מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

בירה מהמדבר

 

הזמן: צהרי יום שבת שמשי// שני מאוחר ומעונן
המקום: בית הוריו של החשאי// קומת הגלריה של שר המשקאות בבורסה
השותים: אבא חשאי, החשאי ואני// חבורת הבירגיקס שטעמה על עיוור 15 פורטרים וסטאוטים
הנשתים: Isis Desert Ale, Isis Amber // וגם Isis Black Ale

סקירת הבירות של מבשלת אייסיס ממושב דקל היתה אמורה להתבצע לפני חצי שנה, במסגרת road trip לדרום הארץ, שכלל גם פופאי בפונדק ורדה, שווארמה צמחונית בבאר שבע ולינה בצימר בעזוז, שאמור להיות המקום הכי רחוק מתל אביב, אבל נמסיס אלת הנקמה סידרה לנו את אייל שני, שחר סגל, כמה קצינים ושיחות על בירה ועל צליחת התעלה בבקתה הסמוכה. ברם, את החופשה קבענו לסופ"ש ההזוי ההוא עם הפיגוע באוטובוס באילת, מתקפת הבזק על עזה וריקושטי הגראדים על באר שבע. כביש 10 המעלף נסגר לתנועת אזרחים ומושב דקל שקונביניינטלי לוקייטד במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים לא היווה יעד אטרקטיבי במיוחד לעצבינו התלאביביים המרוטים באותו סופ"ש.

מאז לא יצא לנו להגיע לדרום, אבל אייסיס הגיעה למרכז הארץ. דגמנו בירות שלהם בתערוכת Beers בחודש הקודם, והחלטנו להתעמק בשני הבקבוקים שקנינו לא מזמן בבליץ-לאנץ' בהפוגה מהלימודים אצל אמא ואבא חשאי. תחילה מזגנו את האייל הענברי, נוזל ענברי (DUH!) ומעורפל עם ראש קצף לבן וענקי שנרגע כעבור דקות ארוכות. הרחנו לתת, תפוז ופירותיות שניתן לייחסה לכשות. טעמה של האמבר אייל מריר ועדין ויש לה גם סיומת פרחונית. בירה לא רעה ולא כבדה – התאימה למזג האויר הכמעט-אביבי של השבת האחרונה. האייל המדברי, הIPA של המבשלה, היא בעלת צבע דומה, אך הקצף שלה אוורירי יותר ופחות מאסיבי. יש לה ריחות עשבוניים ואשכוליתיים מהסוג שמצפים למצוא בבירות בסגנון, אבל הם לא חדים ומרגשים כמו שריחות של IPA יכולים להיות. בפה טעמנו מרירות שלא הלהיבה אותנו. הרגשנו גם חמאתיות שעשויה להצביע על פגם בבירה. הגיזוז היה קליל מאוד, הגוף קל והסיומת ארוכה. לא נפלנו.

Fast Forward לליל אמש – שמונה בירגיקס סביב שולחן, טועמים 15 פורטרים וסטאוטים. שבעה, ואנחנו בתוכם, עוצמים עיניים כשהבירות נמזגות. ככה, בכוסות טעימה, ללא קונטקסט ועם נסיון לשמור על פני פוקר כדי לא להסגיר את ההתרשמות ולא להשפיע על הדירוגים. אייסיס בלאק היא הבירה הרביעית שנמזגה. שחורה כסטאוט, אך נטולת קצף. הרחתי שוקולד מודגש מאוד וגם יין והבירה היתה מתקתקה מאוד. מרקמה חלק, גיזוז לא היה, אכזבה קלה דווקא כן.

כשאני מסתכלת על דירוגים קודמים של בירות של אייסיס – לא כאן בבלוג, אל תחפשו – אני למדה שההתרשמות שלי היתה טובה יותר. יכול להיות שהשינוע (לתל אביב) והאחסון (במקרר) למשך חודשיים – כחודשיים לפני התאריך האחרון לשיווק שמוטבע על התוית – לא עשה עם הבירות חסד. הבעיות (ריח חמאה, גיזוז אפסי) מצביעות כנראה על פגמים שאני מקווה שיתוקנו.

