שלוש בעשר: קל בפתח תקווה

הזמן: לפני חצי יובל
המקום: אי-שם מעבר לאילון
השותים: הצדיקים שלי מרייטביר!!!1
הנשתים: Bohemian Original Czech

צרות שבגוף הובילו אותי לדאון-טאון פתח תקווה, 10 דקות נסיעה מעבודתי הקודמת ועשרים מיליון שנות אור מחיי היום יום שלי. לכאורה, מרכז העיר לא שונה ממרכזי ערים אחרות. אותו תמהיל של מכולות, באזארים, פיצוציות, תחנות מוניות וריח כבד של טיגון ישן. לפתח תקווה יש גם שוק עירוני, מדרכות רחבות וכיכר גדולה – נכסים שהנהגה עירונית נורמלית היתה מממשת ומתשמשת לאירועי תרבות, לפיתוח ולהפיכת המרחב לפחות אלים וליותר נעים. ג'נטריפיקציה, השם ירחם? לא, כי השקעה בגטאות המשכנתא וחנויות הרשת של אם המושבות ממש מועילה ומיטיבה עם כלל העיר. עד שפתח תקווה תהפוך לגבעתיים הבאה – זה יקרה כשפילים ורודים מעופפים לא יהיו חלק מהדליריום טרמנס של שיכורי העיר או מפרוייקט "אמנים מעטרים פסלי פיברגלס של חיה רנדומלית שיוצבו בפינות רנדומליות" שיהגו פרנסיה –  כנראה אכנס לדיכאון בכל פעם שאבוא בשעריה ואאלץ לכלות את יגוני באינג'ירה הכי טובה שאכלתי עד כה ובלאגר אתיופי דליל ולא מספק בבייאנטו (בר כוכבא 8, בפנים). זאת אכן היתה התוכנית וכשיצאתי מהמרפאה הפרטית (ותודוש למערכת הבריאות הישראלית שמנפיקה תורות למקרי חירום לאמצע הקיץ) שמתי פעמי לבייאנטו, אבל בדרך נתקלתי במכולת רוסית.

הו, המכולות הרוסיות. כמו קליפורניה למחפשי הזהב, כמו איביזה לבריטים לבנבנים, כמו צנצנת דבש שנשארה בחוץ לנמלים – מכולות רוסיות הן מגנט-על לבירגיקס. אוצר בלתי נדלה של פחיות ומותגי מדבקה עלומים, ייבוא ממדינות אקזוטיות כאוקראינה ולטביה ומחירים שפעם השתלמו ממש ועכשיו קצת פחות. סקירה קצרה של המדף גילתה את זה:

BohemianBohemian Original Czech, אומרת התווית הירקרקה. לא מכירה. קונה. יש איור פיראטי של דוב שאוחז בכוס, עיטורים של שעורה – קלאסי. בירה צ'כית חדשה, מה צריך יותר מזה בקיץ?

זאת היתה שאלה, שהתשובה עליה פשוטה: אחוזי אלכוהול נמוכים. חם בחוץ. עזבו אותי עכשיו מגוף ומניואנסים. תנו לי משהו קל, קצת מריר ומרווה, שאפשר לשתות הרבה ממנו בלי לרצות למות. והנה, הבוהמיין מספקת גם את זה: 2.8%. מה רע?

זאת גם שאלה, שהתשובה עליה סביב שולחן הבירגיקס היתה פה אחד – הבירה. במזיגה, היא לא נראית מזיקה. צלולה, זהובה ובהירה, אבל הכיף הגדול מגיע במפגש עם האף – שלי הריח שתן וקרטון – ומתעצם עם הלגימה. בפה שלי הורגש תירוש ונייר ומשהו מאוד גולמי אבל לא טוב. הגוף של הבירה, כמו שאפשר לנחש ממקרא אחוזי האלכוהול, קל מאוד והסיומת מתקתקה וגם קצת דוחה. היא קלה לשתיה, ולא ממש מורגשת. אפשר פשוט לגמוע אותה ולהמשיך הלאה. כבר עדיף לשתות מים או סודה.

המחיר? 7 ש"ח או 3 ב-18. מזל שקניתי אחת.

לא פשוט להכין בירה טובה ללא אלכוהול. בדרך כלל יוצא משהו נטול גוף לחלוטין וגם נטול טעם. לדובים הצליח יותר מלאחרים עם הבייבי אייל שיצאה בשנה שעברה, אבל בעיני זאת הבירה החלשה ביותר שלהם ובואו ננסה להתעלם ממשחק המילים המטומטם שיצא כאן.

