הודעות ומנהלות, 26.3-1.4

כמה חדשות ועדכונים שמעניינים אותי, ואולי יעניינו גם אתכם.

ביעור חמץ במבשלת אלכסנדר

מתי: שישי הקרוב, 31.3, בין 10-16

איפה: WIN, פארק תעשיות עמק חפר. ממש ליד המבשלה.

מה קורה: בירות אלכסנדר במחיר מוזל, מוזיקה, אוכל, סיורים במבשלה.

למה? בעוד שאוקטוברפסט זה סתם סיבה לתמריצי מכירות עבור יבואניות הבירות הגרמניות, חגיגות ביעור חמץ/ חיסול מלאים לפני פסח, בטח בשעות היום הראשונות של האביב ושל שעון הקיץ מסתמנות כמסורת הבירה הישראלית הנכונה. אלכסנדר מריצים את הפורמט הזה כבר כמה שנים. החשאי ואני לא ממש אנשי פסטיבלים, אבל אלכסנדר יודעים לארח ומבשלים יופי של בירה, אז פתו את הנהג/ת התורנ.ית באוכל ובדרך נאה בכבישים הפתלתלים בין מושבי עמק חפר ובקרו שם בשישי.

alexander

מרפסת מחודשת למבשלת שריגים

מתי: מדי שישי ושבת, בין 10-17

איפה: מבשלת שריגים, במושב, ובכן, שריגים לי-און

מה קורה: בירות של רונן ועמק האלה מהחבית (20 לשליש, 25 לחצי) ובבקבוקים הביתה, חומוס ביתי וטרי ונוף לפארק בריטניה

למה? למה לא? בשישי האחרון יצאנו לטיול ספונטני וגיחה צילומית ליער צובה, והחלטנו – הפלא ופלא! – לקנח בבירה. הרבה זמן לא ביקרנו בשריגים, והופתענו לגלות שדלתות המבשלה מוגפות ושהפסאז' המוכר שומם. מבט נוסף לימד שהפאב עבר לקומה התחתונה של המרכז המסחרי של היישוב, דבר שאיפשר לשריגים להתרחב, ולמבקרים ליהנות מהאוויר ומהאווירה. היה נחמד לפני, אבל עכשיו ממש כיף כאן. ברופאבס עם מרפסות ענקיות מול נוף אהובים עלי מאוד.

שבוע אחרון בביר מרקט שרונה

מתי: השבוע

איפה: ביר מרקט, שרונה מרקט

מה קורה: עצוב וקשה להקליד את המילים הללו, אבל הביר מרקט נסגר. לא לטובת שיפוצים או מעבר למקום אחר, פשוט סוגר. השבוע הם מרוקנים את המקררים ואת החביות.

למה: אם יש היבט חיובי לעניין זה שכבר אין שום סיבה להכנס ל"מתחם" האנטי-עירוני הזה. התמונה שלמטה צולמה בחמישי בערב. לכו שתו את הפילס החדשה של באסטר'ס – היא סבבה לגמרי. תודה דגן ורותם, על הכל.

beermarket

בואו לגלן

מתי: תמיד, גם בשישי ושבת

איפה: שלומציון המלכה, ירושלים

מה קורה: בירות בתמחור הוגן, בכוסות חצי אמיתיות וסיכוי למוטורהד ברמקולים

למה: הבלוג הזה מאוד נמנע משימוש בהודעות לעיתונות ובהעתק-הדבק; יש מספיק פלטפורמות שמפרסמות קומוניקטים, ולא בשביל זה אתם כאן, אבל הגלן הוא אחד הפאבים האהובים עלינו בארץ. אנחנו ממעטים לשבת שם בגלל שהוא ממוקם בעיר שהסובלנות שלנו אליה ושלה אלינו הולכת ומתדלדלת משנה לשנה, אבל אנחנו אוהבים אותו מאוד. לכן הסטטוס של לאון, בעל המקום, מהאלה שאוהבים בירה יותר מאת תזרים המזומנים שלהם, מובא כאן כלשונו, ולמטה – התפריט, לעיונכן. שימו לב לפינה הימנית העליונה – הפתעה נהדרת!

אנו פונים ללב שלכם ולמקלדת
לפני כחודש החלפנו תפריט בירה לתפריט הכי מעניין ומגוון שיש בירושלים ועם המחירים הכי הוגנים שהצלחנו לתת, מחיר הבירה לחצי ליטר (לא פיינט לא שליש אלא חצי!!!) מתחילים ב-20 ש"ח ונגמרים ב-32 לבירה בלגית חזקה ומיוחדת. הרוב סביב ה-25-6-7 לחצי. כל זה בהתחשב שכולן בירות בוטיק מיוחדות ולא משהו סטנדרטי. כדי להצליח לשמור על המחירים הללו ולא להעלות אותם בטווח הרחוק אנו אנו צריכים את עזרתכם, הפיצו את בשורת הבירה, בירה במחירים שבירה צריכה להיות (בתנאים שיש בארץ לצערנו אנחנו לא פראג).

GLEN

הזמן: אחר הצהריים אפורים של תחילת האביב
המקום: תל אביב
השותה: אנוכי
הנשתים: B-12 Meat Station, גולדסטאר סלואו ברו

אחרי פגישה באזור תעשייה חסר נשמה, מהסוג שהיה יכול להיות זירת פעילות מעולה עבור רוצחים סדרתיים לו רק אנשים אשכרה היו צועדים על המדרכות הסלולות והמצוחצחות שלו, חזרתי אל המכורה ואל אחר צהריים נטולי תוכניות. באמתחתי: זמן פנוי, הכרך השלישי בטטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים ונכונות לשוטט עד שאמצא את המקום המתאים לשרוץ בו ולהמשיך לקרוא.
הרגליים הובילו אותי לקצה רחבת גבעון, ולכניסה האחורית לB-12, מקום שכותרת המשנה של שמו מעידה על מקורות ההכנסה שלו: בעלי חיים מתים. זכרתי שהם מגישים שם בירה משלהם, אז נכנסתי לבדוק, כי טרם טעמתי אותה. הבלוג אמנם היה בתרדמת של שנה וחצי כמעט (אולי אפילו יותר – שתי הכתבות האחרונות שהתפרסמו כאן נכתבו במקור לאתר אחר), אבל בתקופה הזאת לא הפסקתי לשתות בירה, והפרופיל שלי ברייטביר מעיד על כך.
הבירה של B-12 היא אייל שמבושלת במוסקו במושב זנוח, מבשלה שעיקר פעילותה היא בישול חוזי למסעדות ומותגים פרטיים. על התווית האחורית טקסט שיווקי באנגלית אמריקאית שאמורה להיקרא דרומית, על מבשלה קטנה בעיירה דרומית שם מבושלת הבירה. המלל אולי אמור להתכתב עם התמה של הרשת, ברביקיו אמריקאי, אבל הוא קצת מאולץ ולא ממש מדבר אל קהל השותים, דובר העברית.

איך הבירה? מכוערת. לא כמו שהIPA של רונן/ שריגים מכוערת, אלא באמת. על התווית כתוב rich golden color, אבל בכוס צבעה חום עכור, לא מזמין וקצת מעיד על הבאות. המרכיב הדומיננטי בהמשך השתיה הוא השמרים: ניחוחות של סוכרייה מתוקה, קרמל ומעט בצק מתוק, טעם מתוק עם ממש מעט מרירות אלכוהולית וסיומת מתוקה. מילה טובה? גוף בינוני, כזה שמתאים ללוות ארוחה לא מחייבת באמצע היום, בהנחה שהבירה מרירה ושהכשות והלתת משחקים תפקיד במכלול. עוד כתוב על התווית: Homemade beer, וזה בהחלט נטעם ככה, כמו בירה שבושלה בבית ע"י מבשל מתחיל.

