וורדפרס, תמות

הזמן: ראשון בלילה
המקום: חדר העבודה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Lindemans Framboise (עמ' 172)

רשומה שלמה כתבתי ובה הצלחתי לשמור על נימה חיובית ואופטימית למרות שעבר עלי אחר צהריים מהגיהנום (ויש שיאמרו אחר צהריים מהגיהנום) ולמרות ששתיתי למביק פטל – שילוב של פרי ממש נחמד בסוג בירה ממש לא נחמד (ריח מתוק, טעם חמוץ – הבנו? נקסט).
ואז וורדפרס העיף את הכל לחור השחור של האינטרנט. אין לי כוח לשחזר את הרשומה ודי בא לי למחוק את היום הזה מהמערכת.
מחר יהיה טוב יותר, נכון?

Peaches en Regalia

 

הזמן: שבת בצהריים
המקום: ביתם של אבא חשאי ואמא חשאי
השותים: אבא חשאי, אמא חשאי, גיס קטן, אחי הקטן והמצוין, החשאי והכלה הסוררת
הנשתים: St. Louis Premium Peche (עמ' 214), Timmermans Peche (עמ' 152)

רשומה שלישית ברציפות עם רפרנס לפרנק זאפה, שכל היכרותי עמו מבוססת על הופעות המחווה של גיליאם (תראו, מישהו ערך וידאו בן 20 דקות מההופעה! כנסו כנסו, זה היתולי בטירוף! לאן נכנסים? לכאן, כמובן). הפעם ההקשר מצוי בכותרת הרשומה ובצמד בירות הלמביק שחלקנו בארוחת שבת בצהריים, עם שניים שמתנסים, אחת שנרתעת ואחד שאוהב את הז'אנר.

הלמביק זו בירה בלגית שמותססת ספונטנית משמרים שקיימים באויר. בניגוד לתהליך ההכנה הסטנדרטי, בו השמרים מוספים לנוזל לאחר הבישול באופן מבוקר. התוצר הסופי  של למביק, שנקרא Geuze, חמוץ כמו הגיהנום. יש כאלה ששותים את זה נקי וזה לגיטימי. הכל לגיטימי כל עוד לא פוגעים בזולת. גם קטטרופיליה. אך כדי שהאדם הסביר יוכל לשתות למביק  מוסיפים לבירות האלו פירות לאחר התסיסה.

התחלנו עם סט. לואיס פרמיום פיץ', שלה צבע ענברי כהה וראש קצף קטן, ניחוחות חמוצים וtartiness לא מוסווה בכלל של למביק, מעין חמיצות אגרסיבות. הטעם התחיל נחמד, מתקתק, אפרסקי ורך, אבל המשיך חמוץ. זאת בירה חלקה ונעימה לשתיה, אבל לא נפלתי.

המשכנו עם טימרמן פיץ', מגוזזת בעדינות, ללא ראש קצף במזיגה ועם צבע זהוב כהה. הרחתי נקטר אפרסקים סוכרי וסמיך וקרם גוף וטעמתי סיידר לא מגוזז מספיק ועם טעם מתוק ומלאכותי.

בזיכרון התחושתי של החשאי ושלי עדיין מהדהד טעמה העדין והמשכר של למביק האפרסק ששתינו בקפה Le Mort Subite, מוסד מקומי רועש ושמח בליבה של בריסל. לפני שנסענו גלית דבירי מבירדי המליצה לחשאי לשתות אותה ואנחנו שמחים שהקשבנו לעצתה. במשך כמה ימים ניסינו למצוא בקבוק של הבירה לקחת הביתה ומשלא מצאנו קנינו בקבוק של קריק, בירת דובדבנים מאותה מבשלה, שאותה פתחנו אחרי שסיימנו לשתות את בירות האפרסק. אני חושבת שזאת הלמביק המוצלחת ביותר ששתיתי עד היום: החמצמצות שלה עדינה, הדובדבנים לא מריחים כמו שרי גרוע והסיומת שלה חלקה. אם היא היתה מיובאת לארץ הייתי קונה בקבוק ושומרת אותו להזדמנויות בהם שותי בירה שלא ממש אוהבים בירה קופצים לביקור.

לילה טוב.

