דברים שלמדתי בהשקה של ויינשטפן מבקבוק

הזמן: מיטווך
המקום: מסיבת עיתונאים לרגל השקת ויינשטפן חיטה בבקבוקים, פלורנטין
המשקים: הר פרנק הרברט פייפר, הברומייסטר הראשי של המבשלה, מר הראל חייקין, מנכ"ל קרלסברג ישראל והר אנדריאס מיכאליס, שגריר בונדסרפובליק דויטשלנד באה"ק
הנשתים: בקבוקים לרוב של ויינשטפן. החיטה המדוברת, הלס גרעינית ומשובבת נפש, קריסטל וייצן קצת אנמית, הויטוס והדונקל המצויינות וקורביניאן – דופלבוק מעיף.

seit 1040

seit 1040

  • איך אתם מתחילים את יום העבודה? בבדיקת מיילים? בפינת הקפה? בבליעת ציפרלקס? הר פייפר מתחיל את יומו בשעה 6:30 בבוקר, בלגימת בירה. משלמים לו כדי לשתות ולאשר את הביקבוק, לתשומת לב עיתונאי בשקל של אתר אינטרנט זניח, שהוטל עליו להעלות טור על העבודות המגניבות בעולם. עם כל הכבוד למהנדסים, עדיין לא הומצא הרובוט שיכול להתחרות ביכולותיה של הלשון האנושית.
Prost!

Prost!

  • ישראל היא המקום הראשון בעולם בצריכת ויינשטפן לנפש. זה נתון נהדר לויינשטפן ולמב"י, היבואנים, אבל לפני שנעוף על עצמנו כדאי לזכור שצריכת הבירה לנפש בישראל קרובה יותר, הרבה יותר, לזאת של סעודיה מאשר לזאת של בוואריה.
  • צפון איטליה, לעומת זאת, היא הצרכנית הגדולה של ויינשטפן – אבסולוטית. אבל אולי ארה"ב תעקוף אותה השנה.
  • חוץ מהיותה המבשלה העתיקה בעולם, ויינשטפן היא גם בית העסק הותיק ביותר באירופה. אם כבר שחקתם עד דק את הסיפור על המצאת הבירה במספוטמיה או במצרים בכל שיחות הסלון האפשריות, הנה פרט טריוויה חדש.
  • נזירים שמבשלים בירה זה כל כך המאה ה-18! המנזר שבו הכל התחיל נסגר בשנת 1803. מלך בוואריה תפס את השליט על המבשלה ב-1812 וב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת כינון רפובליקת ויימאר המבשלה הולאמה.
  • לא דיברו על 1933-1945. מעניין אם קרה משהו מעניין במבשלה בין השנים האלו. מצד שני, גם לא דיברו על 1620-1666.
  • ב-1945, כשהאמריקאים דאגו לאפס את הגרמנים, הבעלות על המבשלה התחלקה בין צבא ארה"ב, שצרך את הבירה שיוצרה במבשלה לממשלת בוואריה.
  • החיטה הבווארית, זאת שנמזגת כאן בפאבים ועכשיו מגיעה גם בבקבוקים (330 מ"ל בייבוא הרשמי, בקבוקים של 500 מ"ל בייבוא מקביל בחנויות משקאות), מהווה 78% מסך כל התוצרת של המבשלה.
  • בתוך ה-22% הנותרים נמצאים גם הויטוס והדונקל, שמדי פעם נמזגות כאן במהדורה מיוחדת. לדברי מר חייקין,  כרגע הויטוס נמזגת בכ-65 נקודות ברחבי הארץ. חפשו את שתיהן. הבקבוקים שחלקנו אתמול היו מצויינים, אבל הן נמזגות מעולה. למתקשים לאתרן בפאבים, בשנה שעברה הן נמזגו במתחם של מב"י ביריד טעם העיר. אולי גם השנה?
  • בשנת 2013 הם צופים לבשל 330 אלף הקטליטר של בירה. המבשלה בצמיחה מתמדת, במגמות כניסה לשווקים חדשים, עם הפניה של 55% מהתוצרת לייצוא.
  • בירת החיטה המעוננת צברה פופולאריות בשנות ה-70, קצת אחרי ימי הזוהר של הבאדר מיינהוף, קצת לפני נינה האגן. הבירה הפופולארית הקודמת של המבשלה היתה קריסטל וייצן, בירת חיטה מסוננת. פעם הקריסטל וייצן נקראה שמפיין וויט, אבל אז בשנות ה-70 הצרפתים עשו שריר. במקום להכנס באמ-אמא של אלזס-לורן, השם של הבירה שונה. על אף הדעיכה בפופולאריות של הקריסטל, היא עדיין נמכרת בשווקים מצומצמים.
בקרוב אצלכם במקרר

בקרוב אצלכם במקרר

  • טריוויה לבירגיקס: בעוד שהאמריקאים מתעסקים בפיתוח זני כשות, בויינשטפן מתמקדים בוריאציות של שמרים, במטרה להרחיב את האפשרויות בתווך האפשרי במסגרת חוק הטוהר הבווארי, שנכנס לתוקף בשנה 1516.
  • עוד טריוויה לבירגיקס: Infinium. שת"פ בין סמואל אדמס לויינשטפן שהניב בירה בסגנון בלגי בת 10.5%. החיטה הרגילה טעימה יותר.
  • למה חיכו כל כך הרבה זמן להביא ויינשטפן בבקבוקים לישראל? במב"י חיכו שהמותג יבשיל ושתיווצר דרישה למוצר, שהוא לא זול לצריכה ביתית, לעומת לאגרים מקומיים או מיובאים.
  • לא נכתבה כאן אף מילה על הטכם של הויינשטפן בבקבוק. האמת, היא די דומה לבירה מהחבית ולא כתבתי רשמי טעימה, כי זאת בירה שהחך שלי מכיר כל כך טוב (ומוקיר!), שלא טרחתי.
  • אז מה היה לנו כאן? מבשלה עתיקת יומין, חוקי בישול נוקשים, פיתוחים מדעיים וצמיחה עסקית. וכל זה בלי להשתמש בתמונות סטוק זולות של כוסיות על התוויות ובפרסומים! היתכן שבירה טובה ומותג חזק מספיקים?
    לא, באמת, איך?

