השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

אופטימיות זהירה

הזמן: זמן גיא פינס
המקום: כאן
השותים: אני והחשאי
הנשתה:   Floreffe Tripel (עמ' 269)

שוב שתיתי היום בשיטת האלימינציה ובחרתי את השושנה היחסית מבין החוחים שמככבים במקרר שלי. חודש וחצי, 39 בירות, ולדעתי אחוז הבירות הגרועות/ מאכזבות משתווה לאחוז הבירות הטובות, רק שנכון לעכשיו אין אצלי במקרר שימאיי או סט. ברנרדוס. רק חוחים ונכון ללפני שעה גם פלורף טריפל, שגם היא לא כזאת שושנה, בהחלט לא ביחס לדאבל, שנעמה לי מאוד. יש בריח שלה פירות תוססים ותותי שדה, מאלט ומרירות בפה, אבל שומדבר מיוחד. מילא.

נורמן פרימיום פרסמו היום את רשימת בירות החורף שלהם, שחוץ מהרבה בירות שנסקרו כאן וייסקרו כאן בחודש וחצי הקרובים, כוללת גם ווינטר אייל של ברוקלין. יש לי הרגשה שלא ישעמם לי בינואר.

מי פנוי בקסטיל?

הזמן: לפני דקות מספר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Kasteel Tripel (עמ' 287), Gouden Carolus Classic  (עמ' 93)

ג'יזס פאקינג קרייסט. לפי הרשימה יש לנו עוד שני קסטילים לשתות. מה הסיכוי שהן יהיו סבירות? אני לא מצפה לבירה מעלפת, נוזל משומר שישנה את החיים שלי. באמת, במקרה של קסטיל בירה שיורדת בגרון ולא משאירה יותר מדי רושם זה די והותר.  קראתי את מה שכתבתי על הקווה דה שאטו ועל הקסטיל רוז' ולפי הרשומות וההתרשמות נדמה שנכון לעכשיו, הטריפל היא המזעזעת ביותר משלושתן. יש לה ריח מתוק וטעם חמוץ, אלכוהולי ולא מלהיב שיותר מכל מזכיר White Cider (אם טרם טעמתם, אשריכם).

כפיצוי ביקשתי מהחשאי לפתוח את הבקבוק של הגאודן קרולוס. הוא לא ממש היה במצב רוח לבירה בלגית אבל התעורר צורך להשבת האמון שלנו בעם הפלמי (בהמשך הערב החשאי יפוצה עם off label בוטיקית ואמריקאית למהדרין; אל תדאגו לו) ומתוך המבחר, שכולל בירות שהבאנו מבלגיה שעדיין לא נכנסו למקרר ובקבוק אקראי של לף זאת היתה הבחירה המיטבית. לדעתי הקרולוס קלאסית עומדת יפה בזכות עצמה, גם בלי השוואה לכלום. שתיתי אותה לפני שנה בערך בשושקה שווילי במתחם התחנה והתלהבתי, אבל מאז לא יצא לי לדגום אותה.

לגאודן קרולוס קלאסיק צבע חום עכור וריח צימוקי עם נגיעות של שוקולד וטופי. הטעם שלה עשיר עם הרבה הרבה ורתר'ס אורגינל והסיומת ארוכה ונעימה עם קצת ביסקוויט. תיקון ראוי לדעתי, אבל החשאי עדיין דורש טעמים מהעולם החדש. שיחכה. קודם כל כביסה והחלפת חול לחתולים.

באים, הולכים, שותים מהברזים.

הזמן: מוצ"ש ואז ראשון
המקום: נינקאסי, פורטר אנד סאנס ושוב פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי, אני ובסוף עוד איש בירה חשוב ששתה מים
הנשתים: Foster's (עמ' 266), Erdinger Weissbier Dunkel (עמ' 45), Chimay White (עמ' 301)

לא ממש נשמתי בימים האחרונים, בין חדר כושר להפגנה לבדיקות רפואיות לאזכרה. לא ממש היה לי זמן לכתוב, אבל לעומת זאת יצא לי לשתות מספר בירות. לא משהו מעניין מדי, אבל עצם העובדה שמצאתי אותן בחביות מספיקה לי; ככל שאני מתקדמת כך המבחר החביתי שעומד לרשותי הולך ומצטמטם.

