בירת בוקר

הזמן: לילה אחד באמצע השבוע/ היום בשעת הכנת ארוחת הצהריים.
המקום: Home Sweet Home
השותים: החשאי, בן הדוד המטאליסט ואני/ החשאי ואני
הנשתים: Worthington's Creamflow Draught Bitter/  Caffrey's Smooth Irish Ale

יש בירות שפשוט נוצרו כדי לפתוח איתן את היום. קולש (Kölsch, הוגים את הו' עם משהו בין חולם לצירה), לדוגמא. בירה זהובה, צלולה, קלה ועדינה שמבושלת בקלן ומותססת בתסיסה עילית. זאת הבירה הראשונה ששתינו בטיול הבירה לאירופה באוקטובר האחרון. מליאז' החשוכה והגשומה שבה נחתנו נסענו לקלן שבגרמניה, החנינו את הרכב בסמוך לקתדרלה הגדולה ובהמלצת גדי דבירי מבירדי (ופאב נינקאסי) שמנו פעמינו ל Cölner Hofbräu Früh, בית הבירה הראשון בטיול, והיחיד שלא צילמנו בתוכו.

אבל צילמתי בחוץ

הגענו  ב-8:30 ונאלצנו לחכות חצי שעה עד להזמנת הבירה. גרמניה זה מקום מתורבת – מהפרחח ששותה בירה לפני 9 בבוקר? אכלנו Frühstück גרמנית צמחונית (לחם, ריבה, ביצה רכה ותה) ועם צלצול הפעמון, הזמנו את המשקה העירוני, שמגיע בכוסות צרות וארוכות בנות 200 מ"ל ומשונע באמצעות מגש פח עם פתחים עגולים לכוסות. כנסו לויקי, יש תמונות. הנה רשמי הטעימה שלי מאותו בוקר: ראש קצף יפה, ריח פרחוני/ יסמין. אפטרטייסט ארוך. צבע ענברי ושקוף, טרי, באפטר מרגישים את הלתת. הכי בירה לפתוח איתה את הבוקר".  בירת בוקר צריכה להיות קלילה ועדינה, כזאת שמשאירה טעם טוב ולא סותמת את החושים. אה, וכמו כל בירה, כדאי שהיא תהיה טעימה.

בשבוע האחרון יצא לנו לשתות פחיות חנקן של שתי בירות אנגליות, שהמוכר הגדיר כ-Breakfast Beer: בעלות אחוז אלכוהול נמוך – 3.8 – קלות גוף ועדינות בטעם. כדי לסבר את האוזן נזכיר שפחיות חנקן אינן מרשם להתאבדות, אלא כאלו שבעת פתיחתן משתחרר חנקן שמעניק לבירה ראש קרמי ומרקם של בירה מהחבית. גם לא ממש שתינו אותן בארוחת בוקר. בימי חול ומחלה אני פותחת את היום עם תה לבן ללא סוכר. בירה בבוקר זה רק בחופשה.

את Worthington's Cream Flow Draught Bitter שתינו עם בן הדוד המטאליסט באחד מלילות השבוע, בהן עמלו הוא, גיס קטן והחשאי על הוידאו קליפ של להקתו של בן הדוד (Dark Serpent, הופעת השקה לדיסק בסאבליים ב-17.5, יש איוונט בפייסבוק). מאחורי השם הארוך מסתתרת בירה יפה, עם ראש קרמי וגוף נחושתי צלול, למי שאוהב בירה, אין ממש סיבה לשתות. ריח של קאפקייק, טעם של מים. ממש ככה. מעולם לא שתיתי בירה כל כך נטולת טעם כמו זאת. לOriginal Caffry's Smooth Irish Ale יש קצת יותר ריח (מתוק, לתת, מים של קופסת שימורים של תירס), וקצת טעם, שמזכיר ביטר מדולל. זה ביטר, אבל עדין מדי, גם לבוקר.

אם אתם חייבים,הבירות הללו מגיעות בפחיות בנפח פיינט. חפשו אותן בחנויות המשקאות ולא בסופרים או במכולות.

אחת קטנה ללילה

הזמן: רביעי בערב, אחרי 3 שעות של מטריצות
המקום: ביתנו הקט שברחובנו הצר
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Marston's Bank's Bitter


יום עבודה מלא, שלאחריו שיעור מתמטיקה שנערך בוידאו קונפרנס ועצם העובדה שצלחתי אותו מרוכזת ללא עזרים כימיים איננו אלא נס. החשאי הכין לנו בורגרים טבעוניים וטעימים להפליא. בירה קלה ומרירה היתה המועמדת הראויה ללוותם; בירה, שלא דורשת צומי, שמתפקדת כעזר כנגד האוכל.

