הזמן: אחר הצהריים אפורים של תחילת האביב
המקום: תל אביב
השותה: אנוכי
הנשתים: B-12 Meat Station, גולדסטאר סלואו ברו

אחרי פגישה באזור תעשייה חסר נשמה, מהסוג שהיה יכול להיות זירת פעילות מעולה עבור רוצחים סדרתיים לו רק אנשים אשכרה היו צועדים על המדרכות הסלולות והמצוחצחות שלו, חזרתי אל המכורה ואל אחר צהריים נטולי תוכניות. באמתחתי: זמן פנוי, הכרך השלישי בטטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים ונכונות לשוטט עד שאמצא את המקום המתאים לשרוץ בו ולהמשיך לקרוא.
הרגליים הובילו אותי לקצה רחבת גבעון, ולכניסה האחורית לB-12, מקום שכותרת המשנה של שמו מעידה על מקורות ההכנסה שלו: בעלי חיים מתים. זכרתי שהם מגישים שם בירה משלהם, אז נכנסתי לבדוק, כי טרם טעמתי אותה. הבלוג אמנם היה בתרדמת של שנה וחצי כמעט (אולי אפילו יותר – שתי הכתבות האחרונות שהתפרסמו כאן נכתבו במקור לאתר אחר), אבל בתקופה הזאת לא הפסקתי לשתות בירה, והפרופיל שלי ברייטביר מעיד על כך.
הבירה של B-12 היא אייל שמבושלת במוסקו במושב זנוח, מבשלה שעיקר פעילותה היא בישול חוזי למסעדות ומותגים פרטיים. על התווית האחורית טקסט שיווקי באנגלית אמריקאית שאמורה להיקרא דרומית, על מבשלה קטנה בעיירה דרומית שם מבושלת הבירה. המלל אולי אמור להתכתב עם התמה של הרשת, ברביקיו אמריקאי, אבל הוא קצת מאולץ ולא ממש מדבר אל קהל השותים, דובר העברית.

איך הבירה? מכוערת. לא כמו שהIPA של רונן/ שריגים מכוערת, אלא באמת. על התווית כתוב rich golden color, אבל בכוס צבעה חום עכור, לא מזמין וקצת מעיד על הבאות. המרכיב הדומיננטי בהמשך השתיה הוא השמרים: ניחוחות של סוכרייה מתוקה, קרמל ומעט בצק מתוק, טעם מתוק עם ממש מעט מרירות אלכוהולית וסיומת מתוקה. מילה טובה? גוף בינוני, כזה שמתאים ללוות ארוחה לא מחייבת באמצע היום, בהנחה שהבירה מרירה ושהכשות והלתת משחקים תפקיד במכלול. עוד כתוב על התווית: Homemade beer, וזה בהחלט נטעם ככה, כמו בירה שבושלה בבית ע"י מבשל מתחיל.

המשכתי ללכת, במטרה למצוא מקום לקרוא ולהוריד את הטעם. מרמורק-רוטשילד-שינקין-כיכר מגן דויד ויאללה למנזר, לכוס פילזנר אורקוול או לסטאוט הרנדומלי שהם מוזגים שם, אבל לא – המדליון של גולדסטאר סלואו ברו לכד את עיני. אלנה פרנטה תחכה עוד כמה דקות.
גולדסטאר סלואו ברו הוא ניסיון מוצלח למדי לפצח את הטעם הישראלי בבירה של השנים האחרונות, טעם שהולם את האתוס הישראלי בכללותו – לא לצאת פראייר. בירה מתוקה עם אחוז אלכוהול גבוה, כזאת שמספיק כוס ממנה פלוס צ'ייסר פינוק על חשבון הבית כדי להשתכר קלות, בלי להשאיר בפאב יותר מדי מהמשכורת, ע"ע מרדסו/ דליריום/ קסטיל וכו'. הקומוניקטים פיארו שימוש בהרבה לתת ובזמן תסיסה ארוך מהרגיל וזה נורא מעניין את הישראלי הממוצע שרואה בתפריט את הספרות 1 ו-0 ולצידן את הסימן %, ואז מחיר גבוה יותר מגולדסטאר, אבל נמוך יותר מבירות בלגיות. מה בכוס? בירה חזקה, עם אלכוהול מורגש (שלא תחשבו שדופקים אתכם, טועמים פה את ה10%!), חסרת מורכבות, שזה לא בהכרח רע (אבל הבלגיות המדוברות ניחנות בו, ברובן), אך גם בלי הקלילות המהנה למדי בגולדסטאר הרגילה – לא משהו שקמפיין מיזוגני לא יכול להתמודד איתו.