במוצ"ש נסענו לנינקאסי לסגור חוב. כשחזרנו הביתה בשישי החשאי ואני קלטנו שיצאנו משם בלי לשלם; כל אחד חשב שהשניה סגר/ה את החשבון. התיישבנו על הבר והזמנו – אם כבר הגענו לשם ואם כבר היה לנו חשבון פתוח, אי אפשר שלא להמשיך ולהתפיח אותו. להפתעתי לא הייתי צריכה לחפור בתפריט הבקבוקים. לברזייה של נינקאסי הצטרף ברז חדש ונוצץ של פוסטר'ס (שממלא מקום עד שתגיע בירה חדשה ואיכותית, כך נאמר לי). איך היה? אצטט עוד מישהו שהיה נוכח בבר,  שכינה את הבירה האוסטרלית הזאת "אחלה מים".

ביום ראשון היינו פעמיים בפורטר אנד סאנס. בפעם הראשונה אחרי קופת חולים במרכז העיר ולפני הרופא שבצפון העיר ובפעם השניה אחרי הרופא ולפני עניין נוסף בדרום העיר. בעיצומו של הקרוס קאנטרי העריתי לגרוני חצי ארגינגר ווייסביר דונקל, שהוגשה בכוס הנכונה אבל לא הלהיבה אותי ועוד כוס של שימאיי לבן (טריפל) מהחבית ששיעממה אותי.

אני חושבת שהשיעמום נובע גם כתוצאה מסוף השבוע המגוון בירתית וגם מהזכרונות מהטיול שעדיין מסרבים להרפות. טוב, וגם בגלל שאלו לא ממש בירות מהממות.

נשארו עוד חודשיים לסיום המשימה. אני עומדת בה. אין מצב שלא. עדיין לא בטוחה לגמרי מה יהיה ב2012. לא בא לי לעזוב את הבלוג.

חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

קבלת שבת

הזמן: שישי אחה"צ
המקום: דאנסינג קאמל ואז הפורטר אנד סאנס, עיה"ק ת"א
השותים: החשאי ואני
הנשתים: dancing Camel Hefe-Wit (עמ' 121), Tripel Karmeliet (עמ' 156)

שומדבר לא הלך כמתוכנן אתמול. במקום לנסוע למדבר ולצפות במטר הפרסידיים נשארנו בתל אביב. במקום למצות את השישי נפלנו שדודים ושיכורים במיטה ב9 והתעוררנו שוב בסביבות 1 אחר חצות. בלי הנגאובר – על כל כוס בירה שתינו ככוס וחצי מים. ואז מקלחת, הספר המאכזב שאני גוררת כבר כמעט חודש ולישון. לפחות הלילה היה סביר ולא היה צורך למזג את הבית, לראשונה בחודש האחרון.

הכל התחיל מדודה שהחשאי פיתח לבישוף דופלבוק, שפחות ופחות נמזג בברזי עירנו. התקשרתי לפורטר אנד סאנס כדי לאמת את הנתונים שבאתר ולוודא שהברזים לא הוחלפו לרעתנו. מונית שירות לחשמונאים פינת דרך בגין וברגע האחרון לפני חציית מגרש החניה, שפעם היה השוק הסיטונאי ועוד מעט יהיה מגדל של מליאנים, החלטנו לקפוץ לדאנסינג קאמל ולסגור את סקירת הבירות של המבשלה, שמקוטלגות בחוברת המותגים. נשארה לי רק בירת החיטה, שבדיוק בושלה. החשאי הזמין את האמריקן פייל אייל וניצח. אני אוהבת את החיטה שלי גרמנית ולא בלגית.

