טיפול בהזעות יתר

כל מיני בלוגי אופנה מבוססי השקות ושוחד מחרטטים בימים האחרונים על בואו של הסתיו. בולשיט. אולי חנויות הבגדים חידשו את חלונות הראווה, אבל כולנו יודעים שהקיץ עדיין פה ושיקח הרבה זמן עד שהעונה השניה, הידועה בשם "לא חורף", תגיע. אנחנו מזיעים כמו חזירים והמזגן עדיין פועל בלילה, לפחות בגדה הדרומית של הירקון, וגם צריכת הבירה שלנו עדיין מוכוונת קיץ. בחוץ – חיטה (בעיקר החשאי) ופילזנר צ'כי (בעיקר, אם לא רק אני). בפנים – בקבוקים גדולים של בירות גרמניות, משופשפים מחיכוך ומיחזור ומגלגולים בסופרמרקטים גרמניים שם הם נמכרים באירו אחד במקרה הרע. כאן אפשר למצאם ב-10-12 ש"ח במקרה הטוב, ובמצבנו אנו, עם המיסוי הביזיוני ועם מה שנדמה כהתנהגות בזויה של בעלי חנויות ויבואנים שתופסים טרמפ ומעלים מחירים באופן לא ריאלי לחלוטין, 10-12 ש"ח לחצי ליטר בירה זה מקרה לא רע בכלל.

שלוש בירות קייציות ממבשלת Kulmbacher שתינו לאחרונה: פילזנר, אקספורט והלס. הפילז והאקספורט סבירות. הפילז גרעינית ולימונית בריח ומרירה בטעם, האקספורט מריחה מעט פירותית ונטעמת מרירה אך אנמית. ההלס (Kulmbacher Lager Hell) היא בירת קיץ מוצלחת ביותר: ניחוחות נעימים של קש, לימון וגרעינים/ לתת, מרירות עדינה עם לתת מודגש, מגוזזת היטב, מאוזנת עד מאוד ובעלת גוף קל. אחת מהקניות הטובות.

מבשלת טוכר מנירנברג, העיר והמשפטים, מספקת אף היא אופציות זולות ודי טעימות לקיץ. כבר שתינו בירות של טוכר במסגרת פרוייקט ספר מותגי הבירה (ר' 110, 111). באיזשהו שלב הן נעלמו ממדפי ארצנו אבל לאחרונה נתקלנו בהם שוב. למרות הגוף המלא,  Tucher Dunkles Hefe Weizen היא בירה קלה לשתיה. יש לה מתיקות מאלטית וניחוחות נעימים של טופי, מעט דבש ובננה. הHefe Weizen Leicht, בירת החיטה הקלה של המבשלה, רחוקה מלהיות מדהימה. היא רכה, מימית וטיפה חמצמצה. הרחתי בננה, בוץ ומעט זיתים שכעבור זמן מה התפוגגו. כמו בירות נטולות אלכוהול, גם בירות לייט סבירות קשה להכין (מישהו זוכר את הגולדסטאר לייט? היא דווקא היתה לא רעה יחסית לז'אנר). ה-Helles Hefe Weizen היא הילדה המוצלחת של המשפחה. מעוננת עם ניחוחות של סוכריית חמאה, מסטיק וקצת ציפורן, מתוקה עם רמזים של חמיצות וסיומת מאלטית.

חוץ מאלו שאני אפילו לא זוכרת איפה קנינו אותן, שתינו טוכר גם בחוץ, ב-Drafts & More  55, בר מתועש וחסר נשמה על ה"טיילת על המים" ביס פלאנט המפלצתי שבמערב ראשון לציון שמתאים לגישת ה"גדול יותר" שמאפיינת את העיר שכולה פסטיש (שלא תטעו: לא מדובר בטיילת על החוף; מתחם הבילויים גובל במתחם השפד"ן. אם אתם מתגעגעים לארוחת הצהריים של אתמול אתם מוזמנים לקפוץ מדק העץ למים). במסעדה שמתהדרת ב55 ברזים טעמנו את הTucher Urfränkisch, שהיתה פחות או יותר הברז היחיד המעניין במקום. זאת בירה בצבע ענבר כהה וצלול עם ריחות של דובדבן, מאלט וסירופ תירס, שזה משהו שאף פעם לא כיף להריח. היא מתוקה, קלה לשתיה ומאלטית מאוד. אם מעניין אתכם לקרוא על ה-55, שחר הרץ כתב ביקורת על המקום באתר Beers. תמיד נחמד להתנסות בבירה חדשה, אבל בהחלט לא נפלנו ממנה.

