בירת בוקר

הזמן: לילה אחד באמצע השבוע/ היום בשעת הכנת ארוחת הצהריים.
המקום: Home Sweet Home
השותים: החשאי, בן הדוד המטאליסט ואני/ החשאי ואני
הנשתים: Worthington's Creamflow Draught Bitter/  Caffrey's Smooth Irish Ale

יש בירות שפשוט נוצרו כדי לפתוח איתן את היום. קולש (Kölsch, הוגים את הו' עם משהו בין חולם לצירה), לדוגמא. בירה זהובה, צלולה, קלה ועדינה שמבושלת בקלן ומותססת בתסיסה עילית. זאת הבירה הראשונה ששתינו בטיול הבירה לאירופה באוקטובר האחרון. מליאז' החשוכה והגשומה שבה נחתנו נסענו לקלן שבגרמניה, החנינו את הרכב בסמוך לקתדרלה הגדולה ובהמלצת גדי דבירי מבירדי (ופאב נינקאסי) שמנו פעמינו ל Cölner Hofbräu Früh, בית הבירה הראשון בטיול, והיחיד שלא צילמנו בתוכו.

אבל צילמתי בחוץ

הגענו  ב-8:30 ונאלצנו לחכות חצי שעה עד להזמנת הבירה. גרמניה זה מקום מתורבת – מהפרחח ששותה בירה לפני 9 בבוקר? אכלנו Frühstück גרמנית צמחונית (לחם, ריבה, ביצה רכה ותה) ועם צלצול הפעמון, הזמנו את המשקה העירוני, שמגיע בכוסות צרות וארוכות בנות 200 מ"ל ומשונע באמצעות מגש פח עם פתחים עגולים לכוסות. כנסו לויקי, יש תמונות. הנה רשמי הטעימה שלי מאותו בוקר: ראש קצף יפה, ריח פרחוני/ יסמין. אפטרטייסט ארוך. צבע ענברי ושקוף, טרי, באפטר מרגישים את הלתת. הכי בירה לפתוח איתה את הבוקר".  בירת בוקר צריכה להיות קלילה ועדינה, כזאת שמשאירה טעם טוב ולא סותמת את החושים. אה, וכמו כל בירה, כדאי שהיא תהיה טעימה.

בשבוע האחרון יצא לנו לשתות פחיות חנקן של שתי בירות אנגליות, שהמוכר הגדיר כ-Breakfast Beer: בעלות אחוז אלכוהול נמוך – 3.8 – קלות גוף ועדינות בטעם. כדי לסבר את האוזן נזכיר שפחיות חנקן אינן מרשם להתאבדות, אלא כאלו שבעת פתיחתן משתחרר חנקן שמעניק לבירה ראש קרמי ומרקם של בירה מהחבית. גם לא ממש שתינו אותן בארוחת בוקר. בימי חול ומחלה אני פותחת את היום עם תה לבן ללא סוכר. בירה בבוקר זה רק בחופשה.

את Worthington's Cream Flow Draught Bitter שתינו עם בן הדוד המטאליסט באחד מלילות השבוע, בהן עמלו הוא, גיס קטן והחשאי על הוידאו קליפ של להקתו של בן הדוד (Dark Serpent, הופעת השקה לדיסק בסאבליים ב-17.5, יש איוונט בפייסבוק). מאחורי השם הארוך מסתתרת בירה יפה, עם ראש קרמי וגוף נחושתי צלול, למי שאוהב בירה, אין ממש סיבה לשתות. ריח של קאפקייק, טעם של מים. ממש ככה. מעולם לא שתיתי בירה כל כך נטולת טעם כמו זאת. לOriginal Caffry's Smooth Irish Ale יש קצת יותר ריח (מתוק, לתת, מים של קופסת שימורים של תירס), וקצת טעם, שמזכיר ביטר מדולל. זה ביטר, אבל עדין מדי, גם לבוקר.