 

לחיינו


אז החלק המכובד של שתיית הבירות של הדנסינג קאמל נשלם, אבל הוא בהחלט לא תם. אני נהנית גם מהבירה וגם מהאוירה שלא קשורה לשומדבר, וגם מהדרך לשירותים שעוברת במבשלה וליד הארון שמלא  בפרפרנליה משובחת.

אחרי סירוב מנומס לצ'ייסר, שמנו פעמינו לפורטר אנד סאנס. היה ריק למדי. אחר הצהריים של שישי. החשאי ואני התמקמנו על הבר והסכמנו שהרבה יותר כיף לשתות בחוץ בשעות היום. הוא הזמין את הדופלבוק שלו ובא על סיפוקו. אני הזמנתי טריפל קרמליט, שהגיע בכוס ממותגת וחתיכית במיוחד ועם ראש קצף מרשים ושמח:

 

his and hers


(התמונה צולמה אחרי שראש הקצף נרגע קצת)

נהניתי מהטריפל. היא חזקה, אבל נוחה לשתיה. לא ממש מתאימה לקיץ – לדעתי היא זאת שמוטטה אותי. תוך כדי שתיה הצקתי לברמן בעניין תחרות השתיה וקיר התהילה שבפורטר. הוא טוען שלאחר שמתחרים הקיאו את נשמתם בכל רחבי המסעדה הם לא יחזרו על התחרות, לא במתכונתה הקודמת (ריצה על הברזים עם כוסות של 200 מ"ל בשעתיים). אני לא בנאדם תחרותי במיוחד, אבל אני חושבת שאוכל להתמודד עם גברברי הבלייזר ששמם מונצח במסגרת.

לסיבוב הבא בחרתי בקוזל הבהירה, פילזנר ואופציה קצת יותר שפויה בחום הזה. הסמל של הבירה הזאת, שיצורה, אליבא דספר המותגים, החל ב1874 הוא תיש. בספר כתוב שבמבשלה חי תיש מחמד בשם אולדה ושהוא חי במבשלה מאז שהוא היה בן שנתיים. בטח הוא אוכל מלא ג'יפת בישול טעימה במיוחד. לא יודעת למה, אבל זאת חיה שחביבה עלי במיוחד בזמן האחרון. כל כך חביבה עד שהכינוי החדש של החתול שלי זה התיש מבני ע"יש.

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

כשסיימתי, עברתי לפרנציסקאנר הכהה שהחשאי הזמין ולא רצה לסיים. לא ממש מפתיע שכל התכניות להמשך הערב: אפיית קלתית, צפיה בסרט ולימודים התפוגגו ברגע שהגוף שלי פגש את המזרון.

 

בשורות טובות

הזמן: רביעי בערב
המקום: נורמה ג'ין ואז שטרן1
השותים:  אני ואז החשאי ואני
הנשתים: St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221), St. Bernardus Tripel (עמ' 220), Hobgoblin (עמ' 127)

אז רק הבוקר אני מתפנה לכתוב על מעללי ביום רביעי. טוב שטרחתי לתעד את הדברים בזמן אמת, כי גם שתיתי כל כך הרבה וגם אני מתאוששת מהקונצרט של מקהלת הצבא האדום ע"ש אלכסנדרוב, שהתקיימה אתמול בערב במסגרת אירועי שבוע הגימלאים בתל אביב.

במקרה ועדיין יגיעו לבלוג הזה ממונחי חיפוש שקשורים למקהלת הצבא האדום (היו אי-אלו כאלה שהגיעו דרך הרשומה על מבשלת פאבו),שבעולם קרויה אנסמבל אלכסנדרוב אבל כאן היא עדיין משווקת תחת המותג המקורי והאיכותי, אז היה מעולה. קטיושקה, קלינקה, השיר הזה שהגבעטרון שרים (כולנו במצעד?) ושאר להיטים, בללייקאיסט עם אצבעות ארוכות שניגן סולו מטורף, רקדנים שהברכיים שלי כאבו לראותם, וידאו קליפים סובייטיים מיליטריסטיים וקולות שמיימיים. מה הם שותים כדי להגיע למנעד המופלא הזה? בטח לא בלטיקה.