אם אני צריכה לבחור שתיים מבין הבירות שהוזכרו כאן, שתי ההלס הן הבחירה הבטוחה והמוצלחת.

תיכף הסתיו יגיע ונחזור לשתות קצת בירות בלגיות.

צעקת הפרפר

למען יראו וייראו

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואני ושלושה חברים אמיצים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה והילד השוודי החי
הנשתים: באטרפליי בלונד (עמ' 50), באטרפליי סאנסט (עמ' 52), באטרפליי בראון (עמ' 51)

יש דברים שכדי להתמודד איתם חייבים קבוצת תמיכה והטעימה של אתמול נכללת בתוכם. כבר שתינו את הבירות של בטרפליי, החשאי ואנוכי. לפני שנה, ביום בו פרצה השריפה בכרמל, מצאנו מארז בחברה הסקוטית (על השריפה בכרמל למדנו בפאב עמירם, שם התיישבנו אחרי הרכישה. שתיתי תה. הייתי חולה ביום ההוא). לא שמענו שומדבר על המבשלה קודם לכן, פשוט שמחנו לנסות בירת בוטיק ישראלית חדשה, למרות העיצוב הלא מבטיח שנראה כמו תרגיל מיתוג סדרת יין של סטודנט שנה ג' בשנקר.

היה לא טעים.

בפעם השניה טעמנו באטרפליי באירוע בשר המשקאות ברמת גן. זה כבר היה אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג והבירות שוב היו לא טעימות, אבל בגלל שאחד מהחוקים הלא כתובים של הפרוייקט הוא להמנע מכתיבה על בירה שנלגמת בפסטיבלים ובגלל שהחוק הלא כתוב שלי הוא לתת לבירות, במיוחד לבירות ישראליות, נסיון שני ושלישי, לא כתבתי עליהן.

ובכל זאת, הרושם הרע נשאר.

אז חיכינו חיכינו, דחינו, דחינו ואתמול אספנו מתנדבים אמיצים, שאם את כל הבירה שהם שתו עד היום היו שופכים לכנרת, בעית המים של ישראל היתה נפתרת וטבריה היתה טובעת כבונוס.

פתחנו בשני בקבוקים של בטרפליי בלונד, "בירת אייל בהירה, קלה ופירותית עם טאץ' בלגי". הראשון נקנה ע"י החשאי לפני כשלושה שבועות בחברה הסקוטית עם תאריך תפוגה לאפריל 2012. הנוזל נמזג לחמש כוסות וכל אחד מהמסובים קיבל נוזל בצבע אחר. אצלי – צלול. אצל איש הבירה – עכור. אצל שלושת האחרים – משהו בטווח. המכנה המשותף – היעדר גיזוז לחלוטין.

ריח וטעם זה דבר סובייקטיבי וכל אחד קולט משהו אחר, אבל כולנו קלטנו שמשהו רקוב בממלכת הגליל – הבירה מקולקלת. הרחתי רכז של משהו, לא הבנתי מה זה עד שהמשכנו לבירות הבאות וקלטתי: מרמייט! כן, ממרח השמרים האוסטרלי, עכשיו גם בבירה. היתה הלימה בין הריח לטעם ולסיומת – הכל שידר קלקול קיצוני ולא מובן בכלל, לא בשביל בירה בת 8 חודשים ולא בשביל בירה בת שנתיים. מישהו אמר שהיא איבדה כל צלם בירה וזאת ההגדרה הקולעת ביותר לנוזל הזה.

