כחוח בין השושנים

הזמן: ערב אביבי ספוג עבודות בכביש ועשן מסוגים שונים
המקום: השאפל בר, פלורנטין
השותים: הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתה: שושנע

יש לי פינה חמה בלב לרדקס, אחת מיבואניות הבירה המקומיות. באמתחתה כמה מותגים שאני די מחבבת כמו האויסטר סטאוט של מרסטונ'ס ואדלווייס, שהיא בירת חיטה סבירה ביותר. שתי בירות (יודעים מה, שלוש. נוסיף את הובגובלין) הן לא סיבה מספיק טובה לסמפט יבואן; אני מחבבת את רדקס כי הם גרמו לזעזוע בנקודות המכירה הקרות, כלומר בברים.

אתם בטוח מכירים את קסטיל רוז'. הנוזל האדום, המתוק מאוד, בן שמונת אחוזי האלכוהול ועם הטעם הדומיננטי של ליקר הדובדבנים שמעורבב עם הבירה, הוא אחד ממותגי הבירה הנמכרים ביותר בברים בישראל. קסטיל רוז' נכנס לתמונה כשהיצע הבירות מחבית בארץ היה מצומצם ולא חרג בהרבה ממה שהחברה המרכזית וטמפו סיפקו. שילוב של עבודת שטח טובה, מוצר ייחודי ומחיר הגיוני נתנו לרדקס דריסת רגל במחוזות שנשלטו עד אז על ידי אחת משתי זרועות דואופול הבירה המקומי. הכנסת ברז אחד של ספק חדש מאפשר גם לספקים אחרים להכנס לנקודה, מפחית את תלות הנקודה בספק יחיד ועבור אותו ספק חלוץ, רדקס במקרה הזה, קסטיל היוותה פתח להכנסת מוצרים אחרים.

מניתי בפיסקה הראשונה כמה מותגים של רדקס, אבל אלה המוצרים הפחות מעניינים לענייננו. עם כל הכבוד לאדלווייס, לכל אחת מהמתחרות הגדולות יש בירות חיטה. הברזים החביבים עלי, רעיונית לפחות, הם ברזי "בירת הבית", שהרבה ברים מחזיקים היום. מדובר בלאגר פשוט מבית גוסר, שכמותגים עצמאיים לא ממש מצליחים להתחרות בקרלסברג/ היינקן/ פילזנר אורקוול/ סטלה. החביות נמכרות בזול, הכוסות מתומחרות בכמה שקלים פחות ובתי העסק ממציאים סיפורים מופרכים ללקוחות שתוהים (סיפורים זכורים לטובה: "זאת הבירה שהבעלבית מבשל בעצמו" – שווארמיה ביגאל אלון, תל אביב, "מבשלים אותה במיוחד בשבילנו בבנימינה" – מלצרית במייק'ס פלייס בטיילת.) הבירות הללו מתחרות באופן ישיר במותגי המיינסטרים הגדולים, ומבחינתי, כל דבר שקצת מזעזע את השוק זה טוב.

לפני כמה שבועות השיקו ברדקס את שושנע, בירה עם נגיעות נענע, שאמורה למלא בפורטפוליו של החברה את הפינה של "בירת בוטיק ישראלית." משחק מילים קטן, מיתוג בעברית קומפלט ביחד עם כוס ותחתיות, הפצה בחביות והבטחה לבקבוקים בעתיד והנה, בירה חדשה בשוק. שושנע מבושלת על ידי מבשלת ואן הונסנברוק בבלגיה, שמייצרת מותגים שונים, ביניהם את מגוון הבירות של קסטיל, בריגנד וסט. לואיס שמיובאות על ידי רדקס. לא ממש ישראלי, אבל לא מסוגלת לדמיין מלצר שבתשובה לשאלה של לקוח יוציא מפיו את השם המפורש בלגיה.

בדף הפייסבוק של רדקס כתוב ש"הגיע הזמן שגם לנו תהיה בירה משלנו, כזאת שיש לה מאפיינים ישראלים, טריים ובריאים: קרה, מרעננת- בירה שיכולה לתת פייט לקיץ הישראלי החם והארוך ו… אם אפשר- שיהיה לה גם ״טוויסט״ ישראלי קטן" – זה הנענע, אני מניחה. הטוויסט הישראלי הזה אולי מוכר לקוראים הוותיקים או לפוקדי פסטיבלי הבירה המקומיים.  גורדון ביץ' בלונד, מהדורת הקיץ המרעננת של הדאנסינג קאמל, זאת בירת אייל בהירה בתיבול נענע, שכבר הרבה שנים מפציעה בקיץ ושמאז שכתבנו עליה ב2011 המתכון שלה עודן ושופר. בירה משלנו. בכל מקרה, הילדה שמעה ששושנע נמזגת בשאפל, בר פלורנטינאי סטנדרטי (רעש, מוזיקה של סחים ואוכל שמנוני עם יתרון אחד משמעותי: תפריט טבעוני רחב ומגוון, כולל קינוחים ממש סבבה), אז קפצנו לבדוק את העניין.