סיבוב נוסף על אייסיס יגיע – בתקווה שהפעם בדקל.

אוי-סטר

הזמן: שני בערב לפני חדר הכושר
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתה: Marston's Oyster Stout (עמ' 184)

טוב, ממש לא ציפיתי לנפילה הזאת. בירה עם שם כל כך מגניב ותוית כל כך מגניבה לא יכולה להיות רעה. אבל רעה היא היתה גם היתה. עזבו את השם ואת התוית – טעמנו אותה לפני כמה חודשים, כשפראג הקטנה מזגו אותה מהחבית. היא היתה טעימה אבל באותו רגע לא התחשק לנו סטאוט. או שהבקבוק נדפק בדרך מהשמש הים תיכונית והטלטלות או שאת הבירה הזאת פשוט צריך לשתות מחבית. התוית מבטיחה סטאוט כהה, עשיר וחלק. המשקה אכן כהה, אבל חלק ועשיר הוא ממש לא היה. אני, בכל מקרה, מחכה להזדמנות נוספת לשתות אותה; יש לי הרגשה שהתמנחסנו.

התחשק לי לקרוא את מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים – ספר השירים הגאוני של טים ברטון (הנה בעברית והנה באנגלית), אבל העותק שלי מאושפז בספריה של חמותי. אז במקום צפיתי ביוטיוב בקטע מאויסטר:

כשבודהה צחק

כשחזרתי מהביקור אצל סבתא מלכה חיכה לי בבית חשאי רעב וצמא לבירה. הצעתי לו שנפתח את הבקבוקים שקנינו מזמן-מזמן מלאפינג בודהה, שמספר חודשים מחכים לנו במקרר. "אם הבירות גרועות את לא כותבת עליהן", הוא השביע אותי. אנחנו מכירים ומוקירים את האנשים שעומדים מאחורי הלאפינג בודהה כבר די הרבה זמן ואוהבים את הבירות שלהם. חששו של החשאי נבע מהזמן שעבר מהקניה, שבחלקו הבקבוקים פשוט עמדו על השיש במטבח, נתוני פתיחה שעלולים לא להיטיב עם בירות בוטיק.

החשאי, כהרגלו, דיבר בהגיון. הבודהיסטים הם אנשים טובים שמכינים בירה טובה. אם הבירה גרועה בגלל החורניות שלנו, לא מגיעה להם קטילה. סליחה, לא מגיע לקוראים דיווח על בירה שקלקלנו במו ידינו.

אז הוא השביע ואני לא מפירה הבטחות שניתנות לאחי לנשק, מה שאומר שיש אמת בפרסום ובתוית שלפיה הבירות טובות לשתיה עד מתישהו ב2012, שבכלל לא שמתי לב אליה עד שהוצאנו אותן מהמקרר.

כאמור, קנינו את הבירות מזמן, באחד הביקורים בבירדי/ רחוב שלבים. אולי כתבתי על היום הזה בבלוג. אני זוכרת שהם בדיוק התחילו ליישן איזו בירה עונתית לחורף שעוד מעט מגיע ושרצינו לקנות בירות שלהם שטרם שתינו ולכן חזרנו הביתה עם בקבוק של B Stout ובקבוק של Honey Flower Wit.

התחלנו עם בירת החיטה, שצבעה זהוב, מעט שקוף ושאיננה בועתית במיוחד. היו לה ריחות של דבש ובננה וטעם מעקצץ של דבש, טיפה צ'ילי וטיפה זרעי כוסברה. המרקם שלה חלק והאפטרטייסט ארוך ונעים. בירה עדינה ומפתיעה, שנינו נהנינו ממנה.