אז שתיתי, ואז שטפתי את הפה בפלימות' יבש ונהדר עם טוניק וגמאתי המון דפים באפלוליות של המנזר. זה היה אחר צהריים לא רע בכלל.

הודעה מנהלתית לאלה שהגיעו עד הלום: נראה לי שחזרתי. בשנה וחצי האחרונות חוויתי תרדמת בירתית, שהופרה רק בזכות נסיעות התאווררות מחוץ לישראל ובבני'ס בכפר סבא. מקווה לחזור לכתוב כאן בתדירות הגיונית. עדכנו אותי אם קורה משהו או יוצא משהו שווה.

שלוש בעשר: בוואריה, בוואריה

שבוע בירה מוצלח למדי עבר עלינו: שתי טעימות מעניינות שהניבו דירוגים חיוביים, גולדסטאר טריה מהחבית ביפו בצהרי היום, השתתפות בפורום בירה מזוקקת, התחלקות בבקבוקים נהדרים בבית ובירה טריה בביר מרקט בשישי בין ערביים. אבל עזבו, על חלק מהבירות של השבוע כתבנו בעבר, על אחרות נכתב וייכתב במלקטת הבירה. אנחנו בעולם השלוש בעשר, או אולי נכון לכתוב "בעולם הבדיוני של שלוש בעשר"; אתמול ביפו ראיתי באחת המכולות פחיות של ונוס, בירה טורקית מהז'אנר המדובר, שנמכרות ב-18 שקלים השלישיה. אלה זמנים קשים לאדם העובד ששמו לא מתחיל בטל ונגמר בזילברשטיין.

השבוע טעמנו והטעמנו שתי פחיות שהגיעו הישר מהולנד ונקנו בשבת אחת בסופר באשדוד, ההוא שליד הגמברינוס. שמן כשם המבשלה: בוואריה. בוואריה 8.6, אם נדייק. למה בוואריה מהולנד? אי אפשר שלא לחשוב על פסטיש, כמו מסעדת תל אביב בירושלים או אופנת ניו יורק בלוינסקי, בתל אביב. השם אמור ליצור הילה מסביב למה שהמוצר איננו ולעולם לא יהיה. במקרה שלנו, לאגר איכותית, טריה עם הילה של לדרהוזן והתהוללות משובבת. בכל מקרה, למבשלה יש מותגים רבים, שיש להניח שרובם מותגי מדבקות, כלומר, אותה בירה, תווית וברקוד שונים. היא מבשלת גם לרשתות סופרים ושאר קו הייצור שלה מתהדר במוצרים ששמם משדר איכות וטעם טוב: פרוסט, פרמיום, הולנדיה, קלאב אינטרנשיונל וכדומה.חפשו אותם בביקור הבא באמסטרדם.

Bavaria 8.6 Red היא בירה בהירה, אדמונית כשמה, וחזקה: 7.9% אלכוהול ותמורה נהדרת לכסף של האלכוהוליסט העני, כי חוץ מחוזק, הרבה אין בה. ריחה טיפה אלכוהולי ומדיצינלי, טעמה מתקתק ומאלטי קמעה, הגוף שלה בינוני עם מרקם קצת תרופתי-סירופי. לא מדהימה בלשון המעטה.