החשאי הזמין בתבונתו חצי אדלווייס, הילדה הזמינה שליש שושנע וכך גם אני. מדובר בבירת חיטה, 4.7% אלכוהול. כתוב, כאמור, נגיעה של נענע. ואכן, נענע נגעה בבירה הזאת.  שדה של נענע נגע בה. שדה גדול. בבעלות ויסוצקי. חוץ מתועפות נענע הרחנו ניחוחות אסתריים למיניהם שהיו אמורים אולי להזכיר שיש בירה בכוס. הטעם בהתאם – נענע-מנטה-נענע-מנטה ורמיזות קלות למסטיק מז'אנר הבזוקה האופייני לבירות חיטה. הגוף קל עד בינוני והסיומת – ארוכה ומאוד מנטתית. מרעננת כמו מסטיק אורביט ומרגישה כמו משהו שיצא משליטה ולא כמו משהו שארצה לשתות שוב. לגמתי מהאדלווייס של החשאי כדי להעביר את הטעם אבל ללא הצלחה – הנענע פשוט דומיננטית מדי. גם המחיר של הבירה היה דומיננטי מאוד. 33 ש"ח לשליש, מול 32 ש"ח לחצי ליטר אדלווייס, ובלי תחושת הסיפוק הנלווית של וואלה, שילמתי כמה שקלים אקסטרה שעוזרים לקדם תעשיה מקומית.

הצורך של החברה בבירה ישראלית מובן. ההחלטה ללכת על מוצר עם טעמים לא שגרתיים ולא על עוד אייל בהיר ראויה להערכה. הבחירה לייצר מותג "ישראלי" (שכמובן, יככב ככזה בכתבות הבירה שינחתו עלינו לקראת יום העצמאות) בבלגיה צורמת והתוצאה הסופית מזכירה חליטה חזקה ולא בירה, אבל היי, אנשים עפים כאן על בירות גרועות ממנה, אז לכו תדעו.

 

דברים שלמדתי בהשקה של ויינשטפן מבקבוק

הזמן: מיטווך
המקום: מסיבת עיתונאים לרגל השקת ויינשטפן חיטה בבקבוקים, פלורנטין
המשקים: הר פרנק הרברט פייפר, הברומייסטר הראשי של המבשלה, מר הראל חייקין, מנכ"ל קרלסברג ישראל והר אנדריאס מיכאליס, שגריר בונדסרפובליק דויטשלנד באה"ק
הנשתים: בקבוקים לרוב של ויינשטפן. החיטה המדוברת, הלס גרעינית ומשובבת נפש, קריסטל וייצן קצת אנמית, הויטוס והדונקל המצויינות וקורביניאן – דופלבוק מעיף.

seit 1040

seit 1040

  • איך אתם מתחילים את יום העבודה? בבדיקת מיילים? בפינת הקפה? בבליעת ציפרלקס? הר פייפר מתחיל את יומו בשעה 6:30 בבוקר, בלגימת בירה. משלמים לו כדי לשתות ולאשר את הביקבוק, לתשומת לב עיתונאי בשקל של אתר אינטרנט זניח, שהוטל עליו להעלות טור על העבודות המגניבות בעולם. עם כל הכבוד למהנדסים, עדיין לא הומצא הרובוט שיכול להתחרות ביכולותיה של הלשון האנושית.
Prost!

Prost!

  • ישראל היא המקום הראשון בעולם בצריכת ויינשטפן לנפש. זה נתון נהדר לויינשטפן ולמב"י, היבואנים, אבל לפני שנעוף על עצמנו כדאי לזכור שצריכת הבירה לנפש בישראל קרובה יותר, הרבה יותר, לזאת של סעודיה מאשר לזאת של בוואריה.
  • צפון איטליה, לעומת זאת, היא הצרכנית הגדולה של ויינשטפן – אבסולוטית. אבל אולי ארה"ב תעקוף אותה השנה.
  • חוץ מהיותה המבשלה העתיקה בעולם, ויינשטפן היא גם בית העסק הותיק ביותר באירופה. אם כבר שחקתם עד דק את הסיפור על המצאת הבירה במספוטמיה או במצרים בכל שיחות הסלון האפשריות, הנה פרט טריוויה חדש.
  • נזירים שמבשלים בירה זה כל כך המאה ה-18! המנזר שבו הכל התחיל נסגר בשנת 1803. מלך בוואריה תפס את השליט על המבשלה ב-1812 וב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת כינון רפובליקת ויימאר המבשלה הולאמה.
  • לא דיברו על 1933-1945. מעניין אם קרה משהו מעניין במבשלה בין השנים האלו. מצד שני, גם לא דיברו על 1620-1666.
  • ב-1945, כשהאמריקאים דאגו לאפס את הגרמנים, הבעלות על המבשלה התחלקה בין צבא ארה"ב, שצרך את הבירה שיוצרה במבשלה לממשלת בוואריה.
  • החיטה הבווארית, זאת שנמזגת כאן בפאבים ועכשיו מגיעה גם בבקבוקים (330 מ"ל בייבוא הרשמי, בקבוקים של 500 מ"ל בייבוא מקביל בחנויות משקאות), מהווה 78% מסך כל התוצרת של המבשלה.
  • בתוך ה-22% הנותרים נמצאים גם הויטוס והדונקל, שמדי פעם נמזגות כאן במהדורה מיוחדת. לדברי מר חייקין,  כרגע הויטוס נמזגת בכ-65 נקודות ברחבי הארץ. חפשו את שתיהן. הבקבוקים שחלקנו אתמול היו מצויינים, אבל הן נמזגות מעולה. למתקשים לאתרן בפאבים, בשנה שעברה הן נמזגו במתחם של מב"י ביריד טעם העיר. אולי גם השנה?
  • בשנת 2013 הם צופים לבשל 330 אלף הקטליטר של בירה. המבשלה בצמיחה מתמדת, במגמות כניסה לשווקים חדשים, עם הפניה של 55% מהתוצרת לייצוא.
  • בירת החיטה המעוננת צברה פופולאריות בשנות ה-70, קצת אחרי ימי הזוהר של הבאדר מיינהוף, קצת לפני נינה האגן. הבירה הפופולארית הקודמת של המבשלה היתה קריסטל וייצן, בירת חיטה מסוננת. פעם הקריסטל וייצן נקראה שמפיין וויט, אבל אז בשנות ה-70 הצרפתים עשו שריר. במקום להכנס באמ-אמא של אלזס-לורן, השם של הבירה שונה. על אף הדעיכה בפופולאריות של הקריסטל, היא עדיין נמכרת בשווקים מצומצמים.
בקרוב אצלכם במקרר

