דון חריטון

Negev

הזמן: חמישי לפני שבועיים כמעט, כמה שעות לפני שעלינו על מטוס
המקום: הרחבה שליד הביר מרקט, נמל יפו
השותים: החשאי, אני, חברים, מכרים וזרים
הנשתה: חריטון

אחרי שבוע אינטנסיבי בעבודה ובבירה (טעימה, השקה של ויינשטפן מבקבוק) כל שרצינו היה לארוז מזוודות ולתפוס תנומה ארוכה ככל האפשר לפני כיבוש הכבישים המשובשים של דרום מזרח אירופה, אבל יש דברים שחננות בירה לא מוותרים עליהם. טעימה של הבירה החדשה של מבשלת הנגב היא דבר שכזה. המבשלה, אחת היציבות והמוכרות בסצינת הקראפט הישראלית, שיווקה מאז היווסדה בשנת 2009 את שלושת הבירות שהגה ובישל יוחאי קודלר, המייסד והברומאסטר: פורטר אלון, אמבר אייל ובירת הפסיפלורה. לאט וביסודיות, בלי משחקים, מהדורות מוגבלות ובירות עונתיות שאהובות כל כך על בירגיקס אבל לא ממש מדברות, עדיין, לקהל הרחב, פילסה לה מבשלת הנגב נתח שוק באמצעות השלישיה הנ"ל. בינתיים יוחאי עזב את המבשלה ואת הנגב ונורמן פרמיום, שמביאה לנו את פולר'ס, ברוקלין, דובל ושאר תרכובות מים-כשות-שמרים-לתת משובחות, נכנסה לתמונה ורכשה את מבשלת הנגב, שממוקמת בקרית גת.

כשקיבלנו את ההזמנה לאירוע ההשקה לבירה, שכללה הופעה של להקה מעצבנת כלשהי* וחבית בודדת של הנוזל המדובר, ידענו שנגיע, למרות הפגיעה הפוטנציאלית בשעות השינה והסיכון באריזה קלוקלת של המזוודה. זה המקום ברשומה שאם היינו מתעסקים בטפל היינו כותבים משהו על כמה שזה מרגש שמבשלת הנגב יוצאת עם בירה רביעית, או אולי על כך שהוצאו לשוק רק איזה 1000 בקבוקים של הבירה הזאת, אבל אנחנו מתעסקים בעיקר, והעיקר, עבורנו, הוא שם הבירה: חריטון. בירה על שם הנמר-הסלב ממדבר יהודה אשר העניק לחתולנו המופרע את אחד מ-99 כינויי החיבה-איבה שלו? היתכן שאנשי השיווק של המבשלה שתלו אמצעי ריגול בתוך הוואזה בסלון ביתנו והאזינו לשיחות החולין של החשאי ושלי?

הנמר אשפתון

הנמר אשפתון

אז זהו, שלא. יום לפני האירוע הגיע למייל קומוניקט שמספר על הנזיר בן המאה הרביעית שהתבודד לו במדבר יהודה, שמן הסתם הנמר חריטון המקורי נקרא על שמו. אנחנו דמיינו סידרה של בירות שקרויות על שם נמרות ונמרי ארצנו ז"ל: שלומציון, בבתא ואריוך, לדוגמא. במקום מפגש הנמרים, בישלו בנגב בירה בסגנון מנזרים, האהוב על שותי ארצנו ועל חברת האם, שמשווקת את שימאיי, סט. ברנרדוס ומרדסוס. בכל זאת לא נתנו לעובדות ולהודעה לתקשורת לבלבל אותנו, וכמה שעות לפני שהגיע המיניבוס שאסף אותנו לטיול המשפחתי החשאי ברומניה, לקחנו אוטובוס לנמל יפו כדי לעמוד בתור וללגום מהבירה החדשה.