    לא, באמת, איך?

    תודוש ליח"צ על האירוח והבידוח. היה טעים.

סיפורים מן הפרובינציה – אוקטוברפסטינג בראשון

הזמן: חמישי שעבר, בהפוגה בלימודים
המקום: פאב הפיראט, אזה"ת ראשון לציון
השותים: החשאי, אני, הילדה השוודית המתה ואלוף העולם במיקסולוגיה
הנשתים: Löwenbräu Oktoberfestbier, Tucher Bergkirchweih Festbier, Bischoff Kellerbier

למרות שהרשומה האחרונה התמקדה בהמלצות לבילויי בירה, לא ממש תכננתי לתשמש אותן ולצאת. ככה זה כשהדדליין דוחק: טיפוח דלקות מפרקים בחסות האגודה להתעלמות מוחלטת מכללי הארגונומיה והחלפת סוכריות טיקטק ברטלין נדמים כדבר הנכון לעשותו. זה לא מה שהעסיק את החשאי או את הילדה השוודית המתה. הם התעסקו באיסוף מודיעין אינטרנטי, שהניב מידע על הימצאותם של חביות טוכר ולוונבראו חגיגיות בראשון.

בינתיים אלוף העולם במיקסולוגיה התקשר ואמר שהוא בדרך לתל אביב. שמרתי את הקובץ המותחל-בקושי ובמבצע תיאום מופלא עלינו ארבעתנו על קו 274, משלוש תחנות שונות. כבר ביקרנו ב"פיראט", ביקור שלא תועד בבלוג אבל קיבל סיקור כאן. למתעצלים להקליק, מדובר בפאב ע-נ-ק, בחלל שפעם שימש כאולם חתונות והיום מאכלס תאים ספוני עץ ו-50 ברזי בירה, מחירים זולים, אוכל טעים, רוסי בבסיסו, נדיב בכמויותיו ומאתגר לצמחו-טבעונים, ושירות אסטרונאוטי אבל מקסים ומשתדל. זה הרושם שנוצר בביקור הראשון, ובביקור השני הוא לא השתנה.

למטה – ספון עץ כמו בטנה של ספינת פיראטים. למעלה, מצופה קטיפה ומרובה קרניזים כמו אולם חתונות בראשון לציון.

מוכווני מטרה כהרגלנו, התבייתנו על חצאים של הבירות הנ"ל, ששלושתן שווקו כבירות אוקטוברפסט, למרות ש(א) מבשלות טוכר ובישוף אינן מבשלות מינכנאיות וש(ב) בישוף איננה בירת מארצן/ אוקטוברפסט לא רק גיאוגרפית, אלא גם סגנונית. מילא. את האחרונה כבר שתינו, מבקבוק, במרץ האחרון. זאת הבירה שנעלה את המסע בעקבות ספר מותגי הבירה 2011, אבל ככלל, בירות גרמניות כיף יותר לשתות מחבית והקלר לא יוצאת מהכלל.

נראה כי אחרי היעדרות קלה שהורגשה בזמן שרדפנו אחרי מותגי הספר טוכר חוזרת למדפים ולברזים בגדול. לא מזמן סקרנו כאן בירות שונות של טוכר ששתינו בקיץ והנה עוד אחת, סתוית ויש להניח מוגבלת בכמויות ובתפוצה (ובנוהל הרגיל, אם קלטתם חבית, טקבקו ואפשרו לציבור לחסלה בעודה טריה). למרות שלא מדובר בבירת אוקטוברפסט לפי החוקים,  הברגקירשווי פסטביר קלילה וזהובה חיוורת כמו בירת אוקטוברפסט. יש לה ניחוחות חציר אופייניים, אבל קלטתי גם משהו מטריד באף, שלא ידעתי להגדירו. הטעם שלה מתקתק עם קצת מרירות עשבונית וכמו בירות אחרות של טוכר, היא חביבה אבל לא מפילה.

50 ברזים, ווי שיט יו נוט.

גולת הכותרת של הערב היתה, ללא ספק, לוונבראו אוקטוברפסט, מהממת שכמותה. את טיול הבירה לגרמניה ובלגיה שערכנו בשנה שעברה התחלנו ב-6.10, 3 ימים אחרי סיום החגיגות במינכן. לפני שהגענו למינכן העברנו סופ"ש בקלן-במברג-מנזרים, כדי לאפשר לעיר להתנקות לגמרי מכל הזימה והזוהמה שליוותה את הפסטיבל, אולם לצערנו, יחד עם מתקני הלונה פארק שפורקו והלדרהוזן שאופסנו בארון עד לחגיגה הלוקאל-פטריוטית הבאה, גם בירות האוקטוברפסט נטשו את העיר. לגרמנים חוקים משלהם ובגלל זה אנחנו אוהבים אותם – בירה עונתית לא תצא מהברזים בתום העונה. קצת התבאסנו שפספסנו את ההזדמנות, אבל הרחובות הריקים יחסית ואולמות הבירה המרווחים פיצו על כך. כמו שכתבתי ברשומה האחרונה, אהבנו את לוונבראו במינכן וההזדמנות לשתות אותה כאן שימחה אותנו עד דלא ידע (הי, עכשיו גיליתי שהקדשנו רשומה לביקור בלוונבראו!). אני שמחה לכתוב שההשקעה בכרטוס הרב-קו השתלמה ובגדול. כל כך נהניתי שחרגתי ממנהגי והזמנתי אותה גם בסיבוב השני. היא נמזגה טריה, גרעינית ומאלטית כמו שאני אוהבת, מרירות עשבונית שאופיינית לכשות מסוג הלרטאו וגוף קל שמאפשר לגמוע עוד ועוד. רק ראש הקצף הקטנטן קצת קלקל את השלמות, אבל ביצ'ינג על מזיגה זה נושא לרשומה נפרדת.