אם אתם חייבים,הבירות הללו מגיעות בפחיות בנפח פיינט. חפשו אותן בחנויות המשקאות ולא בסופרים או במכולות.

אחת קטנה ללילה

הזמן: רביעי בערב, אחרי 3 שעות של מטריצות
המקום: ביתנו הקט שברחובנו הצר
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Marston's Bank's Bitter


יום עבודה מלא, שלאחריו שיעור מתמטיקה שנערך בוידאו קונפרנס ועצם העובדה שצלחתי אותו מרוכזת ללא עזרים כימיים איננו אלא נס. החשאי הכין לנו בורגרים טבעוניים וטעימים להפליא. בירה קלה ומרירה היתה המועמדת הראויה ללוותם; בירה, שלא דורשת צומי, שמתפקדת כעזר כנגד האוכל.

בבנק'ס ביטר נתקלנו לפני מס' חודשים. קנינו בקבוק שלה ביחד עם הBurton's Bitter, שמבושלת אף היא על ידי מבשלת מארסטונ'ס, שמייצרת גם את בירת פדיגרי ואת האויסטר סטאוט הידוע והנפוץ למדי. זה היה הבקבוק הנכון לערב זה: בירה ענברית עם גוף קל, ריחות מתקתקים של קרמל ודבש וטעם מריר ולתתי. הגוף קל ומימי מעט, הגיזוז חיוני והסיומת קצרה. לא נפלנו, תרתי-משמע: גם לא הבירה המהממת ביותר בנמצא, אבל חשוב מכך, היא קלילה ולא סתמה לנו את התיאבון והדבירה אותנו לכיסא בלי יכולת לזוז.

טוב, רצה לישון, כדי לקום מוקדם, לחזור מוקדם ולפתוח את הסופ"ש עם הרבה מתמטיקה וסטטיסטיקה.

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

אסור להרים ידיים

הזמן: הערב מאוחר, אחרי העבודה
המקום: דירתנו המהממת
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Spitfire Kentish Ale (עמ' 247)

אחרי הרשומה הסקפטית והכמעט-מסכמת של אתמול, עידו מהבלוג התוסס סיפק מידע: את בירת ספיטפייר ייבא יקב בשם קלו דה גת שבמצפה הראל. התקשרתי למס' הטלפון שמופיע באתר האינטרנט של היקב ודיברתי עם צביקה. צביקה לא ממש הבין מאיפה נחתתי עליו, אבל הוא הזמין אותי לבוא לקחת בקבוקים. לא בשבת. בשבת סגור. דקה אחרי שסגרתי את הטלפון התקשרתי לחשאי, שתוך חמש דקות כבר היה באוטו, בדרך מהצפון הישן לאזור עמק אילון. תוך כחצי שעה צביקה קיבל את פניו, משתאה על התיזוז ועל התשוקה הגדולה לספיטפייר, מתוך כל הבירות שבעולם. החשאי נלקח אחר כבוד לסיור ביקב, צביקה סירב לקבל תשלום על הבקבוקים ושוב, תוך כחצי שעה החשאי נחת מהפסטורליה של מצפה הראל לזוהמה של קרית מטלון ללאנץ' חומוס עם אשתו.

הערב פתחנו בקבוק של הבירה, שבושלה במיוחד לציון גבורתה של אנגליה בזמן מלחמת העולם השניה ונחשבת למוצר מוגן, Kentish Ale (כמו גבינת פטה וקוניאק), עקב השימוש בשלושה זני כשות שמקורם בקנט שבדרום אנגליה. אהרוס את המתח כבר עכשיו: זאת לא בירה ממש כשותית, לפחות לא הבקבוק שאנחנו פתחנו. עם זאת, פרופיל הטעמים שאליו הכיתוב שעל התוית כיוון אותנו לא ממש הלם את מה ששתינו. כנראה הבקבוקים האלה ישנו במחסנים שם ביקב הרבה זמן. אולי בגלל זה הרחתי קצת יין? 🙂

הבירה אדמדמה, הנוזל שקוף ובמזיגה נוצר ראש קצף קטנטן ולבן. כאמור, הרחתי קצת יין,  אוכמניות, ביסקוויט ורמיזות של קליפת תפוז שהגיעו או מהכשות או מתבשיל הטופו שהחשאי הכין הערב וחתך לתוכו קוביות של תפוז סיני. המרירות של הבירה בינונית ויש בה מעט מתיקות – כן, היא התיישנה קצת. היא שטוחה, מחליקה בגרון והסיומת מתקתקה.