המקום המה חובבי בירה, מבשלים ביתיים ומקצועיים, עמיתים לבלוגוספירה שכמונו הסתקרנו לטעום את הבירה החדשה וגם אנשי נורמן פרימיום שפתחו שולחן בחוץ. עמדנו בתור, שילשלנו את מעותינו (שזאת מילה נרדפת לכרטיס הביזנס) וקיבלנו 400 ומשהו מ"ל של הבירה החדשה של מבשלת הנגב.

xariton

לא צילמתי את הבירה עצמה כי לא הייתי מרוכזת, אז תאלצו להאמין או לקנות בעצמכם ולהיווכח שמדובר בבירה חומה כהה ואטומה, עם ראש בצבע חום בהיר. יש לה ניחוחות של קלייה, אדמה, שמרים ומעט אלכוהול וטעמים אלכוהוליים ומתקתקים עם מעט חמיצות וקפה. הגוף שלה בינוני-כבד, הגיזוז עדין והסיומת אלכוהולית, טיפה חמצמצה וקלויה. לחבר שמבין ואוהב בירות בלגיות היא הזכירה שימאיי רד. אותנו היא לא הפילה. היא לא מאוזנת מספיק והרגישה טרייה מדי. אולי אחרי תקופת התיישנות נוספת היא תשתפר. כנראה נקנה איזה בקבוק או שניים ונדחוף אותם לאזור ההוא במקרר, ליד הבקבוק שנשאר לנו מטעימת סמיקלאוס, הג'ק ווינטר אייל של שפירא משנה שעברה, שאיכזבה בטעימה ראשונה אבל הלכה והשתבחה בחודשים הבאים והווסטוולטרן 12. אם מבשלת הנגב תציג בפסטיבל הבירה שייערך ביום שישי הקרוב בזמן אמיתי (דפייסבוק לאירוע כאן), נצלו את ההזדמנות לשתות אותה שם.

*וכאן המקום להביע סלידה ממוזיקה חיה באירועים שהמוזיקה איננה במוקד העניינים. זה בדרך כלל סתם מפריע ולא תורם לאוירה. רבאק, חברו נגן עם מיקס של מוזיקת לאונג' בווליום נמוך ותנו לנו לעשות מינגלינג בלי לקרוע את מיתרי הקול ואת עור התוף. לחילופין, תביאו את מחלקת חניקות שוטרים.

שנה אחת, 200 רשומות

 

הקדמה א':

כששלום שלו, היבואן של בירות בלהייבן ובישוף שמע שהיעדרה של בישוף קלרביר מחביות וממדפי ארצנו מדיר שינה מעיני, הוא התקשר ואמר לי לא לדאוג, שבקבוק של הקלרביר עושה את דרכו מהמבשלה אלי. זה היה בתחילת ינואר. הבקבוק החליט לקחת את הscenic route, וכעבור כמעט חודשיים עגן אצל שלום למנוחה קצרה ובמהרה הועמס על רכב ממותג של בישוף והגיע אלי למשרד בצהרי היום.

הקדמה ב':

את שחר הרץ מBeer and Beyond פגשנו לפני שנה בדיוק, בפסטיבל הבירה הכפרית הראשון של מטה יהודה. היה לו דוכן ליד הדוכן של ידידינו ארם דקל מאביר האלה, שהכיר בינינו. הוא מכר שם את הספר שלו, אנחנו קנינו עותק וכמה ימים לאחר מכן, אחרי שחתכנו מוקדם ממסיבת הפורים של העבודה ושתינו Fuller's, פתחנו את הבלוג הזה. בשנה הזאת שחר הפך לספק, ל-beer buddy ולחבר. איזה חבר? כזה שחוזר מבלגיה עם בקבוק של לף רוסה. כן, כזה שמוותר על מקום במזוודה שהיה יכול ללכת על למביק חמוץ וקיצוני או על IPA מר כחזרת, לטובת בקבוק של לף, ככה, וולונטרית.