???????????????????????????????יומיים לאחר מכן טעמנו את הBavaria 8.6 Gold, קלילה יותר, רק עם 6.5% אלכוהול. בירה צלולה וזהובה שמריחה מתקתקה ומלאכותית ונטעמת בהתאם. הגוף בינוני, הסיומת ארוכה ומתוקה.  לא צילמתי תמונה, אבל היא נראית אותו דבר כמו הרד, רק עם פחית זהובה.

שתי הבירות לא רעות ביחס לז'אנר. אישית, הייתי משקיעה עוד שני שקלים וכבר קונה גולדסטאר, אם הייתי שותה גולדסטאר בבקבוק, אבל למי שמחפש משהו יותר קליל ויותר רווי אלכוהול הבוואריה תענה על הצרכים.

 

אביר נכנס לבקבוק

הזמן: שלישי בערב, לפני שהגחתי לטעימת בירות חמוצות
המקום: פינת האוכל, ליד הסלט
השותים: החשאי ואני
הנשתה: אביר בבקבוק

עונת האבטיחים בפתח והמדף היחיד במקרר שיכול לאכלס את הגאונות ממושב חצבה תפוס. 30 בקבוקים פלוס-מינוס. שוב הגיע הרגע בו צריך להשתלט על הבקבקת ולכן, כשהחשאי הוציא את בקבוק האביר בן ה-750 מ"ל, לא יכולתי לסרב, למרות שהייתי עם הפנים לדלת בציפיה לSMS שיזמן אותי לאותה טעימה שהוזכרה לעיל.

קיבלנו את הבקבוק מהאבא הביולוגי של אביר, ידידינו אורן אבראשי מהבלוג בירה ועוד (הקליקו לרשומה יפה על התפתחות המותג המחודש), בערך חצי שעה אחרי ובלי כל קשר לקומוניקט שהופיע בדוא"לי קצת לפני יום העצמאות. אורן הביא באקט עצמאי בקבוקים לכמה חברים ואנחנו ביניהם. אנחנו לא מצטטים הודעות יח"צ ואשכרה טורחים לחוות את מושאי הכתיבה שלנו, בפה, באף וברגליים אם צריך, אבל בצילום היח"צ השתמשתי, כי הוא יותר מוצלח ממה שהמצלמה שלי מסוגלת להוציא.

הוצאנו את הבקבוק מהמקרר, נאבקנו בפקק השעם עם פלייר (בגלל שחולץ הפקקים שלנו נפל קורבן למשחקיה של הילדה השוודית המתה) ומזגנו לכוס אביר ממותגת ולעוד כוס פושטית. הנוזל ענברי, צלול וחיוור, עם ראש קצף לבן שמתפוגג במהירות. הריח, שלמיטב הבנתי הושג משימוש בתמציות כשות (תקנו אותי אם אני טועה, בבקשה) מתחיל פירותי: אפרסק בשל וגויאבה וממשיך עם אזכורים ליין רוזה קליל. בסוף יש גם תות שדה. הטעם מתחיל במרירות חדה וממשיך עם מתקתקות של לתת, אבל בגדול, המרירות שולטת. מדובר במרירות של לאגר קלה/ פילסנר ולא של IPA. הגוף קליל, חלק, מגוזז ועם סיומת מתוקה של סירופ של קוקטייל פירות. אם אפשר להסיק משהו ממה שכתבתי בראשית ימי הבלוג על הטעימה הקודמת של אביר, מחבית ישנה ועייפה, גרסת הבקבוק חביבה עלי יותר. ובכל זאת, קשה לי להאמין שהיינו קונים שישיה של הבירה, גם אם המקרר לא היה מפוצץ.

בקבוקי אביר יצאו במהדורה מוגבלת, לרגל 60 שנה לבישול ההיסטורי של הבירה, בבקבוקים מפונפנים עם פקק שעם. המקום היחיד שראיתי את האביר מוצע למכירה זה שר המשקאות ביפו, אבל לא כל כך יוצא לי להסתובב בחנויות משקאות לאחרונה –  אז אולי הוא נמכר במקומות נוספים.

