בירה – תרופה לכל מכה

הזמן: מוצ"ש
המקום: חדר השינה
השותים: החשאי החולה ואני
הנשתה: Brooklyn Winter Ale

החשאי חולה. נאלצנו לבטל את סיבוב הברים הדרומי שתוכנן שבועות מראש ליום חמישי האחרון והעברנו סופ"ש רגוע ככל הניתן, שהסתיים מוקדם. לפני השינה מזגתי לנו – לי יותר, לו מעט, אנחנו לא סגורים על המידה המדויקת של כוס בירה כוס בריאות – מהבקבוק של הברוקלין ווינטר אייל שקניתי בשבוע שעבר, להתנסות נוספת אחרי הטעימה  בתערוכת Beers.

זו בירה חומה כהה, חצי שקופה, חצי אטומה עם מעט ראש קצף כהה. הרחתי ציפורן, שרי וקליפות תפוז, ריחות של סנגריה ופונץ' חם. בפה הורגשה נוכחות של מרירות, עוד הדרים ומעט קקאו. הגוף מלא והסיומת ארוכה, והפעם, בניגוד לטעימה בBeers, גם גיזוז מחיה נפשות.

השוויתי את רשמי הטעימה מהתערוכה לאלה של אתמול ולמעט הגיזוז, אין הרבה שינוי.

הערב שוב נחים.

בירכיאולוגיה

בירכיאולוגיה (שם-עצם, נקבה)
חפירה במעמקי המקרר ומציאת בירות נשכחות.

הזמן: הערב, לפני ואחרי צפיה בפרק מהעונה הרביעית של The Wire
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואנוכי, שתומת העין
הנשתים: Brewdog 77 Lager,  Brooklyn East India Pale Ale

אנשים שמבקרים בדירתנו כשרק החשאי בבית מתקשים להאמין שה2.5 הצפון תלאביביים משכנים זוג נשוי ולא רווקים מטונפים. ערימות הספרים והתקליטים, רהיטי האיקאה, קישוטי קיר בדמות תחתיות לבירה והיעדרם של תינוקות מקשים על החשאי להוכיח שכאן באמת גרים בכיף הוא ואני. טוב שדלתות המקרר אטומות ושקלישאת הרווקות והגבריות לא מוחצנת. כן כן, אנחנו מאלה שמסדרים את המקרר אינטואיטיבית, כלומר מה שנכנס אחרון נמצא בהישג יד. כך בירות שנרכשו בימים האחרונים למטרות יישון נמצאות ממש בהישג יד, בעוד שאחרות נשארות מאחור בחושך בזמן שהתאריך האחרון לשיווקן חולף ביעף.

שתינו בבית הערב, רק שנינו, לראשונה זה זמן רב, והחלטנו לחפור במקרר ולהוציא מציאות. החשאי התחיל ושלף את ה-Lager 77 של מבשלת Brewdog הסקוטית, שעומדת ומחכה לתורה מאז האביב. ספר מותגי הבירה מלא בפרסומות לבירות של ברודוג. היו תוכניות לשווקן בארץ, אבל, גורסים מקורות יודעי דבר, המבשלה לא עמדה בעומס והתכניות נגנזו. הגיע לכאן איזה רבע משלוח ולפני חודשים רבים הצלחנו להשיג 5 או 6 בירות שונות, עליהן שמרנו מכל משמר, עד ששמענו מאחרים ששמו את הידיים על בירות מאותו משלוח שכדאי לשתות אותן ולא לחכות לבר מצווה של הבן שאין לנו. בינתיים הזדמן לנו לשתות בירות של ברודוג מהמקרר שלנו ועוד אחת נוספת בערב טעימות .

המבשלה הזאת אלופה בשיווק  ואורן אבראשי מהבלוג בירה ועוד מרחיב על כך. הערב שתינו את אחת מהבירות הסטנדרטיות של המבשלה, הלאגר 77 שהתחבב עלי אוטומטית בזכות שמו; שנה נהדרת למוזיקה. זוהי בירת פילסנר בת 4.9% אלכוהול – סטנדרטי במונחי העולם הרחב, מטרנה במונחי ברודוג, שהביאו לנו את קץ ההיסטוריה בבקבוק עטוף בפוחלץ, שמכיל בירה בת 55% אלכוהול.  ב-77 אין גימיקים. זאת בירה זהובה-ענברית מעורפלת קמעה (כנראה בגלל שתוקפה פג לפני חודש) ומאוד בועתית, עם ריחות בולטים של לתת, מעט מיץ של חמוצים, ממתקים וכשותיות ומרירות בולטת, אבל לא תוקפנית ומאוד עשירה ורעננה. הבירה מחליקה בגרון ומשאירה אחריה טעמים של לתת, הרגשה של איזון ורצון לעוד – רצון שבזמן ובמקום האלה לא ממש ניתן לסיפוק. נו, אולי בכל זאת יביאו אותה?

