לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

שלוש בעשר: בוואריה, בוואריה

שבוע בירה מוצלח למדי עבר עלינו: שתי טעימות מעניינות שהניבו דירוגים חיוביים, גולדסטאר טריה מהחבית ביפו בצהרי היום, השתתפות בפורום בירה מזוקקת, התחלקות בבקבוקים נהדרים בבית ובירה טריה בביר מרקט בשישי בין ערביים. אבל עזבו, על חלק מהבירות של השבוע כתבנו בעבר, על אחרות נכתב וייכתב במלקטת הבירה. אנחנו בעולם השלוש בעשר, או אולי נכון לכתוב "בעולם הבדיוני של שלוש בעשר"; אתמול ביפו ראיתי באחת המכולות פחיות של ונוס, בירה טורקית מהז'אנר המדובר, שנמכרות ב-18 שקלים השלישיה. אלה זמנים קשים לאדם העובד ששמו לא מתחיל בטל ונגמר בזילברשטיין.

השבוע טעמנו והטעמנו שתי פחיות שהגיעו הישר מהולנד ונקנו בשבת אחת בסופר באשדוד, ההוא שליד הגמברינוס. שמן כשם המבשלה: בוואריה. בוואריה 8.6, אם נדייק. למה בוואריה מהולנד? אי אפשר שלא לחשוב על פסטיש, כמו מסעדת תל אביב בירושלים או אופנת ניו יורק בלוינסקי, בתל אביב. השם אמור ליצור הילה מסביב למה שהמוצר איננו ולעולם לא יהיה. במקרה שלנו, לאגר איכותית, טריה עם הילה של לדרהוזן והתהוללות משובבת. בכל מקרה, למבשלה יש מותגים רבים, שיש להניח שרובם מותגי מדבקות, כלומר, אותה בירה, תווית וברקוד שונים. היא מבשלת גם לרשתות סופרים ושאר קו הייצור שלה מתהדר במוצרים ששמם משדר איכות וטעם טוב: פרוסט, פרמיום, הולנדיה, קלאב אינטרנשיונל וכדומה.חפשו אותם בביקור הבא באמסטרדם.

Bavaria 8.6 Red היא בירה בהירה, אדמונית כשמה, וחזקה: 7.9% אלכוהול ותמורה נהדרת לכסף של האלכוהוליסט העני, כי חוץ מחוזק, הרבה אין בה. ריחה טיפה אלכוהולי ומדיצינלי, טעמה מתקתק ומאלטי קמעה, הגוף שלה בינוני עם מרקם קצת תרופתי-סירופי. לא מדהימה בלשון המעטה.

???????????????????????????????יומיים לאחר מכן טעמנו את הBavaria 8.6 Gold, קלילה יותר, רק עם 6.5% אלכוהול. בירה צלולה וזהובה שמריחה מתקתקה ומלאכותית ונטעמת בהתאם. הגוף בינוני, הסיומת ארוכה ומתוקה.  לא צילמתי תמונה, אבל היא נראית אותו דבר כמו הרד, רק עם פחית זהובה.

שתי הבירות לא רעות ביחס לז'אנר. אישית, הייתי משקיעה עוד שני שקלים וכבר קונה גולדסטאר, אם הייתי שותה גולדסטאר בבקבוק, אבל למי שמחפש משהו יותר קליל ויותר רווי אלכוהול הבוואריה תענה על הצרכים.

 

תענוגות ארציים זה אנחנו

הזמן: שבת בצהריים, בהפוגה מהלימודים
המקום: על הבר בפורטר אנד סאנס
השותים: שנינו, שבעים וקצרים בזמן
הנשתה: Tilburg Dutch Brown Ale

בין עודפי היבוא לפרדוקס החיסכון התגנבנו החשאי ואני מהבית לבראנץ' אנגלי שמנוני וטבעוני שריפד לנו את הבטן ופתח לנו את התיאבון לכוס בירה צוננת, רגע לפני מנת הריטלין הבאה והרכינה מעל תרשימי הזרימה. הפורטר אנד סאנס נמצא במרחק יריקה מהרוגטקה, שם אכלנו. התמקמנו על הבר ברגיל וקיבלנו תפריטים.