בקרוב אצלכם במקרר

  • טריוויה לבירגיקס: בעוד שהאמריקאים מתעסקים בפיתוח זני כשות, בויינשטפן מתמקדים בוריאציות של שמרים, במטרה להרחיב את האפשרויות בתווך האפשרי במסגרת חוק הטוהר הבווארי, שנכנס לתוקף בשנה 1516.
  • עוד טריוויה לבירגיקס: Infinium. שת"פ בין סמואל אדמס לויינשטפן שהניב בירה בסגנון בלגי בת 10.5%. החיטה הרגילה טעימה יותר.
  • למה חיכו כל כך הרבה זמן להביא ויינשטפן בבקבוקים לישראל? במב"י חיכו שהמותג יבשיל ושתיווצר דרישה למוצר, שהוא לא זול לצריכה ביתית, לעומת לאגרים מקומיים או מיובאים.
  • לא נכתבה כאן אף מילה על הטכם של הויינשטפן בבקבוק. האמת, היא די דומה לבירה מהחבית ולא כתבתי רשמי טעימה, כי זאת בירה שהחך שלי מכיר כל כך טוב (ומוקיר!), שלא טרחתי.
  • אז מה היה לנו כאן? מבשלה עתיקת יומין, חוקי בישול נוקשים, פיתוחים מדעיים וצמיחה עסקית. וכל זה בלי להשתמש בתמונות סטוק זולות של כוסיות על התוויות ובפרסומים! היתכן שבירה טובה ומותג חזק מספיקים?
    לא, באמת, איך?

    לא, באמת, איך?

    תודוש ליח"צ על האירוח והבידוח. היה טעים.

השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

סוף עונת הבירות

זו רק אני או שגם אתם שמתם לב שבישראל קיימת מעין חפיפה בין עונת הרחצה ל"עונת הבירות"? השוק מתעורר לקראת יום העצמאות, כתבות היח"צ עולות לפורטלים, החברות הגדולות מפיקות אירועים ומפרסמות יותר ורוב הפסטיבלים, קטנים כגדולים מתקיימים בתקופה הזאת (להוציא את BEERS ואת חג הגינס, הלא הוא סט. פטריק'ס דיי, שחל במרץ, ללא כל התחשבות במזג האויר המזרח תיכוני).

נדמה שמחוץ לחוג המצומצם יחסית של חובבי הבירות, המשקה הזה עדיין נתפס כמרענן, כמשקה קל שהולך טוב עם רביצה בחוף או בפיקניקים. אפילו אם נתעלם מבלגיה ומהאיילים הכבדים ורוויי האלכוהול שיוצאים משטחה, במדינות כגרמניה, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ צורכים לאגרים קלילים לאורך כל השנה. לא יודעת למה במקום בירות עונתיות יש בישראל עונת בירה. לא יודעת. בטח לאורן אבראשי יש תשובה מפורטת ומבוססת, אולי כזאת שבכלל סותרת את ההנחה שלי.

בכל מקרה, אם אתם נמצאים או מגיעים היום לתל אביב, תוכלו לחגוג את סוף העונה בשני אירועים שונים. הראשון, האוקטוברפסט של פאולנר במתחם התחנה. בכתבה פרסומית שהופיעה השבוע בעכבר העיר מופיעה רשימה של פאבים שמציינים את האוקטוברפסט. המאנקי'ס באילת מוזגים ויינשטפן וקפה דליה בתל אביב, שמתהדר בגינת בירה שמספרים שהיא חביבה ביותר, מוזגים לכבוד האוקטוברפסט ווסטונ'ס סופר פרמיום. מבשלת ויינשטפן אמנם קרובה למינכן אבל איננה נמצאת בשטח השיפוט שלה ולכן הבירות הנהדרות שמבושלות בה לא נמזגות באוקטוברפסט האמיתי. אם היטלר היה מתאמץ קצת יותר אולי הוא היה כובש את בריטניה ובכך הופך את ווסטונ'ס לדוייטשה סיידר. זה לא קרה ולכן הבחירה לחגוג אוקטוברפסט בשתייתה קצת תמוהה לעניות דעתי.