תודה לעידו על הטיפ, תודה לחשאי על שהוא הוא ותודה לצביקה מיקב קלו דה גת.

האתר של ספיטפייר מגניב – הfun stuff קנה אותי!

יאללה – גם אתם יכולים להתגייס לעזור להשלים את הבירות החסרות.

בתשובה לשאלה – לא

לא, לא אצליח לשתות את כל מותגי הבירה שבספר עד סוף שנת 2011.

לף רוסה נמזגה בברז מתחלף.

את טובורג 6 הפסיקו לייצר

את ספיטפייר ואת בקס' דארק הפסיקו לייבא.

סטארופרמן החליף ידיים וליבואנים החדשים לא איכפת מהכהה.

היבואן של בלהייבן בסט אמר בנובמבר שהבירה תחזור לברזים בדצמבר – אז הוא אמר.

בישוף קלרביר – מי יודע?

קייזר? למי איכפת?

אולד טום—

הבארלי וויין של אולד טום היה אמור להכלל ברשימה הזאת. את הבירות הפסיקו לייבא וזה שהן עדיין מפורסמות באתר של שר המשקאות לא אומר כלום (מתה, מ-ת-ה על האינטרנט הישראלי!). ובכל זאת, יש לי אותה, ייבוא של אחד הבקבוקים האחרונים שנשארו במלאי של בר ירושלמי למדינת תל אביב מצא את דרכו למקרר שלנו, שחוזר לקבל צורה של קו העוני עכשיו כשהבירות מתרוקנות ממנו (ותודה עצומה למביא, שזכר שהאולד טום חסרה לנו – תבורך).

הבארלי וויין זו הבירה השלישית מסדרת האולד טום שנמכרה בארץ. את בירת הג'ינג'ר לא אהבתי וגם בירת השוקולד ביאסה. לבארלי וויין יש פוטנציאל פחות נסיוני ובמקרה של אולד טום אולי זה עדיף. לא היה בה משהו חריג: 8.5% אלכוהול  בצבע חום כהה ואטום כמעט עם ראש קצף שזוף וכמעט נטול גזים. הריחות אופייניים לז'אנר: קקאו, שרי, פורט עדין והטעם מתוק כשל יין פטישים. לא טעים אבל בשלב זה בחיי – beggars can't be choosers.

קפצו לכאן בהמשך השבוע לשתי הבירות האחרונות בסיבוב.

Old Tom (עמ' 28) נלגמה בשלישי  בערב על ידי ועל ידי החשאי, לפני שצפינו בעוד פרק של The Wire.

 

אוי-סטר

הזמן: שני בערב לפני חדר הכושר
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתה: Marston's Oyster Stout (עמ' 184)

טוב, ממש לא ציפיתי לנפילה הזאת. בירה עם שם כל כך מגניב ותוית כל כך מגניבה לא יכולה להיות רעה. אבל רעה היא היתה גם היתה. עזבו את השם ואת התוית – טעמנו אותה לפני כמה חודשים, כשפראג הקטנה מזגו אותה מהחבית. היא היתה טעימה אבל באותו רגע לא התחשק לנו סטאוט. או שהבקבוק נדפק בדרך מהשמש הים תיכונית והטלטלות או שאת הבירה הזאת פשוט צריך לשתות מחבית. התוית מבטיחה סטאוט כהה, עשיר וחלק. המשקה אכן כהה, אבל חלק ועשיר הוא ממש לא היה. אני, בכל מקרה, מחכה להזדמנות נוספת לשתות אותה; יש לי הרגשה שהתמנחסנו.

