לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

דיכאון יום שבת

הזמן: שבת סוערת ושקטה
המקום: מתחת לפוך הסינתטי, עם העמודים האחרונים של A Clash of Kings
השותה: אני. צמודים אלי – החתולים
הנשתה: Estrella Damm Daura

לא ממש היה לי פרטנר לשתיה בשבת בצהריים, אז מזגתי לעצמי את הבירה הכי פחות אטרקטיבית שמצאתי במקרר: בירה נטולת גלוטן של המבשלה הספרדית שאת תוצריה, רגילים ומפונפנים, לגמנו בעבר. הבירה, שמאושרת לצריכה לחולי צליאק, זכתה בשנת 2011 בתואר הבירה נטולת הגלוטן הטובה בעולם. סקירות על בירות ללא גלוטן הופיעו בעבר בבלוג וכללו הצהרות ברוח האני-מעדיפה-למות-ולא-להפסיק-לטחון-פיתות. למרות שכיסי חיטה חמימים ואכילים משובבים את נפשי ומשמחים אותי עד מאוד, לאחרונה הבנתי שאני יכולה לחיות די בסדר גם בלי לחם: אורז וממליגה זה סבבה לגמרי, תכלס. בירה זה עניין אחר לגמרי. אסטרייה דאם דאורה זאת בירה בסדר – קלה, מרירה, מרווה ומתאימה ליום של 30 מעלות בצל יותר מאשר ליום של 30 מעלות מתחת לשמיכה – אבל למה, למה לשתות בירה בסדר? בבועת הבירגיקס בירה צריכה להיות מעניינת, חדשנית. בבועה של משפחת MK בירה לא חייבת להיות מעניינת או חדשנית. מספיק שהיא תהיה ממש, אבל ממש טעימה, טריה ומהנה. הדאורה לא עונה על קריטריון הממש ולא על קריטריון המהנה.

daura

אפילו הבקבוק בדיכאון מהבירה.

אומרים שBeggars can't be choosers, אבל לשמחת כולם יש את אלה שמתעלמים מהמשפט הזה. כמו האנשים שמאחורי מבשלת מידן, למשל. זאת מבשלה ביתית קטנה שמכינה בירות מכוסמת ומקינואה בהלתתה עצמית, אשר שהציגה בBeers האחרון את התוצרים שמבושלים במבשלת העם. דגן ממבשלת העם כתב על תהליך העבודה איתם. בגלל ענייני תקינה לא ניתן לשווק או להגדיר את הבירה כנטולת גלוטן, אבל למעשה, יש בה פחות מ-10PPM (חלקיקים למיליון, מה שזה לא אומר). כדי לקבל הכשר צליאקי על אזור הייצור בכללותו להיות נטול גלוטן, אם אינני טועה. את הדוגלים בדיאטת אברמסון ואת רוב הרגישים לגלוטן הבירה הזאת ככל הנראה לא תהרוג. בניגוד לרוב נטולות הגלוטן שקיימות בשוק שהן בירות לאגר, מידן מבשלים אייל. האייל שלהם ענברית ועכורה והיא מדיפה ניחוחות של כשות. זאת הפעם הראשונה שהרחתי כשות (ועוד הדרית!) בבירה ללא גלוטן. חוץ מזה הרגשתי קצת ניחוחות של מי זיתים מקופסת שימורים. הבירה מרירה ומרעננת ומאוד לא שגרתית. יש מעט טעמי לוואי זיתיים שאפשר אולי לייחס ללתת. הגוף בינוני, הגיזוז נעים וכך גם הסיומת. לא ציפיתי לחבב את הבירה הזאת, אבל זאת בהחלט בירת הspeciality grain (שם יפה ל"ללא גלוטן") המוצלחת ביותר ששתיתי מעודי.

meedan

אפשרות נוספת לחובבי בירה שנמנעים מגלוטן באה בדמות התמד, Mead, שיכר מותסס על בסיס דבש. המשקה נפוץ במזרח אירופה ואילו כאן יש מבשלים ביתיים שמתנסים בהכנתו. זכור לי תמד שהכין ארם דקל, הלא הוא אביר האלה ובתערוכת Beers טעמנו תמד של אלכס פוקס/ טאקוונביר, שזוגתו רגישה לגלוטן. התמד שלו היה יבש יותר מאלו ששתינו בעבר, אבל מעניין ופחות מכביד על הלשון. גם זאת אופציה.