כשהפרק נגמר ניגשתי אני למקרר וחפרתי עד לפנים המדף, שם מצאתי בקבוק של East India IPA ממבשלת ברוקלין, בירה שנורמן פרמיום ייבאה באופן סדיר במהלך הקיץ. שתינו דגימה במסגרת טעימות IPA שנערכו במבשלת העם באוגוסט, קנינו בקבוק, מן הסתם במטרה לשתות אותו סוליקו ולכתוב עליו, אבל אותו בקבוק נקבר ותחת תילי בירות במקרר ומחוצה לו ונשכח עד הערב. הופתעתי לגלות שתאריך התפוגה שלו עדיין לא הגיע, אבל לא אופתע לגלות שהבירה כרגע לא משווקת כאן. כשלון שלנו ואני מקווה שרשמי הטעימה הבאים ישמשו אתכם בקיץ הבא, בתקווה שנורמן שוב יביאו אותה. כן, אני ממש מקווה שנורמן שוב יביאו אותה, כי היא כיפית ממש!  יש לEIPA ריח מתקתק של ממתק, שעשה לי אסוציאציות לדוכנים של לונה פארק (של קוני איילנד, אם לדייק; ברוקלין, אחרי הכל), וטעם כשותי וממש מריר, אבל עם רמיזות מתקתקות – מתקתקות כמו סוכריות הדבש האלו שלעסתי אצל סבתא-רבא שלי בשנות ה-80. הגוף של הבירה בינוני, היא מגוזזת מאוד והסיומת קלילה.

בעולם המקביל בו היינו מנהלים משק בית נורמטיבי, עם פרחים לשבת, חנוכיה בשלוף, עוגיות לאורחים וראנר לשולחן שנקנה בהום-סנטר עם התלושים לחג, היינו שותים את שתי הבירות האלו בעונתן, אבל לא נורא. בישראל אף פעם אין באמת חורף ואפשר לדמיין שאנחנו בקיץ של לפלנד או משהו.

קצה גבול הסובלנות

הזמן: שבת בצהריים
המקום: אצל אמא שלי
השותים: החשאי, אמא שלי, אחי הקטן והמצוין ואני
הנשתים:  New Grist (עמ' 207), Celia (לא בספר)

בשבועות 2012 אציין 20 שנות צמחונות, שכללו בתוכן שתי תקופות של טבעונות. אם אצליח לעמוד בפיתויים ואם הסופר-אגו יביס את חטא הגרגרנות היום הזה ייחגג גם בלי חלב וביצים. אני שוב בדרך לשם, בלי לצפות (עדיין) בהרצאה של גרי יורופסקי, אבל עם השראה  מקולגה/ לאנץ' באדי שכן צפתה ומבלוגים טבעוניים מגרים במיוחד.

אפשר לצפות ש20 שנות חזרה על מנטרות מעדות הלא, אני לא אוכלת דגים/ פירות ים זה חיות/ ממש לא מתחשק לי סטייק, הייתי מפתחת איזושהי מידה של סובלנות ופתיחות לגבי מגבלות מזון. התנסויות הraw food של גיסתי מסקרנות אותי ותזונה סכרתית זה משהו שהייתי יכולה להתמודד איתו, אבל אם יש מגבלת מזון שבשום פנים ואופן לא הייתי יכולה לחיות איתה זאת תזונה נטולת גלוטן.

אני מעדיפה למות מלהפסיק לאכול לחם. כזאת אני. בחלק של העולם שאני קוראת לו בית משתמשים במזלגות ומעבדים חיטה ושעורה. מזון בסיסי נעלה שגם אפשר ליצור ממנו באגטים וגם אפשר להכין ממנו בירה. הוא גם לא מצריך התבוססות בבוץ.