אהובתי!

על השולחן נצפו בירות נוספות ולא קשורות לחגיגה, כמו הESB המהממת של פולר'ס והפורטר אלון של נגב שהיתה קצת שטוחה ועייפה וגם שליש של גמברינוס, הצ'כית הקלילה והלא ממש מרשימה, שגם היא, כמו הפורטר אלון וכמו סילבסטר סטאלון, היתה מעבר לשיאה, אבל נדרשה לטובת הפרוייקט השני שלי, שהוא אחת הסיבות לירידה בתדירות הפרסומים כאן: שתיית 1001 בירות ותיעודן בבלוג  The Beer Gatherer.

15.10.12 ספוטד: לוונבראו וקלרביר מהחבית בפורטר אנד סאנס. לכו.

סוף עונת הבירות

זו רק אני או שגם אתם שמתם לב שבישראל קיימת מעין חפיפה בין עונת הרחצה ל"עונת הבירות"? השוק מתעורר לקראת יום העצמאות, כתבות היח"צ עולות לפורטלים, החברות הגדולות מפיקות אירועים ומפרסמות יותר ורוב הפסטיבלים, קטנים כגדולים מתקיימים בתקופה הזאת (להוציא את BEERS ואת חג הגינס, הלא הוא סט. פטריק'ס דיי, שחל במרץ, ללא כל התחשבות במזג האויר המזרח תיכוני).

נדמה שמחוץ לחוג המצומצם יחסית של חובבי הבירות, המשקה הזה עדיין נתפס כמרענן, כמשקה קל שהולך טוב עם רביצה בחוף או בפיקניקים. אפילו אם נתעלם מבלגיה ומהאיילים הכבדים ורוויי האלכוהול שיוצאים משטחה, במדינות כגרמניה, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ צורכים לאגרים קלילים לאורך כל השנה. לא יודעת למה במקום בירות עונתיות יש בישראל עונת בירה. לא יודעת. בטח לאורן אבראשי יש תשובה מפורטת ומבוססת, אולי כזאת שבכלל סותרת את ההנחה שלי.

בכל מקרה, אם אתם נמצאים או מגיעים היום לתל אביב, תוכלו לחגוג את סוף העונה בשני אירועים שונים. הראשון, האוקטוברפסט של פאולנר במתחם התחנה. בכתבה פרסומית שהופיעה השבוע בעכבר העיר מופיעה רשימה של פאבים שמציינים את האוקטוברפסט. המאנקי'ס באילת מוזגים ויינשטפן וקפה דליה בתל אביב, שמתהדר בגינת בירה שמספרים שהיא חביבה ביותר, מוזגים לכבוד האוקטוברפסט ווסטונ'ס סופר פרמיום. מבשלת ויינשטפן אמנם קרובה למינכן אבל איננה נמצאת בשטח השיפוט שלה ולכן הבירות הנהדרות שמבושלות בה לא נמזגות באוקטוברפסט האמיתי. אם היטלר היה מתאמץ קצת יותר אולי הוא היה כובש את בריטניה ובכך הופך את ווסטונ'ס לדוייטשה סיידר. זה לא קרה ולכן הבחירה לחגוג אוקטוברפסט בשתייתה קצת תמוהה לעניות דעתי.

בכל מקרה, פאולנר היא בירה מינכנאית אמיתית, עם בירה מיוחדת שמבושלת לכבוד האוקטוברפסט ונמזגת הערב במתחם התחנה, יחד עם בירת החיטה המוכרת ועם פאולנר סלבטור, דופלבוק כהה וחזק. ביקרתי באירוע אתמול בערב וחזרתי לדווח. שתיתי בירה טריה, בניגוד לפעם הקודמת בה שתיתי פאולנר אוקטוברפסט, שתפסה כיוון שונה מהרצוי, הבירה שנמזגה אתמול היתה טריה, עם ריחות לתת וחציר מרעננים ומרירות מאוזנת. חצאי ליטר נמזגים לכוסות בירת חיטה ממותגת מפלסטיק קשיח שנראות כמו הדבר האמיתי ובדוכן הבירצ'נדייז אפשר לקנות גם ספלי חרס מסורתיים.

אני די סולדת מאירועים המוניים, אבל היה נחמד אתמול בערב. היו הרכבים שניגנו מוזיקה שלא מעניינת אותי אבל לא הפריעו לנהל שיחה עם בת הדודה מאמריקה ואוירה נעימה ומשפחתית למדי. בשעות הערב המוקדמות נצפו במקום משפחות עם ילדים, שזה תמיד יותר נחמד מקבוצות בני נוער שטופי זימה וזוהמה, שמנסים לשדל אותך לקנות עבורם טובורג או מרצדס (ע"ע טעם העיר). ככל שמנגישים יותר את הבירה לקהל הרחב ומנטרלים את המימד הבלייני והאלכוהולי מהסיפור ייטב לכולנו – חובבי בירה, הורים וילדים. טוב עשתה עיריית תל אביב שאפשרה כניסה חופשית (עם הגבלת מכירה לבני 18 ומעלה כמובן), שלא כמו עיריית הרצליה שסגרה אירוע הלונגשוט למבוגרים מעל גיל 18. בקיצור, תגיעו. אין סיבה שלא יהיה כיף.