בכל מקרה, פאולנר היא בירה מינכנאית אמיתית, עם בירה מיוחדת שמבושלת לכבוד האוקטוברפסט ונמזגת הערב במתחם התחנה, יחד עם בירת החיטה המוכרת ועם פאולנר סלבטור, דופלבוק כהה וחזק. ביקרתי באירוע אתמול בערב וחזרתי לדווח. שתיתי בירה טריה, בניגוד לפעם הקודמת בה שתיתי פאולנר אוקטוברפסט, שתפסה כיוון שונה מהרצוי, הבירה שנמזגה אתמול היתה טריה, עם ריחות לתת וחציר מרעננים ומרירות מאוזנת. חצאי ליטר נמזגים לכוסות בירת חיטה ממותגת מפלסטיק קשיח שנראות כמו הדבר האמיתי ובדוכן הבירצ'נדייז אפשר לקנות גם ספלי חרס מסורתיים.

אני די סולדת מאירועים המוניים, אבל היה נחמד אתמול בערב. היו הרכבים שניגנו מוזיקה שלא מעניינת אותי אבל לא הפריעו לנהל שיחה עם בת הדודה מאמריקה ואוירה נעימה ומשפחתית למדי. בשעות הערב המוקדמות נצפו במקום משפחות עם ילדים, שזה תמיד יותר נחמד מקבוצות בני נוער שטופי זימה וזוהמה, שמנסים לשדל אותך לקנות עבורם טובורג או מרצדס (ע"ע טעם העיר). ככל שמנגישים יותר את הבירה לקהל הרחב ומנטרלים את המימד הבלייני והאלכוהולי מהסיפור ייטב לכולנו – חובבי בירה, הורים וילדים. טוב עשתה עיריית תל אביב שאפשרה כניסה חופשית (עם הגבלת מכירה לבני 18 ומעלה כמובן), שלא כמו עיריית הרצליה שסגרה אירוע הלונגשוט למבוגרים מעל גיל 18. בקיצור, תגיעו. אין סיבה שלא יהיה כיף.

עוד היום בדרום העיר, פסטיבל סיום הקיץ של בירדי בנינקאסי. יש דף אירוע בפייסבוק, בו פרטים על האיוונט שיתחיל ב-18:00. המתכונת זהה לזו של האירועים בבירדי/ נינקאסי: 30 ש"ח כניסה, תשלום נפרד על טעימות, אוכל מטוגן. המשתתפים? נורמן פרמיום, היבואנים של סופר-בוק הפורטוגלית, השחקנים הקבועים מגזרת הביתיות שמשתתפים באירועים של בירדי (ללה, הבשורה, לאפינג בודהה, טאקוונביר…). יימזג צ'ייסר בכניסה, אגב מימד בלייני ואלכוהולי. האוירה באירועים של בירדי תמיד מצויינת – משפחתית לקבועים, מסבירת פנים לחדשים ובגזרת הביתיות יש לרוב הפתעות מעניינות. האם נגיע? הנטיה כרגע לא ללכת, כי כניסה בתשלום שאיננה כוללת תלושי טעימה, קונספט שנהוג ברוב האירועים בארץ מייקרת מאוד את הבילוי ותכלס, די מבאסת. אבל שמועה שהגיעה ממקור אמין גורסת שבמקום תימזג בירת האוקטוברפסט של לוונבראו, אולי המבשלה המינכנאית שהכי אהבתי בטיול הבירה שלנו בשנה שעברה. אז אולי. הבירה לא תהיה טריה כמו בלוונבראו, אבל הכניסה תעלה פחות מכרטיס טיסה.

וגם הבירה די זולה

לוונבראו ברוהאוס – הכניסה חופשית

ואם אתם בדרום תל אביב, קפצו לנמל יפו ושתו איזו שפירא או ג'אפה אייל מהברז של הביר מרקט, רגע לפני שסוגרים את הים.

טיפול בהזעות יתר

כל מיני בלוגי אופנה מבוססי השקות ושוחד מחרטטים בימים האחרונים על בואו של הסתיו. בולשיט. אולי חנויות הבגדים חידשו את חלונות הראווה, אבל כולנו יודעים שהקיץ עדיין פה ושיקח הרבה זמן עד שהעונה השניה, הידועה בשם "לא חורף", תגיע. אנחנו מזיעים כמו חזירים והמזגן עדיין פועל בלילה, לפחות בגדה הדרומית של הירקון, וגם צריכת הבירה שלנו עדיין מוכוונת קיץ. בחוץ – חיטה (בעיקר החשאי) ופילזנר צ'כי (בעיקר, אם לא רק אני). בפנים – בקבוקים גדולים של בירות גרמניות, משופשפים מחיכוך ומיחזור ומגלגולים בסופרמרקטים גרמניים שם הם נמכרים באירו אחד במקרה הרע. כאן אפשר למצאם ב-10-12 ש"ח במקרה הטוב, ובמצבנו אנו, עם המיסוי הביזיוני ועם מה שנדמה כהתנהגות בזויה של בעלי חנויות ויבואנים שתופסים טרמפ ומעלים מחירים באופן לא ריאלי לחלוטין, 10-12 ש"ח לחצי ליטר בירה זה מקרה לא רע בכלל.

שלוש בירות קייציות ממבשלת Kulmbacher שתינו לאחרונה: פילזנר, אקספורט והלס. הפילז והאקספורט סבירות. הפילז גרעינית ולימונית בריח ומרירה בטעם, האקספורט מריחה מעט פירותית ונטעמת מרירה אך אנמית. ההלס (Kulmbacher Lager Hell) היא בירת קיץ מוצלחת ביותר: ניחוחות נעימים של קש, לימון וגרעינים/ לתת, מרירות עדינה עם לתת מודגש, מגוזזת היטב, מאוזנת עד מאוד ובעלת גוף קל. אחת מהקניות הטובות.