כמו איתן בשעתו, גם החשאי לא היסס לרגע. לקח לו בדיוק שניה לעבור על התפריט ולבחור באינדירה של הדובים. אני? 50 הבירות מהחבית החזירו אותי לתחושת חוסר האונים שתוקפת אותי בימים האחרונים מול שאלות רב-ברירה בנושאי השקעה; מכירה את הכל, אבל לא בטוחה בשום דבר ומפחדת להתחייב. לכן עשיתי את מה שאני משתדלת לא לעשות והפכתי את התפריט, לצד של הבירות מהבקבוק, אולי משם תבוא הישועה.

היא באה, בערך. מצאתי בירה שעדיין לא שתיתי. טילבורג, אייל חום הולנדי, שנצפה בארצנו עוד בסוף 2011. לא רק שלא שתינו אותו, אפילו לא קנינו בקבוק הביתה. בזמן שמזגתי את הנוזל החום-אדמוני הכהה והצלול לכוס, הברמנית הביאה לדלפק הדפס של הטריפטיך גן התענוגות הארציים של הירונימוס בוש  והזמינה את החשאי לשחק "איפה אפי" ולמצוא את הדמות הבלתי מזיקה  לכאורה שמופיעה על התוית.

מצאתם?

לכאורה, כי במבט מפוקס קולטים חצי איש-חצי דג עם קלחת על הראש, שיושב על כורסא ובולע אישה עם עוגן שתקוע לה בישבן. גן עדן עכשיו. התעמקנו בציור, נפעמים מהטירוף. הבירה יפה, יפה מאוד. צלולה, כהה ועם ראש קצף  אוורירי. היא הריחה כמו לחם ותפוחים ואגסים מבושלים (נו, בסדר, כמו קומפוט). הריח רמז על גוף קל.

הטעם? מריר וסתמי. לא גן עדן, לא גיהנום. חסר תכלית. הגוף קל, הגיזוז קל, הסיומת קצרה. הדבר היחיד שמעניין בבירה הזאת (שמבושלת במנזר בטילבורג, ליד טילבורג, הולנד על גבול בלגיה, אותו מנזר שמבשל את לה טראפ. תיקון נוסף בזכות התגובות)  זה התוית. אגב, המבשלה מעוניינת להחליף את התוית בדמות אחרת מהציור הגאוני הזה והם עושים את זה בשיתוף הגולשים, זה מה שהולך היום אצל הצעירים באינטרנט. הכנסו לאתר, הצביעו לדמות השניה משמאל למעלה, ומסרו ד"ש לחברים מהגדת ראשי הציפורים.

אחר כך החשאי הזמין פראנציסקאנר כהה. שטפתי בעזרתה את הטעם וחזרנו הביתה לערב של ריטלין ומקרוכלכלה.

בירות של חורף

 

הזמן: שישי שמשי בצהריים, בעת הפסקת מתודית מהלימודים לקראת המבחנים
המקום: על הבר בנינקאסי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Isid’or, McChouffe

בשניה שהרגשתי שתאי המוח שלי מתחילים להתפלג בינומית, יצאנו החשאי ואני לארוחת צהריים מהירה בסינג לונג. במקום לברר אם מנת הבננה המטוגנת מתפריט הקינוחים במקום היא טבעונית, החלטנו לקנות שוקולד מריר כמו נשמתה של מי שנפלה על המתרגל הכי מזעזע בתולדות האוניברסיטה הפתוחה שילווה אותה בטרה אינקוגניטה הידועה גם כמקרוכלכלה וללכת לשתות בירה בנינקאסי.