יש! יש! שתינו טובורג 6!

הזמן: שני בערב, ערב חג הBeers 2012

המקום: בו אנחנו בדרך כלל שותים

השותים: החשאי ואני

הנשתה: Tuborg 6% (עמ' 146)

מי בכלל העלה בדעתו בסוף מרץ 2011, שהגביע הקדוש של חוברת המותגים יהיה בקבוק של בירה מסחרית להחריד, שהופצה בסופרמרקט ובסופר באבא? לא אנחנו, זה בטוח. היינו בטוחים שנזיע על משהו קצת יותר אקזוטי מטובורג 6, מהדורת טובורג בחוזק 6% שבושלה והופצה לרגל 60 שנות מדינה, אבל החיים מזמנים הפתעות בדיוק מהסוג הזה.

הזענו על הבירה. ניסינו להפעיל קשרים. הפצתי מיילים בין בירגיקס ושלחתי הודעות בדף הפייסבוק של קוראים ושותים (הצטרפו ולייקקו, למה אתם מחכים?) וכל נסיונות האיתור עלו בתוהו. בשבוע שעבר כבר חשבתי שסגרנו את ספר המותגים, אבל אז הגיעה התגובה מאוריאל ממבשלת Ka-Beer ומבירדי, שבאורח פלא מצא אצלו בקבוק ישן שתוקפו פג לפני כשנה וחצי. אוריאל הציע לתרום את הבקבוק לטובת הבלוג, תוך הסתייגות מהתכולה הישנה ואנחנו קפצנו על ההצעה. הי, זה לא יכול להיות גרוע יותר מאפשרויות אחרות לטובורג 6 שהועלו בחודשים האחרונים, כדוגמת חיזוק בקבוק טובורג רגיל באלכוהול עד לרמה של 6%.

""אני יושבת מעל התפריט של דליריום קפה והם מתלהבים לי מטובורג? 'פגרים" - מיזה.

ולהפתעתנו הנעימה, גרוע זה לא היה. כבר התסיסה ששמענו בפתיחה, שהעידה על כך שעדיין יש גזים בבקבוק רוממה את רוחנו. כשמזגנו ראינו בועות וראש קצף קטן שהתפוגג מהר. הבירה צלולה ובצבע נחושת – כהה יותר מהטובורג רד. הריח מאוד לא אופייני לטובורג ולשכנותיה למדף הלאגרים הגנריים בסופר: מעט חמוץ, תפוח, לתת ואלכוהול. מרגישים שעבר זמנה, אבל זוועה זאת לא היתה. הטעם היה קצת מוזר. פירותי קמעה ומתקתק, כשות לא קיימת ולתת קצת בולט. זמנה של הבירה עבר וזה ניכר, אבל שוב, בהתחשב בנתונים, לא גרוע. הגוף רזה, הגיזוז עדין, הסיומת מתקתקה, יחסית ארוכה ולא מעיקה.

אכן, זאת היתה הפתעה מבורכת. די הכנו את עצמנו לזוועה שלא הגיעה והאמת היא שאפילו נהניתי קצת מהבירה. לא מספיק כדי שאתחיל לשוטט בשוק העתיקות של דיזינגוף בשישי בבוקר כדי למצוא בקבוקים שנמצאו בבוידעם של קבצן תלאביבי, אבל מספיק כדי שאהנה גם מהבירה עצמה ולא רק מתחושת ההישג.

תודה רבה לאוריאל.

להתראות מחר בנוקיה!