הזמן: מוצאי שבת, פוסט-פורים
המקום: קרוב לפארק הירקון
השותים: החשאי, איש הבירה, הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:Bischoff Kellerbier (עמ' 61) Leffe Rossa (עמ' 183)

החלטנו לפתוח את הרוסה והקלרביר ביחד. הזמנו לטעימה את שחר והלף רוסה, את הילדה השוודית המתה שהיתה איתנו באחד מרגעי השפל הגדולים של הבלוג ואת הילד השוודי החי, שיחד עם הילדה, נכח ברגע שיא של הבלוג וברגע השפל הגדול של הכותבת. כולנו שלפנו בקבוקים נוספים שעל חלקם ידווח בBeer Gatherer, הבלוג שלנו באנגלית, אפיתי עוגיות ופכסמים טבעוניים למהדרין ובלי ג'ימבורי ומתקנים מתנפחים חגגנו שנה לבלוג.

הקלרביר, לאגר לא מסונן, היה הסיפתח. הנוזל שבבקבוק היה שקוף עם משקעים. הילדה השוודית, שכמה שהיא מתה ככה היא רבת תושייה, ניערה קלות את הבקבוק כדי להחזיר אותו למצב הצבירה הרצוי. זו בירה עכורה, בהירה וחיוורת, שנמזגה עם ראש קצף קטן. הריח לחמי מאוד, הלתת מורגש, וניכרת גם מעט חמיצות. הבירה עצמה קלילה, מרירה ומרעננת, עם סיומת דגנית, כמו שאני אוהבת.

בדרך ללף טעמנו כמה בירות צ'כיות שגם לא ניתן להשיג בארץ וגם אי אפשר להוציא לכם, הקוראים, את העיניים בשתייתן, אז נפסח עליהן כאן. טעמנו גם בירה חדשה של לף, Leffe Ruby, בירת פירות אדמדמה עם ראש קצף ורדרד וריח של מי ורדים ואבטיח, שיש לה טעם של תה היביסקוס. מקווה שעיניכם לא יצאו מחוריהן, לא בתדהמה ולא מקנאה, כי היא היתה סתמית לחלוטין. נראה לי שזאת עוד אחת מהבירות האלו שמנסות לכוון לקהל "נשי", מה שזה לא אומר.

את הלף רוסה שתינו אולי חודש לפני שהתחלנו לכתוב את הבלוג, בבר הקרוב למקום מגורינו, הלא הוא הבריו 66 הזכור לטובה. בינתיים מב"י החליפו את הברזים המתחלפים וכמו אי-אלו בירות אחרות בספר, גם זאת נעלמה. הרוסה, שבינתיים מותגה מחדש ע"י לף ומשווקת תחת השם Lentebier / Bière de Printemps, אולי כחיזוק הזהות המנזרית של המותג? זו בירה כהה וצלולה, עם ניחוחות מתוקים וביסקוויטיים ומרירות שממנה מציצה מפעם לפעם חריפות. יש לה גוף בינוני, סיומת מרירה וארוכה וסה"כ היא לא רעה. לא מפילה, לא משהו ששווה לבזבז עליו גרב ומקום במזוודה כדי ליהנות מהשתיה, אבל בסדר.

מי נוסע לאוסטריה וסוגר לנו את הפינה של קייזר?

בירות של חורף

 

הזמן: שישי שמשי בצהריים, בעת הפסקת מתודית מהלימודים לקראת המבחנים
המקום: על הבר בנינקאסי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Isid’or, McChouffe

בשניה שהרגשתי שתאי המוח שלי מתחילים להתפלג בינומית, יצאנו החשאי ואני לארוחת צהריים מהירה בסינג לונג. במקום לברר אם מנת הבננה המטוגנת מתפריט הקינוחים במקום היא טבעונית, החלטנו לקנות שוקולד מריר כמו נשמתה של מי שנפלה על המתרגל הכי מזעזע בתולדות האוניברסיטה הפתוחה שילווה אותה בטרה אינקוגניטה הידועה גם כמקרוכלכלה וללכת לשתות בירה בנינקאסי.