המשכתי ללכת, במטרה למצוא מקום לקרוא ולהוריד את הטעם. מרמורק-רוטשילד-שינקין-כיכר מגן דויד ויאללה למנזר, לכוס פילזנר אורקוול או לסטאוט הרנדומלי שהם מוזגים שם, אבל לא – המדליון של גולדסטאר סלואו ברו לכד את עיני. אלנה פרנטה תחכה עוד כמה דקות.
גולדסטאר סלואו ברו הוא ניסיון מוצלח למדי לפצח את הטעם הישראלי בבירה של השנים האחרונות, טעם שהולם את האתוס הישראלי בכללותו – לא לצאת פראייר. בירה מתוקה עם אחוז אלכוהול גבוה, כזאת שמספיק כוס ממנה פלוס צ'ייסר פינוק על חשבון הבית כדי להשתכר קלות, בלי להשאיר בפאב יותר מדי מהמשכורת, ע"ע מרדסו/ דליריום/ קסטיל וכו'. הקומוניקטים פיארו שימוש בהרבה לתת ובזמן תסיסה ארוך מהרגיל וזה נורא מעניין את הישראלי הממוצע שרואה בתפריט את הספרות 1 ו-0 ולצידן את הסימן %, ואז מחיר גבוה יותר מגולדסטאר, אבל נמוך יותר מבירות בלגיות. מה בכוס? בירה חזקה, עם אלכוהול מורגש (שלא תחשבו שדופקים אתכם, טועמים פה את ה10%!), חסרת מורכבות, שזה לא בהכרח רע (אבל הבלגיות המדוברות ניחנות בו, ברובן), אך גם בלי הקלילות המהנה למדי בגולדסטאר הרגילה – לא משהו שקמפיין מיזוגני לא יכול להתמודד איתו.

אז שתיתי, ואז שטפתי את הפה בפלימות' יבש ונהדר עם טוניק וגמאתי המון דפים באפלוליות של המנזר. זה היה אחר צהריים לא רע בכלל.

הודעה מנהלתית לאלה שהגיעו עד הלום: נראה לי שחזרתי. בשנה וחצי האחרונות חוויתי תרדמת בירתית, שהופרה רק בזכות נסיעות התאווררות מחוץ לישראל ובבני'ס בכפר סבא. מקווה לחזור לכתוב כאן בתדירות הגיונית. עדכנו אותי אם קורה משהו או יוצא משהו שווה.

חי, צומח, קצת פחות דוממת

20131023_225103

הזמן: רביעי בערב, שעה אחרי שגמרתי לעבוד, שעה לפני שהפכתי לדלעת
המקום: ארץ עיר 2.0, רמת החי"ל, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: מלכה אדמונית ונגב פורטר אלון

אחרי שכבר יצאתי משם באישון ליל ונפגשתי עם החשאי אחרי יום שלם של נתק, חזרנו יחדיו ללב המאפליה, קרי לרמת החי"ל. עד 9 בערב ביליתי שם במשרדי חברת ההפקה והרגשתי את האדרנלין מטפס, שניה לפני שכל העבודה ואחת הסיבות להיעדרות מהבלוג הזה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי. רמת החי"ל הוא אחד מאזורי הבילוי הפחות מועדפים עלי. פקקים אינסופיים, חניונים מפוצצים, סניפים של רשתות בתי קפה ומסעדות והיעדר כל מרחב עירוני לא גורם לי לחבב את המקום. לא כל כך אוהבת להסתובב במקומות שאנשים לא גרים בהם ולכן מנסה לצמצם את המגע שלי עם האזור לביקורים אצל הגינקולוג שבחר להשתכן שם ולפגישות עבודה.

חזרנו כי ה-foursquare של דרור הביא אותנו לשם. צ'ק אין בערב הקודם במקום בשם ארץ עיר, שגרר תגובות שעוררו את סקרנותנו: בר שמבוסס על טהרת הבירות המקומיות ומחירי הרצה. החשאי ואני החלטנו שאלו סיבות טובות לסיבוב פרסה ולנסיעה חזרה מזרחה. הפורסקוור זייף, אבל הסתמסות קצרה עם דרור איפסה אותנו. רחוב הברזל 34, הבניין מימין לשגב אקספרס, ברחבה הפנימית.

ארץ עיר – הרשו לי להתעלם מה-2.0, מונח שכל מי שהתפרנס מעריכת תוכן בחמש השנים האחרונות אמור לתעב – נפתח בסוף השבוע שעבר על ידי שלושה שותפים שזה עבורם הנסיון הראשון בעסקי הבילויים. הם רצו להקים מקום ישראלי – אוכל ישראלי ובירה ישראלית ואווירה ישראלית – והצליחו לרענן את סצינת הבילויים המשמימה למדי של האזור, עם עיצוב רטרואי וכרזות של בירות בוטיק ישראליות חדשות שמעוצבות כמו פרסומות של תוצרי נשר ומבשלת שיכר לאומית ומבחר חביב של ברזים, מתוצרת מבשלות שריגים, בזלת, מלכה ונגב בקבוקים של הדובים, פאבו, שפירא ואחרות. היה מאוחר, לא זוכרת בדיוק. החשאי הזמין את פורטר אלון של מבשלת הנגב ואני ביקשתי נגב פסיפלורה שאזלה, אז בחרתי במקום שליש של מלכה אדמונית. הוגשו לנו פנכות של חמוצים וגרעיני חמניה וכדי לסגור את הפינה של מזון בריאות ביקשנו מנת צ'יפס שמצופה בגרידת לימון ותבלינים ומגיעה עם חרדל, קטשופ ומיונז. יש אפשרות לשלושה גדלים מכל מנה, בחרנו את האמצעית והיא היתה נדיבה יותר משתיארנו. חוץ מצ'יפס יש בתפריט אופציות טבעוניות נוספות ומעניינות, כמו סלט בורגול ומשהו על בסיס סביח שבטח נזמין בביקור הבא (בלי ביצה, נו).

שלו ושלה

שלו ושלה

והבירות? מה עם הבירות?!? זה בלוג בירה, לפני הכל. אז הבירות סבבה: מגיעות בכוסות ממותגות ועולות בהרצה 24 ש"ח לכוס גדולה, 16 לקטנה. בתפריט כתוב חצי ושליש ובעולם מושלם גם אני הייתי כותבת חצי ושליש, אבל בפרובינקיה ג'ודיאה חיים אנחנו ועליית המיסים הובילה להקטנת הכוסות. זה לגיטימי, כמו שלגיטימי לדעת מהי המידה המדוייקת של מנת הבירה. כך או כך, מחירים מצויינים להרצה, לבירות שנמזגו מצויין – טריות מאוד ונטולות פגמים שנובעים מברזים לא מתוחזקים. כולי תקווה שהרמה תשמר ושמבחר הבירות והברזים יגדל.

יש משהו בארץ עיר שעונה על צורך באזור התעשיה המנוכר הזה: בר באווירה ישראלית, מבחר ייחודי של בירות שאת רובן, אם לא את כולן, קשה להשיג במקומות אחרים באזור, חלל מעוצב – כזה שאפשר לאכול בו עם קולגות (לכשהמקום ייפתח גם בשעות הצהריים). לאלה שסונג'רו לטפל באורחים מחו"ל המקום סוגר את הפינה של משהו ישראלי אותנטי שאיננו החתוליה שהולכים אליה ברגיל עם כרטיס הסיבוס, ולחבר'ה מהעבודה הוא עונה על השאלה לאן לצאת עם חובשי הכיפות שבחברה – המקום כשר.