הזמן: מוצאי שבת
המקום: הסלון
השותים: אחי הקטן והמצוין ואני
הנשתה: Timmermans Kriek (עמ' 153)

העליתי רשומה, שטפתי כלים, סיימתי את שיעורי הבית בסטטיסטיקה, התחלתי להעתיק את הטיוטה על נייר יפה, הבנתי שלא באמת קלטתי את הקטע של סטיית תקן, התחרפנתי ואז אחי הקטן והמצוין קפץ לבקר ולאכול מהנזיד. וואו. הנזיד הזה. אם הוא לא היה שלי, הייתי נותנת את בכורתי תמורתו. תכל'ס, אני מוכנה לתת את בכורתי בחינם למי שמוכן לשלם על ההובלה.

הוא אכל נזיד, אני פתחתי בקבוק של טימרמנס קריק. בהתחלה חשבתי לקחת למביק אפרסקים, אבל דובדבנים מתאימים יותר ליום החורפי-מדי הזה. הזמנתי את אחי הקטן והמצוין לשלוק והוא זיהה ישר את הדובדבנים. היה לו נחמד. היה לי סביר. אני חושבת שהיא היתה מעודנת יותר וחמוצה פחות מהסנט לואיס ששתינו בשבת שעברה.

הולך להיות שבוע עמוס שבסופו מחכה פסטיבל בירה של מבשלי בת חפר בפאב רוב רוי, שזה איפשהו בעמק חפר.  יש איוונט בפייסבוק. בואו. לא מכירה את שאר המבשלים, אבל מייבירוביץ' יהיו שם ואם יימזגו הIPA והדופלבוק שלהם יהיה לי כיף.

Now you go through Saint Louie

הזמן: שבת לפנות ערב והיום בזמן ארוחת הערב
המקום: אצלנו בסלון
השותים:  אתמול הבת דודה מאמריקה ואני, הערב החשאי ואני
הנשתים: St. Louis Premium Frambois (עמ' 213), St. Louis Premium Kriek (עמ' 215)

בשעה שהחשאי קיפל מטוסי לופטוואפה לבני הדודים הקטנים ניצלתי את ההזדמנות ופתחתי בקבוק של סט. לואיס פרמיום פטל ומזגתי לבת דודה ולי. לא היה משקה מתאים מזה לסיטואציה: הקטן רצה לצייר אז הוצאתי לו קופסאות סיגרים קובנים שבתוכן פסטלים של פאבר קסטל וסט עפרונות של קארן ד'אש; הגדול פשט על ספריית הDVD ובדק עם אמא שלו מה מותר לו לראות. את איש הפיל היא פסלה וכך גם את "הנפילה", אבל הוא יצא עם עותק ישן שצריך להפוך באמצע של  The Neverending Story.

הפטל לגמרי השתלב באוירת מסיבת הגן ששררה כאן אתמול בערב ואני חושבת שזה אומר הרבה, בעיקר על הבירה ופחות על האורחים.

הערב פתחנו את הקריק, שיש לו טעם וריח שמשלב סוכריית דובדבנים (איכס) ושכבות של geuze, חמיצות לא נעימה בזכות עצמה. אם בקיץ נהניתי מדי פעם מלמביקים, עכשיו אין לי סבלנות אליהם ובא לי לתקתק אותם עמה שיותר מהר.

לסט. לואיס האלו לא אחזור, אבל לסט. לואיס, מיזורי, אחזור גם אחזור. היינו שם רק כמה שעות, בימים הראשונים של הקרוס קאנטרי שלנו ב2007. מיהרנו לחזור לדרך 66 ולא חרגנו מאזור המיסיסיפי/ דאונטאון. בפעם הבאה לא אפסח על העפלה לפסגת הArch  ואולי גם אצטרף לסיור בבאדווייזר

שתיים בשני

הזמן: הערב
המקום: כרגיל
השותים: צמד רעים
הנשתים: Budweiser Budvar (עמ' 47), Lindemans Casis (לא בספר)

אז שתי בירות דגמתי הערב. האחת עם האוכל, לפני שהתיישבתי ללמוד, השניה בהפסקה. מצד אחד ההתכנסות בבית לא ממש מעודדת רשומות יצירתיות מדי, אבל מצד שני המקרר שלי כל הזמן מפתיע אותי מחדש; יש בו היצע בירות שלא יבייש את רוב הברים בתל אביב – מגינס ועד ברו-דוג. הערב נשלפו, כאמור, הבאדוויזר הבהירה, שלמעשה עליה חשבו החברים באנהייזר בוש כשהם הגו את הבירה הנמכרת ביותר בעולם. אין מה להשוות עם הכהה ששתיתי בשבוע שעבר, אבל כפילזנר היא אחלה. זהובה, חמצמצה-מרירה וקלה לשתיה, לתשומת לב הקוראת שגם נפלה בסופר.