לסטאוט צבע שחור ומעט בועות. ריחות של שוקולד, ליקר דובדבנים ורבדים של קלייה וקפה שמתחבאים תחת הריחות הדומיננטיים. הטעם תרופתי במקצת – ביחס לסטאוט טעמי הקליה קלים, אבל הבירה לא רעה בכלל.

אחרי שנפנה את המקרר נקפוץ לבקר את הבודהיסטים הצוחקים כדי כדי להצטייד בבירות נוספות.

חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

אלק גינס*

הזמן: הערב לפני החזרה למבחן
המקום: ביתנו הקט
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Guinness Extra Stout (עמ' 104)

אז איך אתם חגגתם את יום ארתור גינס?

לפי האתר הרשמי של המבשלה האירית, לפני 252  שנה ארתור גינס חתם על חוזה חכירה למשך 9000 שנים של שטח האדמה בדאבלין שעליה עומדת המבשלה. סיבה טובה לפאבים סליזיים לתת אצבעוני צ'ייסר כאילו בחינם למי שמזמין את הנוזל השחור דווקא היום ותירוץ טוב לשלוף מהמקרר את בקבוק האקסטרה סטאוט. נראה לי שאוהדי גינס אמיתיים לא ייתפסו עם הבקבוק הזה, שניתן להשיגו בכל סופרמרקט, אבל הוא נמצא ברשימה שלי וממילא הערב הוקדש ללימודים; אין יציאות עד ליום שני. באמת. לא שאם הייתי פנויה הייתי חוגגת. אין הרבה דברים שמעציבים אותי יותר מחגיגות מסחריות בפאבים בסופי שבוע (הוצאות להורג, למשל, מעציבות אותי יותר, וגם קופת חולים כללית שמנסה לפתות אותי לערוק לשורותיה בעזרת סל הריון. לפחות לקופ"כ יש את חמודי, אם לא כיסוי נורמלי לתרופות שבאמת צריך ולג'ורג'יה יש את Little Five Points באטלנטה, שזכור לי כאזור מגניב. את היתרונות של הפאבים הבינוניים טרם מצאתי).

בכל מקרה… זה לא יפתיע אף אחד לקרוא שגינס מבקבוק ממש לא דומה לגינס מחבית (שאני אוהבת. במולי בלומ'ס ממש נהניתי ממנה). היא מרירה יותר, קצת צימוקית בטעם ועם מרקם מעקצץ ובירתי, נטול התחושה הקטיפתית של גינס מהחבית. וגם אין ראש קצף שאפשר לצייר עליו תלתן או משהו. יותר כיף מהחבית.

 

*

 

 

 

התאפסות

הזמן: סוף השבוע וגם הערב.
המקום: בMASH בדיזינגוף אבל בעיקר בבית
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Murphy's Irish Stout (עמ' 201), Marston's Pedigree (עמ' 185), Duvel Tripel Hop (עמ' 118), Zipfer (עמ' 143)

עם כל זה שבירה היתה בערך הדבר האחרון שהעסיק אותי בסוף השבוע, בין ג'יינז אדיקשן להפגנה בכיכר המדינה, בין סט חדש של תרגילים בחדכ"ש לשמלות חדשות וכמובן צריכת יתר של מיקרוכלכלה, עדיין אפשר לומר שהסופ"ש היה פורה מבחינת צריכת האלכוהול. אחרי האימון והגלידה בשישי אחר הצהריים החשאי ואני התגלגלנו לM.A.S.H, בר הכדורגל והמבוגרים בסוף דיזנגוף, מהמקומות האלה שאפשר לכלול תחת ההגדרה המילונית ל"ספון עץ". החשאי זרם לכיוון הבוסטון לאגר של סם אדמס אבל אני הייתי מוכוונת מטרה: מרפי'ס מהחבית, או הגינס של הפאבים שמוזגים גולדסטאר. סטאוט אירי כהה, קרמי, קלוי וחמצמץ שהיה לי די טעים, החליק במורד הגרון ופילס את הדרך לארבעת הקוקטיילים שחלקתי עם החשאי ב223.