20131023_225116

אני ממש מקווה שהמקום יחזיק מעמד וישגשג. יש לו קונספט מעניין והבעלים מלאי רצון טוב והתלהבות. תשמרו על מחירים נורמאליים ותתחזקו את הברזים ואנחנו בטח נגיע שוב – יותר מהפעמיים בשנה של הביקורת אצל פרופסור גולן וגם בלי קשר לפגישות העבודה במורד הרחוב.

(הערה חשובה: בתקופת ההרצה ארץ עיר פתוחה רק בערבים, מינוס שישישבת. ר' סעיף כשרות)

עונתתתרבות בירושלים

הזמן: רביעי שעבר בלילה
המקום: הגלן בר אשר בחרוסלמה על קו התפר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות וסינגלים

תבורך גיסתנו שהביאתנו עד הלום. בזמנים טרופים אלה, שמורכבים מהמון עבודה, מעט לימודים וחסר אדיר בשאר תחומי החיים, היינו צריכים אותה ואת הקונצרט שלה ושל התזמורת הסימפונית ירושלים באולם הנרי קראון כדי לעלות לירושלים ולשבת בגלן בר. כך, אחרי יום שלם של התרוצצות בועידה ולפני כן ערב ולילה של התרוצצות בהקמתה של הועידה, אחרי שסגרתי את הפרויקט הגדול הראשון שלי בעבודה החדשה, הגעתי הביתה, החלפתי בגדים למשהו פחות רשמי והרבה פחות צנוע, אספתי את החשאי ונסענו. אחרי ההופעה המוצלחת של גיסוש הדלקנו את הווייז, כמיטב המסורת הירושלמית התבלבלנו בפניות עד שלבסוף הגענו למחוז חפצנו, שמעוטר בשלט פח חמוד עם הפיל של דליריום. הגלן נפתח לפני כחמש שנים שבמהלכן הגענו לבירה, שבמהלכן יצאנו מדי פעם לברים ירושלמיים, שראינו את הגלן מבחוץ כשהלכנו לפוקצ'ה בר (תירו בנו) או לחומוס בר סירא או לבר סירא או לקדוש – ועד רביעי שעבר לא נכנסנו.

Bar fight? For us? You didn't have to...

Bar fight? For us? You didn't have to…

איזה בזבוז אנרגיה וכסף. רבאק, איך המקום הזה קיים חמש שנים ורק עכשיו טרחנו לבוא בשעריו, שכשזה כל כך ברור שהפאב הזה פשוט נוצר בשבילנו??? חלל לא גדול ואפלולי, שורות שורות של סינגל מאלטים, חלקם בייבוא אישי, מצופפים על המדפים מאחורי הבר. מבחר גדול ומגוון של ברזי בירה, עם ייצוג מכובד לבירות בוטיק ישראליות, נמזגות מהברזים (נגב, שפירא, רונן חלקן מתומחרות מתחת ל-30 ש"ח. המוזיקה לא ממש מחרישת אזניים ולא ממש מעצבנת. האוכל פשוט, ג'אנקי ועם אופציות טבעוניות והגירויים הויזואליים אינסופיים – מתוויות של מהדורות נדירות ועד שלטי פח. אם ירושלים לא היתה החלאה שהיא והיו בה אפשרויות תעסוקה נורמליות ומעט סובלנות, אולי לא היינו בורחים ממנה לפני 8 שנים כל עוד נפשנו בנו ואז הגלן היה הבר הקבוע שלנו.

מה הזמנו? החשאי התחיל בפורטר אלון של מבשלת הנגב ואילו אני ביקשתי את הגלן דראפט – בירת הבית שמבושלת, אאל"ט, על ידי שמואל נקי, הלא הוא שמולץ. הבירה הוגשה בכוס של אבאים, כמו שאנחנו אוהבים, והיא זהובה ועכורה עם ריח דבשי וטיפה תפוז וביסקוויט לוטוס. הטעם, בהתאמה, תפוזי ודבשי עם מרירות עדינה וביסקוויטיות. ליאון, הבעלים של הגלן, נידב אינפורמציה וסיפר שהבירה מבושלת עם רום מתובל. שכחנו לשאול איזה, אבל די בטוח שלא הוסיפו לה סנטיליטרים מהדיקטנר מהמהדורה המיוחדת של Pusser's Navy Rum שמסתתר שם על המדפים. הבירה לא רעה בכלל, טיפה מחוספסת אבל כיפית. בסיבוב השני (אחרי הרבה מים ובליסת ירקות וכדורי פירה) החשאי שתה את ההודית המכוערת של רונן, אחד הברזים הפופולאריים במקום, שהוא אחד הבודדים שמוזגים את הבירה הגאונית הזאת מהחבית, ואני עברתי למשקה מזוקק כלשהו, אבל זה גם בלוג של משקאות מותססים וגם אין לי חשק לערבב ביזנס ופלז'ר, אז לא אפרט

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הבירות יצאו עם ראש קצף ונמזגו טריות. הברמנית ששירתה אותנו היתה עסוקה במזיגה ובהגשה ולא בקידום מכירות של שומדבר, דבר ראוי להערכה בהתחשב בזכרונותינו מבילוי לא מתוכנן ומבחיל קמעה בבר טרנדי וחסר נשמה בדיזנגוף לפני מספר ימי שישי. מתנדנת קלות מעייפות ומשיכר טיפסתי לקומת הגלריה כדי לצלם סלולרית את הבר ממעוף הציפור, וליד צנצנת גדולה של זיתים גיליתי מזקקה קטנה בה נוצר סינגל הבית.

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

התעכבנו על בירות הבוטיק הישראליות, אבל חוץ מהן נמזגות במקום בירות בלגיות כשימאי ומרדסו וברבר, וגם הובגובלין, טוכר ופרימטור, אבל ברוב המקרים ובניגוד לתמחור הסטנדרטי בפאבים, הישראליות זולות יותר. זה די מגניב (ודי מה שצריך להיות במדינה מתוקנת, לא?)

יש גם שעות שמחות ומבצעים ובכלל שווה להגיע לשם. לרחוב שלומציון המלכה 18 בירושלים.

עם הצדיקות שלי, שותה בירות במירון!!!!!!11

הזמן: שלישי בערב, בטעימה עם חבורת רייטביר
המקום: אי-שם מעבר לאילון
השותים: כאמור, חבורת רייטביר
הנשתים: כץ חיטה וכץ אדומה

אחרי 3 שנים טובות בחברת תרופות יצאתי עמוסת עטים, פנקסים וספלים לדרך חדשה ולגמרי שונה,עליה עוד בטח יסופר פה בעתיד. אחד מחלקי הפאזל בן 1000 החתיכות שמרכיב את התפקיד החדש הוא יציאה לשטח וכך, ביום שני האחרון עטיתי על עצמי חולצה עם שרוולים מכסי מרפק, ולבושה כבת מלך עליתי ירושלימה לבקר בתי מסחר בפאתי מאה שערים. במדפים של אחד מבתי המסחר המדוברים מצאתי את זה:

וועס דה פאק איז דאס?

וועס דה פאק איז דאס?

עכשיו, אחרי למעלה משנתיים של כתיבת בלוג בירה נדיר שמשהו בענף המקומי חומק מהרדאר שלי. חיש מהר העליתי את התמונה לקבוצת בירגיקס בפייסבוק שאני חברה בה. חוץ מדרור אף אחד מהקבוצה – מבשלים וטועמים רציניים – לא שמע על מבשלת כץ. דרור ראה את הבקבוקים בשוק מחנה יהודה אבל לא קנה. אני כן.