בהפסקה פתחתי בקבוק של לינדמנס קסיס, למביק בתוספת של ענבי שועל (סוג של פרי יער, blackcurrants באנגלית). קנינו אותו בהנחה שנמצא אותו בספר. כשהגענו הביתה גילינו שהתווסף לנו עוד בקבוק לאוסף האוף-לייבלים המכובד שלנו. הקסיס התאים בדיוק לרגע. בקבוק קטן, אחוז נמוך של אלכוהול. הצבע – אדום כהה – הרתיע אותי והזכיר לי דובדבנים וחמיצות. הבירה עצמה חמצמצה והקסיס מאזנת וכמעט מכסה אותה עם מתיקות עדינה. לא משהו שהייתי שותה ברגיל, אבל תזמון השתיה שיחק לטובתה.

something for the ladies

הזמן: שני בערב
המקום: אגנס, אבן גבירול
השותים: אני והחשאי בדאבל דייט עם היפים והאמיצים, ההוכחה הניצחת שהסבלנות מנצחת
הנשתה: Lindemans Peach (עמ' 173)

חיי הלילה התל אביביים סוגרים עלי ומאלצים אותי להתבאס על בירות מבקבוקים שהייתי יכולה לשתות בחצי מחיר בבית שלי עם מוזיקה טובה בווליום שמאפשר שיחה ברקע. באגנס יש 10-12 סוגי בירה מהחבית ושתיתי כבר את כולם, חוץ מאת האלכסנדר שאשתה עוד חודש-חודשיים במבשלה.

כשהזמנתי את הלינדנמנס פיץ', למביק פירות עם פחות אחוזי אלכוהול מתמצית רסקיו של פרחי באך, לא ידעתי שהיפה והאמיצה, שנכנסה לפאב עם בח"לה כשתי דקות לפני שהגענו (היה נעים מאוד להכיר ולהיווכח שהבחור הזה שלטענתה יצא איתה 10 שנים ונשא אותה לאישה בשנה שעברה כלל איננו בדיוני), הזמינה אף היא למביק. כך ישבנו לנו גבר מול גבר, אשה עם בירה שמשווקת לנשים מול אישה עם בירה שמשווקת לנשים וניסינו להתגבר על האקוסטיקה. אחרי סיבוב אחד (ושני לבח"ל, הוא השותה המהיר במערב!) יצאנו. היה רועש וקסנופובי לצמחונים; הם לא הסכימו להגיש צ'יפס בלי דג. WTF?!?!

זה כבר לא צריך להפתיע אותי בכלל, אבל שוב הופתעתי שנהניתי מהטעם ומהתחושה של בירת פירות קלילה. מצד שני, המחסור בשעות השינה והעומס של הזמן האחרון חצי גולדסטאר היה מפיל אותי כמו כלום. מצד שלישי, אחרי האגנס הלכנו לדלי והחשאי ואני התנסינו בשלושת הקוקטיילים ע"ב וודקה KETEL תפוזים שיושקו במקום בקרוב (נסו את הקוקטייל עם מחית הפסיפלורה – המוצלח מהשלושה).

בכל מקרה, התוית של הלמביק יפהפיה.

מוז היא הבננה, תופאח הוא התפוח

הזמן: מוצאי שבת
המקום: ארוחת ערב אצל ההורים של החשאי
השותים: החשאי, אמא שלו, אבא שלו, אחיו הקטן ואני
הנשתים:Lindemans Apple (עמ' 175), Mongozo Banana (לא בספר)

ארוחת ערב אצל ההורים של החשאי. אמא-חשאי לא אוהבת בירה. גיס קטן שותה בירות עם פירות. אבא-חשאי זורם ואצלי השעון הביולוגי מתקתק: ארבעה וחצי חודשים לסוף השנה ו-114 בירות לסקר. תורידו שבועיים של טיול בירות בגרמניה ובלגיה, שבהם אני ממש לא מתכוונת לשתות לף ולוונבראו ועוד מלאאא בירות שממש לא קשורות לספר שאיכשהו מגיעות למקרר ולבית הבליעה שלי. לכן ייצוא בירות לארוחות משפחתיות הוא צעד הכרחי בעיתות חירום ופאניקה.