הבלונד השניה הגיעה מהמבשלה לפני כחצי שנה. כאן כבר יש גיזוז, מעט, אבל קיים, וגם מעט קצף בצבע חום עכור ומדכא. הריח – דבש מתקתק ולא נעים. הטעם – מריר-מתקתק, שטוח ולא טוב והמרקם דליל ולא בירתי בכלל.

מהבלונד עברנו לסאנסט, "בירת חיטה כהה לא מסוננת בסגנון בווארי מסורתי". אם בית המשפט בנירנברג של 1936 היה נתקל בבירה הזאת הוא היה שופט אותה על חילול טוהר הגזע. לבירת חיטה בווארית סגנון מובחן, שמי שעוקב אחרי הבלוג (או סתם מי שיצא לו להזמין ויינשטפן/ פאולנר בפאב) כבר אמור להכיר: בננה, מסטיק, ציפורן וכו'. מרמייט בהחלט לא אמור להיות בבירה הזאת. גם לא ראש קצף מינימלי בצורה של פטריה אטומית. חמוצה, שוב לא מוגזת.

בנקודה הזאת החשאי פינה את המרקקה שהתמלאה והביא בקבוק מים נוסף.

חתמנו את החלק הזה של הערב (שהמשיך עם פיצויים: IPA חדש של לאפינג בודהה שהילדה השוודית המתה הביאה, Vicaris Tripel מבלגיה וBrewdog Trashy Blond מהמקרר) עם באטרפליי בראון, "בירת אייל כהה בצבע חום-שחור, בסגנון אנגלי עם נגיעה בלגית, בעלת טעמי קרמל המופקים כתוצאה משימוש בלתתים קלויים, ופירותיות קלה הנובעת מהשמרים הבלגים. בירה חומה, שוב בלי ראש, ריחות סבירים (אם כי לא טובים) של חמאה, קפה, בירה שחורה וקלייה וטעם של בירה שחורה שנפתחה וישבה במקרר שבוע. שטוחה לגמרי. לפחות הסיומת היתה קצרה.

אם יש טעימה שהכעיסה אותי זאת הטעימה הזאת. הבירות האלו מקולקלות. ריח לא טוב שבקע מבקבוקי קוקה קולה גרם לחברה לאסוף אצוות שלמות של קולה ומוצרים נוספים, אבל את באטרפליי כנראה שותים ושותקים.  אני לא הראשונה שקולטת שמשהו לא טוב קורה בממלכת הפרפרים (עידו גלאון מהבלוג התוסס כתב על כך ביוני וכך גם יובל הימן בNRG. לעומתם, שגיא קופר כתב בנובמבר 2010 ביקורת חלבית באופן לא מובן בYNET) אבל זה מחרפן אותי שקשה כל כך להגיע לביקורות האלו בתוך כל ההודעות לעיתונות שממלאות את גוגל.

באים, הולכים, שותים מהברזים.

הזמן: מוצ"ש ואז ראשון
המקום: נינקאסי, פורטר אנד סאנס ושוב פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי, אני ובסוף עוד איש בירה חשוב ששתה מים
הנשתים: Foster's (עמ' 266), Erdinger Weissbier Dunkel (עמ' 45), Chimay White (עמ' 301)

לא ממש נשמתי בימים האחרונים, בין חדר כושר להפגנה לבדיקות רפואיות לאזכרה. לא ממש היה לי זמן לכתוב, אבל לעומת זאת יצא לי לשתות מספר בירות. לא משהו מעניין מדי, אבל עצם העובדה שמצאתי אותן בחביות מספיקה לי; ככל שאני מתקדמת כך המבחר החביתי שעומד לרשותי הולך ומצטמטם.

במוצ"ש נסענו לנינקאסי לסגור חוב. כשחזרנו הביתה בשישי החשאי ואני קלטנו שיצאנו משם בלי לשלם; כל אחד חשב שהשניה סגר/ה את החשבון. התיישבנו על הבר והזמנו – אם כבר הגענו לשם ואם כבר היה לנו חשבון פתוח, אי אפשר שלא להמשיך ולהתפיח אותו. להפתעתי לא הייתי צריכה לחפור בתפריט הבקבוקים. לברזייה של נינקאסי הצטרף ברז חדש ונוצץ של פוסטר'ס (שממלא מקום עד שתגיע בירה חדשה ואיכותית, כך נאמר לי). איך היה? אצטט עוד מישהו שהיה נוכח בבר,  שכינה את הבירה האוסטרלית הזאת "אחלה מים".