יש אנשים, אמא שלי ביניהם, שמוצאים ישועה כלשהי בתזונה נטולת גלוטן. אי לכך היא נבחרה לקורבן איתו פירקנו בקושי בקבוק של New Grist, בירה נטולת גלוטן שהגיעה מויסקונסין, המדינה שהביאה לנו גם את בירה מילר. בניגוד לבירות מיוחדות אחרות את ניו גריסט אפשר למצוא די בקלות גם בחנויות האלכוהול וגם בבתי הטבע. אפשר לזהות אותה גם לפי התוית וגם לפי תג המחיר שמוצמד לה – כיאה למוצר מז'אנר הנטול גלוטן היא בערך הבירה הכי יקרה בשוק. כיאה למוצר נטול גלוטן, הקשר בינה לבין המקור, קרי בירה, מקרי בהחלט.

הניו גריסט בועתית מאוד. אולי בגלל זה הטעם שמזכיר יותר פנטזיה, יין הנתזים האייטיזי  עם הג'ינגל המשובח "פנ פנ פנטזיה, כל סיבה טובה לפנטזיה", מאשר בירה. סתם. פשוט סתם. אלכוהול מורגש ותו לאו. להרגיש ככה את האלכוהול בבירה של 5.7% זה קצת עצוב. לא גמרנו את הבקבוק.

הבאתי גם בקבוק של Celia הצ'כית, בירה ללא גלוטן שנכנסה לשוק באביב האחרון. גם היא יקרה יחסית ללאגר אבל לפחות הבקבוק גדול יותר (חצי ליטר לעומת 12 אאונס, שהם בערך 400 מ"ל, בבקבוק ניו גריסט). בניגוד לניו גריסט, שמופקת מאורז ודורה, סליה היא בירת שעורה שהוציאו ממנה את הגלוטן. אני מניחה שכתחליף היא בסדר. יש לה טעם של בירה, ריח של בירה (ושל לפתן תפוחים!), מרירות של בירה. לא בירה טובה במיוחד אבל beggars can't be choosers.

אני הולכת להכין טוסט עם גבינת סויה וללמוד קצת סטטיסטיקה/ לצפות בעוד פרק מהעונה השניה של The Wire/ לישון – מה שיגיע קודם. הצטברו לנו די הרבה בירות מבעסות בבית, אז בשבוע הקרוב בטח תקראו על עוד חוויות מזעזעות באדיבות יבואני הבירה.

שוקולד after midnight

הזמן: רביעי בלילה, אחרי ערב שוטטות בתל אביב, לפני השינה
המקום: הסלון
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Young Double Chocolate Stout (עמ' 157), Black Chocolate Stout (עמ' 63)

מפאת חוסר זמן אני משתדלת לא לחזור לבירות שכבר נסקרו בבלוג, אבל בעקבות תגובה שקיבלתי כי לא התלהבתי מהדאבל שוקולד סטאוט, החלטתי לתת לבירה צ'אנס נוסף, במפגש ראש בראש עם הבלאק שוקולד סטאוט של ברוקלין. הצ'אנס ניתן אתמול אחרי חצות ואחרי יום של עבודה, לימודים, ערב הרצאות מרתק על ערד באודיטוריום של הבנק הבינלאומי ברוטשילד, סושי מעפן בסושידו, קפיצה קטנה לבוואריה לבירגארדן האותנטי שבמתחם התחנה, כדי לומר שלום, עצירה בלחמים ומקלחת. הבירות, סטאוטים כבדים, נמזגו כשכבר הייתי על סף הירדמות, אבל אני מטפחת בלוג בירה וצריכה להקריב למען המשימה.

ראשונה נמזגה הפחית של היאנג'ס, שעשתה רעשים מוזרים בגלל קפסולת החנקן שבפחית, שגם אחראית לראש הקצף היפה והמכובד שמסתיר את העובדה שהבירה אשכרה נמזגה מפחית. הריח של הבירה הזכיר לי שוקולד על בסיס חלב.

הברוקלין השחורה משחור מדיפה ריח של שוקולד דובדבנים עם ריבת חלב. החשאי הריח קרמל. הטעמים חזקים. חזקים מדי ולא מתחברים לריח. המון קליה וחריכה גם בטעם וגם באפטרטייסט. חמוץ במגע עם הלשון. הטעמים של היאנג'ס מעודנים יותר מאלה של הברוקלין, אבל עדיין מרים מאוד. לא יודעת איך טעמתי מתיקות בפעם הראשונה.