התחשק לי לקרוא את מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים – ספר השירים הגאוני של טים ברטון (הנה בעברית והנה באנגלית), אבל העותק שלי מאושפז בספריה של חמותי. אז במקום צפיתי ביוטיוב בקטע מאויסטר:

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

או: באתי, ראיתי, נכשלתי.

או: הימים הנוראים.

מה שתרצו.

בין עקומת תמורה לעלויות שוליות של מונופול המשכתי במסע לקראת סיום הספר. שישי-שבת-ראשון-שני, בירה בכל יום.

שישי:

Leffe Radieuse(עמ' 182). בירה לא רעה בכלל גם אם לא הבירה הכי מרשימה ששתיתי מימי. מעבר לזה אני לא זוכרת. שתיתי בקוויקי בצהריים, בין שיעור חזרה מוקלט אחד למשנהו.

שבת:

White Shield – זה IPA, זה בריטי וזה לא בספר. ייבוא חדש וטרי שכבר נמצא על מדפי שר המשקאות. זאת היתה בחירה טובה לליווי מנת הקרב שסיפקה לי אנרגיה בעת הוכחת טענות מופרכות: ריח של קרם עוגיות, טעם שעושה נעים בפה, מריר אבל קצת מתקתק וקצת אגוזי. אגדה.

ראשון:

Beck's ללא אלכוהול (עמ' 80). לקחתי כדור כדי להשאר ערה, ערנית ומרוכזת. לא בריא לערבב שמחה וששון, גם כשהששון בד"כ מכיל אחוז נמוך של אלכוהול. בספר כתוב שהיא בירת הייבוא הלא-אלכוהולית הנמכרת ביותר בארה"ב. היא מימית נורא, יורדת בגרון במהירות ולא מלהיבה. נכון לעכשיו הארדינגר היא האופציה הלא-אלכוהולית שהייתי מגישה לו הייתי בעלת חמארה בחמה. שתיתי, חזרתי ללמוד, בערך בחצות לקחתי את החשאי לסיבוב חילוץ עצמות. הייתי סמרטוט ולבשתי סחבות של בית. הוא רצה בירה. באוטו בסוף דיזנגוף לא הכניסו אותנו בתואנה (הגיונית ב1:30 אחר חצות) שסוגרים. יש לי הרגשה שלא עברנו סלקציה.

חזרנו הביתה, המשכתי עוד קצת ללמוד, נכנסתי למיטה אחרי 4, לא הצלחתי להרדם. קראתי, נרדמתי בסביבות 5. ב8:30 התעוררתי מצלצול טלפון. אין ברירה. לקחתי כדור נוסף כדי לשרוד את יום שני.

שני:

McChouffe (עמ' 194) מהחבית בפורטר אנד סאנס. הגאון הכללי אסף אותנו, כשעתיים אחרי תום הפארסה שמכונה גם המבחן במיקרו. היו לי חורים שחורים בפנים במקום עיניים ותחושת הקלה במקום תל אבנים בבטן. זאת אשליה, כמובן, כי מועד ב' קרב בצעדי ענק. אבל לא עכשיו. די, אני חייבת לנוח אחרי הקיץ המעיק שעברתי. עוד בבית ידעתי שאזמין מקשוף, כי מה כבר נשאר לי לשתות בפורטר בשנה הזאת? היה מתאים יותר לשתות את הפאולנר אוקטוברפסט שמוזגים שם, אבל אני במשימה אז השארתי אותה לחשאי, שקיבל לאגר שקפקף ובהיר ושונה משמעותית מהפאולנר אוקטוברפסט פגת התוקף ששתינו במאי. האמת – מהזאת ששתינו במאי נהנינו יותר. והשוף שלי? שוף. כבדה, חזקה ומתובלת, עם סיומת ארוכה. אני אוהבת את הבירה הזאת בדרך כלל אבל אתמול היא בעיקר הרדימה אותי.