אחרי ששילמנו את החשבון המחשבה על חיפוש שוקולד נורמלי באזור הזה של תל אביב שמבשלת אחוזת בית חייבת לקרוא בירה על שמו, כבר לא קסמה לנו יותר אז ויתרנו על מוצקי הקקאו ונסענו לנינקאסי, שם באותה עת התקיים אירוע של החלפת ספרים. הכיוון הקהילתי של הנינקאסי מוצא חן בעיני מאוד: אירועים כמו ערבי הקוקטיילים של המפ"ל ועליית הגג, פסטיבלים של מבשלים ביתיים, כמו זה שהתקיים שם בשבוע שעבר בנושא בירות חורף וערבי ריקודים לטיניים הופכים את הנינקאסי למקום שמגיעים אליו כי נעים, ביתי ומעניין שם ולא כדי לדפוק ראש. ובנוסף לכל אלה יש שם אוכל מעולה, ידידותי לצמחונים ומסביר פנים לטבעונים, וכמובן בירה.

התיישבנו על הבר ולמרות השמש והפעם הראשונה זה שבועות רבים שיצאתי מהבית בלי מעיל, הזמנו בירות חורפיות. החשאי לקח מקשוף, שעליה כבר כתבנו במסגרת משימת ספר המותגים ואני ניצלתי את ההזדמנות להתעמק באיזידור, בירה של המבשלה הטראפיסטית ההולנדית לה טראפ שנחתה כאן בדצמבר, ושקרויה על שמו של הברומאסטר הראשון של המבשלה.  זאת בירה אידיאלית לחורף. עם 7.5% אלכוהול היא פחות כבדה מהקוואדרופל הפופולארית של המבשלה. צבעה נחושת אדמדמה, ויש לה ריחות פירותיים שהזכירו לי תפוח עץ וקינמון – טארט טאטן אולי? זאת בירה מרירה ועשירה בטעמים, עם סיומת מרירה וארוכה וגוף מלא, מהסוג שלא ממש מומלץ לשתות אם אתם מתכננים להעביר את השעות שלאחר השתיה עם עקומת הצריכה הפרטית.

המקשוף של החשאי היתה אף היא עשירה, כהה ומתובלת, כאן הורגשו גם ציפורן ופלפל, בנוסף לקינמון, ולמרירות התווספו רמיזות מתוקות שנחשפו במהלך השתיה. היא פחות מגוזזת מהאיזידור וככזאת חורפית יותר בעיני,

מי משתיהן יפה יותר? וואלה, שתיהן, שתיהן יפות יותר ובצהרי חורף שמשי, את שתיהן, שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו.

שימאיי שישי שמח

הזמן: שישי בצהריים אחרי הלימודים

המקום: בניין מגורים בצפון מזרח העיר

השותים: הדוקטור, העלמה, החשאי, אני ורינת

הנשתה: Chimay Blue (עמ' 302)

תכננתי כבר הרבה זמן להטעים את הדוקטור ואת עלמה מבלוג היצירה המצוין והותיק נייר ועוד. בקבוק גדול של שימאיי כחול, קבלתו של הדוקטור לתת התמחות בברוז' אשר בבלגיה ורצון לשחק עם רינת ולשתפה בבלוג הוביל אותנו להתארח אחר הצהריים אצל השותים המתארחים ושלושת ילדיהם, שתמיד כיף לפגוש.

את השימאיי הכחולה שמרתי לסוף השנה, גם כי זאת אחת הבירות האהובות עלי בכל הזמנים וגם כי משהו צריך לפצות על כל הטנפת שהשפרצנו על הכבד שלנו בחודש האחרון. למרות שעד שהתחילה שנת הבירה שלנו שתיתי אותה יחסית הרבה, הייתי סקרנית לגביה. מספר פעמים במהלך השנה תהינו, החשאי ואני, אם אחרי מאות הבירות ששתינו ב2011: מהספר, בבלגיה, בגרמניה, מהזמנות מחו"ל ובירות ביתיות, עדיין נישא את שימאיי הכחולה על ראש שמחתנו.

החשאי סיפר לדוקטור על בלגיה והעלמה ואני הלבשנו את רינת, שהביעה עניין בבקבוק השימאיי:

מזגנו את הבירה לארבע כוסות ולא הופתעתי. הטעם המוכר והאהוב חזר אלי: נוזל כהה ואטום עם ראש קצף גדול ושזוף שהדיף ניחוחות פירותיים כבדים ואגוזים. המתיקות דומיננטית, אם כי יש בטראפיסטית המדהימה הזאת גם מרירות והסיומת ארוכה ומענגת.