מסיבת סיום

הזמן: היום האחרון של 2011, היום האחרון של פרוייקט קוראים ושותים

המקום: חדר המגורים, ליד המתקן לייבוש הכביסה ומול ערוץ 9 בMUTE

השותים: החשאי, אני ואיש הבירה

הנשתה: Martens Gold (עמ' 198)

קשה לי להתחיל לכתוב את הרשומה הזאת, האחרונה במסגרת הפרוייקט. מועצת רבני הבירה הוציאה פסק הלכה שמותר לי למשוך עד לתערוכת Beers 2012 כדי לסגור שנה מאז הוצאת ספר המותגים, ויש עדיין תקווה כלשהי לבקבוקים מאובקים ומשלוחי חירום של בירות שחסרות להשלמה עגולה ומושלמת של המשימה, אבל זהו, נגמר. לא הבלוג. הבלוג ימשיך באותה כתובת וימשיך לעסוק בבירה אבל לא באותה מתכונת, ואולי גם תחת כותרת אחרת, כי אתמול הפסקתי לשתות עם ספר מותגי הבירה בישראל. נגמר המרוץ קצר הנשימה אחרי בירות שכבר לא מייצרים/ כבר לא מייבאים. נגמרה תקופה של צריכה מתועדפת ומחושבת של בירה וקבלת החלטות על פי הרשימה ולא כתגובה לתשוקה רגעית (זאת בירה, לא צעיף של הרמס, לחלוטין מוצר לקניה ספונטנית בעשירון שלנו). נמשיך עם טיולי בירה ברחבי הארץ כי החשאי ואני road trippers מושבעים ואין מצב שנשמע על פאב בעמק בית שאן שמגיש גולדסטאר במזיגה איטית ונתעלם מהמידע, אבל בזמן שלנו. לא על חשבון שעות שינה/ לימודים/ כושר. נלגום בירות חדשות שמיובאות לארץ, נבקר באירועים, נעלה לרגל למבשלות חדשות ונכתוב, אבל פשוט בתדירות נמוכה יותר ובשופי. אולי בדרך גם נחזיר את המילה האחרונה במשפט הקודם לשימוש יומיומי. היא מקסימה.

אבל שניה, נסחפתי. רציתי רק לספר שאתמול בלילה שתינו Martens Gold מפחיות שנקנו במכולת בתחנה המרכזית הישנה מול שידורי הערוץ הרוסי, בלווית לחם בירה מלחם ארז והאג'יקה של מבשלת לאפינג בודהה, והיא היתה לגמרי בסדר! לאגר בהירה וקלה לשתיה למרות 6.5% אלכוהול. גמרתי את החצי ליטר שלי ושתיתי עוד קצת מהפחית של החשאי. לא באמת ציפיתם שנמזוג אותה לסניפטר, כן? טוב, איש הבירה מזג רק כדי לעמוד על טיבו של הצבע, אבל צורת השתיה האידיאלית לבירה שכזאת היא מהפחית. רצוי בפארק, אבל אפשר גם בסלון כשבחוץ זורמים נהרות של קאווה במחיר מופקע.

לא שהיא ברשימת הTo Drink שלי לשנת 2012 ולא שהחשאי יחליף את שתי הלוונבראו ב17 ש"ח מטיב טעם ברביעיית גולד ב18 מהתחנה המרכזית (אכן, המחירים עלו), אבל את חוויית התחתית של החבית שלה ציפיתי לא קיבלתי ממנה.

זה לא מצחיק, אבל זה די טוב, לא?

למה פיל?

הזמן: שישי בערב אחרי יום ארוך בצפון
המקום: מול הטלויזיה
השותים: אני וקצת החשאי
הנשתים: Carlsberg Elephant (עמ' 299) וקרלסברג (עמ' 298) להשוואה

חששתי שקרלסברג אלפנט יהווה את אחד המכשולים ביני לבין צליחת ספר המותגים. הוא לא מבושל ומופץ באופן סדיר בישראל. ביריד טעם העיר ביקרנו כדי לדגום אותו, אבל מב"י סיפקו בירות מיוחדות אחרות במקום. ויינשטפן ויטוס ודונקל זה אחלה, אבל אני רציתי לשתות את האלפנט.