היום אני חוזרת לשגרה. יהיה בסדר.

עקומה כתמורה

הזמן: הערב, ארוחת ערב חפוזה.
המקום: רחוק מדי מחומרי הלימוד
השותים: החשאי ואני
הנשתה:Brakspear Bitter (עמ' 82)

למה בחרתי לשתות דווקא את זאת היום? מהסיבה שאחוזי האלכוהול של הפייל אייל האנגלי הזה נמוכים למדי. 3.4%. אני מחושלת ונדרש יותר מקוקטייל זומבי כדי להפיל אותי, אבל התקנות לשעת חרום מורות על צריכת אלכוהול מתונה ככל האפשר, בטח בעת עבודת הבית האחרונה לקורס.

הסבתי לשולחן האוכל, שיחקתי בקארי טופו מאתמול וחשבתי על אוקספורדשייר ועל סטודנטים באוקספורד שעסוקים בלבישת סוודרים ובתחרות החתירה השנתית מול האויבת המושבעת קיימברידג' במקום בדברים החשובים באמת כמו מונופולים והתערבות ממשלה ע"י סובסידיות או מיסוי ולא ממש התרכזתי בבירה. לא כזה נורא, אני מניחה. אין יותר מדי במה להתרכז. טעמנו קצת דגנים, צימוקים ודבלים אבל זה לא משהו לכתוב עליו או להתאמץ להשיג.

אני הולכת לישון. עוד שבוע וקצת זה נגמר ואם העולם לא יתמוטט אחזור לשגרת רשומות עולצות ולבלוג בירה שעוסק בבירה ולא בגורל האכזר שסידרתי לעצמי.

כי תשארי בבית, מול עקומות היצע וביקוש

הזמן: סוף השבוע, פרשת כי-תבוא
המקום: בבית, בפינה, בחושך
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Wells Banana Bread (עמ' 139), Liefmans Cuvee Brut (עמ' 177), Spaten Munchen  (עמ' 304), Leffe Blond (עמ' 178)

ברוכים הבאים לבונקר. יש כאן חלון ובריזת סתיו נעימה ויש גם שעון שסופר לאחור עד ליום שני הבא ולמבחן הראשון, נראה לי, שאני ממש מתוחה ממנו. בתיכון תמיד ידעתי שאכשל. בתואר הראשון כמעט תמיד ידעתי שאצליח. עכשיו אני בפרוגטוריום שמחרפן לי את השכל. נראה לי שבימים הקרובים אפצח בדיאטה של Cognitive Enhancers (אם אתם לא יודעים מה זה, גגלו או קראו את 7 ימים של השבוע) שמשולבת בתפילות למפלצת הספגטי המעופפת ולאלות הסטטיסטיקה וההסתברות. לא שאפסיק לשתות בירה, אבל נראה לי שבשבוע הקרוב צפויות רשומות קצת ביזאריות.

אתמול בצהריים שתינו את בירת לחם הבננות, לה ציפיתי זמן רב. אני מתה על בננות, מתה על לחם בננות ומתה על בירה, מה יכול להיות רע? (מה? זה, לדוגמא). אני באמת טעמתי והרחתי עוגת בננה בסניפטר שאליו המשקה נמזג. החשאי, יישות קצת יותר מפותחת ממני, הריח את הבננה מגלידת פונץ' בננה של סנוקרסט או ויטמן. יש משהו קינוחי בטעם של הבירה הזאת וידידותי למשתמש הפחות-סובלני לבירה (נניח, אחיו הקטן של החשאי, אם הוא היה אוהב בננות).