האם זאת עדיין הבירה האהובה עלי? שאלה טובה. בשנה האחרונה הטעם שלי נדד לכיוון לאגרים גרמניים טריים מאוד וIPA אמריקאי ואשכוליתי. עם זאת, אני מכירה את עצמי: ההעדפות שלי בבירה משתנות חדשות לבקרים. אז בתשובה לשאלה, אני חושבת שכן, השימאיי עדיין בראש הרשימה, ואם לא ממש בראש אז לפחות בחמישיה הפותחת, למרות שבשנה הבאה (זה מחר), כשנוכל להוריד הילוך, אני לא צופה שהיא תהיה תושבת קבע במקרר. עם זאת, מקומה של השימאיי בלו כבירה לשתיה באירועים מיוחדים או במפגשים שמור.

צילמה יעל ענבר

רינת התבאסה שלא כיבדנו אותה וישבה לה בצד בשקט וקראה את חוברת המותגים. נראה שהיא כבר מתכננת לבקר את הדוקטור בברוז'.

זינוק בעליה

הזמן: אתמול אחרי הפילאטיס
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Chimay Red (עמ' 300)

מתחתית החבית בה התפלשנו שלשום אפשר רק לעלות, אבל החשאי ואני החלטנו שמגיע לנו ערב איגרא רמה, אז שתינו שימאיי אדום. לא שעומדות בפנינו הרבה אפשרויות בשלב הזה, כן?

בירה אדמדמה-נחושתית ועכורה, עם ראש קצף קטן ובצבע קרמי. יש לה ריח של שזיפים וביסקוויט ומרירות נעימה. גופה מלא, גיזוזה קליל, סיומתה ארוכה ומענגת. כל הבירה הזאת אומרת איזון.

היא תלך מעולה עם גבינה של שימאיי, שזה הדבר הלא-טבעוני האחרון שאכלתי לפני שחזרתי לטבעונות. אתמול בערב היא ליוותה צפיה בפרק הראשון של העונה הרביעית בThe Wire ובינשופים בערוץ 8 עם טל פרידמן. אחי התארח בספיישל פרנק זאפה והביא בסול כמו גיטריסט אמיתי מגוש דן.

שים בירה במקרר, יש הערב אורחים

הזמן: ערב שבת, שמונה ימים לכריסטמס
המקום: חדר האורחים
השותים: איש הבירה, החשאי ואני
הנשתה: St. Bernardus Christmas Ale (עמ' 222) ומלאאאא בירות מגניבות מחו"ל

כבר הרבה זמן החשאי ואני לא נפגשנו עם איש הבירה, אז הזמנו אותו לערב זעיר-בורגני של קפה ועוגה, גירסת הבירגיקס: סן ברנרדוס כריסטמס אייל ושטולן כשר לטבעונים שקניתי בביאטריס.  לא הזמנו אורח נוסף שיוכל לאייש את שולחן הברידג' ואיש הבירה לא אוהב אותנו עד כדי כך שהוא יסכים לשבת ערב שלם על בקבוק אחד של אייל בלגי. לשמחת כל הצדדים הוא תיעל את העניין לטעימות: כמה בירות שקיבלנו מאמריקה (הפרחים לאחי הקטן והמצוין ולחברתי היפה והאמיצה יעל), כמה בירות שהוא הביא מנסיעותיו האחרונות, מים ולחם לניקוי ותחזוק המערכת והערב שודרג להפליא. התבוננו וריירו:

224

שישי בערב בתל אביב עם היפות שלי: Hemp Brau, Quickie, Ithaca Apricot Wheat, River Horse Double Wit, Southern Tier Oak Aged Unearthly IPA, Brewdog Paradox - Isle of Arran, St. Bernardus Christmas Ale

 לעניינינו:

בשבוע שעבר טעמתי את הכריסטמס אייל מהברז של פורטר אנד סאנס. אני אוהבת בירות כריסטמס וגם מזאת נהניתי (אם כי יש לקחת בחשבון שלפורטר הגענו אחרי השעה השמחה אצל הגמל המרקד). נהניתי מספיק כדי להמליץ עליה לאבא שלי, שאוהב בירות בלגיות. אתמול פתחנו בקבוק שהחשאי קנה לפני כשבועיים בשר המשקאות, בקבוק שיתכן ושכב על המדפים עוד מהערב ההוא שהכוכב האיר את שמי בית לחם. הבקבוקים לא מתוארכים ולכן אין אינדיקציה לגבי הגיל של הבירה. הצבע של הנוזל השקט והכמעט לא מגוזז היה חום כהה שנושק לסגול וריחו היה מעט ייני, מעט חמוץ ומעט ענבי. הבירה כבדה, מתקתקה וגם חמוצה והסיומת שלה ארוכה ואלכוהולית.  היא הלכה מעולה עם השטולן (שהיה מושלם אם היה בו מרציפן), אבל אחרי כמה וכמה בירות ממש טובות החשאי ואני חשנו סוג של אנטי קליימקס. איש הבירה לא ציפה לגדולות ונצורות מלכתחילה והעוגה הגרמנית קנתה אותו יותר מהבירה הבלגית. הוא סוג של הרוויח.

לא אפרט כאן על הבירות האחרות. אם זה ממש מעניין מישהו, מתישהו אעלה דירוג לרייטביר. מי שזה מעניין אותו יידע למצוא אותי שם.

חזרתי מחופשה

הזמן: שישי בערב
המקום: כאן בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: La Trappe Dubbel (עמ' 159)

אתמול בערב פירגנתי לעצמי Blog Holiday, בהשאלה מהמונח הרפואי Drug Holiday. היינו בדאנסינג קאמל ואז בפורטר אנד סאנס ובמקום לחפור בתפריטים כדי למצוא דברים שלא שתינו ולשתות  אותם עם מחברת פתוחה ועט שלוף,  הזמנתי בירות אהובות וזנוחות: מלכה אדמונית וסמואל אדמס ווינטר לאגר בפורטר, בראון אייל ומידנייט סטאוט בדאנסינג. בשבוע הבא נשבור שם שוב את שגרת הבלוג עם הצ'רי ונילה שמבושלת לכבוד חנוכה.

הערב, אחרי שנת צהריים שהתארכה מאוד ותכניות קולינריות בדרום העיר שהתבטלו, אכלנו סלט ובייגלה רומני ופתחנו בקבוק של לה טראפ דובל, שמתאימה ללגימה במזג האויר הנוכחי, למרות שהיא לא מופיעה בכתבה היחצ"נית על בירות חורף שפורסמה היום בטמקא; כנראה שי.ד עסקים הזניחו את גזרת הקומוניקטים.

זאת אחת מתוך ארבע בירות של המבשלה שמופיעות בספר המותגים (בירה חמישית של המבשלה, לה טראפ איזידור, החלה להמזג השבוע בנינקאסי. דיווח בשנה הבאה.) והמוצלחת ביותר מביניהן. היא מריחה מעולה משזיפים ופירות יער ונטעמת לא פחות מעולה: פירותית, מתוקה ומאוזנת. היא כבדה מאוד, חלקה, בעלת גוף בינוני-מלא וסיומת שמהדהדת בפה זמן רב אחרי הלגימה.

אנשים שמרוויחים את לחמם מהלחם הנוזלי אומרים שישראלים אוהבים להזמין בירות כמו לה טראפ קוואדרופל, מרדסו טריפל וקסטיל רוז' בגלל אחוז האלכוהול הגבוה שמסייע בידם לדפוק את המערכת – לשתות פחות, להשתכר יותר. במקרה של לה טראפ (ומרדסו; את קסטיל אי אפשר להציל), הגרסאות המבוקבקות והפחות אלכוהוליות מוצלחות הרבה יותר ובשביל אומת הקרלסברג-גולדסטאר גם 7 אחוזי אלכוהול זה הרדקור.

באים, הולכים, שותים מהברזים.