ואז הגיע דרור טרבס, מהבלוג רק בירה, מראה המקום הטוב ביותר שאני מכירה בעברית לבירה בארץ ובעולם. בעיקר בעולם. באחת מנסיעות העבודה שלו הוא הבחין בפחית של אלפנט, נזכר בי, בבלוג ובנסיונותי להשיג את הבירה הספציפית הזאת וקנה לי אותה. למרות שאלו בירות מסוגים שונים, החלטנו לשתות את האלפנט מול הקרלסברג הרגילה, כדי לעמוד על ההבדלים. קניתי פחית מייד אין אשקלון בסופר. כבר כתבתי על קרלסברג רגילה. נהניתי ממנה. שתיתי אותה בחתונה של חברה. הערב, בבית, אחרי שעות של נהיגה בכבישים שלא יכולים להכיל את הסיפתח המסריח של השנה הזאת, הוצאתי את שתי הפחיות מהמקרר.

בעוד שהקרלסברג הרגילה [להלן: קרלסברג] בהירה, כמעט ירקרקה בצבעה, האלפנט ענברית. היא גם מגוזזת יותר. מריחים בה קצת דגנים. הריח של הקרלסברג מתכתי; כך אני זוכרת אותה. יש לה גוף דליל, אנורקטי אפילו. הטעם – סתמי. לא טעים לי. מסתבר שרמת האדרנלין בדם צריכה להיות גבוהה כדי שאהנה מקרלסברג. הגוף של האלפנט לא מלא בצורה משמעותית. למעשה, הגוף לא מצליח להחזיק את כמות האלכוהול. היא מרירה באופן לא נעים ויותר מכל היא מזכירה לי את הבלטיקה.

הנה אלפנט טוב:

חצי אוף-טופיק, אבל חצי לא, בגלל האלפנט וראש השנה: בספטמבר האחרון מלאו 20 שנה למותו של יוסי אלפנט. שני שירים שלו נכנסו לאוסף הראשון של נענע דיסק, שב-1991 היווה נדבך מרכזי בפס הקול של החיים שלי. "סדר יום" של להקה רטורית הוא אחד הרצועות הטובות באוסף. אלפנט נפטר ביום שישי, ה6.9. ביום ראשון חגגנו את ראש השנה בבית של סבא וסבתא ברמת גן. לפני האוכל עלעלתי בחלק הראשון של ידיעות אחרונות ונתקלתי בידיעה על מותו של אלפנט, שתפסה חלק מינורי בדף האחורי. נשמתי עמוק והלכתי לשירותים, לבכות על מותו של מוזיקאי שלא הכרתי לא באופן אישי ובאותה תקופה אפילו לא לעומק, אבל שכמה דקות של מוזיקה שהוא חתום עליה עזרו לי להחזיק את הראש מעל המים. ואז שפשפתי את העיניים, שטפתי פנים ויצאתי לארוחת הערב.

Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.

האביר האפל

הזמן: רביעי בערב
המקום: על הבר בפאב האביר, סוף דיזינגוף
השותים: מפגש פסגה בינינו לבין עכברוש העיר ועכברושיתו
הנשתה: אביר (עמ' 24)

בשבוע שעבר, בזמן המשא ומתן לגבי המפגש ההיסטורי בין עכברוש העיר לביני, העכברוש דיווח לי שפאב אביר, שסוגיית קיומו העסיקה אותי מאז שפתחתי את הבלוג, דווקא פתוח. החלטנו לקבוע שם לדאבל בליינד-דייט שישרת הן את מטרתו – סקירת הברים המקומיים – והן את מטרתי. קבענו ב21:20 בבר, שנמצא קרוב לבסיס האם של העכברושים ובמרחק הליכה סביר מהממלכה של החשאי ושלי וסיכמנו שאם בכל זאת נמצא מקום סגור נמשיך הלאה. כשהגענו הופתענו לשמוע מוזיקה בוקעת מפאב האביר. שעה לפני כן ניסיתי להתקשר ולברר אם המקום פתוח. חיוג לשני מספרים שונים – האחד מדפי זהב והשני מעכבר העיר הוביל לתקליט שהמספר איננו מחובר.

פילסנו את דרכנו בין הכסאות הריקים לכיוון הבר שהיה מאוכלס בדיוק בזוג אחד.

