בירה בשווייץ חלק ד': פרידה מציריך

בבוקר שאחרי ההופעה המדהימה של היאנג גודס התעוררתי בתחושה שאפשר לסגור את הבאסטה. זהו, נגמרו החלומות. זכיתי לראות על הבמה את כל הלהקות המכוננות שעדיין מופיעות ואני יכולה למות בשקט. השלג שירד על העיר דחה את התכניות לבקר במשרדים של דיגניטאס, אז עלינו על גרביונים וגטקעס ויצאנו לטייל בעיר בלי מטרה מוגדרת, מלבד ביקור בקברט וולטייר. בדרך לשם עברנו בגרוסמונסטר ובפראומונסטר, שיחקנו בשלג ועצרנו לבירה ואוכל בZeughauskeller. זוהי מסעדה גדולה ותיירותית, עם מלצרים דוברי אנגלית ותפריט בשלל שפות. יש שם מבחר של כ-10 בירות מחבית, לאגרים שווייצריים של מבשלות מסחריות ובירת הבית שמיוצרת על ידי מבשלה מקומית ומספר בירות מבקבוקים. לא משהו מדהים. מבחר המנות מבוסס על המטבח השוויצרי ואיננו ידידותי במיוחד לטבעונים. הזמנו צלחת של ירקות מאודים ורושטי והתחרענו על לחם הבית, שלו קרום קשה ומתפצח ותוכו לבן ורך כל כך. התפאורה על הקירות משקפת את השימוש הקודם שנעשה במבנה שהוקם בסוף המאה ה-15: מחסן נשק. קשתות, חרבות, רובי ציד ושאר פרפרנליה צבאית-שווייצית.

הקשת של וילהלם טל. בערך.

הקשת של וילהלם טל. בערך.

חלקנו בינינו 4-5 בירות ומתחנו את השהייה שלנו במסעדה ככל האפשר כי היה שם חמים ונעים, אבל בגלל העומס נאלצנו לחלוק את השולחן עם סועדים נוספים ובאיזשהו שלב היה לנו לא נעים אז יצאנו, חצינו את הנהר והמשכנו להתבטל בקומת בית הקפה של קברט וולטייר עם בירת מנזרים שוויצית זניחה ויין חם, תחת תמונה של הוגו באל.

Let's do it a dada

היה קר ומושלג והגיחה לפראומונסטר, הקתדרלה המפורסמת עם חלונות שאגאל, היתה רק תירוץ להפשרת הגוף הקפוא ומנוחה קצרה לפני תחנת הבירה הבאה. בכל עיר שמכבדת את עצמה וגם בערים שלא (ע"ע נתניה?), אפשר למצוא את המוטציה הידועה כפאב אירי. ריהוט עץ וויטראז'ים גנריים, מנת יתר של בירצ'נדייז של מרפי'ז או גינס – תלוי עם איזה תאגיד היזמים חתמו על חוזה – ומוזיקה שנעה בין רוק מיינסטרים לפולק אירי  יבבני (ואף פעם, אבל אף פעם לא Thin Lizzy!). בניגוד לכך, פאבים סקוטיים אינם מחזה שכיח. כשקראתי על הBonnie Prince, שממוקם בקרבת העיר העתיקה, ידעתי שנגיע לשם, ולו בגלל שיש להם בסטוק את אחת הבירות ממשימת ה-1001 שלי. חלל צר וחשוך, עם בר ומדפים עשויים עץ וטפט בצבע בורדו. המקום הזכיר לי פאבים שישבתי בהם בסקוטלנד לפני אלפיים שנה בערך, אבל זכרון זה דבר מתעתע. הגיע הזמן לנסוע שוב ולברר האם הצניחה בB12 לא השפיעה עליו. בכל מקרה, אני זוכרת ששקיות Walkers לא עלו בסקוטלנד 4 פרנקים שוויצריים. למרות המחיר השערורייתי ולמרות שאני לא מחובבי התפוצ'יפס על נגזרותיו השונות הנוסטלגיה השתלטה עלי וקנינו שקית. בחזרה לבירה – מבחר צנוע של 9-10 בקבוקים איכותיים, את מקצתם כבר שתינו ואולי גם אתם זכיתם להכיר. בנוסף נמזגים שם סינגל מאלטים איכותיים (אבל ללא כאלה שאי אפשר להשיג בנורמה ג'ין) ומוגשים בירות מסחריות מגזרת היינקן ונגזרותיה המקומיות. יקר, אבל חוץ מהבירות האיטלקיות המשובחות ששתינו בערב הקודם, כנראה שהפאב הסקוטי הוא המקום עם הבירות המעניינות ביותר בעיר.