אחרי ששילמנו את החשבון המחשבה על חיפוש שוקולד נורמלי באזור הזה של תל אביב שמבשלת אחוזת בית חייבת לקרוא בירה על שמו, כבר לא קסמה לנו יותר אז ויתרנו על מוצקי הקקאו ונסענו לנינקאסי, שם באותה עת התקיים אירוע של החלפת ספרים. הכיוון הקהילתי של הנינקאסי מוצא חן בעיני מאוד: אירועים כמו ערבי הקוקטיילים של המפ"ל ועליית הגג, פסטיבלים של מבשלים ביתיים, כמו זה שהתקיים שם בשבוע שעבר בנושא בירות חורף וערבי ריקודים לטיניים הופכים את הנינקאסי למקום שמגיעים אליו כי נעים, ביתי ומעניין שם ולא כדי לדפוק ראש. ובנוסף לכל אלה יש שם אוכל מעולה, ידידותי לצמחונים ומסביר פנים לטבעונים, וכמובן בירה.

התיישבנו על הבר ולמרות השמש והפעם הראשונה זה שבועות רבים שיצאתי מהבית בלי מעיל, הזמנו בירות חורפיות. החשאי לקח מקשוף, שעליה כבר כתבנו במסגרת משימת ספר המותגים ואני ניצלתי את ההזדמנות להתעמק באיזידור, בירה של המבשלה הטראפיסטית ההולנדית לה טראפ שנחתה כאן בדצמבר, ושקרויה על שמו של הברומאסטר הראשון של המבשלה.  זאת בירה אידיאלית לחורף. עם 7.5% אלכוהול היא פחות כבדה מהקוואדרופל הפופולארית של המבשלה. צבעה נחושת אדמדמה, ויש לה ריחות פירותיים שהזכירו לי תפוח עץ וקינמון – טארט טאטן אולי? זאת בירה מרירה ועשירה בטעמים, עם סיומת מרירה וארוכה וגוף מלא, מהסוג שלא ממש מומלץ לשתות אם אתם מתכננים להעביר את השעות שלאחר השתיה עם עקומת הצריכה הפרטית.

המקשוף של החשאי היתה אף היא עשירה, כהה ומתובלת, כאן הורגשו גם ציפורן ופלפל, בנוסף לקינמון, ולמרירות התווספו רמיזות מתוקות שנחשפו במהלך השתיה. היא פחות מגוזזת מהאיזידור וככזאת חורפית יותר בעיני,

מי משתיהן יפה יותר? וואלה, שתיהן, שתיהן יפות יותר ובצהרי חורף שמשי, את שתיהן, שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו.

חזרתי מחופשה

הזמן: שישי בערב
המקום: כאן בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: La Trappe Dubbel (עמ' 159)

אתמול בערב פירגנתי לעצמי Blog Holiday, בהשאלה מהמונח הרפואי Drug Holiday. היינו בדאנסינג קאמל ואז בפורטר אנד סאנס ובמקום לחפור בתפריטים כדי למצוא דברים שלא שתינו ולשתות  אותם עם מחברת פתוחה ועט שלוף,  הזמנתי בירות אהובות וזנוחות: מלכה אדמונית וסמואל אדמס ווינטר לאגר בפורטר, בראון אייל ומידנייט סטאוט בדאנסינג. בשבוע הבא נשבור שם שוב את שגרת הבלוג עם הצ'רי ונילה שמבושלת לכבוד חנוכה.

הערב, אחרי שנת צהריים שהתארכה מאוד ותכניות קולינריות בדרום העיר שהתבטלו, אכלנו סלט ובייגלה רומני ופתחנו בקבוק של לה טראפ דובל, שמתאימה ללגימה במזג האויר הנוכחי, למרות שהיא לא מופיעה בכתבה היחצ"נית על בירות חורף שפורסמה היום בטמקא; כנראה שי.ד עסקים הזניחו את גזרת הקומוניקטים.

זאת אחת מתוך ארבע בירות של המבשלה שמופיעות בספר המותגים (בירה חמישית של המבשלה, לה טראפ איזידור, החלה להמזג השבוע בנינקאסי. דיווח בשנה הבאה.) והמוצלחת ביותר מביניהן. היא מריחה מעולה משזיפים ופירות יער ונטעמת לא פחות מעולה: פירותית, מתוקה ומאוזנת. היא כבדה מאוד, חלקה, בעלת גוף בינוני-מלא וסיומת שמהדהדת בפה זמן רב אחרי הלגימה.