מה אנחנו יודעים על מבשלת כץ? די כלום. אין קשר ליקב כץ ממסילת ציון. גם אין ברקוד או כתובת או טלפון ליצירת קשר. כן יש כשרות למהדרין וסמל של ברכת כהנים וגם קרדיט לאורחן כץ במירון, שחיפוש בגוגל העלה קישורים לאתר של 144, תחת הקטגוריות יקבים וצימרים לציבור הדתי. לא ממש עוזר. טעמנו את הבירות זו אחר זו ולהלן הרשמים.

זה מה שכץ אומרים על בירת החיטה שלהם:

katz_wheat02

בירה ישראלית עשויה היטב
ניחוח גלילי משובח בירת חיטה
מתוקה קלה, מעוננת
ארומה פרחונית ונעימה

פשוט שירה. בפועל? מה זה ניחוח גלילי? במצבור הזכרונות שלי, ניחוח גלילי זאת הרפת של קיבוץ להבות הבשן. לבירה הזאת יש ריחות של בננה בשלה מאוד – אולי כזאת שנשארה על אדמת המטע בקיבוץ ראש הנקרה? – ומלפפון חמוץ. בית השיטה זה בגלבוע אז ניחוחות גליליים אין כאן. הטעם מתקתק וחמצמץ כאחד, היא מאוד מגוזזת וגופה בינוני.

כך היא נראית:

אכן מעוננת

אכן מעוננת

הבירה השניה היא כץ אדמונית, שמוגדרת כך:

בירת לאגר ישראלית עשויה היטב בניחוח גלילי משובח, כרמלית, קלה לשתיה, בעלת רעננות קייצית ומתיקות מודגשת

בירת לאגר ישראלית עשויה היטב
בניחוח גלילי משובח, כרמלית,
קלה לשתיה, בעלת רעננות קייצית
ומתיקות מודגשת

אני ממש לא מטהרני השפה וחוטאת בעצמי בטעויות דקדוק שנובעות, אי אפשר לנסח זאת אחרת, מבורות. גם שגיאות כתיב – לא רק תקלדות, אשכרה שגיאות – בעיקר בגזרת הפרישה/פריסה – מוצאות את דרכן לטקסטים עליהם אני חתומה. אבל אם יש שגיאת כתיב אחת שמעלה לי את לחץ הדם, מסיידת לי את הכליות וגורמת לי לייחל לעיוורון זה כרמל/ קרמל. ניחוח קרמלי = ריחות של סוכר שמבושל במחבת עם מעט מים (אפשר עם טיפה לימון) תוך כדי ערבוב עד שהוא מסמיך, כמעט נשרף. אפשר לאכול אותו או להוריד איתו שערות, כמו שעווה.

ניחוח כרמלי = עניין נזיל ותלוי במיקום שלך על הרכס. בעין הוד אפשר להריח את הבירות של דני מהארט בר. במרכז חיפה את הכריכים המוקרמים בסנדויץ' בר. בעוספיה בשבת – ניחוחות פליטת האגזוזים של המכוניות שעומדות לפניך בפקק.

כך או כך, הארומה של הבירה האדומה של כץ איננה קרמלית והיא אף אינה כרמלית – שום דבר בה לא מזכיר את אמצעי התחבורה הציבורית החמוד ביותר בארץ. יש לה ניחוחות של פירות בשלים מאוד ושל פלסטיק. הטעם – מתקתק ככתוב, אבל לא ממש טוב. לאגר? לא. ממש לא. אולי תהליך הבישול כלל שמרי לאגר אבל אין מצב שהבירה נשמרה בטמפרטורה הנכונה ללאגר בעת התסיסה. לפחות היא באמת קלה לשתיה.

katz_red01

וכך היא נראית

אז איך הבירות? אם הגעתם למירון לספר את הילד או להתפלל לשידוך, לכו עליה. אם נתקלתם בה בעודכם קונים ממתקי גומי במאה שערים, יש בסביבה בירות טובות יותר, בין אם מקומיות ובין אם ייבוא זול.

**העבודה החדשה החזירה לחיינו את מנוע הבערה הפנימי שנחבא בקופסת פח שמחוברים אליה ארבעה גלגלים. אם שמעתם על פאבים מעניינים, מבשלות חדשות וכו' ובא לכם לספר לנו עליהם, צרו קשר. איך? חפשו בדף "אודות הבלוג" או דרך הפייסבוק.

שלוש בעשר: בוואריה, בוואריה

שבוע בירה מוצלח למדי עבר עלינו: שתי טעימות מעניינות שהניבו דירוגים חיוביים, גולדסטאר טריה מהחבית ביפו בצהרי היום, השתתפות בפורום בירה מזוקקת, התחלקות בבקבוקים נהדרים בבית ובירה טריה בביר מרקט בשישי בין ערביים. אבל עזבו, על חלק מהבירות של השבוע כתבנו בעבר, על אחרות נכתב וייכתב במלקטת הבירה. אנחנו בעולם השלוש בעשר, או אולי נכון לכתוב "בעולם הבדיוני של שלוש בעשר"; אתמול ביפו ראיתי באחת המכולות פחיות של ונוס, בירה טורקית מהז'אנר המדובר, שנמכרות ב-18 שקלים השלישיה. אלה זמנים קשים לאדם העובד ששמו לא מתחיל בטל ונגמר בזילברשטיין.

השבוע טעמנו והטעמנו שתי פחיות שהגיעו הישר מהולנד ונקנו בשבת אחת בסופר באשדוד, ההוא שליד הגמברינוס. שמן כשם המבשלה: בוואריה. בוואריה 8.6, אם נדייק. למה בוואריה מהולנד? אי אפשר שלא לחשוב על פסטיש, כמו מסעדת תל אביב בירושלים או אופנת ניו יורק בלוינסקי, בתל אביב. השם אמור ליצור הילה מסביב למה שהמוצר איננו ולעולם לא יהיה. במקרה שלנו, לאגר איכותית, טריה עם הילה של לדרהוזן והתהוללות משובבת. בכל מקרה, למבשלה יש מותגים רבים, שיש להניח שרובם מותגי מדבקות, כלומר, אותה בירה, תווית וברקוד שונים. היא מבשלת גם לרשתות סופרים ושאר קו הייצור שלה מתהדר במוצרים ששמם משדר איכות וטעם טוב: פרוסט, פרמיום, הולנדיה, קלאב אינטרנשיונל וכדומה.חפשו אותם בביקור הבא באמסטרדם.

Bavaria 8.6 Red היא בירה בהירה, אדמונית כשמה, וחזקה: 7.9% אלכוהול ותמורה נהדרת לכסף של האלכוהוליסט העני, כי חוץ מחוזק, הרבה אין בה. ריחה טיפה אלכוהולי ומדיצינלי, טעמה מתקתק ומאלטי קמעה, הגוף שלה בינוני עם מרקם קצת תרופתי-סירופי. לא מדהימה בלשון המעטה.

???????????????????????????????יומיים לאחר מכן טעמנו את הBavaria 8.6 Gold, קלילה יותר, רק עם 6.5% אלכוהול. בירה צלולה וזהובה שמריחה מתקתקה ומלאכותית ונטעמת בהתאם. הגוף בינוני, הסיומת ארוכה ומתוקה.  לא צילמתי תמונה, אבל היא נראית אותו דבר כמו הרד, רק עם פחית זהובה.