דבר אחד הפריע לי. 27 מיליון מתים במלחמה הפטריוטית הגדולה, חורבן בצ'צניה ובלאגאן באפגניסטן ואין להם מספיק רפרטואר וכבוד כדי לדלג על ההבאנו שלום עליכם והירושלים של זהב? פאקינג פיזדטץ.

טוב, עכשיו בירה.

לפני ששתיתי את הבירות שלהן מוקדשת הרשומה הזאת ישבתי כמעט שעתיים בבית הספר לברמנים של זמן אמיתי במפגש עם מר בראם ורוויק, מנהל הייצוא של מבשלת דובל. היה מעניין, בעיקר לשמוע על המבשלה וללמוד איך משווקים לברמנים (קהל היעד של ההרצאה. אני סתם נדחפתי, כחברה לא-ברמנית במועדון הברמנים). טעמנו דובל, מרדסו טריפל ואת הליפמנים החדשים. אני מדלגת עליהן בסקירה, כי אני משתדלת לא לכלול בספירה שלי בירה שנלגמה באירועי טעימות.

כשהאירוע הסתיים עליתי לנורמה ג'ין, כדי לנצל באופן מיטבי את ההמתנה לחשאי, שיצא מרעננה כדי לאסוף אותי. נותרה כחצי שעה להאפי האוור המשתלמת יחסית לברים שווים (17 ש"ח לשליש מהחבית עד 20:00). הייתי רעבה אבל גם הנורמה ג'ין די שונאי צמחונים אז נשארתי עם אוכל נוזלי.

הסט. ברנרדוס אבט 12 מתקתקה וחזקה מאוד, עם טעמים פירותיים ואפטרטייסט של תמרים. אני מאוד אוהבת את הברנרדוס למיניהם וזאת האהובה עלי מכולם, אבל שלשום היא פחות ריגשה אותי מבעבר, אולי בגלל שאני קצת בפאזה כשותית כרגע. לטריפל היה טעם מעורפל, היא מרירה ועם אפטרטייסט ארוך. אלה רשמי הטעימה שלי. מה זה אומר? כנראה שסיבוב נוסף על הברנרדוס ברבעון הקרוב. להגנתי יכתב שהגעתי אחרי יום עבודה, שני אוטובוסים ג'יפה וטעימות נדיבות למדי של דובל, מרדסו וליפמנ'ס, כשעל מעט הקוגניציה שלי אמורה לגונן הזיוה שהזמנתי דרך הסיבוס לארוחת צהריים. במקום באוכל ליוויתי את השתיה בשיחה עם שניים שעלו אף הם מההדרכה ודיברנו על מחלות, תינוקות, שיווק ולהקות ניו ווייב. כשהחשאי הגיע עזבנו את הנורמה ג'ין ושמנו פעמינו לפלורנטין, אחרי מידע מסעיר שקיבלתי מעכברוש העיר, שההובגובלין שוב זורם בברזים של השטרן.

(תזכורת פאניקה: כאן וכאן. בינתיים יבואן אחר לקח לחיקו את המבשלה וגם מסתמן שהדליריום תחזור בקרוב למדפי ארצנו)

למרות שיש לי בקבוק במקרר, החלטתי לחגוג את הקאמבק בבירה מהחבית, לא פניה כזאת חדה מהבלגיות הכבדות שהיו הדומיננטיות באותו ערב. מאוזנת, פירותית ועם ריח של סילאן. תענוג. החשאי הזמין קרומבאכר חיטה וציין שיותר טעים לו מהחבית.

הערב נבלה במולי בלומ'ס בפעם הראשונה, אבל עד שהמוח שלי יתפוצץ מחלילים איריים, הנה עוד קצת מקהלת הצבא האדום, בימים בהם ג'ינס סובייט היה IN:

מוקדש לארז.