למרות האפשרויות הלא רעות בכלל שצוינו כאן, לו נגזר היה עלי להמנע מגלוטן, הייתי פורשת מענייני הבירה ועוברת לשחק במגרש של הגדולים. בירה מזוקקת, קרי וויסקי, מתאימה לצליאקים, כך נאמר לי.

סופ"ש במדבר #1

הזמן: שישי בצהריים לפני כמעט שבועיים
המקום: YELLOW, צומת בית קמה
השותים: החשאי ואני
הנשתה:San Miguel Selecta XV

בירה זה בערך הדבר האחרון שחשבנו עליו באותם צהרי יום שישי, עת החלטנו לצאת מהבבילון ולקבל את פני שבת קודש במדבר. ארזנו תחתונים להחלפה ומברשת שיניים בתיק שנזרק למושב האחורי, למקרה שנחליט להשאר בלילה בדרום ונסענו. תחילה לחומוס חליל ואז פשוט במורד כביש 40.

בצומת בית קמה עצרנו. קפה קר (על חלב סויה) בארומה. החשאי נכנס לחנות הנוחות, המחליף הממותג של הגזלן,כדי לקנות שתיה צוננת. בעודו מחפש את בקבוק הקולה הקר ביותר על המדף,קלטתי בזוית העין את מדפי הבירה.לגולדסטאר/ קרלסברג/ הייניקן הדיפולטיביים התווספו מה שהסיטונאים אוהבים לקרוא "בירות פרמיום", שאלה למעשה כל הבירות שלא עונות לשם גולדסטאר/ קרלסברג/ הייניקן.

על המדף בילו צומת בית קמה, בואך נתיבות ורהט, ניצבו באותו יום שישי לפני שבועיים בקבוקים של בירה מלכה ופאולנר, לף כלשהו ובירות נוספות שאפשר למצוא במקומות קצת יותר הגיוניים לשתיה. וגם סן מיגל סלקטה. לא שתיתי אותה בעבר. במקרים כאלה, לא הלוקיישן, לא החומוס שאכלתי שעה לפני כן ולא הקפה הקר שגמעתי דקות ספורות לפני הכניסה לחנות הנוחות האפלולית והלא נוחה, שלעולם לא תספק ולו את האסוציאציה המינורית ביותר לחנויות דרכים במקומות מתוקנים עם מערכות כבישים מסועפות ואפשרות אמיתית לבריחה, לא יעצרו אותי. חיש שלפתי יומן ועט, שילמתי על בקבוק (ועל קולה בשביל החשאי), לקחתי כוסות פלסטיק והתיישבתי על יד שולחן שמנוני מפירורי קרואסון. אין, אין כמו בירה קרה ביום קיץ חם, במיוחד בירת פרמיום.

הסלקטה נראית טוב. צלולה, כהה ועם ראש קצף לבן, גדול ועשיר. עד כאן המחמאות. באף – לחם קלוי ולתת, שזה בסדר, אגוזיות מבורכת אבל גם גבינה יבשה וחומץ. מאיפה הם הגיעו? הנפילה המשיכה בפה: מרירות אלכוהולית מאוד לא נעימה ומוגזמת על אף אחוז האלכוהול הגבוה (6.2%) וטעם של לתת ישנה. הגוף קל והגיזוז רך מדי. למרות שהתאריך האחרון לשיווק שמסומן על הבקבוק הוא איפשהו בתחילת אוגוסט, משהו השתבש בדרך לדרום. פקק לא אטום מספיק? חשיפה לשמש? לא מומחית אז לא אנסה אפילו לנתח, אבל תכלס, מי שקונה ושותה בירה בילו – ראוי לסחלה.

