב בארץ, אורון מהבלוג חלומות רטובים, היתה תירוץ טוב לבקר במוסדות בירה חיפאיים. יש הרבה כאלה, אבל הרבה הזדמנויות מתפספסות כשנוחתים בממגורות דגון אחרי 11 בלילה, שעה שלא ממש קיימת בעיר הנמל הצפונית.

אורון לקח אותנו לסנדק, המקבילה המקומית לפאב עמירם בתל אביב ואחד החללים המגניבים יותר שיצא לנו לשבת בהם: שולחנות עץ, מבנה צר וארוך שמחולק למקטעים שונים, clutter שנצבר במשך 32 שנים מאז שנפתח הבר, שכולל מזכרות ימיות, בירצ'נדייז של פעם, בקבוקי אלכוהול ישנים ופוסטרים של הסנדק וגם ויברציות של רכבות משא. אחרי טעימה של 7 או 8 דופלבוקים, שלא מדווחים ברשומה הזאת כי על שניים מהם כתבתי כבר ואת האחרים לא ניתן להשיג בארץ, רציתי לשתות משהו קליל, אז פסחתי על הברזים הבלגיים והזמנתי בק'ס מהחבית.

בק'ס זאת בירה מברמן, גרמניה, עיר שמפורסמת בזכות סצינת הפאנק שלה ובזכות הבק'ס. ביקרתי שם פעם עם חבר שלי לשעבר לסופ"ש בו נשארנו אצל חברים שלו. שתינו ייגרמייסטר (הי, מדובר ב1997! הייגר לא היה טעים גם אז, אבל לפחות לא היה ממש בזוי לשתות את זה!) וקימרלינג ובעיקר בק'ס. דיברנו על בק'ס. החברים שלו, רובם על הבטחת הכנסה, סיפרו כמה מגניב לעבוד בבק'ס ואיך שהעובדים מקבלים בכל חודש ארגז בירה הביתה ובנוסף לזכות הגדולה הזאת גם משלמים להם! על לעבוד במבשלה!

אז זו בירה קלילה, פילזנר לא ייחודית מדי – בדיוק מה שהתאים באותו רגע.

אה, בנוסף לבק'ס ולפאנק, ברמן גם ידועה כעיר פרולטרית עם נטיה חזקה לצד השמאלי של המפה הפוליטית הגרמנית וכאחד האזורים בהם המפלגה הנאצית לא זכתה ליותר מדי פופולאריות (לפחות לפי כריסטופר בראונינג בספרו אנשים רגילים – זהירות, קישור לכתבת שואה). למען האיזון שמנו פעמינו לרייך השלישי החיפאי, הלא הוא הדאנק, כדי לשתות איזו נאצית בהירה או כהה. הגענו לשם ב1:05, 5 דקות אחרי הקריאה האחרונה. אחורה פנה לאזור הנמל, העוגן כבר נסגר, ליבירה תמיד סגורים בימי ראשון, אז נכנסנו לג'ק והאפונים, שהאטרקציה המרכזית בו היא ארון זכוכית עם תצוגה מקסימה של בקבוקוני אלכוהול קטנים. בשלב הזה רציתי כבר קפה, אז הזמנתי את החלופה ההולמת – או'הארה. סטאוט אירי. קפה, קלייה, רמז של שוקולד, מרקם קרמי, זהו. לא משתגעת על סטאוט, אבל לא היה מצב לקפוצ'ינו.

היינו הלקוחות האחרונים. יצאנו וליווינו את אורון הביתה. חזרנו לתחנה, פספסנו את הרכבת והרגנו שעה בשממה של הנמל. אפילו פיצוציה אחת לרפואה לא היתה פתוחה בסביבה, אבל שמחתי לגלות תחנת אוטובוס לעמאן ואירביד. מגניב.

חג שמח לקוראים. הבלוג מוכן לפסח עם ארגז מלא בכל טוב. מאחר והחשאי ואני עתידים להצטרף להמוני בית ישראל לחוויית פקקים משותפת בחול המועד, עדיין לא ברור מתי נשתה ומה, אבל אני מאמינה ומקווה שאירועי החג לא יעמדו ביני לבין המשימה שבזכותה אני משחיתה מילים על בירה – כמעט 300 מותגים ב-9 חודשים.