שתי הבירות לא רעות ביחס לז'אנר. אישית, הייתי משקיעה עוד שני שקלים וכבר קונה גולדסטאר, אם הייתי שותה גולדסטאר בבקבוק, אבל למי שמחפש משהו יותר קליל ויותר רווי אלכוהול הבוואריה תענה על הצרכים.

 

רפסודיה רומנית חלק I – לאגרים חיוורים כערפדים

בחופשת הפסח האחרונה הצטופפנו החשאי ואני ביחד עם כל בני משפחת חשאי במיניבוס שחרש את רומניה לאורכה ולרוחבה. 12 ימים, התחברות לשורשים החשאיים, נופים, כפרים וערים שאת רובם נשאיר בתיקיות במחשב. מאז שהוסר הצורך באשרת כניסה למדינה, איפשהו באיזור שנת 2006, ובזכות הקירבה היחסית (שעתיים וחצי טיסה) ומחירי הלינה והמזון הנמוכים, רומניה הפכה ליעד תיירותי פופולארי בקרב ישראלים. אפשר למצוא הרבה חומר על רומניה בעברית, אבל חיפושי העלו רק כתבה אחת על בירה ברומניה, רשומה מ-2008 של ידידי אדי סער באתר בירדי. אני מקווה שהרשומה הזאת והבאות בסדרה יועילו במשהו למטיילים.

קצת סטטיסטיקה: לפי ויקיפדיה, בשנת 2010 רומניה ניצבה במקום ה-15 ברשימת צריכת הבירה לפי מדינות, עם 77 ליטרים לתושב לשנה. איפה ישראל? לא בויקיפדיה, אבל עם כ-14 ליטרים לשנה אנחנו משתרכים הרחק מאחור. אתר איגוד יצרני הבירה ברומניה מדווח על 89 ליטרים שנצרכו במדינה בשנת 2011, על גידול של 4% במחצית הראשונה של 2012 ועל נתח שוק היסטרי בן 98.4% לתוצרת המקומית. ומה שותים במדינה עם איגוד יצרנים, ספקים מקומיים של חומרי גלם ופופולאריות גדולה למשקה? אכן, לאגרים בהירים, מסחריים ומשמימים במקרה הטוב. אורן אבראשי, מקור לא אכזב למידע על שוק הבירה בעולם, אמר שפורמט המכירה הפופולארי ביותר במולדתו של ננסי ברנדס הוא הקנקל ובירות בבקבוקי פלסטיק ענקיים, של מותגים מוכרים ושל מותגי החנות כאחד תופסים שטחי מדף נכבדים ברשתות השיווק שם.

יש גם 2.5 ליטר למי שלא שותה הרבה.

יש גם 2.5 ליטר למי שלא שותה הרבה.

איפה שלא תהיו, במסעדות, בתי קפה, תחנות דלק ואתרי תיירות, תוכלו למצוא את התוצרת המקומית, ששני הדברים הטובים שאפשר להגיד עליה הן שהיא מרווה וזולה. ממש זולה: Ciuc, Silva, Bergenbier, Timisoreana ו-Ursus, לרוב בבקבוקים או בפחיות של חצי ליטר. איזו בירה מומלצת? אף אחת באופן מיוחד.

לא הייתי טורחת להכנס לממשק של הבלוג כדי לכתוב על המעפניות של הבירות הרומניות. אם אתם רוצים לשלב בירה רומנית בטיול, ולא סתם לשתות על הדרך, קבלו שתי המלצות.

קלוז' (Cluj, Cluj-Napoca) היא העיר השניה בגודלה ברומניה, בירת טרנסילבניה ומקום הולדתה של Ursus, המבשלה הידועה ביותר ברומניה שכיום שייכת לתאגיד סאב-מילר המבשלה המקורית נסגרה ונהרסה לאחרונה ומרכז הפעילות של אורסוס עבר לברשוב, אבל בל ניתן לעובדות ולרגרסיה שעוברת תעשיית הבירה הרומנית לבלבל אותנו. יופי, הצריכה גדלה, אבל איפה  המבשלות הקטנות בתמונה? המבשלות הגדולות העצמאיות? בכל מקרה, בשנת 2011 נפתחה סמוך לכיכר הראשית של העיר Berăria   Ursus בבניין משופץ מהמאה ה-17 שבוצעו בו עבודות שחזור רבות. המקום כנראה שימש במרוצת השנים כבית בירה וכיום הוא משמש כמסעדה וכברופאב של אורסוס.

מבט מהפנים לחוץ

מבט מהפנים לחוץ

החלל גדול, עם תקרות גבוהות, ציורי קיר, צילומים ישנים ואוירה שמזכירה במשהו פאבים של מבשלות בגרמניה. תפריט המזון גדול ומגוון, המלצרים יודעים אנגלית אבל השירות עצל ודי גרוע ובברזים נמזגות הבירות של אורסוס: אורסוס פרמיום – הלאגר הבהירה – אורסוס לא מסוננת – אותו דבר רק לא מסונן – ובירת הדגל של המבשלה, אורסוס בלאק, שווארצביר שגם כלולה בספר 1001 Beers You Must Try Before You Die, אחריו אנחנו מתחקים בבלוג השני. יש שם גם אורסוס פילזנר מבקבוק ובירות "אורחות" בברזים: פילזנר אורקוול וגרולש, אם לרגע בא לכם לגוון. הלא מסוננת היתה המוצלחת ביותר מארבעת הרומניות שהזמנו, עם ניחוחות נעימים של בננה ולחם וטיפה לחמיות גם בטעם המריר בבסיסו.

פרמיום!!!!11

פרמיום!!!!11

הבלאק היתה מזעזעת, עם טעמי חמאה שהצביעו על קלקול איפשהו בדרך – בשמירה על החבית? במערכת המזיגה? זה היה דוחה להכעיס והחשאי החליט שאסור לנו להתרשם מהבירה שהוגשה לנו בבר הבית. חשבנו לקנות פחית בדרך לשדה התעופה, אבל ביומנו האחרון בבוקרשט החלטנו בכל זאת להכנס למקום שאותו נמנענו מלפקוד בגלל מסחריות יתר ושם שתינו אורסוס בלאק כהלכתה.

Caru Cu Bere הוא אטרקציה תיירותית. שילוב של מיקום מרכזי, פרסום בכל מדריך תיירים זניח, היסטוריה מרשימה ועיצוב מרשים אף יותר  הופך את בית הבירה הותיק (נ' 1879) לחומר מצגות פאואר פוינט שמועברות במייל ולמקום שהשפה העברית נשמעת תדיר בין כתליו. הוא הרוויח את הסטטוס והפופולאריות בצדק: המקום מרשים, מצועצע ומפואר, עם תקרות גבוהות, קירות מצוייצים, ויטראז'ים צבעוניים, מרפסות עץ, גרמי מדרגות מרשימים, ציורי קיר, שנדליירות והרבה זהב.

הו, הסקיילייט...

הו, הסקיילייט…

המסחריות באה לידי ביטוי בחנות המזכרות, במלצרים דוברי אנגלית, בתפריט הרחב והדו-לשוני, בסימון של המנות הצמחוניות (על צמחונות וטבעונות ברומניה ברשומה עתידית) ובמחירים הגבוהים יחסית. יחסית לרומניה, כן? אנחנו מדברים על שטרודל תפוחים עם גלידת וניל ב-14 ליי, שהן, נכון לרגע כתיבת הרשומה, 15.18 ש"ח טבין ותקילין. איפה מסעדות התיירים של בוקרשט ואיפה יטבתה בעיר? בכל מקרה, המארחת עם מיקרופון המדונה הקצתה לנו שולחן לשעתיים. אנחנו יצאנו תוך פחות משעה כי תוכנן לנו בילוי ערב עם המשפחה וכי רק רצינו בירה. גם הקארו קו ברה שייך כנראה לסאב-מילר, ותפריט הבירה שם זהה לזה של ברריה אורסוס, בתוספת בירת הבית, שאליבא דאתר אינטרנט מבושלת לפי מתכון סודי. בירת הבית קלה, מרירה ומרעננת, עם ניחוחות של אבקת כביסה, מינרלים וגיר. בטעם מרגישים את הלתת וגם טיפה עשבוניות. הברזים מתוחזקים כמו שצריך והאורסוס בלאק היתה שוקולדית וקרמלית עם טעמים וניחוחות של קליה – הבנו למה היא נחשבת לבירת הדגל ברומניה.