עוד היום בדרום העיר, פסטיבל סיום הקיץ של בירדי בנינקאסי. יש דף אירוע בפייסבוק, בו פרטים על האיוונט שיתחיל ב-18:00. המתכונת זהה לזו של האירועים בבירדי/ נינקאסי: 30 ש"ח כניסה, תשלום נפרד על טעימות, אוכל מטוגן. המשתתפים? נורמן פרמיום, היבואנים של סופר-בוק הפורטוגלית, השחקנים הקבועים מגזרת הביתיות שמשתתפים באירועים של בירדי (ללה, הבשורה, לאפינג בודהה, טאקוונביר…). יימזג צ'ייסר בכניסה, אגב מימד בלייני ואלכוהולי. האוירה באירועים של בירדי תמיד מצויינת – משפחתית לקבועים, מסבירת פנים לחדשים ובגזרת הביתיות יש לרוב הפתעות מעניינות. האם נגיע? הנטיה כרגע לא ללכת, כי כניסה בתשלום שאיננה כוללת תלושי טעימה, קונספט שנהוג ברוב האירועים בארץ מייקרת מאוד את הבילוי ותכלס, די מבאסת. אבל שמועה שהגיעה ממקור אמין גורסת שבמקום תימזג בירת האוקטוברפסט של לוונבראו, אולי המבשלה המינכנאית שהכי אהבתי בטיול הבירה שלנו בשנה שעברה. אז אולי. הבירה לא תהיה טריה כמו בלוונבראו, אבל הכניסה תעלה פחות מכרטיס טיסה.

וגם הבירה די זולה

לוונבראו ברוהאוס – הכניסה חופשית

ואם אתם בדרום תל אביב, קפצו לנמל יפו ושתו איזו שפירא או ג'אפה אייל מהברז של הביר מרקט, רגע לפני שסוגרים את הים.

טיפול בהזעות יתר

כל מיני בלוגי אופנה מבוססי השקות ושוחד מחרטטים בימים האחרונים על בואו של הסתיו. בולשיט. אולי חנויות הבגדים חידשו את חלונות הראווה, אבל כולנו יודעים שהקיץ עדיין פה ושיקח הרבה זמן עד שהעונה השניה, הידועה בשם "לא חורף", תגיע. אנחנו מזיעים כמו חזירים והמזגן עדיין פועל בלילה, לפחות בגדה הדרומית של הירקון, וגם צריכת הבירה שלנו עדיין מוכוונת קיץ. בחוץ – חיטה (בעיקר החשאי) ופילזנר צ'כי (בעיקר, אם לא רק אני). בפנים – בקבוקים גדולים של בירות גרמניות, משופשפים מחיכוך ומיחזור ומגלגולים בסופרמרקטים גרמניים שם הם נמכרים באירו אחד במקרה הרע. כאן אפשר למצאם ב-10-12 ש"ח במקרה הטוב, ובמצבנו אנו, עם המיסוי הביזיוני ועם מה שנדמה כהתנהגות בזויה של בעלי חנויות ויבואנים שתופסים טרמפ ומעלים מחירים באופן לא ריאלי לחלוטין, 10-12 ש"ח לחצי ליטר בירה זה מקרה לא רע בכלל.

שלוש בירות קייציות ממבשלת Kulmbacher שתינו לאחרונה: פילזנר, אקספורט והלס. הפילז והאקספורט סבירות. הפילז גרעינית ולימונית בריח ומרירה בטעם, האקספורט מריחה מעט פירותית ונטעמת מרירה אך אנמית. ההלס (Kulmbacher Lager Hell) היא בירת קיץ מוצלחת ביותר: ניחוחות נעימים של קש, לימון וגרעינים/ לתת, מרירות עדינה עם לתת מודגש, מגוזזת היטב, מאוזנת עד מאוד ובעלת גוף קל. אחת מהקניות הטובות.

מבשלת טוכר מנירנברג, העיר והמשפטים, מספקת אף היא אופציות זולות ודי טעימות לקיץ. כבר שתינו בירות של טוכר במסגרת פרוייקט ספר מותגי הבירה (ר' 110, 111). באיזשהו שלב הן נעלמו ממדפי ארצנו אבל לאחרונה נתקלנו בהם שוב. למרות הגוף המלא,  Tucher Dunkles Hefe Weizen היא בירה קלה לשתיה. יש לה מתיקות מאלטית וניחוחות נעימים של טופי, מעט דבש ובננה. הHefe Weizen Leicht, בירת החיטה הקלה של המבשלה, רחוקה מלהיות מדהימה. היא רכה, מימית וטיפה חמצמצה. הרחתי בננה, בוץ ומעט זיתים שכעבור זמן מה התפוגגו. כמו בירות נטולות אלכוהול, גם בירות לייט סבירות קשה להכין (מישהו זוכר את הגולדסטאר לייט? היא דווקא היתה לא רעה יחסית לז'אנר). ה-Helles Hefe Weizen היא הילדה המוצלחת של המשפחה. מעוננת עם ניחוחות של סוכריית חמאה, מסטיק וקצת ציפורן, מתוקה עם רמזים של חמיצות וסיומת מאלטית.

חוץ מאלו שאני אפילו לא זוכרת איפה קנינו אותן, שתינו טוכר גם בחוץ, ב-Drafts & More  55, בר מתועש וחסר נשמה על ה"טיילת על המים" ביס פלאנט המפלצתי שבמערב ראשון לציון שמתאים לגישת ה"גדול יותר" שמאפיינת את העיר שכולה פסטיש (שלא תטעו: לא מדובר בטיילת על החוף; מתחם הבילויים גובל במתחם השפד"ן. אם אתם מתגעגעים לארוחת הצהריים של אתמול אתם מוזמנים לקפוץ מדק העץ למים). במסעדה שמתהדרת ב55 ברזים טעמנו את הTucher Urfränkisch, שהיתה פחות או יותר הברז היחיד המעניין במקום. זאת בירה בצבע ענבר כהה וצלול עם ריחות של דובדבן, מאלט וסירופ תירס, שזה משהו שאף פעם לא כיף להריח. היא מתוקה, קלה לשתיה ומאלטית מאוד. אם מעניין אתכם לקרוא על ה-55, שחר הרץ כתב ביקורת על המקום באתר Beers. תמיד נחמד להתנסות בבירה חדשה, אבל בהחלט לא נפלנו ממנה.