הגענו הביתה שתויים קמעה וטובי לב, הישר לספה ולDVD של הנערה שבעטה בקן הצרעות המשמים והמרדים. פתחנו בקבוק של פדיגרי, בירה טובה עם שם של אוכל לכלבים ועם טעם מודגש של הלתת. לפני שנכנסתי את עצמי לברוך של הבלוג הזה שתיתי אותה מהחבית אבל הנסיון הזה לא זכור לי כחוויה חיובית מדי. נחמד לגלות שהזכרון מתעתע או שזכיתי לחוויה מתקנת.

(במהלך החיפוש אחר הלוגו, נתקלתי בקישור הבא: מרמייט עם מארסטון!)

שבת הרגישה כמו ערב חג. אחר הצהריים אחי הקטן והמצויין אסף אותנו לביקור אצל סבתא במרכז העיר. חזרנו הביתה בכוחות עצמנו ובסיוע של מונית, כי הדרכים, כולל המסלול של מונית השירות של קו 5,  נחסמו לקראת ההפגנה. קבוצות עם שלטים DIY יצאו לרחובות עוד בשעות האור. תורידו את המשטרות ותקבלו אווירת יום כיפור קלאסית. בבית המתנתי לטלפון של העלמה שחצתה את הירקון ורקמתי תכניות להתמקמות, למקרה (שלא קרה) שאירוע היום-עצמאות שיק יקבל תפנית מעניינת למהומות ולביזה. התלבטתי האם לנצל את ההזדמנות ההיפותטית של חלון מנותץ בZadig and Voltaire או באמור. העלמה, אשה צנועה, העדיפה את Furla. הדוקטור שעמה, שבהרבה שנים האחרונות מקיף את הכיכר בדרכו לבית החולים העירוני, לא הכיר אף אחד מהשמות.

בכל מקרה, עד שהם הגיעו, החשאי ואני שתינו. ומאחר והתעתדתי להפגין במגרש הביתי והאהוב, הלא הוא כיכר המדינה, החלטתי שהחגיגיות שבאויר והמיקום דורשים את הבירה הכי מפונפנת במקרר, הTripel Hop של דובל, הכשותית המהממת והיקרה מדי, שנמזגה לטוליפ ונלגמה בהנאה השמורה לבירות יקרות מדי. כשאעלה עשירון אולי אפילו יהיה לי טוליפ של דובל, לכו תדעו.

כיכר המדינה לא עלתה בלהבות ואני התנדפתי משם די מהר, רק כדי לצפות בגוש הצדקנות הקרוי אושרת קוטלר מצקצקת בסיפוק, כי המספרים מהשטח לא באו לה בטוב. אמן שיוציאו אותה לוויקאנד על חשבון הערוץ בקלאב הוטל טבריה עם ז'וז'ו אבוטבול. עזבו אתכם מה300 אלף בתל אביב; 16,000 איש בכפר יהושע! 10K בראש פינה!! 4000 באילת! מתי בפעם האחרונה התקיימה הפגנה המונית בראש פינה, דאמיט? ההתרגשות למראה המספרים גימדה את הזכרון מהטריפל הופ.

לא הספקתי לסכם את הסופ"ש והנה הגיע יום ראשון, ואיתו ארוחת ערב שלוותה בבקבוק של Zipfer, לאגר בהיר עם 5.4% אלכוהול בדף שמוקדש לה בחוברת ו3.5% לפי הכתוב על תוית הייבואן. כך או כך זו בירה קלילה ונעימה ששופעם אטרקציות: צורת בקבוק לא שגרתית, 660 מ"ל תכולה, שזה שני שלישים בבקבוק אחד ופקק מתברג שלא דורש פותחן.

טוב, זהו. קשה לסקר 4 בירות שנשתו על פני שלושה ימים גדושים כל כך. אני חוזרת למיקרוכלכלה.