מבשלת טוכר מנירנברג, העיר והמשפטים, מספקת אף היא אופציות זולות ודי טעימות לקיץ. כבר שתינו בירות של טוכר במסגרת פרוייקט ספר מותגי הבירה (ר' 110, 111). באיזשהו שלב הן נעלמו ממדפי ארצנו אבל לאחרונה נתקלנו בהם שוב. למרות הגוף המלא,  Tucher Dunkles Hefe Weizen היא בירה קלה לשתיה. יש לה מתיקות מאלטית וניחוחות נעימים של טופי, מעט דבש ובננה. הHefe Weizen Leicht, בירת החיטה הקלה של המבשלה, רחוקה מלהיות מדהימה. היא רכה, מימית וטיפה חמצמצה. הרחתי בננה, בוץ ומעט זיתים שכעבור זמן מה התפוגגו. כמו בירות נטולות אלכוהול, גם בירות לייט סבירות קשה להכין (מישהו זוכר את הגולדסטאר לייט? היא דווקא היתה לא רעה יחסית לז'אנר). ה-Helles Hefe Weizen היא הילדה המוצלחת של המשפחה. מעוננת עם ניחוחות של סוכריית חמאה, מסטיק וקצת ציפורן, מתוקה עם רמזים של חמיצות וסיומת מאלטית.

חוץ מאלו שאני אפילו לא זוכרת איפה קנינו אותן, שתינו טוכר גם בחוץ, ב-Drafts & More  55, בר מתועש וחסר נשמה על ה"טיילת על המים" ביס פלאנט המפלצתי שבמערב ראשון לציון שמתאים לגישת ה"גדול יותר" שמאפיינת את העיר שכולה פסטיש (שלא תטעו: לא מדובר בטיילת על החוף; מתחם הבילויים גובל במתחם השפד"ן. אם אתם מתגעגעים לארוחת הצהריים של אתמול אתם מוזמנים לקפוץ מדק העץ למים). במסעדה שמתהדרת ב55 ברזים טעמנו את הTucher Urfränkisch, שהיתה פחות או יותר הברז היחיד המעניין במקום. זאת בירה בצבע ענבר כהה וצלול עם ריחות של דובדבן, מאלט וסירופ תירס, שזה משהו שאף פעם לא כיף להריח. היא מתוקה, קלה לשתיה ומאלטית מאוד. אם מעניין אתכם לקרוא על ה-55, שחר הרץ כתב ביקורת על המקום באתר Beers. תמיד נחמד להתנסות בבירה חדשה, אבל בהחלט לא נפלנו ממנה.

אם אני צריכה לבחור שתיים מבין הבירות שהוזכרו כאן, שתי ההלס הן הבחירה הבטוחה והמוצלחת.

תיכף הסתיו יגיע ונחזור לשתות קצת בירות בלגיות.

לקראת פסטיבל הבירה בזמן אמיתי – גופר'ס חיטה

התוית הכי חמודה בעולם. באמת.

הזמן: רביעי בלילה
המקום: פינת האוכל המוגנת
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Gopher's Chili Wheat

לפני פסח העברתי מלאי ממבשלת גופר'ס למקרר הביתי שלנו, בתשלום, כמובן. אתמול בערב שלפתי את בירת החיטה. לא בגלל שבועות, בגלל הצ'ילי. רק חריפות יכלה לייאוש של אתמול בערב, אז העמסתי אג'יקה על הלחם ואת הצ'ילי חיטה בכוס פאולנר. איזה מזל שבחרתי בכוס גבוהה של בירה חיטה; הנוזל היה מגוזז מאוד ויצר ראש קצף לבן וענקי שירד לאיטו והתמוסס לתוך נוזל זהוב-בהיר וצלול. הארומות פלפליות, טבסקואיות אפילו, אבל לא כאלו שגרמו להזיל דמעה. חבל. בהמשך גילינו גם פלפל ירוק חריף. הטעם מתקתק מלתת ומתובל, עם צריבה קלושה בסיום.

לצ'ילי וויט אין קשר לבירת חיטה סטנדרטית: לא במראה, לא בריח ולא בטעם, אבל היא קיצית, קלילה ומעקצצת.

הבירות שיימזגו בפסטיבל יהיו מהאצווה האחרונה של גופר'ס as we know it. אחרי 5 שנות מבשלה חלק מהבירות יעברו לייצור במבשלת העם. אני כבר סקרנית לשתות ואף שוקלת לשמור את הבקבוקים שיש ברשותי להשוואה, אם אצליח להתאפק.

צ'כיאדה בנורמה ג'ין

הזמן: חמישי, שבוע שעבר
המקום: נורמה ג'ין, יפו
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתים: Primátor Polotmavý 13°, Primátor Premium Lager 12° ו- Primátor Weizenbier

נורמן פרמיום התחילו לייבא בירה צ'כית. כן, כן, אל הפורטפוליו, העמוס בעיקר מבירות בלגיות ום קצת מבריטיות ומאחת, מבשלת ברוקלין, התווספו לאחרונה נוזלים מרכז אירופאיים, מארץ הזאץ וקריסטלי הסווארובסקי. שלוש בירות של מבשלת פרימאטור, מתוכן אחת או שתיים שמשווקת בבקבוקים, אבל שלושתן נמזגות מהחבית בנורמה ג'ין שביפו על גבול תל אביב.