אנשים שמרוויחים את לחמם מהלחם הנוזלי אומרים שישראלים אוהבים להזמין בירות כמו לה טראפ קוואדרופל, מרדסו טריפל וקסטיל רוז' בגלל אחוז האלכוהול הגבוה שמסייע בידם לדפוק את המערכת – לשתות פחות, להשתכר יותר. במקרה של לה טראפ (ומרדסו; את קסטיל אי אפשר להציל), הגרסאות המבוקבקות והפחות אלכוהוליות מוצלחות הרבה יותר ובשביל אומת הקרלסברג-גולדסטאר גם 7 אחוזי אלכוהול זה הרדקור.

חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

כך סגרתי את תשע"א

 

הזמן: אתמול בלילה אחרי גיחה לסופר/ היום בצהריים לפני השנ"צ
המקום: הדירה ברמת גן של אחי המצוין/ נינקאסי ביפו בואכה תל אביב
השותים: החשאי, אחי הקטן ואני/ הגברת עמה אני חולקת את רשימת החברים המשותפים המפתיעה ביותר, האדון מבירה ועוד, אשתו, בנם, החשאי ואני.
הנשתה: Floreffe Double עמ' 268), Grolsch (עמ' 114)

לא יודעת למה אני טורחת לתכנן תכניות; בטח 80 אחוז מהרשומות כאן מתחילות ב"היינו אמורים לעשות X אבל אז קרה Y ועשינו Z" והנה עוד רשומה ברוח הזאת. תכננתי ללכת לפילאטיס, איחרתי, עשיתי את רוטינת האימון שלי במקום (עם אולסטאר. במידה ותהיתם, לא כיף להתאמן על הליכון עם אולסטאר). אחרי האימון תכננתי לרבוץ על הספה ולצפות בדיוידי של The Wire עד שארדם, אבל בדרך למכון אחי הקטן התקשר, וגרם לי למכור את תכניותי בעבור נזיד עדשים, פשוטו כמשמעו.

בגלל שאחי לא מצטיין בגזרת הבירה – גולדסטאר שנשאר ממסיבת הפרידה של אשתו לא נחשב – הבאנו מהבית בקבוקים. הובגובלין (שכתבתי עליו כאן) ופלורף דאבל, שקניתי ביום ראשון בחנות האלכוהול השכונתית שלי, דרך היין בקניון האלפיון, כמובן, במקום לפתור עוד שאלה על עקומת תמורה.

פלורף נמצאת על המדפים כאן די הרבה זמן, אבל אני לא זוכרת ששתיתי אותה לפני כן. היא חביבה מאוד והרגישה לי קלילה יחסית למקשוף ששתיתי ערב קודם לכן. נו, זה מובן מאליו – לפלורף יש 6% אלכוהול, למקשוף 8. אני חושבת שאלמלא אחי הקטן והמצוין, שהיה הערני והסקרן מבין המסובים, היינו מפספסים את הארומה של זרעי הכוסברה וקליפות התפוז שהחושים שלו קלטו לראשונה. כשנחזור לשתות לפי הדחפים ולא לפי רשימה בהחלט אחזור אליה.

פאסט פורווארד להיום בצהריים. תכננו לנסוע לדרום העיר כדי לפדות סירים בתמורה לקופונים. משפחת רק בירה שמה פעמיה לנינקאסי אז החלטנו להצטרף לפטי ד'ז'ור של בירה ובורשט. תפריט הבירה הדי-גדול של הנינקאסי סגר עלי. אם נתעלם לרגע מבירות הבוטיק הישראליות, נותרו בתפריט 6 בירות שלא נסקרו כאן בבלוג, שלחמש מתוכן מתוכננות טעימות ספציפיות. בצר לי הזמנתי גרולש, בירה קלילה עם בקבוק מגניב ובלי יותר מדי יתרונות נוספים. לא, בעצם יש, למי שדופק ברז מחגי ישראל וחוגג את חגי עכו"ם. הנה יתרון אחד והנה עוד אחד, שמדגים שלבירות מעפנות יש מקום בעולמנו.