בבנק'ס ביטר נתקלנו לפני מס' חודשים. קנינו בקבוק שלה ביחד עם הBurton's Bitter, שמבושלת אף היא על ידי מבשלת מארסטונ'ס, שמייצרת גם את בירת פדיגרי ואת האויסטר סטאוט הידוע והנפוץ למדי. זה היה הבקבוק הנכון לערב זה: בירה ענברית עם גוף קל, ריחות מתקתקים של קרמל ודבש וטעם מריר ולתתי. הגוף קל ומימי מעט, הגיזוז חיוני והסיומת קצרה. לא נפלנו, תרתי-משמע: גם לא הבירה המהממת ביותר בנמצא, אבל חשוב מכך, היא קלילה ולא סתמה לנו את התיאבון והדבירה אותנו לכיסא בלי יכולת לזוז.

טוב, רצה לישון, כדי לקום מוקדם, לחזור מוקדם ולפתוח את הסופ"ש עם הרבה מתמטיקה וסטטיסטיקה.

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

עם מעט עזרה מידידים

הזמן: חמישי אחרי העבודה
המקום: בלוז קפה, נתניה
השותים: החשאי ורעייתו הגוססת
הנשתה: Belhaven Best (עמ' 64)

תקציר הפרקים הקודמים: סוף השנה, קריאה נואשת לעזרה בבלוג ובדף הפייסבוק של הבלוג, בירות שמופיעות בספר ושעדיין לא הנחתי עליהן את טלפיי המטונפות. ביום חמישי בבוקר רותם הדוב שואל אם אני צריכה פוש מכיוון ש. שלו, היבואן של בלהייבן ובישוף. השבתי בחיוב. תמיד רציתי לוביסטים לקידום האינטרסים האישיים שלי. אם לא מול ועד הבית בסוגיות הזוהמה בבניין, אז לפחות מול יבואני בירה.

כעבור שעות ספורות – טלפון מש.שלו, עם הוראות: סמילנסקי 26, נתניה. בלוז קפה. דברי עם ולדימיר. יש שם את חבית הבלהייבן בסט האחרונה בארץ, נכון לעכשיו. סעי היום כי היא כמעט גמורה. גם אני הייתי כמעט גמורה. נמלולים בכל הגוף, מחסור בשעות שינה, תחושה כללית מזופתת ותקלה מיותרת שחיסלה את האפשרות ליציאה מוקדמת מהעבודה. טלפון לחשאי שבא לאסוף אותי ממטלון סיטי לדאונטאון נתניה וקצת אחרי שש בערב הגענו לבלוז קפה, ששוכן בחלל שפעם שימש מכולת, בשכונת מגורים במרכז נתניה.

קירות אדומים, קישוטי כריסטמס, שלטי מתכת של בירה, מעט כיתוב באותיות קיריליות וכלום בעברית קידמו את פנינו. גם כ-6 ברזים היו שם, בעיקר של גרמניות וצ'כיות, עם הטראפיסטית והקסטיל היצוגיות וגם מקרר עם מבחר מכובד, אבל ולדימיר בושש להגיע. חיכינו לו תוך כדי צפיה בקלאסיקות של VH1.

המקום, כך ולדימיר סיפר לנו מאוחר יותר, אחרי שסיימנו את הפיינטים שלנו, נפתח לפני כשנתיים. יש בו שתי קומות – השניה מעין לאונג' עם ספות, ובשביל הצרכנים הסטגנטיים שמגיעים יש גם גולדסטאר, למרות העדפתו של בעל הבית לבירות גרמניות. החלל קטן ואינטימי בצורה טובה – מרגישים את האהבה לדבר, לאנשים ולבירה – ואת השכונתיות. כשהייתי שם חשבתי על כך שהמקומות הכי מגניבים שישבנו בהם בשנה האחרונה היו ב"פריפריה": KEG בבת ים, גמברינוס באשדוד, המוזה המהממת בערד (הבר הקבוע העתידי שלנו, אמן ואמן). הבלוז קפה נכנס לרשימה. המשותף לכל הנ"ל – תחושה שהפאבים האלה הם כאן כדי להשאר, חפים מטרנדים ומיח"צ, נסמכים על קהל קבוע ועל מוניטין.