אם אני צריכה לבחור שתיים מבין הבירות שהוזכרו כאן, שתי ההלס הן הבחירה הבטוחה והמוצלחת.

תיכף הסתיו יגיע ונחזור לשתות קצת בירות בלגיות.

בירת בוקר

הזמן: לילה אחד באמצע השבוע/ היום בשעת הכנת ארוחת הצהריים.
המקום: Home Sweet Home
השותים: החשאי, בן הדוד המטאליסט ואני/ החשאי ואני
הנשתים: Worthington's Creamflow Draught Bitter/  Caffrey's Smooth Irish Ale

יש בירות שפשוט נוצרו כדי לפתוח איתן את היום. קולש (Kölsch, הוגים את הו' עם משהו בין חולם לצירה), לדוגמא. בירה זהובה, צלולה, קלה ועדינה שמבושלת בקלן ומותססת בתסיסה עילית. זאת הבירה הראשונה ששתינו בטיול הבירה לאירופה באוקטובר האחרון. מליאז' החשוכה והגשומה שבה נחתנו נסענו לקלן שבגרמניה, החנינו את הרכב בסמוך לקתדרלה הגדולה ובהמלצת גדי דבירי מבירדי (ופאב נינקאסי) שמנו פעמינו ל Cölner Hofbräu Früh, בית הבירה הראשון בטיול, והיחיד שלא צילמנו בתוכו.

אבל צילמתי בחוץ

הגענו  ב-8:30 ונאלצנו לחכות חצי שעה עד להזמנת הבירה. גרמניה זה מקום מתורבת – מהפרחח ששותה בירה לפני 9 בבוקר? אכלנו Frühstück גרמנית צמחונית (לחם, ריבה, ביצה רכה ותה) ועם צלצול הפעמון, הזמנו את המשקה העירוני, שמגיע בכוסות צרות וארוכות בנות 200 מ"ל ומשונע באמצעות מגש פח עם פתחים עגולים לכוסות. כנסו לויקי, יש תמונות. הנה רשמי הטעימה שלי מאותו בוקר: ראש קצף יפה, ריח פרחוני/ יסמין. אפטרטייסט ארוך. צבע ענברי ושקוף, טרי, באפטר מרגישים את הלתת. הכי בירה לפתוח איתה את הבוקר".  בירת בוקר צריכה להיות קלילה ועדינה, כזאת שמשאירה טעם טוב ולא סותמת את החושים. אה, וכמו כל בירה, כדאי שהיא תהיה טעימה.

בשבוע האחרון יצא לנו לשתות פחיות חנקן של שתי בירות אנגליות, שהמוכר הגדיר כ-Breakfast Beer: בעלות אחוז אלכוהול נמוך – 3.8 – קלות גוף ועדינות בטעם. כדי לסבר את האוזן נזכיר שפחיות חנקן אינן מרשם להתאבדות, אלא כאלו שבעת פתיחתן משתחרר חנקן שמעניק לבירה ראש קרמי ומרקם של בירה מהחבית. גם לא ממש שתינו אותן בארוחת בוקר. בימי חול ומחלה אני פותחת את היום עם תה לבן ללא סוכר. בירה בבוקר זה רק בחופשה.

את Worthington's Cream Flow Draught Bitter שתינו עם בן הדוד המטאליסט באחד מלילות השבוע, בהן עמלו הוא, גיס קטן והחשאי על הוידאו קליפ של להקתו של בן הדוד (Dark Serpent, הופעת השקה לדיסק בסאבליים ב-17.5, יש איוונט בפייסבוק). מאחורי השם הארוך מסתתרת בירה יפה, עם ראש קרמי וגוף נחושתי צלול, למי שאוהב בירה, אין ממש סיבה לשתות. ריח של קאפקייק, טעם של מים. ממש ככה. מעולם לא שתיתי בירה כל כך נטולת טעם כמו זאת. לOriginal Caffry's Smooth Irish Ale יש קצת יותר ריח (מתוק, לתת, מים של קופסת שימורים של תירס), וקצת טעם, שמזכיר ביטר מדולל. זה ביטר, אבל עדין מדי, גם לבוקר.

אם אתם חייבים,הבירות הללו מגיעות בפחיות בנפח פיינט. חפשו אותן בחנויות המשקאות ולא בסופרים או במכולות.

מה שהרופא רשם

יותר סולידי מפרנציסקאאאאנר

הזמן: ממש עכשיו, שבת לפנות ערב
המקום: מול המחשב, בתל אביב
השותים:החשאי ואני
הנשתים:  Benediktiner Weissbier

זה פסח הרבה יותר סולידי מקודמיו.כמעט בלי גיחות החוצה. שני מפגשים חפוזים עם חברות שנמצאות בתל אביב מדי יום, אבל חיות על מסלול רכבת-עבודה; השבוע העצל פינה להן זמן לנשום ולשבת, סתם לשבת. טעימת בירה אחת, קלילה ומצומצמת; קפיצה לדאנסינג קאמל בפלורנטין, לשמש כצלע הלא-סקנדינבית במפגש קצר עם בירגיקס דנים. הרבה שעות בית, הרבה שעות מתמטיקה, הרבה שעות של חתול בחיקי, נסיעה ערבית לחיפה, למשחק בבובות. זהו.