שוקולד after midnight

הזמן: רביעי בלילה, אחרי ערב שוטטות בתל אביב, לפני השינה
המקום: הסלון
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Young Double Chocolate Stout (עמ' 157), Black Chocolate Stout (עמ' 63)

מפאת חוסר זמן אני משתדלת לא לחזור לבירות שכבר נסקרו בבלוג, אבל בעקבות תגובה שקיבלתי כי לא התלהבתי מהדאבל שוקולד סטאוט, החלטתי לתת לבירה צ'אנס נוסף, במפגש ראש בראש עם הבלאק שוקולד סטאוט של ברוקלין. הצ'אנס ניתן אתמול אחרי חצות ואחרי יום של עבודה, לימודים, ערב הרצאות מרתק על ערד באודיטוריום של הבנק הבינלאומי ברוטשילד, סושי מעפן בסושידו, קפיצה קטנה לבוואריה לבירגארדן האותנטי שבמתחם התחנה, כדי לומר שלום, עצירה בלחמים ומקלחת. הבירות, סטאוטים כבדים, נמזגו כשכבר הייתי על סף הירדמות, אבל אני מטפחת בלוג בירה וצריכה להקריב למען המשימה.

ראשונה נמזגה הפחית של היאנג'ס, שעשתה רעשים מוזרים בגלל קפסולת החנקן שבפחית, שגם אחראית לראש הקצף היפה והמכובד שמסתיר את העובדה שהבירה אשכרה נמזגה מפחית. הריח של הבירה הזכיר לי שוקולד על בסיס חלב.

הברוקלין השחורה משחור מדיפה ריח של שוקולד דובדבנים עם ריבת חלב. החשאי הריח קרמל. הטעמים חזקים. חזקים מדי ולא מתחברים לריח. המון קליה וחריכה גם בטעם וגם באפטרטייסט. חמוץ במגע עם הלשון. הטעמים של היאנג'ס מעודנים יותר מאלה של הברוקלין, אבל עדיין מרים מאוד. לא יודעת איך טעמתי מתיקות בפעם הראשונה.

שתי הבירות היו אגרסיביות מדי לטעמי. אני מתה על לתת קלוי, אבל השוקולדים האלו היו יותר מדי בשבילי. הקונספט של בירה עם שוקולד מגניב ביותר, אבל השלוש ששתיתי עד כה (השלישית היא אולד טום) אכזבו, לפחות בחזית הבירתית; נראה לי שהן דווקא היו יכולות להוסיף הרבה למאפינס או לבראוניז.

 

 

גמלים מרקדים בחוצות העיר



הזמן: חמישי בלילה, כמעט ירח מלא
המקום: Dancing Camel, רח' התעשייה, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Dancing Camel American Pale Ale (עמ' 119), Dancing Camel Midnight Stout (עמ' 122), Dancing Camel Gordon Beach Blond (עמ' 124), Dancing Camel Golem (עמ' 126), Dancing Camel Eve (חדשה, לא בספר)

בדאנסינג קאמל ביקרנו לראשונה לפני כמעט חודשיים וכשיצאנו שמחנו שהמשימה תתמרץ אותנו להגיע לשם שוב. מעבר לבירות, המקום הזה פשוט מגניב ולא קשור לכלום: המבשלה תקועה באזור הכי מפוקפק של העיר, יותר מדי קרובה לטאבוניה שפתוחה כל הלילה ולמועדונים שנדקרים בהם; היא לא מיוחצנת בעליל; היא כשרה וסגורה בשישי בערב; וקהל המבקרים בה הוא שעטנז של ex-pats, חובשי כיפות, אנשים מבוגרים, זוגות ותיירים. זה לא מקום שמישהו נקלע אליו בטעות. הוא רחוק מכל מרכז בילויים הגיוני והקשר של קהל הלקוחות של הדנסינג קאמל לרחוב המסגר מסתכם, אולי, בבר מצווה של בן דוד מדור שני באולמי שושנים בשנות השמונים.