הילדה השוודית המתה והע. אקטואר נדברו להפגש, לטעום ולדרג את הבירות. אני נדחפתי, נקבע תאריך,  החשאי והילד השוודי החי הצטרפו, הע. אקטואר הבריז, וכך, בחמישי בערב, שניה לפני שעת העומס בנורמה ג'ין, התדפקנו על דלתות המקום. החשאי הזמין פורטר אלון אמבר אייל של מבשלת הנגב. הוא בטח רצה פרנציסקאאאנר, אבל בעקבות החביות החדשות בירת החיטה האהובה אזלה מהברזים. הילד, הילדה ואני הזמנו כל אחד כוס של חצי של כל אחת משלושת הפיבובארים. הילדה התעקשה לקבל את החצי שלה בכוס ולא במגף.

These boots are made for drinking

שלושה פרימאטורים נמזגים מהברזים בנורמה ג'ין: חיטה בסגנון גרמני, פילזנר ולאגר וינאי, שזה גם הסגנון של גולדסטאר.

הפילזנר צלולה ויפה, זהובה עם קצף לבן. ריחה מתקתק ומעקצץ, עם רמזים ללימון ולסוכריה. המרירות שלה עדינה וניתן למצוא מעט חמאה בטעם. הגוף שלה קל, אבל גם בו יש משהו חמאתי. אם נתעלם מהחמאה נקבל פילזנר קיצי מגניב, אבל היא שם.

הוינאית (פרימאטור פולוטמאבי/ פרימטור כהה) נראית בערך כמו גולדסטאר, צלולה, צבע ענברי עמוק וראש קצף מכובד. כאן מסתיים הדמיון. יש לה ריחות מתקתקים של כשות צ'כית שאיכשהו עוברים, אבל הטעם… מתוק וחמאתי, כמעט כמו פופקו. זוכרים פופקו? של אסם. תירס תפוח בחמאה ודבש. עדיין מוכרים את הזוועה הדנטלית הזאת. בניגוד לפופקו, או למה שאני זוכרת מפופקו, לפולוטמאבי יש גם חמיצות בסוף, כתוספת לקקפוניה. יש חמאה גם בסיומת, כמובן. לא ניתן להתחמק ממנה.

בירת החיטה שדרגה את הטעימה. היא טובה. טובה ברמה שהייתי מזמינה אותה שוב. מעורפלת, ניחוחות של ציפורן ובננה, מתובלת חמצמצה עם מעט מתיקות. קלה מאוד לשתיה ועם סיומת בננית מתוקה.

על הוינאית אפשר לוותר, לפילזנר יש חלופות טובות יותר אבל החיטה אחלה. שתיים מהן אפשר למצוא בבקבוקים. אילו? לא זוכרת. לא יודעת גם על נקודות מזיגה. אין לי אלא להמליץ למעוניינים לתור אחר הודעות יח"צ.

 

 

מה שהרופא רשם

יותר סולידי מפרנציסקאאאאנר

הזמן: ממש עכשיו, שבת לפנות ערב
המקום: מול המחשב, בתל אביב
השותים:החשאי ואני
הנשתים:  Benediktiner Weissbier

זה פסח הרבה יותר סולידי מקודמיו.כמעט בלי גיחות החוצה. שני מפגשים חפוזים עם חברות שנמצאות בתל אביב מדי יום, אבל חיות על מסלול רכבת-עבודה; השבוע העצל פינה להן זמן לנשום ולשבת, סתם לשבת. טעימת בירה אחת, קלילה ומצומצמת; קפיצה לדאנסינג קאמל בפלורנטין, לשמש כצלע הלא-סקנדינבית במפגש קצר עם בירגיקס דנים. הרבה שעות בית, הרבה שעות מתמטיקה, הרבה שעות של חתול בחיקי, נסיעה ערבית לחיפה, למשחק בבובות. זהו.

בדיוק מה שהרופא רשם: להשתחרר מלוח הזמנים.

כך גם שגרת השתיה. תכניות לטעימות אורך של מבשלות ישראליות נדחו ונתנו אויר לנשימה. תכניות לרוקן את המקרר ולפנות מקום לרכישות חדשות לא יצאו לפועל. לעומת זאת, ערבבתי קוקטייל לראשונה זה חודשים רבים. לראשונה זה שנים רוקנתי את בקבוק הרום הלבן בלי בקבוק רזרבי במזווה ואפילו לא נלחצתי (מדי). גם עכשיו, רגע לפני שחוזרים למרוץ, לשיעורי השלמה, לפרוייקט חדש בעבודה, לחדר הכושר אחרי העדרות של מספר חודשים, אני יושבת עם החתול בחיקי ומקלידה לאט, תוך כדי לגימת אובייקט הסיקור. בנדיקטינר. בירת חיטה בווארית שהחשאי קנה השבוע בטיב טעם, ולא נכנסה לרוטינת הFIFO שאנחנו מנסים לסגל.

אין בה משהו חדש או מסעיר. זאת פשוט בירת חיטה בווארית, בלי גימיקים, עם ריחות של בננה וציפורן, טעם מתקתק-חמצמץ של בירת חיטה ומראה מרהיב עם ראש קצף מאסיבי שמגן על נוזל עכור וכתמתם. בדיוק מה שהרופא רשם: בירה טובה ולא מאתגרת מדי.