כשולדימיר נכנס הוא שאל אם אנחנו בעניין של ליטר או של שני ליטר. החשאי נהג ואני חששתי שהנמלולים שלי יאלצו אותו לנהוג ללניאדו, אז לבושתנו הרבה הזמנו שני חצאים של בלהייבן בסט. הבירה נמזגה מתחתית החבית וזה אולי מסביר את החמצמצות שלא ממש זכרנו מהפעם היחידה ששתינו בלהייבן בסט, לפני שנה במסיבת ניקוי המקררים של בירדי. אנחנו שרויים במצב צבירה של The Journey Is The Destination (כנסו, כנסו, לינק מהמם!) – הגילוי, הנסיעה, הישיבה במקום והשתיה של בירה שחיפשתי כבר כמה חודשים טובים הפכה את הערב לשווה במיוחד.

תודה לרותם, לשלום ולולדימיר – שלא הסכים לקחת מאיתנו ולו שקל – על העזרה.

יש לי בירה הכי טובה

הזמן: ראש השנה
המקום: הפאב של ליבירה בעיר התחתית בחיפה
השותים: שנינו
הנשתים: ליבירה ביטר (עמ' 166), ליבירה פורטר (עמ' 167), ליבירה חיטה (עמ' 168), ליבירה דאבל פילס (עמ' 169)

אז סוף סוף שוב הגענו לשתות ליבירה בפאב של המבשלה, אחרי שבגיחות הקודמות שלנו לחיפה זה התפספס, בין אם בגלל היום ובין אם בגלל הקשר הביקור. לא כל כך היינו במצב רוח לבילויים ולכן לא הקפצנו את הפמליה שמצטרפת אלינו לשולחן בביקורים בעיר הכי לא ישראלית בישראל. אחרי המתנה בת 40 דקות לפתיחת דלתות הפאב, וסיבובים בעיר התחתית עם עצירות מול חלונות ראווה שהקפיאו את שנות השמונים, התיישבנו על הבר.

אני לא זוכרת מתי טעמתי את ליבירה בפעם הראשונה, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי את הביטר שלהם, בערב אחד בשטרן 1, שפלת רוח. הביטר הזאת, עם הטעם הגרעיני הבוטה שלה, עודדה אותי. מאז אני שומרת למבשלה חסד נעורים ועד שהתחלתי עם הבלוג הזמנתי את הביטר בכל הזדמנות. בפאב עצמו יצא לנו לבקר קצת אחרי הפתיחה, אבל בחצי שנה האחרונה זה התפספס, כאמור. טוב שצצה לנו הזדמנות, גם אם הנסיבות לנסיעה לצפון מצערות ועצובות. עצובות מדי.

בליבירה, נכון לעכשיו, יש 7 ברזים. שני ברזים אורחים (IPA של דאנסינג קאמל וסטאוט מעושן של סלארה), ארבעת הקבועות  של ליבירה וברז נוסף, עונתי/ נסיוני. פסחנו על סלארה ועל הדאנסינג והתחלנו בWeiss, בירת החיטה, ובדאבל פילס. לשתיהן יש קטע מעניין שקצת חורג מההגדרות והקטלוג.  החיטה זהובה ועכורה, עם טעם של גלידה מסטיק וטיפה חמצמצות, ריח של בננה, ואיזון, למרות הפאנקיות. היא לא חיטה חיטה בלגית אבל היא גם מתוקה מדי מכדי להיות גרמנית. הדאבל פילס מתקתקה, טעם של ביסקוויט קרמל ולתת מאוד מורגש. זאת בירה קלילה למרות ה-6% שהיא מכילה.

לסיבוב השני הזמנו את הפורטר ואת הביטר וייס, מהברז המתחלף. לפורטר יש צבע של קולה וריח של קליה שרופה. מרירות בפה, גוף קל, אפטרטייסט קצת לימוני. הביטר וייס אדמונית ועכורה, עם ראש קצף יפה. יש לה ריח טיפה חמצמץ , טעם של סוכריות חמאה והיא מחליקה בפה. בכל זאת, משהו בה מתפספס ולא התלהבנו ממנה. איזה כיף שאת הביטר שמרנו לסיבוב האחרון.