תיקון ליל שבועות

הזמן: אתמול בלילה אחרי ארוחת החג
המקום: שופלנד – ברחוב, יהודה המכבי
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Houblon Chouffe (עמ' 128)

אחרי ארוחת חג מוזרה. הבטון מתפוצצת, העייפות משתלטת. בכל זאת, כדי שהיום לא יסתכם בעבודה-אוכל-שינה, יצאנו לבירה בבר ליד הבית.

שני דברים טובים יש ביהודה המכבי: הטמבוריה הכי חמודה בעולם והבר של השוף. כן, שלושה סוגי שוף שנמזגים מהחבית. לא שתושבי השכונה מעריכים את זה; בערבים בהם משדרים ב"בר" (לשעבר בית קפה, לשעבר חומוסיה, תמיד עם שולחנות על המדרכה בלי חציצה מהרחוב, בלי טיפה של פרטיות) משחקי כדור כאלה או אחרים, על השולחנות תמיד רואים יותר בקבוקי גולדסטאר מאשר כוסות של שוף. זאת רק סיבה אחת לאנטגוניזם שלי כלפי האנשים שתופסים לי את המרחב הציבורי ב-6 השנים האחרונות. אני מקווה שכשהאיראנים יכבשו את תל אביב הם יתחילו ביהודה המכבי.

הגענו מאוחר. היה ריק, חוץ משני שולחנות. המלצרית כבר החלה לערום את הכיסאות ואמרה שהמטבח סגור, אבל שהברזים פתוחים. כל הדושבאגס של השכונה הלכו כנראה לתיקון ליל שבועות – בטיים אאוט בטח כתבו שצריך.

מבין שלוש הבירות מהחבית בחרתי בהובלון. אני בתקופה מרירה בחיי (בבירה, בבירה. בחיים האמיתיים הכל מייפל) אז דילגתי על הלה שוף והמקשוף ובחרתי באופציה הכשותית. הבירה בשופלנד מוגשת על תחתית ממותגת, בכוסות טוליפ עם הגמד החמוד. אלו כוסות של 330, עם שפה גבוהה בשביל הקצף, אבל כנראה שמיומנות המזיגה איננה הצד החזק של המלצרית וקיבלנו כוס מלאה בבירה כמעט עד גדותיה, כמעט בלי קצף. יש שיגדירו זאת כבוננזה, אבל אני אוהבת להתחיל לשתות עם שכבת ההגנה הלבנה.

הרחתי אשכוליות, תפוזי דם וגם פרחי היביסקוס, טעמתי מרירות, אשכולית, אוטוטו קמפארי. סיומת ארוכה. מרענן.

חתולת רחוב שיצרתי איתה קשר עין התמקמה בחיקי וגירגרה. ברקע התנגן רגאיי גרוע, שיר אהבה לישראל במבטא צרפתי או ג'מייקני, מאיפה לי לדעת? חלון הראווה של חנות הכותנות ובגדי התינוקות שבמספר 40 התרוקנה. היא מצטרפת ל"פינת הילד", עם הצלופן בחלון שלא הצליח להגן על הצעצועים מפני שמש הצהריים, שאת מקומה תפסה חנות הפרחים. עוד מעט תפתח שם מספרה או חנות משקפיים.

יש לי בר של שוף ליד הבית אבל כדי שאהנה ממנו הרחוב צריך להתרוקן מאנשים.

בלגית חזקה בקטנה

הזמן: אתמול, לפני השידור החי מיד ושם
המקום: מול הטלויזיה בסלון
השותים: אביבון, החשאי ואני
הנשתה: St-Feuillien Triple (עמ' 216)

בקבוק בירה אחד לשלושה חזרזירים שחיסלו בחמש דקות פס של עוגת שמרים. זה בסדר, זאת בירה שנועדה להילגם במשורה, או אם תיוועצו באתר המבשלה, כאפריטיף (סליחה על השימוש הדג'יסטיפי). מאוזנת. יש לה טעם ירוק, עשבוני ומתובל שנשאר בפה לאורך זמן. היה טעים. לא אכביר במילים כי אין מה להכביר במילים. הבירה היתה טובה והקשר השתיה לא מעניין במיוחד. אביבון שאל את מארז מלחמת הכוכבים להראות לידידה שלו ויצא לדרכו כ-20 דקות אחרי שהגעתי הביתה.