גולת הכותרת והסיבה לביקור, אחרי שבוע עבודה מתיש ואימון מאומץ במיוחד בחדכ"ש היה הגולם, דאבל IPA חזק שנמזג פעם בחודש, בליל ירח מלא. בגלל שהמקום לא פתוח בשישי, הגולם נמזגה אתמול, יום לפני הירח המלא. היא נמזגת באיטיות מברז ידני ואנחנו חיכינו בסבלנות. היה שווה לחכות.

קרמל, מולסה ופרחים באף, מרירות לא אגרסיבית וקצת קליפת תפוז בפה, אפטרטייסט נעים וגוף בעל נוכחות. הייתי שותה חצי בשמחה, אבל לא הסכימו למזוג לי יותר משליש. מהדורה מוגבלת וכו'.

לקח לי בערך שניה להתלבט אם להזמין עוד סיבוב של הגולם או להמשיך הלאה ובחרתי להמשיך לבירות אחרות. גם החשאי החליט לזרום. עד שאנחנו מגיעים לשם, כדאי שננצל את הברזים.

לסיבוב השני לקחנו את בירת הקיץ, גורדון ביץ' בלונד ואת Eve, שאם הבנו נכון את הברמן, אמורה להיות מבוססת על הגורדון ביץ', אבל השוני בין השתיים רב מהדמיון. הגורדון ביץ' נטעמה לי יותר כתה קר מרענן, מגוזז וארומטי מאשר בירה. היא צלולה ותיבול הנענע והרוזמרין מורגש מדי. ברשותכם, אני אשאר עם התה הקר של אריזונה (אנצל את ההזדמנות לקריאה נרגשת ליבואנים ולAMPM: בבקשה, החזירו את הreal brewed southern style sweet tea למדפים, ההוא עם התוית הלבנה עם התמונה של ספינת הקיטור). הEve, לעומת זאת, עכורה וענברית. בהתחלה לא הרחתי משהו מיוחד. אפשר לתלות זאת כמובן בצננת הקיצית שנחתה עלי ובעובדה שבאופן קבוע חוש הריח שלי מתקהה בבירה השלישית. הטעם בהתחלה גם לא היה יותר מדי מיוחד. אזכור קלוש לגרעיני אבטיח וסיומת קצרה ומגוזזת. אבל, אחרי כמה דקות, כשצוללים לתוך הכוס, הכל נפתח ומתחילים לטעום דגנים וגם אבטיח ומלון. לוקח קצת זמן לעכל את האיב, אבל יש לה קטע טוב, טוב מאוד אפילו.

אחרי חצות המשכנו לסיבוב שלישי של מידנייט סטאוט ושל האמריקן פייל אייל, שבביקור הקודם דגמנו באדיבות הילדה השוודית המתה. הסטאוט יותר מגוזזת ופחות קרמית, עם טעם וריח של קפה והיא קלילה למדי. הAPA מרירה ופרחונית עם קצת אשכולית וכייפית לשתיה.

יש עוד בירה או שתיים בספר שלא כיסינו בביקור הזה וגם בראון אייל חדשה. תירוץ לביקור שלישי בשנה הקלנדרית הנוכחית. איזה כיף!

לסיום, גולם.

חצר המלכה



הזמן: שישי בצהריים
המקום: המרפסת של מבשלת מלכה, קיבוץ יחיעם
השותים: שירה בירה, ההייטקיסט שאיתה, אני והחשאי שאיתי
הנשתים: מלכה אדמונית (עמ' 191), מלכה בהירה (עמ' 192), מלכה כהה (עמ' 193)

חוץ משתיה החשאי ואני מנצלים כל הזדמנות לטיולים ברכב. כביש 66, האוטובאן, כביש 10 על הגבול המצרי, דרכי נוף בצפון או נסיעה לדרום הארץ על כביש 40 ומשחק בנדמה לי שצומת גדרה זה בעצם אמרילו, טקסס והנאון של אולמי חצר המלכה מסמן שיש שם בעצם מלון דרכים – הכל הולך. בערך מהפוסט השלישי בבלוג ידעתי שאת הבירות המקומיות ננסה לשתות סמוך למקום ייצורן – עוד תירוץ לroad trip.