אז כן, הביטר, גולת הכותרת של הביקור. אם הייתי מרכיבה נבחרת כדורסל של בירה ישראלית, הביטר היתה נמנית על החמישיה הפותחת. צבע אדום יפה, ראש קצף, ריח של גרעיני עפולה  וטעם חמוץ-מריר וגרעיני. מגניב שגם אחרי כל הזמן שעבר, בו הבירה הפכה מחוויה מוחשית לזכרון, לא התאכזבתי.

סופ"ש ישראלי חלק ב': נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת, אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

רשומה שניה על הבירות הישראליות שנלגמו בחמשו"ש, או: עוד סיבה לצאת מהעיר

הזמן: שישי לפנות ערב, לפני בת המצווה של הבת של בת הדודה בגלבוע
המקום: מבשלת סלארה, קיבוץ גניגר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: סלארה דארק ביטר (עמ' 230), סלארה סמוקד סטאוט (עמ' 231) ולאגר חדש.

האירוע המשפחתי בחצר ביתה של בת הדוד של החשאי היווה סיבה טובה לחזור לגניגר ולמבשלת סלארה, לא לפני שבדקנו בעמוד הפייסבוק את שעות הפתיחה, כדי להמנע משחזור של הביקור הקודם שלנו במקום.

אז בימי שישי סלארה פתוחים גם בצהריים וגם בערב, עם הפסקה של שלוש שעות בין לבין. בצהרי שישי המעשנה פועלת ופולטת בשרים מעושנים. החלטנו להגיע לפני בת המצווה ולכן, צמחוניים שכמותנו, עצרנו בדרך ברמת ישי בנדב קינוחים והאבסנו את עצמנו במיני בריושים מלוחים אלוהיים, אבל רק אחרי העצירה ההכרחית במרכול הדרך והצטיידות בבקבוקים של הפרי האסור, שנעלם ממדפי ארצנו והעולם.

בכל מקרה, סלארה. היה פתוח, היה פיל של פאב קיבוצי, למרות שהמקום מוגדר כמרכז מבקרים. אף פעם לא ישבתי בפאב קיבוצי, אבל חוץ מהספה המעופשת שלא היתה בסלארה, אני חושבת שככה זה נראה ומרגיש. היו שלוש בירות של המבשלה – השתיים שבספר ועוד לאגר חדשה – וגם את החיטה של ליבירה שנשתה בעתיד בליבירה. הבירות הוגשו בכוסות מקוררות.

הקשבנו להמלצת הצוות, אריק סלרוב המבשל והלוגו ושגיא, שמתפעל את דף הפייסבוק ואת הפאב, ושמרנו את הסטאוט, גאוות המבשלה, לסוף.

התחלנו בלאגר, שמתאפיינת בגיזוז עדין ובירידה חלקה בגרון, בארומה פרחונית ובטעם לא מאוד מריר. את הכשות הרגשנו בעיקר בריח ופחות בטעם. הביטר היתה טעימה, עדינה וארומתית. החשאי מצא רמז ללתת מעושן.

בין לבין כרסמנו זיתים ובייגלה ונכנסנו לסיור במבשלה. תמיד מעניין לשמוע איך אנשים שעשו "הסבה מקצועית" מביאים לגלגול החדש/ המקביל שלהם את הכלים והידע מהחיים הקודמים/ המקבילים: יש את המהנדסים שמכינים בירות מדודות ומדוייקות; ישנם אנשי עסקים שחושבים גלובלית ושוכרים יחצ"נים ומעצבים ועובדים בצמוד למעבדות; וישנם הקיבוצניקים מסלארה, עם ניסיון במטבח ועם מערכות חימום, שקנו חלקי נירוסטה מסוחר מתכות מקומי, שיפצרו צינורות ושאריות שהתגלגלו בחצר המשק, והקימו מבשלה פעילה שמספקת חביות לפאבים ברחבי הארץ. זה מגניב. עקרונות הDIY מתבטאים גם בפאב, עם דלפקים שעשויים מגזעי אקליפטוס מהקיבוץ השכן.

את הבירות הראשונות לגמנו באפלולית הנעימה שבתוך הפאב, וכשקיבלנו את כוס הסטאוט יצאנו לחצר. היה חם, אבל חם נעים, עדיין לא ג'יפה של קיץ. חששתי מהסטאוט המעושנת: מחד, עשן. מתה על בירות מעושנות ואוכל מעושן – זה סוג של פיצוי צמחוני בטח. מאידך, סטאוט. לא ברירת המחדל שלי, בלשון המעטה. עם זאת, כשיצאנו מסלארה סיכמנו שהסטאוט היתה המוצלחת מהשלוש. היא קלה לשתיה, המרקם שלה לא כל-כך קרמי כמו סטאוטים אחרים, המרירות לא כבדה והעישון עדין. עדינות זה עניין יחסי. החשאי אמר שזאת בירה מאוזנת. אני כנראה ציפיתי לשלנקרלה.