אבל בסוף היום ובסוף הדרך קיבלנו פיצוי. על כך ברשומה הבאה.

 

 

הולה, שוב אני כאן

הזמן: ממש עכשיו, ראשון בין ערביים
המקום: מול המחשב, בתל אביב
השותים:החשאי ואני
הנשתה:Estrella Galicia

אחרי שבוע סוער של אירועים שניתן להגדירם בקונסטלציה כלשהי כסקס, סמים ורוק'נ'רול, אני שוב בבית, עם הלפטופ, החתולים, החשאי, הסטרימינג של Gossip Girl ועשרות בירות שנרכשו והתקבלו לאחרונה שרק מצטברות במקרר ובארגזים.

אחר צהריים שמשי ויפה בחוץ, אני אחרי אי-אלו ימי התנזרות. לאגר בהירה זו בחירה טובה לחזרה לשגרה ו-Estrella Galicia, בירה ספרדית מהארסנל של שקד/ דרך היין שבשנה האחרונה הצטרפו ליבואניות הבירה. בירה מחבל גליסיה שבספרד, שאין לה קשר לא לאסטריה דאם הקטלונית ולא לגליציה המזרח אירופאית, תודה לאל על האחרון.

זאת בירה זהובה, צלולה, בהירה וקלילה, בעלת 4.7% אלכוהול, ניחוחות סטנדרטיים של לתת ומרירות סטנדרטית של לאגר בהיר, שכמוהו שתינו לעייפה, הן במסגרת פרוייקט ספר המותגים והן במסגרת היותנו אנשים ששותים בירה. אין לגליסיה יתרון בולט מול בירות אחרות בז'אנר. אולי במזיגה מהחבית, אולי טריה מאוד. אולי בלגימה על חוף הים, אבל אני לא סגורה על זה. לא אוהבת את הים.

1906 היתה שנה משעממת

הזמן: שני בערב, כשחושך בחוץ

המקום: בבית

השותים: החשאי ואני

הנשתה: Hijos de Rivera 1906 Extra

1906:

האדמה רעדה בסן פרנציסקו והחריבה את העיר.

הרוסים דיכאו התקוממות בגאורגיה (חדשות ברמה של אדם נשך כלב, בערך).

נולדו עמנואל לוינס (ועוד בתאריך יום ההולדת שלי, לא פחות), ברז'נייב ואסתי לאודר.

הנריק איבסן נפטר.

תיאודור רוזוולט זכה בפרס נובל לשלום.

לא ממש מעניין. בכל מקרה, שום דבר בויקיפדיה לא כיוון אותי להקשר שיסביר את מהות שמה של הבירה Hijos de Rivera 1906 Extra. אם אחפש ב"אינטרנט" בטח אמצא איזה חינטרוש יחצ"ני, אבל חבל על זמן החיפוש שלי וחבל על זמן הקריאה שלכם. החשאי קנה בקבוק באחד הסיבובים שלו כשעוד היינו במרוץ להשלמת חוברת המותגים, אבל עד היום לא מצאנו זמן לפתוח אותו. כשחזרתי הערב מהעבודה, הישר לניחוחות של פסטה ברוטב שמן זית-פטריות-כרישה, עוד לפני שבירכתי את הנמצאים הודעתי שהערב נשתה את ה-1906. אז שתינו.

איזה כיף. זה אומר שלא נצטרך לשתות אותה בעתיד.

הבירה הזאת נמכרת כלאגר וינאי, כמו גולדסטאר. ניתן לומר שזאת חצי אמת בפרסום – לאגר איט איז, אבל וינאי?