שישי חם בירושלים – ביקור במיה בר ובקאסה דה לה הבאנו

הזמן: יום שישי, היום הראשון של שעון הקיץ
המקום: מיה בר, רח' הלל ירושלים
השותים: החשאי ואני
הנשתים:

St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221)

Maredsous Tripel (עמ' 196)

St. Bernardus Wit (עמ' 217)

את היום הראשון של שעון הקיץ בילינו החשאי ואני בירושלים. אני מגיעה הרבה לעיר, לביקורים שאוכל במרכזם: בורקס, כנאפה, שעה של קולוניאליזם ישן וטוב בהוספיס האוסטרי והמון תה בבית של של The Bitter Danny of the East, היחיד מהחברים שרכשתי בזמן מגורי בעיר שעדיין מתגורר שם ובערך אחד הדברים הכי טובים שיצאו לי מהעיר הזאת.

אבל מטרת הנסיעה אתמול היתה קצת אחרת, ביקור בלה קאסה דל הבאנו, חנות סיגרים ירושלמית שמנוהלת על ידי ידידינו דן לוי מCuba-Scot. למדנו שלה קאסה זאת רשת חנויות בזכיון של ממשלת קובה ושכל מוצר שנמכר בה חייב לעבוד שרשרת אישורים ביורוקרטית-משהו בארצו של פידל, ושעד שיגיעו אישורים להבאנה קלאב חובבי הרום יאלצו לבהות בבקבוק של קפטן מורגן או להפנות את מבטם שמאלה, לכיוון הסינגל מאלטים. אנחנו לא מעשנים (ובזכות הונטות המאסיביות אפילו לא הרחנו כמו מאפרה כשיצאנו לרחוב) והתארחנו עם הגב ליומידור ועם הפנים לדן, שמזג לנו טעימות: גלנליווט 15, אוכנטושן 12, לפרויג ובאומור 12. הטעימות לוו ברחרוח צנצנות שעוזרות להבין טוב יותר את הוויסקי. מכל מה שדגמנו הכי נהניתי מהגלנליווט, למרות שיש לי חולשה גדולה לכל דבר מעושן.

(מה הקשר לכל זה ולבירה? תחילת תהליך הפקת הוויסקי, לפני שלב הזיקוק, דומה לתהליך הפקת הבירה. תירוץ קלוש אבל זה הבלוג שלי ומותר לי לחרוג מהעיקר אם מתחשק לי.)

כשהקאסה נסגרה לכבוד שבת קודש, שוטטנו בעיר. אכלנו חומוס בבן סירא, שתינו תה אריזונה במכולת ברובע הארמני, שברנו שיגרה לאיש הביטחון בבניין הסוכנות היהודית כשנצמדנו לחלון וניסינו להבין את תלי העיצובים בחלל הפנימי של המקום, שיחקנו בדורין אטיאס מול בית הכנסת הגדול  והתאכזבנו לגלות שקפה פרדיסו הפך את פניו והוא כבר לא המסעדה האיטלקית החמודה והלא-כשרה של פעם. השמש שקעה ועדיין היה חם ונעים ולא הצטרכנו לחתוך מגן העצמאות למכונית כדי לקחת עליוניות. כך קיבלנו את שעון הקיץ והעברנו את הזמן עד לפתיחת המיה בר, היעד השני שלנו.