היה טעים. בהחלט נרצה לחזור לשתות. יש הרבה בני דודים באזור העמקים אז סביר להניח שנעצור בסלארה שוב בדרך אל או מאחד מהם.

מהר, מהר, לפני שיגמר

הזמן: הערב אחרי חדר כושר
המקום: שטרן 1
השותים: צמד הפרעונים
הנשתים: King Goblin (עמ' 285), Goliath (עמ' 96)

אם הייתי קצת יותר כלבה הייתי משתלחת בבירות של מבשלת Wychwood ועושה מהן מינימום בירות אוקראיניות ממעדני מניה. אולי זה היה גורם לקוראים לא להתעניין ולפסוח על הבירות האלו במידה והם נתקלים בהן. מה היה יוצא לי מזה? היה נשאר לי יותר. השמועות, שבמהירות מפחידה מתחוורות כנכונות, גורסות שהפסיקו לייבא את וויצ'ווד לארץ. החשאי ואני נכנסנו לפאניקה קלה, שכן מלבד תוויות קסומות במיוחד, הבירות של וויצ'ווד אהובות עלינו מאוד. בשבוע שעבר קנינו את הScarecrow האחרונה בחנות הקבועה שלנו ומאז אנחנו במצב בירה של מכ"ם, שרק מנסה לאתר בקבוקים נוספים. לכן כשהגענו היום לשטרן (כרגיל, חצי שעה אחרי הHappy Hour) לא בחנו את הברזים ומיד שאלנו אם עדיין יש וויצ'וודים. נשארו הקינג גובלין והגוליית' שהוגשו על תחתיות של מותג אחר – כנראה שגם התחתיות של הובוגובלין אזלו. טוב שפעם לקחתי אחד.

הגוליית' נעימה וקלילה. טעם אופייני לז'אנר, כשותית ואחרי כמה דקות בכוס עולים באף ריחות של אפרסק.

הקינג גובלין כפרה עליו מיוצר רק בלילות של ירח מלא. אייל כהה, מריר ועשיר עם ריח מתוק שמזכיר לי סילאן ותווית שכיף לשקוע בה.

אני מקווה לייבוא סדיר מחודש של וויצ'ווד ועל הדרך גם של דליריום, אם אפשר. בינתיים – פתחו עיניים ודלו מהחנויות את הבקבוקים שנשארו.

פולר'ס ופולר'ס

הזמן: יום שני בערב, חתכנו מוקדם ממסיבת פורים של העבודה.

המקום: ברבן סטריט בהרצליה פיתוח (הנה הביקורת של עכברוש העיר)

השותים: החשאי ואני

הנשתים:

Fuller's ESB (עמ' 262)

Fuller's London Porter (עמ' 263)

בעולם מושלם לא הייתי פותחת את מסע השתיה בבר שמציע עשרות קוקטיילים, שביניהם קלאסיקות אהובות וקלות הכנה כפינה קולדה, מוחיטו, הוריקן ומנהטן. מצד שני, בעולם מושלם לא היה בר שגם יחזיק את רום לונדון, ההוא מהמדף התחתון בסופר שמעלה אבק מאחורי וודקה גולד, וגם ימכור אותו בתור רום הבית.

אז הזמנו את הפולרים, 20 ש"ח ל"חצי" (כלומר פיינט שקרי כלשהו) במסגרת הHappy Hour והמון מנות פאב שלא הצלחנו לגמור ובכל זאת סתמו לנו את העורקים: מקלות מוצרלה, מלפפונים חמוצים מטוגנים מהסוג שאכלנו בדיינר באוקלהומה לפני 4 שנים, תפודים מטוגנים ונאצ'וס.

אליבא דספר, האוכל מתאים לESB, אבל לפורטר היינו אמורים להתאים קינוח על בסיס שוקולד. לו היצע הקינוחים היה מודפס בתפריט ולא מהווה חלק מהרפרטואר של המלצרית, היינו מתחזרים פחות ומצמידים לפורטר את הקינוח המתאים – עוגיות אוריאו מטוגנות.