בתפריט – אלכוהול. אין אוכל. בקיץ היו שם מנות קטנות. אתמול לא היה בבר אפילו זית אחד לרפואה. עזבו זית, לא היה אפילו גולדסטאר בלק רוסט מהחבית שהיוותה את אחת מהאטרקציות של המקום. האמת, חוץ מרדבול, שלושה סוגי בירה מהחבית ואיזה תרכיז "לימונדה" שהעכברושית שתתה לא נראה לי שהיה שם משהו.

בואו נאמר שאם החיים היו סט הצילומים של הסופרנוס האביר היה סיפור הכיסוי לאולם הימורים לא חוקי בקומה השניה. במציאות התל-אביבית כנראה המשקיעים מאסו במקום ומחפשים למכור אותו לקופץ הראשון על המציאה.

מבין שלושת סוגי הבירה היחידה שעניינה אותי ושלכבודה התכנסנו היתה האביר, שהושקה בקיץ שעבר בקול תרועה רמה. מדובר בלאגר חזקה בת 6.5% אלכוהול, שאמורה להזכיר בטעמה IPA. היא אכן מרירה, אבל לא פרחונית מספיק בשבל להזכיר את הסוגה. אאל"ט העכברוש אמר משהו על גולדסטאר חזקה ואני מסכימה איתו. הצבע שונה, הלתת פחות מורגש באביר, ובכל זאת.

שתינו אותה בעבר, בקיץ, כשהפאב היה סואן ורועש. אני זוכרת אותה כטעימה יותר. אולי בלוטות הטעם שלי שדרגו את עצמן בשנה האחרונה, אולי הטעם שלי תלוי במולד הלבנה ואולי החבית ממנה נמזגה הבירה התעייפה מרוב שיעמום ושיממון.

אפשר לעבור הלאה. לדוגמא, לבירות הנוספות של דאנסינג קאמל או לביקורת  על המקום בעכברוש העיר.

חוויות מהמצור על הבלטיקה

הזמן: אתמול בערב 3 ימים אחרי יום הנצחון על גרמניה הנאצית במלחמה הפטריוטית הגדולה
המקום: לא רחוק מכיכר המדינה רחוק מדי מהכיכר האדומה
השותים: דני האדום הלטבי הרוסי, הילדה השוודית המתה קומיסר הבירה, החשאי הריאקציונר ואני לקוחת הזהב של הגום
הנשתים: בלטיקה 0, בלטיקה 3, בלטיקה 4, בלטיקה 5, בלטיקה 6, בלטיקה 7, בלטיקה 8, בלטיקה 9, בלטיקה קולר (עמ' 67-75)

בשמחה גדולה אני יכולה לבשר שצלחנו את אחד הפרוייקטים המאתגרים במסגרת שתיית חוברת מותגי הבירה: טעימת אורך של כל הבלטיקות שמופיעות בספר. זה היה קשה. הריאקציונר ואני לא היינו מסוגלים לצלוח את תשעת הבקבוקים בלי הקומראדים שגויסו לעניין, הרוסי שנידב את כבד הפלדה שלו והקומיסר, שדאג לבריאות הקולקטיבית ופקד עלינו להכין מרקקה.

התחלנו ב-0, שמכילה חצי אחוז אלכוהול, המשכנו לקולר ומשם עברנו לפי הסדר על המספרים הטבעיים. אני רוצה לחזור לשגרה ולסקור בירות  קונטר-רבולוציוניות, כלומר טעימות, אז בלי יותר מדי חפירות – לעסק:

לבלטיקה 0 יש צבע בהיר, כמו של פיפי של חבר יצרני שנמנע משתיה, או שמעדיף את הבירה שלו עם חצי אחוז אלכוהול. טעמה כשל גזוז, לרוסי היא הזכירה תפוח ואני מצאתי אותה דלילה ונטולת טעם.