למי שלא מכיר, המיה זה בר יין ירושלמי, שמשמש גם כמרכז הדרכה עם סדנאות וקורסים וגם נבחר כבר הבירה הטוב בבירה בתערוכת Beers. במדרג שמתנהל אצלי בראש המיה קיבל אוטומטית ציון לשבח בזכות הבירות של אביר האלה שנמצאות בתפריט דרך קבע ובזכות מבחר מפתיע של רום: אנגסטורה, מאייר'ס והבקבוקים היותר איכותיים של בקרדי. הגענו למקום ראשונים וזכינו לזמן איכות עם גיא, הבעלים, ועם מייק שמאחורי הבר ומאחורי הברזים של מותגים שונים של נורמן פרמיום בעיקר. בניגוד לברים אחרים, המיה לא עמוס בבירצ'נדייז, וזה היה לי נחמד. הבירה מוגשת תחת מפית קוקטייל לבנה, על הקירות צילומים בנושא יין ומעל האסלות בשירותים מארזים ריקים של סינגל-מאלטים ודובל טריפל.

הזמנו בירות מהחבית. התחלנו באבט 12, אחת מהבירות האהובות עלינו ובמרדסו טריפל, שהוגשו בגביעים המתאימים להם ומולאו עד הקצה. הסט. ברנרדוס היתה קצת שטוחה, דבר שפגע בטעם, אבל המרדסו היתה מצוינת. כבר שתינו אותה בעבר מבקבוק בבית ומכוס פלסטיק בפסטיבל הבירה במעברות, אבל הטמפרטורה וצורת ההגשה הנכונות הוציאו את הארומה ואת הטעם המורכב והפירותי החוצה.

גיא הוציא מהמטבח פלטת נקניקים שנראתה מזמינה במיוחד ושעברה אחר כבוד למאבטח כי החשאי ואני צמחונים. הזמנו שתי מנות שבכלל לא הולמות את הבירות הכבדות ששתינו: סלט ערבי קצוץ-טרי ומרענן והום-פרייז לשם-שינוי-לא-רכרוכיים שטוגנו על המקום. אבל הם הלכו מצויין עם בירת החיטה הקלילה והאשכוליתית שנשלפה מהמקרר, תוצר של בישול בחסות מב"י* שהתקיים במקום במסגרת האוקטוברפסט האחרון.

מתנדנדים, נלקחנו לסיור בירכתי הבר, שכבר התחיל להתמלא. ראשית, לחדר הפרטי, לראות את ערכת ההרחה לחובבי היין. ארגז של בקבוקונים ממוספרים עם תמציות ריח. גיא שלף אקראית מספר בקבוקונים ואנחנו ניסינו לזהות. באחד לפחות הצלחנו. אחר כך ירדנו במדרגות למרתף היינות הקריר והלח, שם מאופסנים גם בקבוקי בירה שמתיישנים להם לאיטם: מהדורות של נייס שוף, סמיקלאוסים ושימאי כחול. כנראה צריך מרתף סגור ומבודד כדי להתאפק ולא לשתות את השימאי ואת השוף.

חזרנו לבר, לבירה אחרונה ודי. החשאי בחר עבורי את בירת החיטה של סט.ברנרדוס, מעורפלת ומרירה יותר מבירות החיטה הגרמניות ומחיטה הביתית ששתינו לפניה. מכל המבחר של הברנרדוס, זאת הכי פחות אהובה עלי. הבלגים צריכים להשאר עם מה שהם עושים הכי טוב: איילים, שוקולד וכריתת גפיים של קונגולזים שלא עומדים במכסה.

יצאנו מהמיה בר רגע לפני שמרכז העיר הופך למתחם של פשע ורשע, נפגשנו עם BDOTE, שבדיוק חזר מביקור נדיר במרכז, הסענו אותו לחברה שלו ברחביה וחזרנו לציוויליזציה, שבה אין שומדבר אקזוטי בברים טובים שפתוחים בסופ"ש.

תודה לגיא הרן ולדן לוי על האירוח!**

*לבקשת הקוראים, ביאורים בגוף הטקסט: מב"י, מבשלות בירה ישראליות, היא הזרוע האלכוהולית של קוקה קולה, והאחראית לעובדה המצערת שקל יותר למצוא בארץ ברזי קרלסברג, טובורג וגינס מגולדסטאר. לא שאני לא מחבבת את טובורג, ובכל זאת.

**גילוי נאות: אין צורך בגילוי נאות. שילמנו על הכל, למעט הOff Label.