מצב רוח אורולוגי

רמז מטרים?

הזמן: שני, חוהמ"ס, לפני ארוחת הצהריים
המקום: חדר העבודה
השותים: אני והחשאי העסוק מתמיד
הנשתה:Lefebvre Blanche de Bruxelles

לא הלכנו לשומקום וכמובן שלא התחלנו לשמור תורה ומצוות. נהפוך הוא: הפסח הזה כולו השלמות פערים וטעימות בירה. מה פשרה של ההיעדרות, אם כן? אל דאגה, אנחנו לא מבלים בפקקים, בים או עם עמישראל במוזיאונים הפתוחים לקהל הרחב; החשאי עמל על פרוייקט מרתק ואני מנסה ללמוד ולטפח את The Beer Gatherer.

אז כן, השלמת פערים כוללת ריקון מקררים וסקירה של בקבוקים שליקטנו ממדפי ארצנו ושטרם יצא לנו לשתות/ לדרג/ לדסקס. כמו, לדוגמא, בירת החיטה הבלגית בלאנש דה בריסל, שמיובאת ע"י שקד/ דרך היין ושקנינו לא מזמן בשר המשקאות.

על התוית של הבירה מככב המנקין פיס – הילד המשתין, סמלה מעורר הסלידה של בריסל, שמהווה גם הטרמה לצבעה של הבירה, שמזכיר פיפי עכור יותר מכל. עכשיו, אני בטוחה שיהיו כאלה שיגידו שלבירה יש צבע של שתן (יש אורולוגים בקהל שיכולים להצביע על המחלה שאחד מהסימפטומים שלה הוא פיפי בצבע גינס?), אבל יש צבע של שתן ויש צבע של שתן. נדיר שאני מסתכלת על בירה ובמקום לשלוף זהוב/ ענברי כהה/ בהיר מעונן/ חום נוטה לשחור האסוציאציה הראשונה שעולה בראשי זה שתן.

חוץ מעכירות והצבע האמור לעיל היה גם מעט קצף דליל ולבנבן. הריח: בננת בוסר, מסטיק ולימון. לא שתן. לא שאין בירות עם ריח של שתן. ככה בשלוף, זה אחד הדברים שהרחתי בבירה בלגית בשם Girardin Gueuze, שטעמתי לפני כשבוע. (ושסקירה עליה תפורסם מתישהו בביר גאת'רר). טעמה של הבלאנש חמצמץ ולא כיפי בכלל, הגוף מימי והסיומת מתוקה. אפשר לפסוח.

Beer-שבע

הזמן: חמישי בערב, אחרי ארוחה במסעדת הודו הקטנה
המקום: פאב הקוקה, באר שבע
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתות: בירות הבית של הקוקה

מכל מטקבקי השכלתי, ובמיוחד מטוקבקיסט מס' 8 בתגובות לראיון המחופף עם שפחתכם החרופה, שפורסם בטמקא לפני כחודשיים: "ב"קוקה" בב"ש עושים בירה ביתית מצוינת. אבל תיזהרו לא לאכול שם".

לא שמעתי על הקוקה לפני כן ולא מפתיע. באר שבע לא ממש נמצאת על רדאר הבילויים שלנו. ערד כן, כמה שמתאפשר ומתי שמתאפשר. בירה במוזה ואולי גם בנישה אחרי טיול רגלי בעיר המהנדסים ותצפית על המדבר בגן הפסלים. דימונה וירוחם – בסדר, בדרך לטיולים קצרים במדבר. באר שבע לא. אפורה מדי, מדכאת מדי, סטודנטיאלית מדי, מעלה זכרונות מרירים וקרובים מדי ועד אותו טוקבק – נטולת סיבה מספיק טובה לשרוף דלק על למעלה מ-100 קילומטרים.

בירה זאת סיבה טובה לנסיעה וברו פאב בבאר שבע איננו אלא צו קריאה. אחרי מספר דחיות ותיאומים, בחמישי בערב אחרי העבודה יצאנו מהאוטונומיה השוודית שבדרום תל אביב לעבר בירת הנגב (כן, הייתי חייבת. תודה ששאלתם). בתכנית: שווארמה בשווארמה הצמחונית, בירה בקוקה וגיחה לברבסבא, שבBEERS2012 לקח מפאב המוזה את התואר בר הבירה הטוב ביותר בדרום.

למעשה, עד שצלחנו את הפקקים ואת מילוי הדלק בסדש ניר בנים, המקום בו באמת מתחיל דרום הארץ, מצאנו את השווארמה סגורה ועד שסיימנו את עניינינו בקוקה החלטנו לחזור הביתה מפאת שעון קיץ, משמרת בוקר לשוודי ולימודים. בין ההגעה לעזיבה אכלנו מנות זולות, טעימות, משביעות וטבעוניות במסעדת הודו הקטנה והגענו לרחוב ארלוזרוב, לא רחוק מתחנת הרכבת – כתובת שהשרתה עלינו תחושת ביתיות כוזבת.

זה לא כל כך נעים לראות את השווארמה הצמחונית סגורה, במיוחד לא כשאת בצום מהצהריים.

הקוקה שוכן במתחם קטן בפאתי שכונת מגורים, ליד מתנ"ס , רדיו דרום ופאבים של פריקים שמציעים נרגילה+גחל ב10 ₪, ומתהדר במיתוג של מב"י: שלטים של סטלה ולף וחסות של גינס על השלט שמבשר על הצהרת הכוונות של המקום: ברוהאוס, אוכל ומוזיקה.