ביום ראשון היינו פעמיים בפורטר אנד סאנס. בפעם הראשונה אחרי קופת חולים במרכז העיר ולפני הרופא שבצפון העיר ובפעם השניה אחרי הרופא ולפני עניין נוסף בדרום העיר. בעיצומו של הקרוס קאנטרי העריתי לגרוני חצי ארגינגר ווייסביר דונקל, שהוגשה בכוס הנכונה אבל לא הלהיבה אותי ועוד כוס של שימאיי לבן (טריפל) מהחבית ששיעממה אותי.

אני חושבת שהשיעמום נובע גם כתוצאה מסוף השבוע המגוון בירתית וגם מהזכרונות מהטיול שעדיין מסרבים להרפות. טוב, וגם בגלל שאלו לא ממש בירות מהממות.

נשארו עוד חודשיים לסיום המשימה. אני עומדת בה. אין מצב שלא. עדיין לא בטוחה לגמרי מה יהיה ב2012. לא בא לי לעזוב את הבלוג.

הגרמניה המנומסת

הזמן: הערב, בזמן שהכביסה הלבנה הסתובבה במכונה
המקום: פינת האוכל מאיקאה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Paulaner Dunkel (עמ' 257)

בא לי לישון. זה לא יקרה בקרוב כי יש כביסה לתלות, טקסטים לקרוא וחדר כושר מלא בדושבאגס לבקר. הפסקה מתודית באמצע יחידה 3 של הקורס ורגע לפני שמכונת הכביסה מסיימת לג'עג'ע את הבית מוקדשת לפאולנר דונקל ששתיתי לפני כשעתיים עם הפיצה מאתמול. לא ממש מגיע לה, לפאולנר דונקל, יותר מהפסקה מתודית. היא מתוקה לי יותר מדי ופחות טעימה מהסלבטור המגניבה ומהפאולנר הרגילה. החשאי דווקא אהב ולא הבין מה הקטע, כי חיטה גרמנית נוטה למתיקות.

למבשלת רונן יש בירה בשם החיטה המחוצפת. השם עונה על מה שאני מחפשת בחיטה שלי, משהו מפתיע, שיגרום לי לזקוף גבה. מבחינתי, הפאולנר דונקל מנומסת יתר על המידה.

סט. ויטוס

הזמן: אתמול בלילה, אחרי שזרקנו את ספרי הספריה בתיבת ההחזרה
המקום: בריו 66, יהודה המכבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

מאז הדוגמיות בכוסות הפלסטיק בעיר הברמנים, החשאי בדודא לויטוס. באתר של מב"י כתוב שאפשר להשיג אותה בבר המעפן שליד הבית ואתמול, אחרי ארוחת ערב מקסיקנית מאולתרת שליוותה בקבוק של לאגר של פאבו, הוא הצליח לשכנע אותי לצאת ולשתות אותה, לא לפני שסחטתי ממנו הליכה ליד לבנים להחזיר את הספרים לספריה.

מה שטוב במקומות הבילוי של יהודה מכבי זה שהם כל כך לא מתיימרים לכלום, שבאמת אין שום בעיה להגיע אליהם לבושה במכנסי פיג'מה, כפכפי אצבע וחולצה ג'ייף שהוצאה מהארון ב-7 בבוקר וספגה הרבה עשן אוטובוסים במשך היום.

התיישבנו על הבר והזמנו ויטוס. אין אותה בתפריט, יש "בירה מיוחדת" או"מתחלפת" או "עונתית", אז אם אתם מגיעים, תבררו מה המיוחדת. בפעם האחרונה שביקרנו שם זה היה לף רוסה. הזמנתי שליש, החשאי חשק בחצי, אבל כשהמלצרית שלפה מאג עם ידית הוא נסוג וביקש שליש. זאת בירת חיטה, לא בירה נשר.