בדיוק מה שהרופא רשם: להשתחרר מלוח הזמנים.

כך גם שגרת השתיה. תכניות לטעימות אורך של מבשלות ישראליות נדחו ונתנו אויר לנשימה. תכניות לרוקן את המקרר ולפנות מקום לרכישות חדשות לא יצאו לפועל. לעומת זאת, ערבבתי קוקטייל לראשונה זה חודשים רבים. לראשונה זה שנים רוקנתי את בקבוק הרום הלבן בלי בקבוק רזרבי במזווה ואפילו לא נלחצתי (מדי). גם עכשיו, רגע לפני שחוזרים למרוץ, לשיעורי השלמה, לפרוייקט חדש בעבודה, לחדר הכושר אחרי העדרות של מספר חודשים, אני יושבת עם החתול בחיקי ומקלידה לאט, תוך כדי לגימת אובייקט הסיקור. בנדיקטינר. בירת חיטה בווארית שהחשאי קנה השבוע בטיב טעם, ולא נכנסה לרוטינת הFIFO שאנחנו מנסים לסגל.

אין בה משהו חדש או מסעיר. זאת פשוט בירת חיטה בווארית, בלי גימיקים, עם ריחות של בננה וציפורן, טעם מתקתק-חמצמץ של בירת חיטה ומראה מרהיב עם ראש קצף מאסיבי שמגן על נוזל עכור וכתמתם. בדיוק מה שהרופא רשם: בירה טובה ולא מאתגרת מדי.

שנה אחת, 200 רשומות

 

הקדמה א':

כששלום שלו, היבואן של בירות בלהייבן ובישוף שמע שהיעדרה של בישוף קלרביר מחביות וממדפי ארצנו מדיר שינה מעיני, הוא התקשר ואמר לי לא לדאוג, שבקבוק של הקלרביר עושה את דרכו מהמבשלה אלי. זה היה בתחילת ינואר. הבקבוק החליט לקחת את הscenic route, וכעבור כמעט חודשיים עגן אצל שלום למנוחה קצרה ובמהרה הועמס על רכב ממותג של בישוף והגיע אלי למשרד בצהרי היום.

הקדמה ב':

את שחר הרץ מBeer and Beyond פגשנו לפני שנה בדיוק, בפסטיבל הבירה הכפרית הראשון של מטה יהודה. היה לו דוכן ליד הדוכן של ידידינו ארם דקל מאביר האלה, שהכיר בינינו. הוא מכר שם את הספר שלו, אנחנו קנינו עותק וכמה ימים לאחר מכן, אחרי שחתכנו מוקדם ממסיבת הפורים של העבודה ושתינו Fuller's, פתחנו את הבלוג הזה. בשנה הזאת שחר הפך לספק, ל-beer buddy ולחבר. איזה חבר? כזה שחוזר מבלגיה עם בקבוק של לף רוסה. כן, כזה שמוותר על מקום במזוודה שהיה יכול ללכת על למביק חמוץ וקיצוני או על IPA מר כחזרת, לטובת בקבוק של לף, ככה, וולונטרית.

הזמן: מוצאי שבת, פוסט-פורים
המקום: קרוב לפארק הירקון
השותים: החשאי, איש הבירה, הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:Bischoff Kellerbier (עמ' 61) Leffe Rossa (עמ' 183)

החלטנו לפתוח את הרוסה והקלרביר ביחד. הזמנו לטעימה את שחר והלף רוסה, את הילדה השוודית המתה שהיתה איתנו באחד מרגעי השפל הגדולים של הבלוג ואת הילד השוודי החי, שיחד עם הילדה, נכח ברגע שיא של הבלוג וברגע השפל הגדול של הכותבת. כולנו שלפנו בקבוקים נוספים שעל חלקם ידווח בBeer Gatherer, הבלוג שלנו באנגלית, אפיתי עוגיות ופכסמים טבעוניים למהדרין ובלי ג'ימבורי ומתקנים מתנפחים חגגנו שנה לבלוג.

הקלרביר, לאגר לא מסונן, היה הסיפתח. הנוזל שבבקבוק היה שקוף עם משקעים. הילדה השוודית, שכמה שהיא מתה ככה היא רבת תושייה, ניערה קלות את הבקבוק כדי להחזיר אותו למצב הצבירה הרצוי. זו בירה עכורה, בהירה וחיוורת, שנמזגה עם ראש קצף קטן. הריח לחמי מאוד, הלתת מורגש, וניכרת גם מעט חמיצות. הבירה עצמה קלילה, מרירה ומרעננת, עם סיומת דגנית, כמו שאני אוהבת.

בדרך ללף טעמנו כמה בירות צ'כיות שגם לא ניתן להשיג בארץ וגם אי אפשר להוציא לכם, הקוראים, את העיניים בשתייתן, אז נפסח עליהן כאן. טעמנו גם בירה חדשה של לף, Leffe Ruby, בירת פירות אדמדמה עם ראש קצף ורדרד וריח של מי ורדים ואבטיח, שיש לה טעם של תה היביסקוס. מקווה שעיניכם לא יצאו מחוריהן, לא בתדהמה ולא מקנאה, כי היא היתה סתמית לחלוטין. נראה לי שזאת עוד אחת מהבירות האלו שמנסות לכוון לקהל "נשי", מה שזה לא אומר.

את הלף רוסה שתינו אולי חודש לפני שהתחלנו לכתוב את הבלוג, בבר הקרוב למקום מגורינו, הלא הוא הבריו 66 הזכור לטובה. בינתיים מב"י החליפו את הברזים המתחלפים וכמו אי-אלו בירות אחרות בספר, גם זאת נעלמה. הרוסה, שבינתיים מותגה מחדש ע"י לף ומשווקת תחת השם Lentebier / Bière de Printemps, אולי כחיזוק הזהות המנזרית של המותג? זו בירה כהה וצלולה, עם ניחוחות מתוקים וביסקוויטיים ומרירות שממנה מציצה מפעם לפעם חריפות. יש לה גוף בינוני, סיומת מרירה וארוכה וסה"כ היא לא רעה. לא מפילה, לא משהו ששווה לבזבז עליו גרב ומקום במזוודה כדי ליהנות מהשתיה, אבל בסדר.