קוקה באר שבע: כאן מבשלים גינס?

בחמישי בערב, בסביבות 11, השטח הגדול של הפאב היה מואר, נקי מעשן(!) ובעיקר ריק, במיוחד ביחס לסופ"ש. מחד, זה מובן, כי בטח הסטודנטים עפים מכאן בסופ"ש, מאידך לא ברור למה יושבי הקבע לא צובאים על המקום. אולי כי מואר שם? אולי כי נסלי ברדה בהיום שהיה מוקרנת על מסך ענק זה משהו שקונה רק אותי? לא ממש ברור לי.

המבשלה, כמתבקש מברוהאוס, נמצאת בפאב עצמו ומיכלי הבישול וההתססה נשקפים מהחלונות, לטובת השותים, שבשעה שהיינו שם התחלקו לשותי שייקים/קוקטיילים לא מזוהים(!), שותי ויינשטפן/ טובורג מהחבית(!!), לוגמי גולדסטאר מהבקבוק(!!!) ולאלה שעשו את הדבר הטבעי והמתבקש והזמינו את אחת מהבירות שמבושלת במקום, שהן:

חיטה, פורטר, בירה בלגית, פייל אייל

איזה  סוג של חיטה? מה זאת לעזאזל בירה בלגית?? מהם אחוזי האלכוהול ומי עומד מאחורי מבשלת רייזמן, עם הלוגו היפה והסולידי, שאותו ראינו לראשונה בתפריט ושאיננו מופיע כלל בשילוט? שאלנו את המלצרית לגבי אחוזי האלכוהול בבירה, והיא השיבה שבערך 7%. בכולן? -כן, בכולן, בערך. זה משתנה.

הזמנו ארבעה חצאים, אחד מכל סוג, במחיר זול במיוחד, אפילו ביחס לברופאב. לא הצלחתי להבין למה קרלסברג וטובורג עולה כמו הבירה המקומית. המחיר הזהה לא מבדל את הבירה של קוקה/ רייזמן מהבירה המסחרית לטוב ולרע: לא כתמורה טובה יותר לכסף ואף לא כמוצר יוקרתי יותר.

הבירות הגיעו בכוסות ממותגות ומאסיביות שכולנו אהבנו:

שורה ראשונה, מימין לשמאל: חיטה, פייל אייל, בלגית ופורטר
שורה שניה, מימין לשמאל: מארק קנופלר ו- μ= non-gendered zombie

ועכשיו לרשמים: בירת החיטה היתה ענברית ומעוננת עם ראש קצף לבן שהתפוגג מהר מדי לטעמי, כמו כל ראשי הקצף, כנראה בגלל השטיפה במדיח כלים. היו לה ריחות קלושים של בננה ומעט סוכריה, שהצביעו על השפעה גרמנית. בטעם הורגשה מעט חמיצות, הגוף בינוני, הגיזוז קל והסיומת קצרה. לטעמי זו היתה הבירה המוצלחת של הערב.

הבירה הבאה, האהובה ביותר על הילדה השוודית, היא הפייל אייל. צבעה ענברי וכמעט צלול. הריח, שמתחיל קלוש ומתכתי, מקבל כעבור מספר דקות ארומות פירותיות של כשות. הטעם מריר-כשותי ועדין ואילו הלתת מורגשת בסיום. טיפה יותר גיזוז היה עושה לה טוב. גוף בינוני.

לפורטר, שצבעה חום-קולה צלול וראש הקצף המתפוגג שלה בצבע בז', ריחות של שוקולד חלב וטעם מריר-קלוי שמשאיר בפה תחושה יבשה שנעמה לי. הגוף של הבירה קל וגם כאן הגיזוז רך, הסיומת קצרה ויבשה. עד עכשיו, אין סיכוי שמי מהבירות העפילה ל-7 אחוזי אלכוהול, וזה בסדר גמור; הפוטנציאל למתיקות אלכוהולית לא היה מיטיב עמן.

הבירה האחרונה היתה החידה של התפריט. מה זה "בירה בלגית"? דאבל? טריפל?? בירה שבושלה בבלגיה והותססה בארץ? מה הופך בירה לבלגית אם לא המוצא? בכל מקרה, מדובר באייל בצבע נחושת, עם ריח של סוכריה ומולסה ומתיקות מוגזמת, מרקם דביק-כמעט, סיומת מתוקה וגוף בינוני. לא הצלחנו לפתור את החידה ובניגוד לשלושת האחרות, גם לא הצלחנו לגמור את הבירה.

השוודים ישבו עם תצפית על הבר והילדה אמרה שחוץ מהויינשטפן, הבירות המקומיות הן בחירה מוצלחת יותר. אני מסכימה.

מסקנות: אופציה סבירה וזולה, תחנת עצירה חובה לחובבי בירה (שמבקרים) בדרום (בדרך לאילת, נכנסים לבאר שבע כמו פעם; הפאב פתוח מ-12:00 בצהריים ואף לפני כן בשבתות ויש אפשרות להזמין מסלול טעימות). טיפול נכון בכוסות, הדרכה של המלצרים, עיצוב ייחודי ומיתוגי יותר ייטיב מאוד עם הפאב.

תודה לילד השוודי החי על הצילומים.