באנו לעבוד

באנו לעבוד

וחוץ מזה, מריו הנהג לימד אותנו להוסיף מלח לבירה. זה מפחית את התסיסה ומאפשר לגמוע כמויות גדולות יותר, קנקל של 3 ליטרים, למשל. כשזה מגיע ללאגרים בהירים מצאתי שמעט מלח אפילו משפר את הטעם שלהם. לא שאנסה את זה בבית, כי בבית נמנעים מבירות גרועות.

בפרק הבא: זמן לבירות? זמן ל-100 בירות!

ברריה אורסוס: Piata Unirii, nr. 20, 400113 Cluj-Napoca

קארו קו ברה: http://www.carucubere.ro/en/homepage

רישונמאניה

וגם בירה

וגם בירה

אין לי מושג מה טפטפו לי לארוחת הצהריים דרך הסיבוס, אבל הסיכוי שמעורבים סמים בסיפור הזה די גבוהים; איך עוד אפשר להסביר את היענותי להצעתו של החשאי לנסוע לשתות בראשון לציון בשני אוטובוסים, אחרי יום עבודה מפרך בק"ק מטלון והמפגש הטרימסטריאלי עם רופא הנשים ברמת החי"ל?

אז כן, נעתרתי. קו 189 מראול ולנברג לאבו כביר בשעות שהאאוטלטים סגורים, הליכה לצומת חולון, קו 201 (ימ"ש העדכון האחרון של moovit שהכריז שהקו סיים את פעילותו וגרם לנו ללכת), נסיעה מדכאת בשולי אזור התעשיה של חולון, פאתי אזור ומזרח ראשון ונחיתה במרכז העיר השנואה עלי ביותר בארץ ופאב הפיראט החביב שבאזור התעשיה לא ממש שינה את יחסי לעיר, שאחרי ביקור במתחם יס פלאנט במערבה הכתרנו אותה בתור טקסס של ישראל: דרומית (לבית), מלאה באורות ניאון, בטעם רע ובשאיפה לגדול: אולמות הקולנוע הגדולים ביותר, הבר עם הכי הרבה ברזים (הכי פחות מעוררי השראה), סניף איקאה היותר גדול, ארכיטקטורה קרתנית, אוירה שמרנית ולוקאל פטריוטיות לא מובנת. ברור לי שהעליתי את חמתם של מספר קוראים, אבל התפקיד שלי איננו לטפל בתסביכי הנחיתות של אף אחד.

הסיבה לנסיעה היתה האידאה, פאב שכונתי ותיק ששמענו עליו רבות וטובות. ידיד עבר המליץ לנו לבקר בו, חבר בירה העלה זכרונות טובות ממנו ומאחר והחשאי ואני מחבבים פאבים שכונתיים עד מאוד – לא את פאב הסחים בשכונה שלנו – דיברנו כבר הרבה זמן על ביקור שם. הפאב שוכן ברחוב מוהליבר, שמצטלב עם הרצל, הרחוב הראשי. חברים של ההורים שלי התגוררו במוהליבר ושם [אופס, הנה צנזורה!]
התחלתי לשנוא את העיר. במבנה קטן מצופה עץ עם שלטים של מותגי בירה בכניסה* שוכן הפאב. מימין לכניסה – תרשים זרימה שאמור לעזור לך לבחור בירה (בהירה>מרירה>פילזנר אורקוול, כהה>מתוקה>נייס שוף) שמזכיר את התרשים בפורטר אנד סאנס. לאידאה יותר שנות ותק מלפורטר, אבל מעניין מי בא קודם עם הרעיון.

בפנים – ספסלי עץ, בר ריבועי עם דלפק משופשף, מוזיקה שנעה ממעפן (דייר סטרייטס) למפתיע (רפי פרסקי) למגניב (ג'וי דיוויז'ן), ואוירת שכונה פמיליארית. זוג נשים בשנות ה-50 לחייהן חולקות שולחן מוגבה, זוג בטריינינג על הבר, שולחן של בנות שנראות חוגגות את ה-18, קבוצה של יוצאי רוסיה.  גברים שמתרווחים ומרגישים בנוח. כולם הרגישו בנוח. בנוח מספיק כדי למלא את האויר בעשן ולהדביק את הסובבים בסרטן ריאות. בעידוד ההנהלה וצוות העובדים, שעברו השתלמות מקצועית אצל מאסטר אוריגמי יפני: המהירות שבה תחתיות בירה תמימות הפכו למאפרות נמדדת ביחס ישר לעליה במפלס האנטגוניזם שלי כלפי המקום, ככל שנאלצתי לשחק בחתול ועכבר עם העשן והמעשנים שתוך דקות הקיפו גם את הפינה שבה התמקמנו. קמתי מהבר, זזתי לקצהו, זה לא עזר. האגביות שבעישון היממה אותי וגרמה לי להתחרט שיצאנו מתל אביב. רציתי לעוף משם מהר ככל האפשר אז הזמנתי שליש באס. הברמן אמר שאין שלישים בהאפי האוור ושעדיף לי להזמין חצי ומקסימום לא לשתות הכל. השעה היתה כבר 8:30 ועדיין האפי האוור. רק אז ראיתי את הלוח שמציין שהשעה השמחה היא בת 180 דקות ונמשכת מ-7 עד 10, כ-120 דקות אחרי כל שעה שמחה שנתקלתי בה בעיר. מרוב לחץ לצאת לא שאלתי אפילו מהי הנחת ההאפי האוור. החשאי הזמין חצי של שפאטן הלס. הבאס היתה בסדר גמור, מרירה במידה עם מעט טעמים של טוסט ועם לכלוך מוזר על שפת הכוס – אולי קצת אפר? השפאטן הרגישה מקולקלת באיזושהי צורה: לא ישנה אבל מתוקה וחמאתית בטעם ובריח. העשן הימם אותי. בחודשים האחרונים אני שותה די לאט אבל באותו ערב גמעתי את הבירה בקצב שלא היה מבייש את החשאי. ביקשנו חשבון, נדהמנו מה-2 ש"ח חיוב דמי אבטחה – זה כל כך תשס"ו! – אבל לא התווכחנו ולא ביקשנו להוריד מהחשבון, שעמד על 30 ש"ח טבין ותקילין.

אז מה היה לנו? פריפריה. פאב ותיק, שכונתי ומשופשף, where everybody knows your name, עם מוזיקה סבירה מאוד, קהל שותים מגוון, מקומי וביתי, ההאפי האוור המשתלם ביותר בו נתקלנו עד כה (3 שעות של 50% הנחה על מחירים הוגנים ממילא), מבחר בקבוקים וברזים סביר (מה עוד היה שם בברז? גמברינוס, גינס, קסטיל רוז', טובורג… לא זוכרת מה עוד) – כולל בירות ישראליות: כל הנתונים כדי שאתאהב במקום ואשכרה אקח אוטובוס כדי לבלות שם (מהבית שלנו יש קו שעובר ממש ליד). אבל העישון הצליח להרוס הכל. בית קולנוע עם 90 אולמות יש בראשון לציון, אבל ציות לאחד החוקים היותר מוצדקים שנחקקו כאן, את זה אין. עזבו חוקים בעצם, אחרי הכל מדובר בעיר שחנכה היכל תרבות על שם ראש עיר מכהן. עישון בבר איננו אלא חוסר כבוד ודושבאגיות לשמה. אבל עזבו גם את זה. אחרי הכל, מדובר בעיר שראשיה עמדו לקרוא לרחוב על שם אנס מורשע.