אה, ולמרות שמה, הבוהמיין אוריגינל צ'ק היא בכלל לא בירה צ'כית. זאת בירה פולנית ממבשלה שמכינה בירות מדבקה כאלו ואחרות. לא חשתי מרומה יותר מהפעם בה נתקלתי בבירה טראפיסטית שמגיעה הישר ממועצה אזורית מטה יהודה.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

או: באתי, ראיתי, נכשלתי.

או: הימים הנוראים.

מה שתרצו.

בין עקומת תמורה לעלויות שוליות של מונופול המשכתי במסע לקראת סיום הספר. שישי-שבת-ראשון-שני, בירה בכל יום.

שישי:

Leffe Radieuse(עמ' 182). בירה לא רעה בכלל גם אם לא הבירה הכי מרשימה ששתיתי מימי. מעבר לזה אני לא זוכרת. שתיתי בקוויקי בצהריים, בין שיעור חזרה מוקלט אחד למשנהו.

שבת:

White Shield – זה IPA, זה בריטי וזה לא בספר. ייבוא חדש וטרי שכבר נמצא על מדפי שר המשקאות. זאת היתה בחירה טובה לליווי מנת הקרב שסיפקה לי אנרגיה בעת הוכחת טענות מופרכות: ריח של קרם עוגיות, טעם שעושה נעים בפה, מריר אבל קצת מתקתק וקצת אגוזי. אגדה.

ראשון:

Beck's ללא אלכוהול (עמ' 80). לקחתי כדור כדי להשאר ערה, ערנית ומרוכזת. לא בריא לערבב שמחה וששון, גם כשהששון בד"כ מכיל אחוז נמוך של אלכוהול. בספר כתוב שהיא בירת הייבוא הלא-אלכוהולית הנמכרת ביותר בארה"ב. היא מימית נורא, יורדת בגרון במהירות ולא מלהיבה. נכון לעכשיו הארדינגר היא האופציה הלא-אלכוהולית שהייתי מגישה לו הייתי בעלת חמארה בחמה. שתיתי, חזרתי ללמוד, בערך בחצות לקחתי את החשאי לסיבוב חילוץ עצמות. הייתי סמרטוט ולבשתי סחבות של בית. הוא רצה בירה. באוטו בסוף דיזנגוף לא הכניסו אותנו בתואנה (הגיונית ב1:30 אחר חצות) שסוגרים. יש לי הרגשה שלא עברנו סלקציה.

חזרנו הביתה, המשכתי עוד קצת ללמוד, נכנסתי למיטה אחרי 4, לא הצלחתי להרדם. קראתי, נרדמתי בסביבות 5. ב8:30 התעוררתי מצלצול טלפון. אין ברירה. לקחתי כדור נוסף כדי לשרוד את יום שני.

שני:

McChouffe (עמ' 194) מהחבית בפורטר אנד סאנס. הגאון הכללי אסף אותנו, כשעתיים אחרי תום הפארסה שמכונה גם המבחן במיקרו. היו לי חורים שחורים בפנים במקום עיניים ותחושת הקלה במקום תל אבנים בבטן. זאת אשליה, כמובן, כי מועד ב' קרב בצעדי ענק. אבל לא עכשיו. די, אני חייבת לנוח אחרי הקיץ המעיק שעברתי. עוד בבית ידעתי שאזמין מקשוף, כי מה כבר נשאר לי לשתות בפורטר בשנה הזאת? היה מתאים יותר לשתות את הפאולנר אוקטוברפסט שמוזגים שם, אבל אני במשימה אז השארתי אותה לחשאי, שקיבל לאגר שקפקף ובהיר ושונה משמעותית מהפאולנר אוקטוברפסט פגת התוקף ששתינו במאי. האמת – מהזאת ששתינו במאי נהנינו יותר. והשוף שלי? שוף. כבדה, חזקה ומתובלת, עם סיומת ארוכה. אני אוהבת את הבירה הזאת בדרך כלל אבל אתמול היא בעיקר הרדימה אותי.

היום אני חוזרת לשגרה. יהיה בסדר.