אתן לכם לבלוע את הגפילטע ואשים פעמי לסלון, לצפות בThe Wire. אולי גם אשתה בירה. עד לפעם הבאה, תהיו לראש קצף עשיר ויציב ולא לזנב, אוקיי?

יום טמפו


הזמן: שישי בצהריים
המקום: רח' מטלון תל אביב – בנג'מין בר ואז מתי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Heineken (עמ' 132), גולדסטאר (עמ' 94)

אחרי תחרות הברמנים של אנגסטורה שהתקיימה במועדון הזמן אמיתי היינו חייבים לשתות ולאכול משהו. שוק לוינסקי היה קרוב מספיק ובשעה שהגענו מרוקן מספיק וחצי סגור כדי שנוכל להתמודד איתו בשיש בצהריים. הסנדויצ'יה שרציתי לפקוד כבר היתה סגורה, אז נכנסנו לבנג'מין בר, נחלת בנימין פינת מטלון,  שמעוצב כבר תל אביבי עם תקרה גבוהה ולאונג' בחדר פנימי, אבל עם וייב של חמארה במוזיקה (מרגול מהאייטיז! ציון גולן!!) ובאוכלוסיה. הזמנו סלט וחציל בטחינה. בגזרת הבירה הברזים הציעו מרפי'ז, גולדסטאר והייניקן. החשאי הזמין גולדסטאר ואני בחרתי בהייניקן,עוד משוכה בדרך ליעד הנכסף של סיום הספר עד סוף השנה. בספר כתוב שהיא מתאימה ללוות, בין השאר, אוכל אסייאתי. אם הייתי מחובבי המונוסודיום גלוטומט המוקפץ בהרבה יותר מדי שמן, אולי הייתי קונה את הקטע. זאת בירה קלה מאוד, מרירה, אבל בלי שום מאפיין בולט מלבד הקלילות. הייניקן קרה + אוכל כבד יכולים אולי ללכת ביחד, אבל זהו. נראה לי שחוץ מאטרקציית תיירים באמסטרדם אין לבירה הזאת יותר מדי מה להציע.

שבעים היינו מוכנים לחזור הביתה וברגע אחד החלטנו שאנחנו מוכנים להכיל את המיתוס ואת קיתונות העוינות שאיימו שנקבל עת נבוא בפתחה של הטרה אינקוגניטה והתחנה ההכרחית במסגרת פרוייקט הגולדסטאר שנזנח אך לא נשכח: החמארה של מתי המקלל. מתי לא היה שם. נכחו במקום הדור השני והשלישי, נראה לי, שגם ביקר מס' דקות לפני כן בבנג'מין – אולי המקומות קשורים – ופרלמנט שישי שפינה מקום לי ולחשאי באחד השולחנות וצחק עלינו כשסירבנו בנימוס להצעה לא חוקית. דיברו שם על חיים גורי (AKA החתיך, לפי המרצה במבוא לשירה עברית בת זמננו), יבי ועמוס קינן, שרו בצוותא את שיר הרעות – ההמנון הרצוי למדינת ישראל לפי המסובים. הצטרפתי. אין מצב שישנו את ההמנון לשיר הרעות. קל יותר להתכוונן על הפלגיאט לסמטנה  – הגננות, שגדעון סער מתעקש להפוך לקלגסיות, יתקשו למשטר את מיתרי הקול של ילדי הגן עם הסולמות של סשה ארגוב.

לגולדסטאר לקח זמן להגיע לשולחן. היא נמזגה לאט – בשני הסיבובים. היא היתה לי טעימה. מאוד. לא יודעת אם זאת אכן הגולדסטאר הטובה ביקום ולא איכפת לי מהסיפורים על הברזים האגדיים. טוב, זה בולשיט. אם לא היה איכפת לי מהסיפורים, הייתי פשוט שותה גולדסטאר פעם אחת וממשיכה הלאה.

Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.