שתי הבירות היו אגרסיביות מדי לטעמי. אני מתה על לתת קלוי, אבל השוקולדים האלו היו יותר מדי בשבילי. הקונספט של בירה עם שוקולד מגניב ביותר, אבל השלוש ששתיתי עד כה (השלישית היא אולד טום) אכזבו, לפחות בחזית הבירתית; נראה לי שהן דווקא היו יכולות להוסיף הרבה למאפינס או לבראוניז.

 

 

שניים זה תמיד ביחד

הזמן: הערב, רביעי
המקום: שוב פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Brooklyn Monster Ale (עמ' 186)

כמה טוב שאני לא לבד בעסק הזה של צליחת חוברת המותגים. בעוד שפעמים רבות אני נוקטת בגישת "בלי כיבודים" ומסרבת אפילו לתרום לגימונת לטובת בלוטות הטעם של שותפי לשתיה, טעימות אחרות לא הייתי מסוגלת לצלוח ללא מעט עזרה מידידי, ובמיוחד מהחשאי. את המאנסטר אייל, לדוגמא. קשה לי, קשה לי עם הז'אנר הזה, יין שעורה. כבד לי מדי, ייני לי מדי, חמוץ-מתוק לי מדי.

מזל שהחשאי ואני חלקנו בקבוק. לא שלא הייתי גומרת בקבוק לבד. אני זורקת אלכוהול רק במקרי חירום, אבל הייתי גוררת את הבקבוק שעה שבה הנוזלים היו משתטחים והגזים מתפוגגים והשתיה היתה עוד פחות נסבלת.

החלום האמריקאי ושברו

הזמן: שני בערב אחרי המספרה
המקום: המדרכות המלוכלכות של נחלת בנימין ודרום אלנבי
השותים: אני בתספורת חדשה והחשאי
הנשתה: Miller Genuine Draft (עמ' 188)

רבים וטובים מחובבי הבירה בישראל נחשפו לעולם הזה בארצות הברית, במסגרת שהות או טיול במדינה המגניבה ביותר בעולם. מבשלת רונן ומבשלת הדובים, למשל. זה גם ניכר בבירות שלהם. גם אני התחלתי לשתות כשטיילתי בארצות הברית, בקיץ לפני 15 שנה. הבירה הראשונה ששתיתי, בעזרתו האדיבה של בגיר שהואיל בטובו לקנות לי אותה, היתה Colt 45. אל תחפשו אותה על מדפי חנות המשקאות הקרובה לביתכם, אלא אם ביתכם נמצא בגטו אמריקאי. שתיתי אותה משקית נייר חומה כמו בקלישאה והיא היתה גרועה כמו שרק בירה זולה ששותים משקית נייר חומה יכולה להיות. אה, סליחה, Colt 45 זה מאלט ליקר.

חודש וקצת אחרי הפעם הראשונה בניו יורק, הגעתי למילווקי, ויסקונסין. עיר ההארלי דיווידסון, תספורות המולט, בר הופעות עם אולם באולינג נטוש מתחת, היכל כדורסל שבאותו סופ"ש אירח את KISS (הייתי, נכנסתי חינם) ומבשלת מילר. לא ידעתי כלום על מילווקי כשהגעתי לשם, חוץ מהעובדה שיש לי שם מיטה ושהיא ממוקמת בדרך משיקאגו למיניאפוליס. כששאלתי את מייק, שאירח אותי, מה אפשר לעשות בעיר שלו, הוא סיפר לי על מילר ואמרתי שאני רוצה לבקר שם. לא ידעתי בכלל שאפשר לסייר במבשלה, אבל יום אחרי KISS (וMan's Recovery Project) שמנו פעמינו למבשלה, לסיור חינמי ואמריקאי מאוד בעקבות המהגר הגרמני שהתחיל את הכל, מהמערות האפלוליות בהן נשמרו החביות לפני 150 שנה ועד למרכז ההפצה. בסוף הסיור, האמריקאי מאוד, קיבלנו טעימות חינם. אני קיבלתי פפסי וכוס פלסטיק למזכרת. במרכז המבקרים אין יתרון לבגירים אדיבים. הפותחן מחנות המזכרות מלווה אותי מאז. מאז גם שתיתי מילר כמה פעמים אחרי שחזרתי לארץ.