כשטיפה מרה אחת יכולה להעיף

הזמן: רביעי בערב, אחרי שסיימתי לכתוב את הרשומה הקודמת
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Erdinger Alkoholfrei (עמ' 46)

עד שהסלט היה מוכן כבר היה מאוחר ועוד לא התחלתי לפתור את התרגילים במיקרוכלכלה (תחזיקו לי אצבעות ואולי בעוד שבועיים וחצי נוכל לעבור פאזה לרשומות שלא כוללות שיעורי בית במיקרו; אני רק צריכה לעבור את הבחינה). לא רציתי לשתות אלכוהול. למרות שבירה לא משפיעה עלי כל כך ועל אחת כמה וכמה כשהחשאי ואני חולקים בקבוק, המחסור המצטבר בשעות שינה והידיעה שלמחרת (קרי הערב) לא אשתה בירה אלא אחזור להתפלש בהכנת קוקטיילים הן הסיבות לשליפת בירה לא אלכוהולית נוספת ממדף הבירות במקרר. אני ראויה לאתנחתא.

קניתי את הארדינגר ללא אלכוהול בשבוע שעבר בבית המשקאות של נפתלי בכיכר מילאנו והמוכר שיבח אותי על הבחירה. החשאי לא התלהב אבל אני דווקא נהניתי. ראש הקצף ספוגי ומכובד ופה קליל. לא יודעת אם הייתי מחליפה את  בירה נשר השחורה במשקה הלתת הזה, אבל זאת בהחלט אופציה ראויה למי שאוהב בירה ומסיבה זו או אחרת לא יכול לשתות אלכוהול.

ספיישל רמדאן – בירה ללא אלכוהול

הזמן: רביעי בערב, בזמן סעודת איפתאר
המקום: פינת האוכל מאיקאה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Krombacher Non Alcoholic (עמ' 294)

טוב, זה ספיישל רמדאן בערך כמו שהמורטי ששתיתי מחוץ לפונדק מזרע היה ספיישל פסח, אבל המוח שלי מטוגן משווקים תחרותיים ושאר מריעין בישין שאין לי אלא את עצמי להאשים במפגש עמם, אז זאת הכותרת הכי טובה שיכולתי להנפיץ לטעימה ההשוואתית בין קרומבאכר חיטה (שכבר שתיתי כאן) לבין קרומבאכר חיטה ללא אלכוהול שמצאנו לפני שבועיים בטיב טעם.

מזגנו לשתי כוסות ולגמנו לסירוגין משני הוריאנטים שבסך הכל די דומים. הצבע אותו צבע עכור ויפה. הבירה הלא אלכוהולית עם ריח פחות דומיננטי, שהלך ונפתח במהלך הטעימה. בטעם יש משהו טיפהל'ה מלאכותי, כאילו שהמתיקות הודבקה לבירה. בנוסף, היא גם יותר מרירה, הקרומבאכר שטובה למוסלמים, למורמונים, לסטרייט אדג'ים שאוהבים את הטעם ולחובבי בירת חיטה שנוהגים באחריות, למרות שבעלי ברים רבים נוטים להסתכל עליהם כסרח עודף שמבזבז מקום ולא שועה למיקרו-צ'ייסרים של בושמילס+גולדסטאר במבצע.  אבל יש בננה, יש ציפורן, יש ראש קצף יפה והניואנסים באמת מינוריים. אני די בטוחה שבטעימה עיוורת לא הייתי מרגישה בהבדל.

 

חוויות מהמצור על הבלטיקה

הזמן: אתמול בערב 3 ימים אחרי יום הנצחון על גרמניה הנאצית במלחמה הפטריוטית הגדולה
המקום: לא רחוק מכיכר המדינה רחוק מדי מהכיכר האדומה
השותים: דני האדום הלטבי הרוסי, הילדה השוודית המתה קומיסר הבירה, החשאי הריאקציונר ואני לקוחת הזהב של הגום
הנשתים: בלטיקה 0, בלטיקה 3, בלטיקה 4, בלטיקה 5, בלטיקה 6, בלטיקה 7, בלטיקה 8, בלטיקה 9, בלטיקה קולר (עמ' 67-75)

בשמחה גדולה אני יכולה לבשר שצלחנו את אחד הפרוייקטים המאתגרים במסגרת שתיית חוברת מותגי הבירה: טעימת אורך של כל הבלטיקות שמופיעות בספר. זה היה קשה. הריאקציונר ואני לא היינו מסוגלים לצלוח את תשעת הבקבוקים בלי הקומראדים שגויסו לעניין, הרוסי שנידב את כבד הפלדה שלו והקומיסר, שדאג לבריאות הקולקטיבית ופקד עלינו להכין מרקקה.