שירה בירה רצתה להצטרף לאחת המשימות, אז ביום שישי האחרון נסענו ביחד לקיבוץ יחיעם בגליל המערבי כדי לבקר את בירה מלכה. שעה וחצי בדרכים + כמה דקות בכבישים צרים בינות לגד"ש אחרי צומת כברי ונחתנו במרכז המבקרים של המבשלה, שזה פאב פתוח שמשקיף על החורש ועל האופק, עד למפרץ חיפה. שירה בירה ביקשה לסייר במבשלה עצמה, שלא פעלה אתמול. למדנו שלאחרונה הוגדלו נפחי הבישול אבל הבחור החביב שערך לנו את הסיור לא ידע להגיד בכמה.

אחר כך קיבלנו טעימות, התיישבנו על הבר והזמנו. אחרי הסיבוב הראשון עברנו למרפסת ולשולחן. יפה במלכה – רהיטים ישנים ואבזור לא צפוי.

קריסטלים ושייקר של כרמל מזרחי

בובות בקבוק. בא לי!

החשאי ואני התחלנו בשלישים של האדמונית והכהה, ואז עברנו לבהירה. הכהה היא סטאוט עשירה עם טעמי קלייה. לא תואמת גינס בעליל ומבחינתי זה בכלל לא חיסרון; אני מעדיפה את הסטאוט שלי קצת יותר קיצוני וקצת פחות קרמי. האדמונית מעולה וזה לא חדש. למעשה,  עד שהתחלתי לכתוב את הבלוג, נהגתי להזמין את המלכה האדמונית מהחבית בכל הזדמנות כמעט שישבתי בשטרן. זאת בירה מעולה: פייל אייל עם טעמי דגנים וגרעינים כמו שאני אוהבת, שתמיד כיכבה בתשובות לשאלות על הבירות הישראליות האהובות עלי או בהמלצות לבירות בוטיק ישראליות. הטעימות האחרונות, במבשלה עצמה ובפסטיבל בקניון G בשבוע שעבר הובילו לשינוי רדיקלי בהעדפותי:  הבהירה פשוט מדהימה. מתובלת, חזקה ופירותית. בשבוע שעבר בG מנהל השיווק של מלכה אמר שכלמיני גברים אומרים שהסייזון זו בירה בהירה שהם לא מתביישים לשתות. אה כן, כי בירה זאת אכן אינדיקציה לגבריות. כשהוא אמר את זה איחלתי בליבי לכל גברברי בלייזר הוואנביז האלה שייחנקו עם ג'וני ווקר וגולדסטאר (ובירת "מרצדס", AKA מרדסו טריפל, סמן גבריות חדש, כך נאמר לי); יותר מאי-תאי ופינה קולדה עם שמשיות נייר בשבילי 🙂

הזמנתי חצי מהבהירה ואז עוד שליש של האדמונית לקינוח. הכל על בטן ריקה, כי חמוצים לא ממלאים את הבטן וכי חוץ מנקניקי יחיעם אין מה לאכול במרכז המבקרים. בילינו שם כשעתיים, ובמהלך הביקור המרפסת התמלאה במקומיים, חלקם אחרי יום העבודה, שפתחו שולחן וקיבלו את השבת מול הנוף.

אחר כך ירדנו למסעדת הארזים בשלומי, אכלנו חצילים וחומוס ונפרדנו משירה בירה ומההייטקיסט שנסעו לחיפה עם שישיית מלכות לאבא של ש"ב. אנחנו המשכנו לראש הנקרה לבקר קרובים ולהסתכל על שפני סלעים ונסענו על הכביש שצמוד לחוף עד לאכזיב. סוג של Highway No.1 עם לבנון בסוף במקום קנדה.