ברביעי ליולי שתיכף נגמר זה אך טבעי לשתות בירה אמריקאית. מבחר הבירות האמריקאיות שנמכרות כיום בארץ מצומצם: ברוקלין, סמואל אדמס ומילר. נראה לי שזהו זה. עם כל הכבוד לשתיים הראשונות, רוח יום העצמאות האמריקאי לא ממש הולכת ביחד עם מבשלות עצמאיות. מילר ג'נואין דראפט, בירה שמיוצרת על ידי תאגיד מפוקפק עם קשרים מפוקפקים לפיליפ מוריס, עם סטייל של six pack וברביקיו ופלמינגו מפלסטיק על המדשאה, התאימה לנו קצת יותר היום.

קנינו בקבוקים מטיב טעם ופתחנו אותם בקרן הרחוב. השתמשתי בפותחן בבקבוק שלי אבל החשאי קרא על הפקק שפשוט צריך לסובב, אז הוא סובב את שלו. שתינו ישר מהבקבוק, בהליכה, בלי שאף שוטר יעצור אותנו, שני בגירים מהוגנים שכמונו.

הטעם היה פחות גרוע משחששנו/ זכרתי. פחות גרוע מהזיכרון של Pabst Blue Ribbon ו-Coors Lite, שתי הבירות האמריקאיות המסחריות האחרונות ששתינו, וגם זה לפני אי-אלו שנים. הבירה מוגזת מאוד והלתת מורגשת בסוף, עם טעמים של גרעינים ותירס שהיו נעימים לי.

כשסיימנו לשתות החשאי הסתכל על התוית. הגאווה האמריקאית שמופצת בארץ מבושלת ומבוקבקת בכלל באירופה.

ותודה למדריך החתיך

 

האימפריאל מכה שנית

הזמן: אתמול בערב וגם היום בערב
המקום: כאן
השותים: צמד הבטלנים
הנשתים: Samuel Adams Imperial White ( עמ' 242), Samuel Adams Imperial Stout (עמ' 243)

מייד אחרי שאפרסם את הרשומה הזאת אמחק את שני הסמואל אדמס האחרונים בדף שותים וכותבים של הבלוג. 11 בירות של סמואל אדמס מופיעות בספר המותגים. חלקן חדשות כאן בשוק, אחרות עונתיות ואחדות – כולל השתיים שייסקרו היום – מיוחדות וחזקות מאוד.

אתמול בערב, אחרי המיצפטל ולפני האימון, פתחנו בקבוק של האימפריאל סטאוט. אחוז האלכוהול כפול מזה שבגינס ובאו'הרס ושלא במפתיע, זה התבטא גם בטעם שהיה מתקתק קצת ובמרקם שלא היו קרמי, אלא קצת יותר מוגז. כל קשר בין הסטאוט שמוגש לכם במולי בלומ'ס לאימפריאל מקרי בהחלט.

את האימפריאל ווייט שתינו הערב, כשחזרתי מגיחות לאירועי לילה לבן (פסטיבל פאנזינים והופעות פאנק ברחבה תחנה המרכזית החדשה – אולי החלל עם האקוסטיקה הכי מגניבה שנתקלתי בו ב-18 השנים שאני פוקדת הופעות פאנק בישראל, מכירת ספרים בבית אריאלה והופעה של ניפל טוויסט באותו מקום, שנאלצתי לעזוב בגלל חשד למצב חירום עם החתולה). אין כאן שומדבר סמלי.

אז הווייט היא בירת חיטה שבינה לבין הבוואריות המוכרות והאהובות גם אין שומדבר. היא כמו בירת חיטה בלגית על ספידים, או כמו גירסת מיינסטרים של הקריספי ווייט של אביר האלה:  מעורפלת, כהה, עם טעמים חדים ותוקפניים. טוב שלא חרגנו ממנהגנו וחלקנו את הבקבוק. אין סיכוי שהייתי מצליחה לגמור בקבוק שלם בזמן סביר לפני שהנוזל מתחמם ומשתטח.