זה מתחיל טוב: נוזל נחושתי בהיר ובועתי עם ראש קצף לבן ויפה, אבל הטוב נגמר בדיוק כאן. באף הרגשנו לתת וריחות של סוכריה, לא מדהים אבל גם לא מזעזע. הג'יפה התבטאה בפה: נוזל מתוק יתר על המידה ופירותי, מרקם שמנוני, גיזוז מוגזם וסיומת אלכוהולית מעצבנת. הגוף הבינוני התקשה לשאת את אחוזי האלכוהול הגבוהים יחסית (6.5%), והתוצאה לא מאוזנת.

עדיף גולדסטאר ואם מתעקשים על בירה ספרדית האסטרייה דאם אינדיט מעניינת וטעימה יותר.

אנטי גורמה, אנטי חגים. זאת לא הבירה, זאת אני.

הזמן: ראשון בערב, לפני ההתבצרות מול הסטרימינג של האוניברסיטה הפתוחה והדרמה המשפחתית הנוכחית
המקום: בטרקלין (הזה שאחרי ההול והפרוזדור)
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Estrella Damm Inedit (עמ' 37)

בקבוק מפונפן ומינימליסטי בן 750 מ"ל ליווה את ארוחת הערב, שכללה טבעול, סלט ירקות בטחינה ולחם. זאת בירה שמיוחצנת כמתאימה לליווי ארוחה וארוחת הערב המעפנה שלנו היא, ובכן, ארוחה. אני לא מכירה בירה שלא הולכת טוב עם אוכל, אבל הבקבוק – הן גודלו והן עיצובו – ייראו טוב על שולחן החג. לא על שולחן החג שלי; אני נשארת בראש השנה בבית מול העונה הראשונה של The Wire, בפיג'מה, בלי פקקים, בלי בגדי חג, בלי יותר מדי אוכל. סלט, טבעול ובירה. לא צריך יותר מזה.

הבירה התלוותה יפה לאוכל ותתלווה יפה לארוחות מתוחכמות מאלו שפוקדות את צלחותינו בחודשים האחרונים. יש בה את את הבננה של בירת החיטה, מתקתקות שניתן למצוא בלאגרים מסוימים, תיבול מרענן של הדרים וכוסברה – הטוב משני העולמות, עבור מי שבירות עבורו הן דיכוטומיה של לאגר וחיטה – ואיזה עצוב לחיות בעולם הדיכוטומי הזה.

הכותבת והחשאי במקדש הארור

(מוח קופים, מרק עיניים והפתעת נחשים היו יכולים להיות תוספת מבורכת)

הזמן: שבת בצהריים
המקום: טמפל בר, סינמה סיטי צומת גלילות
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: San Miguel Especial (עמ' 245), Kilkenny (עמ' 283)

כבר קיץ. חם. איך שהתעוררנו בבוקר היינו לאים, שלא לומר זומבים. דחינו את הביקור במכון הכושר לערב. עכשיו ערב ואנחנו לא הולכים. ישנתי עד 8 ואז התחלנו לטוות מסלולי טיול בעזרת המפות של גוגל. נו, נלך מחר. בכל מקרה, בחזרה לצהריים. החשאי רצה לשתות בירה. אני רציתי לשתות בירה קרה מאוד במקום ממוזג מאוד ואפלולי מאוד. אני אפילו לא מנסה לשחזר את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל אותנו לטמפל בר בסינמה סיטי, אבל כן, החלטנו לנסוע לטמפל בר בסינמה סיטי. הי, יש שם חביות מעניינות – שם שתינו לראשונה ווטרלו. אז מה אם התפאורה שם היא למעשה הגירסה האירית לבלייד ראנר? אז מה אם כדי לחוות את האפלוליות, המיזוג והבירה צריך קודם כל לעבור את מרבד הרעש של הסינמה סיטי ואחר כך לחצות את מסך העשן של אגף המעשנים של הטמפל, שבאופן לא מסבר ממוקם בחלקו הקדמי של המתחם?