על הבלטיקה קולר נכתב בחוברת שהיא "נוצרה במטרה לפנות לקהל צעיר בעל ראש פתוח", כזה שתמיד חיבב את ריח חומרי הניקוי הגנריים שמתשמשים בהם בבנייני משרדים ושטעם של תירוש מקולקל עושה לו את זה. הפוליט ביורו החליט פה אחד שמדובר בגועל נפש מזוקק ושמבחינתו אפשר לשלוח את הברומייסטר לגולאג מאתמול.

הריח של הבלטיקה 3 כבר התחיל להזכיר לנו בירה, כזאת שמשולבת עם חומרי ניקוי איכותיים. הבירה נהנית מאפקט הז'אוול גם בטעם וגם בריח.

את הבלטיקה 4  הסכמנו להכניס להקצבת הבירה היומית בקולחוז. הצבע שלה חום, פשוט חום. הקומיסר זיהה קרמל ולריאקציונר הטעם והריח הזכירו נסיון לא מוצלח להכין דופלבוק.  לי הריח הזכיר גולדסטאר מקולקל אבל הטעם הפתיע: סביר מינוס, מתקרב למשהו שהייתי רוצה לשתות. מרגישים קצת לתת.

לבלטיקה 5  צבע צהוב בהיר, הטעם והריח נסבלים. היא קצת יותר מגוזזת ואפשר לשתות אותה אם חייבים.

בלטיקה 6 היא בירת פורטר שמייקל ג'קסון של הבירות אהב מאוד. יש לה ריח של בירה שחורה (לפוגרומצ'יקים מקישינב: חשבו על קבאס, רק טעים) וטעמים קלויים של קפה. היא בסדר, אני מעדיפה פורטרים אחרים באופן אישי אבל היא לא בשבילכם, קוראים יקרים: הרוסי דיווח שעל התוית רשום מידע בערבית ובאסטונית.

בלטיקה 7 מתקרבת לזירה המוכרת: אני, שבשעת התה מתפננת על קוויאר בלוגה ושמפניה בטרקלינים ששמורים לאליטה של המפלגה, נזכרתי בבירה מכבי, נותנת החסות לקבוצה הארורה מהלבנט. לריאקציונר היא הזכירה את באדווייזר, הבירה הנמכרת ביותר בעולם (מישהו מהווטראנים זוכר את הג'ינגל הזה?). החיקוי הקפיטליסטי של המשקה הצ'כי, כמובן. בקיצור: לאגר בהיר מסחרי גנרי.

בלטיקה 8 היא בירת חיטה. הפוליט ביורו אוהב בירות חיטה, אבל זאת של בלטיקה היתה, לפחות עבור נציגת הנשים בפאנל, בהירה ושקופה מדי לעומת אויבותיה הגרמניות ובמקום ריח בננה היא חשה בריח של Creme de Banana של כרמל מזרחי, ההוא שנמכר תמורת תלוש ורבע בחינאווי. היא לא נעמה ללשונה העדינה של החברה, שלא הרגישה בכלל בסיומת.

ולסיום הגענו לבלטיקה 9, הצאר בומבה של המבשלה, הבירה שכולם הזהירו מפניה. ובאמת, קשה לעמוד בפני מתקפה של אחוז אלכוהול גבוה וטעם מג'וייף. בשעה שהרוסי ואני רצינו למות הראקציונר והקומיסר ניהלו בינם לבין עצמם ועידת יאלטה קטנה משלהם, בה נידון מה פחות גרוע: בירה עם טעמי לוואי בולטים להחריד שהיא חלשה ולכן מאפשרת לך להרגיש ביתר קלות את טעמי הלוואי (ע"ע בלטיקה קולר), או בירה מחרידה עם אחוז אלכוהול גבוה, שלא מאפשר לך לשתות יותר מדי מהבירה (ע"ע 9).

בסוף הערב שפכנו הרבה נוזלים לכיור שהריח מהטבלה המחזורית.

עדות אילמת

אני זקוקה לסיוע מבירות המערב. לאיזו פרסטרויקה קטנה. דחוף.