 

 

סיומת מרירה ליום חמצמץ

הזמן: הערב כשחזרתי מהעבודה
המקום: בבית
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Samuel Adams Summer Ale (עמ' 234)

הסאמר אייל של סמואל אדמס באה לי בטוב היום. שבוע עבודה שהתחיל ברגל שמאל ובמבוכה גדולה וענייני משפחה שעושים קמטים ולא מצחוק די מינחסו לי את היום. מעבר לאובססיית הסמואל אדמס הזמנית שלי ההיצע כרגע במקרר כולל בעיקר סטאוטים וIPA ואני רציתי לסגור את היום עם משהו קליל, חיטה אמריקאית, לדוגמא. לא שהכרתי את הז'אנר לפני כן ולא שבכלל הייתי מודעת לעובדה שאני שותה בירת חיטה, כן? כל קשר בינה לבין הבננות הכבדות של בוואריה והכוסברה והערפיליות של בלגיה מקרי בהחלט. הסאמר אייל לימונית, צלולה וקופצנית ועםטעם של דגנים שלאחריהם מרגישים קצת כשות (ויש לה פקק תכלת קיצי וחמוד). אני חושבת שזאת בירה שאנשים שהולכים לים יהנו לשתות אותה על החוף.

בספר מותגי הבירה ממליצים ללוות אותה בדגים ופירות ים, סלטים קייציים, פסטות ללא רטבי שמנת או גבינות מתובלות. אנחנו שתינו אותה בצמוד לאורז מתובל ולטופו ופטריות מוקפצים ברוטב על בסיס חמאת בוטנים וטבסקו שהחשאי הכין. היה טעים והכרחי אחרי כמעט שבוע של משלוחים ואוכל בחוץ.

מחכים לצאת השבת

הזמן: היום, שבת
המקום: בבית
השותים:  החשאי ואני
הנשתים:Samuel Adams Boston Lager (עמ' 232), Samuel Adams Honey Porter (עמ' 239)

אחרי ארוחת צהריים בפת קואה (כן, כן, הסינית של אהרוני מהאייטיז עדיין חיה ובועטת!) חזרנו הביתה להתחרדן במזגן עד לפתיחת שערי הקניון. אירועים שצפויים להתחולל החודש מאלצים אותנו לצבוא על פתחי רשתות הקונפקציה. בינתיים שלפנו את הבירות מחזית המקרר – סמואל אדאמס, שנרכשו סופ"ש האחרון בדרך היין בקניון G מתחת לפנטהאוז שלנו.

זה מוזר שעדיין לא שתיתי את הבוסטון לאגר; זאת לא הבירה הנפוצה ביותר של המבשלה? זאת שגם אפשר למצוא בברזים? בכל מקרה, בבית שותים מבקבוק והנוזל שנמזג מהבקבוק היום לפנות ערב היה ענברי ושקוף למדי, עם ריח מעקצץ של לתת. זאת לאגר מאוזנת, מרירה ונעימה ומתאימה לקיץ. pubable – משהו שהייתי מזמינה בפאב.

כעבור שעתיים שתינו את ההאני פורטר, שלה צבע של קולה וריחות של שוקולד וצימוקים ואחרי שתי דקות בערך גם דבש. הבירה טעימה. למרות שהיא מכילה רק 5.45% אלכוהול לפי התוית באנגלית ו5.5% לפי התוית בעברית, היא היתה קצת כבדה. הדבש לא ממש מורגש. הבירה מתקתקה אבל המתיקול לא בוטה (כמו בברבר למשל). היה לי טעים, אבל ההאני פורטר איננה בירה שהייתי יכולה לשתות ממנה הרבה.

הכי טוב בבית

הזמן: אתמול אחרי העבודה
המקום: ביתנו הקט
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Samuel Adams Black Lager (עמ' 238)

אחרי החוויות הלא נעימות, שהובילו לרשומות מרירות ולא מכשות, מגיעה לכם, קוראים יקרים, ולנו, שותים זולים, דיווח על משקה סולידי מהמקרר הביתי. הסמואל אדמס שקיבלנו כתמריץ למקדימים לפסטיבל מעברות חיכה לנו בקדמת המדף.

הבלאק לאגר היא בת הדודה האמריקאית של הקרומבאכר הכהה. צבעה – כמה מפתיע – שחור כמעט ואטום. היא מריחה מקרמל, חרובים, לתת קלויה (איזה כיף! קלוי זה שני רק לעשן בדירוג הריחות שלי) ומעט קפה. טעמה מריר-מתוק, טיפה שוקולד וגם קפה. חביבה ביותר, להוציא את הסיומת הקצרה מאוד.

יש הרבה הפתעות במקרר שלנו: כמה אוף-לייבלים שאני כבר מתה לנסות, שוקולד סטאוטים לאתגר ראש-בראש, יין שעורה וסמיקלאוסים שממתינים בסבלנות לתורם בסוף השנה. אילו בירות יש לכם במקרר הביתי?