נשמח לחזור לאידיאה, למרות הדיאציטיל בשפאטן, כשהמקום יסתנכרן עם רוח הזמן ויתאוורר.

הלומי עשן יצאנו במטרה למצוא אוטובוס שיחזירנו למכורה, אבל אז החשאי הציע שנבדוק את הBeer House, שמקדם את הבאים לרחוב הרצל מכיוון אזור התעשיה. לא שמענו כלום על המקום, לא לחיוב ולא לשלילה. הבחנו בו בביקורים קודמים ונדמה לי שמישהו אמר או שיער שבמקום בו עומד הביר האוס מכרו פעם כיף תימני. פרסומת שמצאתי בgayland, התוצאה השלישית בגוגל אחרי ROL וREST, מספרת כי המקום נפתח ב2007 "והביא אל ראשל"צ קונספט מלהיב של תפריט אלכוהול עשיר ו-12 סוגי בירה! "ביר האוס" משדר אווירה של פאב אירופאי קלאסי, עם מגוון סוגי בירות מכל קצוות העולם ובכל הטעמים." לנו זה נראה שהביר האוס הביא לראשון את הקונספט של גמברינוס מאשדוד: חלל גדול שמתפצל לחדרים, קירות עץ, ריהוט משופשף וג'אנק על הקירות. ג'אנק זה טוב. כשנכנסנו, דרך חצר שב300 ימי השרב מתפקדת כגינת בירה, נשאלנו אם אנחנו מעשנים או לא ולמשמע התשובה הופנינו לחלל שקרוב לבר, שהיה נקי מעשן ואיכלס מספר משפחות בדרגות שונות של הטרונורמטיביות**. זה נחמד, כי חוסר הסובלנות שלי לילדים נגמרת במקום שפאבים מתחילים. בתי בירה שאנשים מרגישים נוח להביא אליהם ילדים הם מקומות שנחמד ובטוח לשבת בהם: מנסיון, אלה הם המקומות שמקפידים על המשקאות ולא על פוזה, על דציבלים ברמה סבירה ועל סביבה בטוחה ללקוחות.

החשאי הזמין לאגר מסונן של טוכר, אני הלכתי על פרנציסקאנר. שתיהן היו טריות וטעימות, נמזגו לכוסות ממותגות ובגודל התקני ותומחרו בפחות מ-30 ש"ח. הזמנו גם מזון: צלחת חמוצים עם מלפפונים, כרובית, גזר כרוב ועגבניה עם מלא שמיר ואת צ'יפס הבית – תפודים שמנוניים עם תועפות שום. המנות הגיעו בצלחות ענקיות שלא הצלחנו לגמור. עיקר התפריט בשרי מאוד ומזכיר יותר את הפיראט מאשר את הגמברינוס. המוזיקה ברקע – רוק מגיזרת הסקורפיונז ובון ג'ובי.

חצי קילומטר מפרידים בין הביר האוס לפאב הפיראט. מרחק הליכה הגיוני ביותר לסיבוב פאבים. המרחק בין הביר האוס לאידאה עומד על 400 מטרים, אבל בגלל שאנחנו מנסים ככל האפשר לדחות את המפגש עם ליצנים רפואיים ואת עירויי האווסטין, אחרי הביקור הבא בביר האוס כנראה שנמלט בחזרה הביתה.

*נסענו בספונטניות אז לא הבאנו מצלמה והסוללה של הגלאקסי שבקה חיים כשהגענו

**יעני משפחה עם אמא ואבא ועד אחת של אבא ושני ילדים במה שנראה כערב הקבוע לפי ההסכם. זה ראשון, כן? לא באמת ציפיתם לג'נדרבנדינג היסטרי למרות הפרסום בגיילנד.

דיכאון יום שבת

הזמן: שבת סוערת ושקטה
המקום: מתחת לפוך הסינתטי, עם העמודים האחרונים של A Clash of Kings
השותה: אני. צמודים אלי – החתולים
הנשתה: Estrella Damm Daura

לא ממש היה לי פרטנר לשתיה בשבת בצהריים, אז מזגתי לעצמי את הבירה הכי פחות אטרקטיבית שמצאתי במקרר: בירה נטולת גלוטן של המבשלה הספרדית שאת תוצריה, רגילים ומפונפנים, לגמנו בעבר. הבירה, שמאושרת לצריכה לחולי צליאק, זכתה בשנת 2011 בתואר הבירה נטולת הגלוטן הטובה בעולם. סקירות על בירות ללא גלוטן הופיעו בעבר בבלוג וכללו הצהרות ברוח האני-מעדיפה-למות-ולא-להפסיק-לטחון-פיתות. למרות שכיסי חיטה חמימים ואכילים משובבים את נפשי ומשמחים אותי עד מאוד, לאחרונה הבנתי שאני יכולה לחיות די בסדר גם בלי לחם: אורז וממליגה זה סבבה לגמרי, תכלס. בירה זה עניין אחר לגמרי. אסטרייה דאם דאורה זאת בירה בסדר – קלה, מרירה, מרווה ומתאימה ליום של 30 מעלות בצל יותר מאשר ליום של 30 מעלות מתחת לשמיכה – אבל למה, למה לשתות בירה בסדר? בבועת הבירגיקס בירה צריכה להיות מעניינת, חדשנית. בבועה של משפחת MK בירה לא חייבת להיות מעניינת או חדשנית. מספיק שהיא תהיה ממש, אבל ממש טעימה, טריה ומהנה. הדאורה לא עונה על קריטריון הממש ולא על קריטריון המהנה.

daura

אפילו הבקבוק בדיכאון מהבירה.

אומרים שBeggars can't be choosers, אבל לשמחת כולם יש את אלה שמתעלמים מהמשפט הזה. כמו האנשים שמאחורי מבשלת מידן, למשל. זאת מבשלה ביתית קטנה שמכינה בירות מכוסמת ומקינואה בהלתתה עצמית, אשר שהציגה בBeers האחרון את התוצרים שמבושלים במבשלת העם. דגן ממבשלת העם כתב על תהליך העבודה איתם. בגלל ענייני תקינה לא ניתן לשווק או להגדיר את הבירה כנטולת גלוטן, אבל למעשה, יש בה פחות מ-10PPM (חלקיקים למיליון, מה שזה לא אומר). כדי לקבל הכשר צליאקי על אזור הייצור בכללותו להיות נטול גלוטן, אם אינני טועה. את הדוגלים בדיאטת אברמסון ואת רוב הרגישים לגלוטן הבירה הזאת ככל הנראה לא תהרוג. בניגוד לרוב נטולות הגלוטן שקיימות בשוק שהן בירות לאגר, מידן מבשלים אייל. האייל שלהם ענברית ועכורה והיא מדיפה ניחוחות של כשות. זאת הפעם הראשונה שהרחתי כשות (ועוד הדרית!) בבירה ללא גלוטן. חוץ מזה הרגשתי קצת ניחוחות של מי זיתים מקופסת שימורים. הבירה מרירה ומרעננת ומאוד לא שגרתית. יש מעט טעמי לוואי זיתיים שאפשר אולי לייחס ללתת. הגוף בינוני, הגיזוז נעים וכך גם הסיומת. לא ציפיתי לחבב את הבירה הזאת, אבל זאת בהחלט בירת הspeciality grain (שם יפה ל"ללא גלוטן") המוצלחת ביותר ששתיתי מעודי.

meedan

אפשרות נוספת לחובבי בירה שנמנעים מגלוטן באה בדמות התמד, Mead, שיכר מותסס על בסיס דבש. המשקה נפוץ במזרח אירופה ואילו כאן יש מבשלים ביתיים שמתנסים בהכנתו. זכור לי תמד שהכין ארם דקל, הלא הוא אביר האלה ובתערוכת Beers טעמנו תמד של אלכס פוקס/ טאקוונביר, שזוגתו רגישה לגלוטן. התמד שלו היה יבש יותר מאלו ששתינו בעבר, אבל מעניין ופחות מכביד על הלשון. גם זאת אופציה.