התחלנו ב-0, שמכילה חצי אחוז אלכוהול, המשכנו לקולר ומשם עברנו לפי הסדר על המספרים הטבעיים. אני רוצה לחזור לשגרה ולסקור בירות  קונטר-רבולוציוניות, כלומר טעימות, אז בלי יותר מדי חפירות – לעסק:

לבלטיקה 0 יש צבע בהיר, כמו של פיפי של חבר יצרני שנמנע משתיה, או שמעדיף את הבירה שלו עם חצי אחוז אלכוהול. טעמה כשל גזוז, לרוסי היא הזכירה תפוח ואני מצאתי אותה דלילה ונטולת טעם.

על הבלטיקה קולר נכתב בחוברת שהיא "נוצרה במטרה לפנות לקהל צעיר בעל ראש פתוח", כזה שתמיד חיבב את ריח חומרי הניקוי הגנריים שמתשמשים בהם בבנייני משרדים ושטעם של תירוש מקולקל עושה לו את זה. הפוליט ביורו החליט פה אחד שמדובר בגועל נפש מזוקק ושמבחינתו אפשר לשלוח את הברומייסטר לגולאג מאתמול.

הריח של הבלטיקה 3 כבר התחיל להזכיר לנו בירה, כזאת שמשולבת עם חומרי ניקוי איכותיים. הבירה נהנית מאפקט הז'אוול גם בטעם וגם בריח.

את הבלטיקה 4  הסכמנו להכניס להקצבת הבירה היומית בקולחוז. הצבע שלה חום, פשוט חום. הקומיסר זיהה קרמל ולריאקציונר הטעם והריח הזכירו נסיון לא מוצלח להכין דופלבוק.  לי הריח הזכיר גולדסטאר מקולקל אבל הטעם הפתיע: סביר מינוס, מתקרב למשהו שהייתי רוצה לשתות. מרגישים קצת לתת.

לבלטיקה 5  צבע צהוב בהיר, הטעם והריח נסבלים. היא קצת יותר מגוזזת ואפשר לשתות אותה אם חייבים.

בלטיקה 6 היא בירת פורטר שמייקל ג'קסון של הבירות אהב מאוד. יש לה ריח של בירה שחורה (לפוגרומצ'יקים מקישינב: חשבו על קבאס, רק טעים) וטעמים קלויים של קפה. היא בסדר, אני מעדיפה פורטרים אחרים באופן אישי אבל היא לא בשבילכם, קוראים יקרים: הרוסי דיווח שעל התוית רשום מידע בערבית ובאסטונית.

בלטיקה 7 מתקרבת לזירה המוכרת: אני, שבשעת התה מתפננת על קוויאר בלוגה ושמפניה בטרקלינים ששמורים לאליטה של המפלגה, נזכרתי בבירה מכבי, נותנת החסות לקבוצה הארורה מהלבנט. לריאקציונר היא הזכירה את באדווייזר, הבירה הנמכרת ביותר בעולם (מישהו מהווטראנים זוכר את הג'ינגל הזה?). החיקוי הקפיטליסטי של המשקה הצ'כי, כמובן. בקיצור: לאגר בהיר מסחרי גנרי.

בלטיקה 8 היא בירת חיטה. הפוליט ביורו אוהב בירות חיטה, אבל זאת של בלטיקה היתה, לפחות עבור נציגת הנשים בפאנל, בהירה ושקופה מדי לעומת אויבותיה הגרמניות ובמקום ריח בננה היא חשה בריח של Creme de Banana של כרמל מזרחי, ההוא שנמכר תמורת תלוש ורבע בחינאווי. היא לא נעמה ללשונה העדינה של החברה, שלא הרגישה בכלל בסיומת.

ולסיום הגענו לבלטיקה 9, הצאר בומבה של המבשלה, הבירה שכולם הזהירו מפניה. ובאמת, קשה לעמוד בפני מתקפה של אחוז אלכוהול גבוה וטעם מג'וייף. בשעה שהרוסי ואני רצינו למות הראקציונר והקומיסר ניהלו בינם לבין עצמם ועידת יאלטה קטנה משלהם, בה נידון מה פחות גרוע: בירה עם טעמי לוואי בולטים להחריד שהיא חלשה ולכן מאפשרת לך להרגיש ביתר קלות את טעמי הלוואי (ע"ע בלטיקה קולר), או בירה מחרידה עם אחוז אלכוהול גבוה, שלא מאפשר לך לשתות יותר מדי מהבירה (ע"ע 9).

בסוף הערב שפכנו הרבה נוזלים לכיור שהריח מהטבלה המחזורית.

עדות אילמת

אני זקוקה לסיוע מבירות המערב. לאיזו פרסטרויקה קטנה. דחוף.