השליש הוגשה בכוס סטנדרטית של שליש, גוף צר ופתח רחב, כמו הכוסות הממותגות של קרלסברג, אבל לא ממותגת. לא ממש צורת ההגשה האופטימלית לבירת חיטה. המוזגת כנראה מיהרה לאנשהו כי הבירות הוגשו במהירות שיא, עם שכבת קצף דקה במקום ראש עשיר וגבוה. התחתיות – קרלסברג. אני מכירה אנשים שהיו עוזבים את המקום אבל החשאי בקריז, אני במצברוח מפויס ומדובר בויטוס – לא בדיוק הבירה הנפוצה ביותר בעולם, אז הסתפקנו שוב במה שיש: חמוצה-מתוקה, פונץ'-בננה, מסטיק וציפורן. למרות ההגשה הקלוקלת הבירה מהממת – לא פחות.

הי, זו הרשומה ה-50! אני אשכרה מתמידה!

להשתכר על חשבון הפיקדון

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: עיר הברמנים של זמן אמיתי, האנגר 13, נמל תל אביב
השותים: החשאי, אני ואלפי בוגרי קורס ברמנים לדורותיהם
הנשתים: Weihenstephan Dunkel (עמ' 137), Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

אוי, אני לא בנויה לאירועים כאלה. השיבה שזרקה בשערי נמצאת שם מסיבה מסוימת. אנשים עם שיער שיבה לא אמורים להיות מודעים לקיומה של וודקה בשם RU או למאי תאי בבקבוק.

"מי תה?", שאלתי את המוזגת.

"מאי-תאי", היא ענתה והרחיבה: "מיץ לימון עם תפוזים ורום וסירופ שקדים". אין בחינות הסמכה ל"ברמנים", נכון?

אנשים עם שיער שיבה לא אמורים לעמוד חצי שעה בתור לדוכן של מונין בשביל לקבל עיסה קקפונית המכונה "מאייר'ס קולדה קולר" אחרי שהם מבקשים מהברמן שיכין להם משהו על בסיס פמפרו ומאייר'ס. לפחות לערבב שמות הוא ידע, הבחור, אם לא לערבב משקאות.

לא שאני אומרת שהיה גרוע. ממש לא. היה מצחיק והיה אלכוהול חינם. רובו כאמור גרוע,  אבל מקצתו הזדמנות להתנסות (איילה מיסט, בלנדד סקוטי חביב ביותר, טולמור דיו עם ג'ינג'ר שהיה יכול להיות סביר מאוד אלמלא הדיילות שרקדו על הבר – כפות רגליים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני מזמינה משקה, גם משקה בחינם). וגם החברה היתה מצוינת: כל החברים מהקורס שחזרו מתאילנד חברים ומכרים מאירועי בירה ואלכוהול + הברמן הכי טוב בארץ + המדען המטורף, שלא ציפיתי שיגיעו לתל אביב ולאירוע.

והיו גם דוכני בירה: בזלת ופאבו בגזרה הישראלית, מב"י בגזרה הבינלאומית, עם לף, הוגרדן ו-ויינשטפן, הסיבה לכתיבת הרשומה הזאת.

כשהתחלתי לשתות עם חוברת המותגים החלטתי לא להכליל בסקירה בירות שנלגמות באירועים המוניים, שכן חוויית הפסטיבלים איננה הפלטפורמה האידיאלית להתרשמות ממשקה. הרעש, הצפיפות, המזיגה המהירה והכוסות הקטנות, לרוב כוסות פלסטיק, לא עושות חסד לא עם השותים ולא עם הנשתים. לכן, למרות שכתבתי בעבר וכנראה גם אמשיך לכתוב בעתיד על דברים ששתיתי בפסטיבלי בירה, מתוך  כוונה להתעמק בבירות שבספר אני לא מסמנת עליהן וי במידה ואני שותה אותם בפסטיבלים.