מי נוסע לאוסטריה וסוגר לנו את הפינה של קייזר?

תמרות עשן זה פאן

הזמן: חמישי בערב, פתיחת סופ"ש שכולו סטטיסטיקה, בארוחת ערב של אלופים.
המקום: בבית. מה יש לנו לחפש בחוץ בחמישי בערב?
השותים: אנחנו
הנשתים: Schlenkerla Rauchbier Märzen, Schlenkerla Weissbier

 

 

אני אוהבת עשן. ריחות של היקורי, ברביקיו, סינגל מאלטים. הארומות המעושנות הן בטח פיצוי על 20 שנות צמחונות. אני כל כך אוהבת את הריחות האלה שתקופה מסוימת, כשעוד הייתי קצוצת שיער, חפפתי עם סבון בריח קומזיץ. אני אוהבת עשן, אבל ישנן סיטואציות שפשוט לא מתאימות. לכן, כשהחשאי התקשר אתמול לספר שהודות לעבודות השיפוץ  והזיפות בשכונה הלא-שפויה שלנו הכביסה שעל החבל קיבלה ריח של שלנקרלה, התעצבנתי. הערב הורדתי את הכביסה, נוכחתי לדעת שהוא לא דיבר שטויות, ובשעה שהוא בישל ארוחת ערב – תפוחי אדמה מטוגנים עם שום ובצל ושעועית ברוטב – אוכל של בטלנים עם מזווה שמלא בפחמימות נוזליות ותו לאו – כיבסתי את הבגדים מחדש ובכל זאת לא הצלחתי להיפטר מהריח. מילא, אפשר לדמיין את ל"ג בעומר.

הניחוחות שעלו מהגרביים ומהציפיות, שהשתלבו בהרמוניה עם האוכל הג'אנקי והכבד, הם שהובילו לבירות שהתלוו לארוחת הערב: שלנקרלה מארצן ושלנקרלה חיטה. החיטה הגיעה לארץ לא מזמן, בירדי איזרחו כאן את המארצן לפני מספר שנים ואז הייבוא שלה הופסק ואז היא שוב הופיעה עם יבואן חדש. שתינו אותה כאן בעבר, אבל היא זכורה לנו בעיקר כטבילת האש בערב הראשון שלנו בבמברג, בטיול הבירה שערכנו בסתיו, במבשלה הומת האדם והתיירים שבלב העיר העתיקה. אמנם במהלך היום הראשון בטיול כבר הספקנו לספוג מעט תרבות בירה גרמנית, Kölsch על הבוקר בקלן ליד הקתדרלה וצהריים במנזר קרויצברג בלב  עמק הרון הכניסו אותנו לאוירה ולימדו אותנו שלמרות שבמקום מבושלים מספר סוגי בירה מיותר לצפות שבנקודת הזמן המסוימת הזאת גם יגישו יותר מבירה אחת.

בשלנקרלה  גם למדנו שאם שותים אין מלצרים. הולכים לאשנב בפינה, משלמים על בירה + פיקדון לספל ומוצאים פינה לעמוד בה וללגום את משקה האלים הטבטוניים – בירה שמיוצרת בטכניקה של פעם, בה השעורה נקלית מעל עצי אשור שנשרפים לאיטם, שמקנה לבירה את הטעם הייחודי והקיצוני שלה: המרירות שלה סבירה לחלוטין, אבל  עם הלגימה הראשונה הפה והאף מוצאים את עצמם תחת מתקפת-בזק של עישון בשרני ועץ שמשתלטים על כל החושים. זאת בירה קלה, כולה לאגר בן 5.2%, ממש כמו סטלה ארטואה, אבל את תתנו למספרים להוליך אתכם שולל – זאת בירה קשה לשתיה. בצורה טובה, כן?

היה לנו בבית בקבוק של שלנקרלה מארצן ששמרנו לבישול. לפני כחודשיים החשאי התנסה בשימוש בשלנקרלה במרינדה ונזיד (למוצרי הסויה, כמובן). היה טעים, יש פוטנציאל למשהו טעים יותר אבל לא היה לנו זמן להתנסות. החלטנו לפתוח אותה ביחד עם בקבוק בירת החיטה המעושנת שכאמור מיובאת עכשיו לארץ. העישון של בירת החיטה מגיע אף הוא מהשעורה המעושנת המדוברת. יש לה ריח מעניין – אותם מוטיבים צפויים של חיטה, קרי בננה וציפורן, אבל עם עישון מורגש מאוד. העישון ממשיך ללוות את הבירה ולהשתלב טוב גם עם מעט טעמי הטופי והחמצמצות החיטתית. היא קלילה יותר מהמארצן ועל אף תועפות העשן מפתיעה בנגישות שלה. זאת לחלוטין בירה שעתידה לככב במקרר שלנו.

it ain't over til it's over

הזמן: שלישי בערב, במקום פילאטיס, לפני דגירה על עקומת הביקוש המצרפי
המקום: שולחן האוכל, ליד הפסטה
השותים: החשאי ורעייתו
הנשתה: Beck's Dark (עמ' 79)

אנחנו כבר בפברואר 2012 והבלוג חי ובועט גם בלי ביבליוגרפיה, שהופנתה לאח הקטן כותב האנגלית בעל השם היומרני The Beer Gatherer. טוב לנו. כמעט ולא יוצא לנו לשתות בירות גרועות או בירות שאנחנו לא רוצים לשתות אבל הדבקות במשימה מחייבת. גם הכתיבה פחות אינטנסיבית ואנחנו לא טורחים לתעד כל שלוק של מים-לתת-כשות-שמרים. ובכל זאת, משהו מנקר בי. עד שלא אמחק מהמערכת את כל הבירות מחוברת המותגים לא אגיע לנירוואנה ביראית.