אגב בננה, נתקלתי היום באתר הוינטאג'י הזה: http://www.beckymartz.com/index.html: גברת טקסנית שאוספת את מדבקות הזיהוי שמדביקים על בננות ומתעדת את האוסף להנאת כולנו, כולל תמונות מכנסים של אספנים. מסתבר שיש סצינה שלמה של אספני מדבקות בננה. אז בפעם הבאה שמישהו תמה על אוסף הפקקים/ תויות/ בקבוקים שלכם, הרי לכם תשובה ניצחת.

היום בצהריים החשאי בישל לי את הקארי התאילנדי המהמם שלו ואני פתחתי את הקווה ברוט, שטעימה ממנו דגמתי באירוע של נורמן פרמיום לפני מספר חודשים. הייתי אמורה לשתות אותו על המרפסת של הבלונדינית, אבל בעל הבית הנוכל ותאב הבצע שלה העלה לה את השכירות ב20% רק שלושה חודשים מכניסתה לדירה, אז היא התפנתה לשאטו המשפחתי באשקלון. איזה מזל שלא חלקתי את הבירה הזאת איתה. האמת? עדיף כבר קאווה. בעולם הלמביק ובירות הפירות, דובדבנים זאת התוספת הכי פחות חביבה עלי. בקווה ברוט יש ריכוז מטורף של דובדבנים והיא מזכירה לי יין קידוש מדולל ומגוזז.

ערב. החשאי חזר מביקור אצל הוריו עם מקלות גריסיני וספל בירה מאיטליה. נטשתי את המחשב ואת שיעורי החזרה המוקלטים בעזוז והוצאתי מהמקרר פחית של שפאטן, שתלווה את ארוחת הערב הקלה שכללה את הגריסיני וממרחי פלפל וארטישוק. השפאטן זה כמו פילזנר רק מעודן יותר, ואחרי הדובדבניות של הצהריים היא התאימה לי. אל תחפשו סימבוליות וקשר לאוקטוברפסט שהתחיל הסופ"ש, כי אין קשר.

התחשק לנו עוד בירה ואחרי תהליך אלימינציה קצר (את A+B+C נשתה בשבוע הבא עם חברים, בין D ל-E נשווה מחר, כבד מדי בשביל F כרגע, על G אנחנו מתקמצנים, H עדיין לא קר, I וJ בהמשך השבוע… נו, הבנתם), החשאי בחר בלף בלונד מבקבוק שקנינו ברמי לוי ביום חמישי. שנים שלא שתיתי לף בלונד. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי לף, בקיץ 98 בחיפה. מכרו בקבוקים במכולת בנווה צדק וידיד שלי רשם את הבקבוקים היקרים על החשבון של אבא של ידיד אחר. זאת היתה בירה חזקה! מבלגיה! כמובן שהבלונד התחוורה מול הברון והלף האדומה, בעלת אחוזי האלכוהול הגבוהים מהסטנדרטי, אבל לפני 13 שנה כולן היו בנותי. היום אני לא אמא של אף אחד, בטח שלא של בירה בלגית די סטנדרטית ומאוד פנולית. האלכוהול מורגש בה מדי והיא לא ממש מהווה תחרות לבלגיות האחרות שאפשר למצוא בשוק (לעומת הברון, שהפתיעה אותי לטובה לא מזמן).

שבוע טוב לכולם, הצטרפו להגרלה!

לא מלקקת דבש

הזמן: שני בערב, אחרי השיעור האחרון במיקרו/ חמישי בערב, לפני הסיוט שנקרא רמי לוי בחמישי בערב
המקום: פורטר אנד סאנס על הבר/ כיסא הפלסטיק בבית
השותים: היפה והאמיצה ושפחתכם הנרצעת/ החשאי וכלתה הסוררת של אמו
הנשתים: Barbar (עמ' 83),Fuller's Golden Pride (עמ' 264)