הפעם אני מתעלמת מהכלל, כי מב"י הביאו ברזים של ויינשטפן דונקל ושל ויינשטפן ויטוס, שני סוגים שלא נתקלתי בהם עד כה. החלטתי לכתוב עליהם, למקרה ולא יזדמן לי לשתות אותם באוירה סולידית ומתאימה יותר לגילי (מועדון הריקודים של בית גיל הזהב?).

מן הסתם, אתמול לא לקחתי איתי דף ועט ובגלל שאני לא זוכרת דקויות ההתייחסות לבירות תהיה קצרה: הדונקל היתה טעימה. הויטוס היתה לא פחות מגאונית. אחרי הטעימה הראשונה חזרנו לטעימה נוספת (כן, כן, על חשבון תרכיז המרגריטה!). במגזין הבירה הישראלי, השופר האינטרנטי של מב"י, יש רשימה של מקומות שמוזגים ויטוס. אני לא יודעת עד כמה הרשימה מעודכנת: אחד הברים נמצא מעבר לרחוב ויוצא לנו לפקוד אותו מפעם לפעם. אני לא זוכרת שאי-פעם ראיתי שם את הברז האמור.

5 בירות, שטרן 1

עוד שני סקירות רטרוספקטיביות בקנה עד להסתנכרנות מלאה. ככה זה כשמחליטים בשבת על פרוייקט, ניגשים לביצוע ביום שני אבל מתחילים לתעד רק ביום שישי. זאת הופעת הבכורה בבלוג של הבר הקבוע שלנו, שטרן 1, ואם כלום לא ישתנה, כלומר אם נמשיך להוציא את מעותינו שם והם בתמורה יספקו לנו מבחר מעניין של בירות והרגשה שאנחנו רצויים שם על הבר, אני מאמינה שהשטרן עוד יוזכר כאן אי-אלו פעמים בעתיד.

הזמן: רביעי בערב
המקום: שטרן 1 בפלורנטין
השותים: החשאי ואנוכי
הנשתים:

Franziskaner Hefe-Weisse Dunkel (עמ' 272)

Bischoff Ur-Weisse (עמ' 59)

Sam Adams Winter Lager (עמ' 232)

Belhaven Scottish Stout (עמ' 65)

הגענו דקה לפני 8 בערב אז פספסנו את ההאפי האוור. עצוב מאוד כי לא זול בשטרן, במיוחד כשאתה לא רוצה להעביר ערב שלם על כוס אחת, או במקרה של החשאי – לא יכול. הוא שותה מהר.

התחלנו עם המוכר: חיטה גרמנית לאדון ולגברת. אני חושבת שרק לפני שנה בערך התחלתי ליהנות מבירת חיטה, בטח ברגע שהדריכו אותי לחפש את הבננה והציפורן. בישוף היא בירה שאני תמיד שמחה לחזור אליה ופרנציסקנר זאת פשוט בירה עם שם שמצחיק אותנו נורא.

שחר הרץ ממליץ ללוות את הבירות האלו באוכל גרמני. בשטרן מגישים נקניקיות, אבל אנחנו צמחונים אז נטשנו את העמדה שלנו וקפצנו לג'וזפה לאכול את הפיצה הכי טובה בעיר. אחרי שני רבעים לשתיין חזרנו לעמדה הקבועה שלנו מול הבר להמשך הערב.

שנינו לא חובבים גדולים של סטאוט. כלומר, אני לא חובבת גדולה והחשאי שונא סטאוט כמעט כמו שהוא שונא פילסנר צ'כי, אבל הבלהייבן קצת שונה מהאיריים וחזקה מהם ומבחינתי נסבלת יותר. לרוב לא אזמין סטאוט, אבל אני במשימה ואני צריכה לסמן את הוי גם על המשקאות הפחות מהנים. החשאי חגג עם וינטר לאגר מתובלת ועשירה מהחבית.

לסיום החלטנו לחלוק בקבוק מהמבחר המכובד שבתפריט. הפור נפל על O'halon's Yellow Hammer עם הטעמים והארומות הקיציות והמהנות, שלא מופיעה בספר. לא יודעת אם היא בכלל מיובאת לישראל באופן סדיר – לא היתה מדבקת יבואן על הבקבוק.

בירות חיטה בשטרן