היה ריק והתיישבנו בתא צדדי. את התאים שממול איישו משפחות עם ילדים מעדות המשפחות שמבלות בסינמה סיטי, עם דציבלים בהתאם. עברנו על התפריט ולחרדתנו גילינו דומיננטיות של מבשלות בירה ישראל בחביות. קרלסברג. טובורג. סטלה. בלגיות? הוגרדן ולף בסגנון תחילת העשור הקודם. אולי אנחנו דפוקים, אבל זכרנו היצע מעניין הרבה יותר. איפה הסן ברנרדוס? השימאיי? הבק'ס? הקוואק?

המבחר עלוב ביחס לבתי הבירה האחרים של אזור החיוג. החשאי הזמין סן מיגל ואני הזמנתי קילקני.  סירבנו בנימוס לתוספת צ'ייסר. כרסמנו מאנצ'יז כתומים מדי ובהינו בפרסומות מפוקסלות של קרלסברג, סטלה ותפריט המסעדה וגם תמונות נוף מאירלנד. אבל ללא ספק ההיילייט היה פרסומת לבלטיקה באורך שיר אירוויזיון, עם קטע ברייקדאנס.

הקילקני זאת בירה נשכחת. ראש קצף קרמי. הבירה יורדת מהר וטוב שכך. טעם אין לה. הסן מיגל זאת לאגר קלה מעדות הקרלסברג, שבעיקר ענתה לקריטריון של בירה צוננת.

עיקמנו את אפינו. כדי ליישרם הזמנו סיבוב שני: פרנציסקנר כהה מהחבית לאדון ובל-וויו קריק, למביק חדשה שלא כלולה בספר, לגברת. לבל-וויו ריח עדין של דובדבנים וטעם של סוכריית דובדבנים, גיזוז בריא וטמפרטורה נמוכה ונחוצה. הפרנציסקאנר היתה לא טעימה. חבית ישנה? ברז מוזר? מעדיפה לא להתעמק ולא להגיע לשם לעולם באופן מיוחד. לטמפל בר נכנסים בשביל לשתות כוס בירה במחיר מופקע לפני סרט. זה לא מקום שאשכרה יוצאים אליו.

בירה מפחית.

הזמן: ארוחת ערב מהירה לפני הפילאטיס
המקום: ליד השולחן
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Estrella Damm (עמ' 36)

בשבוע שעבר כתבתי רשומה שכותרתה הבירה האחרונה, ושנפתחה במשפט זאת היתה הבירה הרלוונטית האחרונה במקרר.

מסתבר שמנגנון ההדחקה עבד שעות נוספות ושבמקרר התקררו להן שתי בירות נוספות שכלולות בחוברת המותגים. האחת מחכה לקורבן האנושי שיסכים לחלוק אותה עמי. המחשבה שהיא שוב תחצה את מחסום השפתיים שלי גורמת לי לבחילה קלה – קלה, אבל בכל זאת בחילה. השניה זאת האסטרלה אסטריה (תודה, עכברוש) שנלגמה היום. זאת לא בירה רעה במיוחד יחסית ללאגר תעשייתי ובהיר, שתיתי אותה כמה פעמים גם מהחבית וגם מבקבוק, אבל הערב היה שונה – שתיתי אותה מפחית.

את הפחית קיבלתי בדצמבר, בשקית ההפתעה שחולקה לחוגגים במסיבת יום ההולדת של השטרן. יחד איתה קיבלנו גם כובע של פילסנר אורקוול (יהיה שימושי בקיץ), מחזיק מפתחות-פותחן שמוחזק במגירה במשרד ומושאל תדיר על ידי הבנות שמזמינות דיאט קולה עם הטייק-אוויי של ארוחת הצהריים ומצנפת גמדים של מקשוף, שנראית כמו הכומתה של צבא הפדופילים.

שלושה חודשים במקרר, תאריך תפוגה שאולי עבר, פחית אלומיניום. ללא ספק, אחת מחוויות השתיה המסעירות שחוויתי לאחרונה.