הזמן: מוצ"ש ואז ראשון
המקום: נינקאסי, פורטר אנד סאנס ושוב פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי, אני ובסוף עוד איש בירה חשוב ששתה מים
הנשתים: Foster's (עמ' 266), Erdinger Weissbier Dunkel (עמ' 45), Chimay White (עמ' 301)

לא ממש נשמתי בימים האחרונים, בין חדר כושר להפגנה לבדיקות רפואיות לאזכרה. לא ממש היה לי זמן לכתוב, אבל לעומת זאת יצא לי לשתות מספר בירות. לא משהו מעניין מדי, אבל עצם העובדה שמצאתי אותן בחביות מספיקה לי; ככל שאני מתקדמת כך המבחר החביתי שעומד לרשותי הולך ומצטמטם.

במוצ"ש נסענו לנינקאסי לסגור חוב. כשחזרנו הביתה בשישי החשאי ואני קלטנו שיצאנו משם בלי לשלם; כל אחד חשב שהשניה סגר/ה את החשבון. התיישבנו על הבר והזמנו – אם כבר הגענו לשם ואם כבר היה לנו חשבון פתוח, אי אפשר שלא להמשיך ולהתפיח אותו. להפתעתי לא הייתי צריכה לחפור בתפריט הבקבוקים. לברזייה של נינקאסי הצטרף ברז חדש ונוצץ של פוסטר'ס (שממלא מקום עד שתגיע בירה חדשה ואיכותית, כך נאמר לי). איך היה? אצטט עוד מישהו שהיה נוכח בבר,  שכינה את הבירה האוסטרלית הזאת "אחלה מים".

ביום ראשון היינו פעמיים בפורטר אנד סאנס. בפעם הראשונה אחרי קופת חולים במרכז העיר ולפני הרופא שבצפון העיר ובפעם השניה אחרי הרופא ולפני עניין נוסף בדרום העיר. בעיצומו של הקרוס קאנטרי העריתי לגרוני חצי ארגינגר ווייסביר דונקל, שהוגשה בכוס הנכונה אבל לא הלהיבה אותי ועוד כוס של שימאיי לבן (טריפל) מהחבית ששיעממה אותי.

אני חושבת שהשיעמום נובע גם כתוצאה מסוף השבוע המגוון בירתית וגם מהזכרונות מהטיול שעדיין מסרבים להרפות. טוב, וגם בגלל שאלו לא ממש בירות מהממות.

נשארו עוד חודשיים לסיום המשימה. אני עומדת בה. אין מצב שלא. עדיין לא בטוחה לגמרי מה יהיה ב2012. לא בא לי לעזוב את הבלוג.

Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.

החברה הגיאוגרפית

או: שלוש בירות, שלוש ערים ושלושה אזורי חיוג ב24 שעות.



הזמן: שישי בערב, שבת אחה"צ, מוצ"ש

המקום: נס ציונה, בהאב החדש של אבא שלי, שטרן 1 בפלורנטין ובדאנק בחיפה

השותים: החשאי ואני, עם אבא בשישי ועם הברמן הכי טוב בארץ במוצ"ש

הנשתים: St. Bernardus Prior 8  (עמ' 218), Kasteel Cuvee Du Chateau (עמ' 290), Pilsner Urquell (עמ'

1. סן ברנרדוס. התלבטתי אם בכלל לכתוב עליה, כי היא היתה לי חמוצה-מרירה. זאת לא הבירה, זאת אני. הברנרדוס משובחת ואהובה עלי מאוד. אני מעדיפה את האבט ואת הכריסטמס אבל לעולם לא אתנגד לכוס פריור. אבא אפילו הגיש בכוסות מתאימות, גביעים עם מיתוג של לף שלפני הרבה שנים קנינו לו ליום ההולדת. את הפריור, ביחד עם עוד כמה בקבוקים בלגיים, הבאנו ליום הולדתו האחרון. אבא שלי לימד אותי לשתות בירה, כשהייתי בת שנה ואכלתי בצל בנגיסות משמע הוא היה תפוח. אני לימדתי את אבא שלי לשתות "בירות בטעם פירות", ככה הוא קורא לאיילים בלגיים. את הסן ברנרדוס האדומה שתינו לראשונה ביום העצמאות לפני שנתיים או שלוש. החשאי עבד, מאיר פיצ'חדזה היה עדיין בחיים וההורים שלי אספו אותי והלכנו ליפו לתערוכה שלו. אחר כך קפצנו לצהריים בביסטרו תמרה והצעתי לאבא שלי שנקנה בקבוק גדול של ברנרדוס. השאר היסטוריה שבעיקר התבטאה בגיהוץ כרטיס האשראי בחינאווי. ארוחת הצהריים הזאת התקיימה בגלגול הקודם, לפני שמה שהיה אפשר לקרוא לו המשפחה שלי קרס במהירות שיא ובאלימות מדהימה.