לקחתי הפסקה קלה מהסקירה לטובת ההגרלה (עוד לא נרשמתם? למה אתם מחכים?), טיפול במשברים ובעיטה בחביות של הדאנסינג קאמל ביום שלישי. הימים הבאים הולכים להתיש אותי. עוד מעט המבחן במיקרוכלכלה ולאט לאט אני מתחילה להפנים את משמעות הדבר ואת העובדה שעשרת הימים הקרובים יוקדשו לעקומות תמורה. לא שלא אשתה, אבל גם לא אבלה עד 1-2 אחרי חצות. לא, באמת שלא. נכנסתי לבונקר חמושה בריטלין ומודיפיניל לשעת חירום, ובמלאי הבירות שבמקרר (שגדל עד מאוד בקניות ברמי לוי אתמול ובקפיצה לשר המשקאות לצורך קניות לעבודה הבוקר), עם זכרונות מתוקים מימים יפים יותר, בהם שילמתי מחיר מופקע על פיתה עם כרובית במזנון והתענגתי על כל ביס ועל כל דקת זמן איכות עם היפה והאמיצה, רגע לפני שהיא ובן זוגה, היפה והאמיץ, עולים על המטוס בחזרה לארץ שבה הזהב מתגלגל ברחובות ולבירת החיטה מוסיפים משמשים.

בעודנו משוחחות על בשמים ובגדים ובנים כמטרוניתות הנשואות שאנחנו, התקשר החשאי ואמר שהוא צריך להסתובב קצת עד שהשפעת הבירה שהוא שתה מוקדם יותר תתפוגג ושאל איפה אנחנו. קבענו להפגש איתו בנקודת האמצע, שבמקרה נפלה על הפורטר אנד סאנס. התיישבנו על הבר, היפה והאמיצה הזמינה את הכהה המרושעת של רונן, החשאי, בחור אחראי, הזמין קולה ואוכל ואני, בלי יותר מדי ברירות ואפשרות בחירה, הזמנתי ברבר. קיץ, חם, ג'יפה ואני לא ממש מתה על הדבשיות של הבירה הזאת ממילא, אבל ברוב המקרים אני מעדיפה לשתות מהחבית אם יש לי הזדמנות. וגם: אני סוגרת את הפרוייקט הזה של שתיית המותגים שבספר עד ה31 לדצמבר. מישהו מבטיח לי שבזמן שנותר יהיו ימי חורף סוערים בהם מה שאבכר יהיה דווקא ברבר? מזג אויר חורפי מסתדר לי טוב יותר עם סן ברנרדוס ועוד יותר טוב עם קוקטיילים חמים דוגמת רום בחמאה או טום וג'רי.

flash forward לאתמול בערב. יצאתי מאוחר מהעבודה. שמתם לב שהימים הולכים ומתקצרים? הגעתי הביתה בחושך והחשאי דרבן אותי לצאת לקניות גדולות, דבר שלא יצא לנו לעשות כבר יותר מחודשיים. בגלל שכל מדריכי הצרכנות הנבונה מתריעים שאסור לצאת לסופר על בטן ריקה, ניגשתי למקרר שלנו, שחוץ מהמדף התחתון שמאחסן את בקבוקי הבירה הוא די ריק ועלוב, ושלפתי בקבוק של פולר'ס גולדן פרייד. חיפשתי את הבירה הזאת די הרבה זמן ובשבוע שעבר נודע לי שנורמן פרמיום הפסיקו לייבא אותה. אם אתם מוצאים בקבוקים והיא מסקרנת אתכם – קנו, אבל שימו לב שהבירה פגת תוקף, אם זה משנה לכם. הטעם, כמובן, משתנה. הספר הכין אותי לטעם מודגש של לתת, גוף מלא ומרירות מאוזנת. במציאות שתינו בירה מרירה אבל דבשית, חזקה ושטוחה יחסית. כמעט בארלי וויין, אם תרצו. מה ששתינו לא היתה כוונת המשורר, או הברו-מאסטר, אבל זה מה שיש. אם נורמן יחליטו לייבא אותה שוב, אשמח לנסות את הגרסה הטריה.