למרות האפשרויות הלא רעות בכלל שצוינו כאן, לו נגזר היה עלי להמנע מגלוטן, הייתי פורשת מענייני הבירה ועוברת לשחק במגרש של הגדולים. בירה מזוקקת, קרי וויסקי, מתאימה לצליאקים, כך נאמר לי.

סוף עונת הבירות

זו רק אני או שגם אתם שמתם לב שבישראל קיימת מעין חפיפה בין עונת הרחצה ל"עונת הבירות"? השוק מתעורר לקראת יום העצמאות, כתבות היח"צ עולות לפורטלים, החברות הגדולות מפיקות אירועים ומפרסמות יותר ורוב הפסטיבלים, קטנים כגדולים מתקיימים בתקופה הזאת (להוציא את BEERS ואת חג הגינס, הלא הוא סט. פטריק'ס דיי, שחל במרץ, ללא כל התחשבות במזג האויר המזרח תיכוני).

נדמה שמחוץ לחוג המצומצם יחסית של חובבי הבירות, המשקה הזה עדיין נתפס כמרענן, כמשקה קל שהולך טוב עם רביצה בחוף או בפיקניקים. אפילו אם נתעלם מבלגיה ומהאיילים הכבדים ורוויי האלכוהול שיוצאים משטחה, במדינות כגרמניה, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ צורכים לאגרים קלילים לאורך כל השנה. לא יודעת למה במקום בירות עונתיות יש בישראל עונת בירה. לא יודעת. בטח לאורן אבראשי יש תשובה מפורטת ומבוססת, אולי כזאת שבכלל סותרת את ההנחה שלי.

בכל מקרה, אם אתם נמצאים או מגיעים היום לתל אביב, תוכלו לחגוג את סוף העונה בשני אירועים שונים. הראשון, האוקטוברפסט של פאולנר במתחם התחנה. בכתבה פרסומית שהופיעה השבוע בעכבר העיר מופיעה רשימה של פאבים שמציינים את האוקטוברפסט. המאנקי'ס באילת מוזגים ויינשטפן וקפה דליה בתל אביב, שמתהדר בגינת בירה שמספרים שהיא חביבה ביותר, מוזגים לכבוד האוקטוברפסט ווסטונ'ס סופר פרמיום. מבשלת ויינשטפן אמנם קרובה למינכן אבל איננה נמצאת בשטח השיפוט שלה ולכן הבירות הנהדרות שמבושלות בה לא נמזגות באוקטוברפסט האמיתי. אם היטלר היה מתאמץ קצת יותר אולי הוא היה כובש את בריטניה ובכך הופך את ווסטונ'ס לדוייטשה סיידר. זה לא קרה ולכן הבחירה לחגוג אוקטוברפסט בשתייתה קצת תמוהה לעניות דעתי.

בכל מקרה, פאולנר היא בירה מינכנאית אמיתית, עם בירה מיוחדת שמבושלת לכבוד האוקטוברפסט ונמזגת הערב במתחם התחנה, יחד עם בירת החיטה המוכרת ועם פאולנר סלבטור, דופלבוק כהה וחזק. ביקרתי באירוע אתמול בערב וחזרתי לדווח. שתיתי בירה טריה, בניגוד לפעם הקודמת בה שתיתי פאולנר אוקטוברפסט, שתפסה כיוון שונה מהרצוי, הבירה שנמזגה אתמול היתה טריה, עם ריחות לתת וחציר מרעננים ומרירות מאוזנת. חצאי ליטר נמזגים לכוסות בירת חיטה ממותגת מפלסטיק קשיח שנראות כמו הדבר האמיתי ובדוכן הבירצ'נדייז אפשר לקנות גם ספלי חרס מסורתיים.

אני די סולדת מאירועים המוניים, אבל היה נחמד אתמול בערב. היו הרכבים שניגנו מוזיקה שלא מעניינת אותי אבל לא הפריעו לנהל שיחה עם בת הדודה מאמריקה ואוירה נעימה ומשפחתית למדי. בשעות הערב המוקדמות נצפו במקום משפחות עם ילדים, שזה תמיד יותר נחמד מקבוצות בני נוער שטופי זימה וזוהמה, שמנסים לשדל אותך לקנות עבורם טובורג או מרצדס (ע"ע טעם העיר). ככל שמנגישים יותר את הבירה לקהל הרחב ומנטרלים את המימד הבלייני והאלכוהולי מהסיפור ייטב לכולנו – חובבי בירה, הורים וילדים. טוב עשתה עיריית תל אביב שאפשרה כניסה חופשית (עם הגבלת מכירה לבני 18 ומעלה כמובן), שלא כמו עיריית הרצליה שסגרה אירוע הלונגשוט למבוגרים מעל גיל 18. בקיצור, תגיעו. אין סיבה שלא יהיה כיף.

עוד היום בדרום העיר, פסטיבל סיום הקיץ של בירדי בנינקאסי. יש דף אירוע בפייסבוק, בו פרטים על האיוונט שיתחיל ב-18:00. המתכונת זהה לזו של האירועים בבירדי/ נינקאסי: 30 ש"ח כניסה, תשלום נפרד על טעימות, אוכל מטוגן. המשתתפים? נורמן פרמיום, היבואנים של סופר-בוק הפורטוגלית, השחקנים הקבועים מגזרת הביתיות שמשתתפים באירועים של בירדי (ללה, הבשורה, לאפינג בודהה, טאקוונביר…). יימזג צ'ייסר בכניסה, אגב מימד בלייני ואלכוהולי. האוירה באירועים של בירדי תמיד מצויינת – משפחתית לקבועים, מסבירת פנים לחדשים ובגזרת הביתיות יש לרוב הפתעות מעניינות. האם נגיע? הנטיה כרגע לא ללכת, כי כניסה בתשלום שאיננה כוללת תלושי טעימה, קונספט שנהוג ברוב האירועים בארץ מייקרת מאוד את הבילוי ותכלס, די מבאסת. אבל שמועה שהגיעה ממקור אמין גורסת שבמקום תימזג בירת האוקטוברפסט של לוונבראו, אולי המבשלה המינכנאית שהכי אהבתי בטיול הבירה שלנו בשנה שעברה. אז אולי. הבירה לא תהיה טריה כמו בלוונבראו, אבל הכניסה תעלה פחות מכרטיס טיסה.

וגם הבירה די זולה

לוונבראו ברוהאוס – הכניסה חופשית

ואם אתם בדרום תל אביב, קפצו לנמל יפו ושתו איזו שפירא או ג'אפה אייל מהברז של הביר מרקט, רגע לפני שסוגרים את הים.