אחרי שנרמז לי שהסיכוי למצוא סרח עודף של בק'ס דארק במרתפי י.ד עסקים שואף לאפס, גייסתי את הלוביסטית שלי, הלא היא יישותי הפייסבוקית, למסע שתדלנות אצל תמיר, חבר לשכבה בחטיבת הביניים וחבר לרשת החברתית בהווה שנסע לביקור בנירנברג או בהמבורג או באיזה מקום אחר עם בירות ממש טובות שאפשר להשיג בו גם בק'ס דארק. הבטחתי לו על הוול שהסיכוי שבקבוק שעטוף בגרב ובשקית ניילון יהרוס לו את תכולת המזוודה הוא אפסי ושמתי פעמיי לסשן טעימה עיוורת של פורטרים וסטאוטים שהועברו ע"י שחר מBeer and Beyond בקומה השניה של שר המשקאות בבורסה, שם חיכה לי בקבוק משפחתי של בק'ס דארק, שתושבי וואלהאלה יודעים מתי פג תוקפו, כי התאריך הוסר מהתוית. זה לא באמת איכפת לי. אדרבא, אני שמחה להמשיך במסורת המפוארת של שתיית בירות פגות תוקף. טוב, לא ממש שמחה, אבל מילא. תודה (שוב) לשחר ולי.ד. עסקים על הסיוע.

אקסין מרוצה מהשלל.

כשחזרנו הביתה מהטעימה הברקתי לתמיר שהשגתי את הבק'ס ושאני מתנצלת על ההלחצה ואתמול בערב פתחנו את הבקבוק כליווי לפוסילי ברוטב שמן זית, פטריות וכרישה (חורף 2012 ייזכר בבית משפחת מ.ק כחורף של הכרישה). הבירה חומה כהה מאוד וצלולה ולמרות שגילה ניכר עליה, עדיין יצא קצת קצף, אבל ממש קצת. הרחנו מעט מאוד קליה, ובעיקר שילוב של קומפוט ואלכוהול. פונץ' פירות חורפי? סנגריה? מה שזה לא יהיה, נראה לי שזאת סיבה טובה עבור התרנגול, החתול, הכלב והחמור, נגני העיר ברמן, שמשם הגיעה בק'ס,  לפצוח בנהמה קקפונית.

למרירות היבשושית של הטעם יש נגיעה אלכוהולית שמזכירה יין פטישים ומדגישה את פגות התוקף. הגוף מימי, הסיומת – הפתעה! – אלכוהולית. אולי פעם היא היתה טובה, אבל אתמול לא. וזה בכלל לא משנה. נשארו רק עוד 3 בירות ויש לי הרגשה שגם אותן אסמן במהרה בימינו.

That was then, This is now

הזמן: לפני חודש בדיוק וגם שלשום בערב
המקום: מבשלת Löwenbräu במינכן וגם בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Löwenbräu Original הישר מהחבית וגם אחת שהגיעה כל הדרך בפחית

לוונבראו היא אחת מהבירות שמופיעות בספר שחששנו שנעלמה. לכן בית הבירה של המבשלה סומן כיעד בעל חשיבות עליונה בביקור. הבראוהאוס ממוקם לא רחוק מתחנת הרכבת, אבל בכיוון ההפוך ממרכז העיר. בכל מקרה, רבע שעה הליכה מבית המלון שלנו. אחרי מספר ימים בגרמניה המראה בפנים לא הפתיע אותנו: אולמות גדולים עמוסי שולחנות עץ, שאחדים מהם נתפסו על ידי גרמנים בני 170 שלא נראים יום אחד מעל 75, שנדליירים, חלונות גבונים ותקרות גבוהות אף הן ומלצרים יעילים ומסוקסים עטויי לדרהוזן (טוב, היה אחד מסוקס, אבל גם זה משהו). החשאי הזמין דופלבוק, כמובן, ואני בחרתי בHelles, הבירה שמצוינת בספר, לאגר בהיר מקומי.

Löwenbräu

זה מה שכתבתי על הבירה במסעדה: "אני יכולה לחיות על לאגר, ברצינות. ההלס מרירה, שעורתית, קלילה, חלקה וכיפית.  בטיול הזה גילינו מחדש את הלאגר, שכשהיא מוגשת טריה, הישר מהמיכלים, בלי שינוע ובלי וויקאנדים בקונטיינר בנמל אשדוד, אבל עם מאות שנות בישול מדויק היא לא פחות ממדהימה. יש מדהימות פחות (האקר-פשור, איינגר), יש מדהימות יותר (קלוסטר קרויצברג וכמובן לוונבראו) אבל המעבר מהלאגרים הגרמניים ליצירתיות והכובד של האיילים הבלגיים היה קשה. קשה מאוד.

טוב, יש אותה בארץ. ולמה שלא תהיה? זה אנחנו, שחיפשנו אותה במקומות הלא נכונים, במדפים של הבקבוקים במקום באזורי הפחיות. החשאי מצא אותה בשר המשקאות ובשבוע שעבר נצפה משטח שלם של לוונבראו בטיב טעם ראשל"צ. שלשום פתחנו את הפחית ואותו ריח מוכר הציף את הנחיריים. הטעמים של הלתת והכשות הגרמנית והתחושה המרעננת בפה הסבו עונג אבל גם צבטו בלב. יותר כיף לשתות אותה במקום כזה:

ורצוי בספלים קבועים ונעולים:

אבל אם אין, גם פחית זה בסדר.