מזגנו את הלינדנמנס לגביעי קריסטל מבוקרשט והרמנו לחיים לפני הארוחה. עקב היותה מיץ פירות מוגז וקליל היא זכתה לאהדתם של החמות ושל הגיס ולקבלת פנים צוננת מצד השתיינים. בסוף הארוחה מזגתי את המונגוזו בננה. זאת בירה בלגית שלפי האתר שלה מיוצרת בהשראת מתכונים אפריקאים. whatever. על התווית מופיע סימון של סחר הוגן, אמור לקנות יפי נפש כמוני, אני מניחה, אבל מה שאותי קנה זה הכוסות הממותגות, שמעוצבות כאגוזי קוקוס חצויים. אני אוהבת בננות מאוד מאוד ותמיד שמחה לגלות אותן בבירות חיטה בוואריות, אבל את המונגוזו לא ממש הצלחתי להבין –  אבא של החשאי הגדיר את הבירה כשני משקאות שונים בכוס (אוי, ההגדרה הזאת מזכירה לי את הליקר השחור-לבן שמשום מה אנשים מתעקשים להביא מהדיוטי): בירה קלילה ומגוזזת ומיץ בננה.  יש בסדרה גם בירת קוקוס שמיובאת לארץ וגם בירת תמרים ובירת קינואה שמסקרנות אותי, אבל אוכל לדעתי לחיות גם בלי לשתות אותן.

נשארו עוד 135 ימים עד לסיום השנה ו-113 בירות.

מיצפטל

הזמן: הערב, פגישת עבודה אחרי שעות העבודה
המקום: פורטר אנד סאנס
השותה:  אנוכי
הנשתה:Lindenmans Kriek (עמ' 174)

תקשיבו, לצאת לפאב ולשתות בירה אחרי העבודה, כשעוד יש אור בחוץ, זה להיט. רק הכניסה לפורטר בשעה שבטלויזיה משדרים תוכניות בישול רוממה את רוחי משל הייתי ניצבת במרכז הסכסוך הפלמי-וואלוני ולא הגעתי מפתח תקווה המאובקת לתל אביב המג'וייפת. הגעתי לפגישת עבודה ועד שהיא התחילה התיישבתי על הבר וסיננתי את 50 הברזים בתפריט לפי הקריטריונים הבאים: בירה לא כבדה מדי, רצוי כזאת שעדיין לא שתיתי, עם עדיפות למשהו שהחשאי לא ישוש לשתות איתי. הפור נפל על לינדנמנס קריק, השנדי של קיץ 2011 משקה פירות מרענן בירה שגם נשים אוהבות, למביק דובדבנים מבלגיה.

לא כבד: 2.5% אלכוהול (בתפריט של הפורטר כתוב 3.5%. יש הבדל בין חבית ובקבוק?)

לא נשתה עדיין: ר' בלוג זה

מדד החשאי: הוא לא מחובבי הז'אנר.

גם אני לא.

לא משתגעת על למביק, צריכה להיות במצב רוח מאוד מיוחד בשביל ליהנות מפירות בבירה שלי ולא אוהבת דובדבנים.

אבל שתיתי בלי אגו (הזמנתי חצי ליטר, אז לא לגמתי מגביע פלוט אלגנטי) ובלי פאסון (רבאק, שתיתי בירה שנראית כמו מיץ פטל). הבירה ליוותה אותי במהלך הפגישה. לא זוכרת יותר מדי ממנה. למביק דובדבנים, נו.

הכותבת והחשאי במקדש הארור

(מוח קופים, מרק עיניים והפתעת נחשים היו יכולים להיות תוספת מבורכת)

הזמן: שבת בצהריים
המקום: טמפל בר, סינמה סיטי צומת גלילות
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: San Miguel Especial (עמ' 245), Kilkenny (עמ' 283)

כבר קיץ. חם. איך שהתעוררנו בבוקר היינו לאים, שלא לומר זומבים. דחינו את הביקור במכון הכושר לערב. עכשיו ערב ואנחנו לא הולכים. ישנתי עד 8 ואז התחלנו לטוות מסלולי טיול בעזרת המפות של גוגל. נו, נלך מחר. בכל מקרה, בחזרה לצהריים. החשאי רצה לשתות בירה. אני רציתי לשתות בירה קרה מאוד במקום ממוזג מאוד ואפלולי מאוד. אני אפילו לא מנסה לשחזר את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל אותנו לטמפל בר בסינמה סיטי, אבל כן, החלטנו לנסוע לטמפל בר בסינמה סיטי. הי, יש שם חביות מעניינות – שם שתינו לראשונה ווטרלו. אז מה אם התפאורה שם היא למעשה הגירסה האירית לבלייד ראנר? אז מה אם כדי לחוות את האפלוליות, המיזוג והבירה צריך קודם כל לעבור את מרבד הרעש של הסינמה סיטי ואחר כך לחצות את מסך העשן של אגף המעשנים של הטמפל, שבאופן לא מסבר ממוקם בחלקו הקדמי של המתחם?