אני עושה עוול לסן ברנרדוס. מגיע לה (נו, לי) יותר מלגימה שתכליתה איננה אלא דרך להעסיק את עצמי בסביבה זרה ומוזרה. אני חושבת שמעולם לא ריחרחתי בירה כמו שריחרחתי אותה, בלי לזכור כמובן כלום מהריח.

2. שבת בצהריים, במכנסיים קצרים ובכפכפים, בשטרן, לראשונה מזה חודש ושבוע. כריס, הברמנית הכי יפה בארץ, מתחילה משמרת, המשמרת האחרונה שלה. היא התפטרה ונוסעת לבקר את אמא שלה באנגליה. איזה מזל שהגענו ושנפרדנו ממנה. השולחנות בחוץ עמוסים, הבר אפלולי וריק. הזמנתי קסטיל כי עוד לא שתיתי אותה. זאת בירה חזקה, בת 11%. בירה של חורף. מיושנת בחבית עץ אלון.מרגישים את העץ ויש לה טעם של יין. לא השתגעתי מכלום חוץ מהגביע, ששפתו מוזהבת ורגלו מעוצבת בדמות הטירה. תראו:

איכות המשקאות זה פרמטר חשוב בבחירת בר, אבל אפשר לשתות גם בבית. המוזיקה בבית טובה יותר והמטבח לא מפלה צמחונים. צוות ברמנים מוצלח זה אולי המרכיב המשמעותי ביותר בבר וחנן, הבעלים של השטרן, יודע לבחור את האנשים הטובים ביותר לתפקיד. אני מקווה שייצא לי לפגוש את כריס בעתיד. אם לא מאחורי הבר אז על הכיסא לידי.

3. אחרי כשעה החלטנו לצאת מהשטרן. הייתי צריכה שינוי אוירה. אחרי פרידה, שהיתה גם פגישה ראשונה עם חגית זוגתו של חנן ועם בנם הקטן, נכנסנו לאוטו וכעבור שעה קלה עלינו בפרויד, עם הגב לים ולמת"ם ועם הפנים למרכז הכרמל. חיפה נוסכת בי שלווה. אכלנו בסנדוויץ' בר כרמל ואז ירדנו לדאנק. לא לקחנו בחשבון את העניין הזה של משחק הכדורגל ששודר אתמול בטלויזיה, אבל למזלנו היה שולחן פנוי רחוק מהמסך – עד כמה שאפשר להתרחק בדאנק. הברמן הכי טוב בארץ הצטרף אלינו לבירה ולרקימת תכניות לערבי קוקטיילים עתידיים. הזמנתי פילזנר. תכלס, בירה בלגית כבדה לא באמת הלכה טוב עם הגרדרובה, שמצידה לא ממש הלכה עם מזג האויר החיפאי הצונן; צ'כית קלילה ולא מזיקה התאימה לי יותר. כמה דקות אחרי ההזמנה קיבלתי את התוצאה של המזיגה האיטית שמקפידים עליה בדאנק: ראש קצף עבה ומאסיבי. אם לא היתה בי טיפת בושה, הייתי מבקשת כפית – זה היה יותר קצפת מקצף! לפני שעברתי ללגום אכלתי את הקצף בעזרת השיניים והלשון. ככה נהגתי לעשות עם המכבי או הגולדסטאר שאבא שלי היה חולק איתי כשהייתי בת שנה-שנתיים.