היה ריק והתיישבנו בתא צדדי. את התאים שממול איישו משפחות עם ילדים מעדות המשפחות שמבלות בסינמה סיטי, עם דציבלים בהתאם. עברנו על התפריט ולחרדתנו גילינו דומיננטיות של מבשלות בירה ישראל בחביות. קרלסברג. טובורג. סטלה. בלגיות? הוגרדן ולף בסגנון תחילת העשור הקודם. אולי אנחנו דפוקים, אבל זכרנו היצע מעניין הרבה יותר. איפה הסן ברנרדוס? השימאיי? הבק'ס? הקוואק?

המבחר עלוב ביחס לבתי הבירה האחרים של אזור החיוג. החשאי הזמין סן מיגל ואני הזמנתי קילקני.  סירבנו בנימוס לתוספת צ'ייסר. כרסמנו מאנצ'יז כתומים מדי ובהינו בפרסומות מפוקסלות של קרלסברג, סטלה ותפריט המסעדה וגם תמונות נוף מאירלנד. אבל ללא ספק ההיילייט היה פרסומת לבלטיקה באורך שיר אירוויזיון, עם קטע ברייקדאנס.

הקילקני זאת בירה נשכחת. ראש קצף קרמי. הבירה יורדת מהר וטוב שכך. טעם אין לה. הסן מיגל זאת לאגר קלה מעדות הקרלסברג, שבעיקר ענתה לקריטריון של בירה צוננת.

עיקמנו את אפינו. כדי ליישרם הזמנו סיבוב שני: פרנציסקנר כהה מהחבית לאדון ובל-וויו קריק, למביק חדשה שלא כלולה בספר, לגברת. לבל-וויו ריח עדין של דובדבנים וטעם של סוכריית דובדבנים, גיזוז בריא וטמפרטורה נמוכה ונחוצה. הפרנציסקאנר היתה לא טעימה. חבית ישנה? ברז מוזר? מעדיפה לא להתעמק ולא להגיע לשם לעולם באופן מיוחד. לטמפל בר נכנסים בשביל לשתות כוס בירה במחיר מופקע לפני סרט. זה לא מקום שאשכרה יוצאים אליו.

טימרמנס תותים לנשמה

הזמן: אחר הצהריים, לפני כמה ימים
המקום: בירדי
השותים: אני
הנשתים: Timmermans Strawberry (עמ' 154)

צהריים. חם בחוץ. יום עקום בו כלום לא הסתדר. חנות האלכוהול הקבועה שלי רימתה אותי במצח נחושה ותשאר החנות הקבועה שלי כי המבחר שלהם טוב וכי יש לי כרטיס מועדון (בלי להזכיר שמות, החנות המדוברת קרובה לבלומפילד וסניף האם שלה לא נמצא בגבעתיים), חנות העודפים האהובה עלי היתה מגעילה מתמיד, למסעדה בה רציתי לאכול נגמרו המנות שרציתי וכאבי המחזור היו קטלניים מתמיד.

עליתי לבירדי. בירדי באמצע השבוע, כשאין שם קורסים/ טעימות/ סירי חמין, זה מקום מואר וריק. ניגשתי למקרר. כאבה לי הבטן. אין מצב לצרוך 5 אחוזי אלכוהול או יותר עם ההתכווצויות האלה. שלפתי בקבוק של טימרמנס תות והבנתי שבאמת משהו לא בסדר איתי. אני אוהבת פירות ככל האדם, רק לא בבירה שלי. פירות זה משהו שסוחטים או ממצים לרכז לקוקטיילים, מה להם ולבירה? וגם: תותים. מה  הקטע? אם הם יפים, הם חמוצים. אם הם מתוקים הם מרקיבים. אני לא אוהבת תותים.

בחרתי. הפייל אייל של או'היירס יחכה להזדמנות אחרת (למהדורת 2012? הוא חדש על המדפים). גדי מזג לטוליפ ממותגת. ארבעה אחוזים של קלילות ומתיקות ילדותית ומנחמת, כמו תרכיז במטבח לפני שיורדים לשחק עמודו בחצר עד שיחשיך והאמהות יתחילו לצעוק מהמרפסת. התעודדתי.

לא יפתיע אותי אם טעימות בירות הלמביק הנוספות תתבצענה אף הן במצב תודעה מוזר. אני לא מתלהבת מהרעיון של בירות תפוחים/ אפרסקים/ דובדבנים, אבל אני מסוגלת בהחלט לדמיין את עצמי מלווה מנת שוקולד טובה או טירמיסו בטימרמנס תותים.