IMG_2862

בדרך חזרה לחדר עצרנו ליד האשוח המזמר. IMG_2871ולפני שעלינו לרכבת בחזרה לבזל וללילה לבן בשדה התעופה עצרנו בDrinks of the World בתחנת הרכבת. חנות ענקית עם מבחר היסטרי של בירות – הרבה שוויציות והרבה בוטיק שוויצי, אם כי לצערנו נכון לדצמבר 2012 עדיין אין שם בירות מהקנטונים האיטלקיים. כתבנו על הסניף של החנות ברשומה על בירות בבאזל. בציריך המבחר גדול יותר ושם התחמשנו בבירות שוויציות, גרמניות וצרפתיות לטובת משימת ה-1001, וגם בבירות ממרוקו, קובה ומונגוליה כדי לסמן עוד מדינות בפנקס וברייטביר.

טעימות בשדה התעופה. מימין, ברודוג חדשה. משמאל - אלטביר מגרמניה.

טעימות בשדה התעופה. מימין, ברודוג חדשה. משמאל – אלטביר מגרמניה.

סיכום? סיכום. שווייץ זה לא יעד לטיול בירה. לאגרים טריים ומסורתיים אפשר למצוא מעבר לגבול, בגרמניה ובאוסטריה. איילים יצירתיים ומסקרנים אפשר למצוא מעבר לגבול באיטליה. מאידך, לא נסענו בגלל הבירה, שהיתה רק תוספת, מילוי זמן וחלק ממשימה גדולה יותר, לפני ואחרי אחת ההופעות הטובות בהן נכחתי אי פעם.

לאן הלאה? עוד חודשיים רומניה. הסיבה? טיול משפחתי (של הצד המתפקד במשפחה, כן?). בקרוב נתחיל לבדוק את מצב הבירה המקומית והמיובאת שם. אם יש למישהו המלצות, נשמח לקבל.

דובים לארוחת הערב

הזמן: ארוחת הערב וחנוכת קדרת הברזל המהממת שרכשנו לאחרונה.
המקום: Home Sweet Home
השותים: שוכני הבית
הנשתים:הדוקטור והמכה הראשונה, מבשלת הדובים

הערב, המבצע הסיזיפי הידוע בשם ריקון מדף הבירות במקרר התמזג עם פרוייקט השלמת הפערים. אני סתם משתמשת במילים גדולות כדי לתאר קניית בירות שנמצאות בשוק הרבה זמן ועדיין לא יצא לנו לשתות ואת המאמץ להשתלט על אלו.

שתינו שתי בירות של הדובים שקנינו לאחרונה. הראשונה, ההוצאה האחרונה של המבשלה במסגרת המשימה הדובית השאפתנית להוציא אחת לחודש בירה חדשה במהדורה מוגבלת. האחרונה, אחת הבירות הראשונות, אם לא הראשונה, שהוציאו הדובים, שמבוססת על הבירה הראשונה שהם אי פעם בישלו בחצר הבית ברעננה.

אחרי האראקיס, IPA שכל בירגיק ברשת ומחוצה לה גמר עליה את ההלל, מגיע הדוקטור, בירה בסגנון APA, אמריקן פייל אייל, שמתאפיינת בכשות אמריקאית ובאחוזי אלכוהול סולידיים יותר מאחותה ההודית, במקרה של הדוקטור, 4.8%, שזה בדיוק 1.6% פחות מהאראקיס. צבעה ענברי ועכור ראש הקצף לבן והניחוחות – מנגו טרי, מעט אורן וגם ליצ'י. טעמה מריר מאוד וטיפה סבוני ובסיומת מציצה מעט לתת, ביחד עם המרירות הכשותית. גוף בינוני ותחושה כללית מרעננת. שווה, אבל האראקיס היתה טובה יותר. מחכה לטעום את ההוצאה של החודש הבא.
הבירה השניה שלגמנו זאת המכה הראשונה, שלמרבה המבוכה טרם יצא לנו לטעום: מדובר  באייל אדמוני מעושן, והלא אין ניחוח שיותר אהוב עלי בבירה מזה המזכיר קומזיץ/ צמיגים שרופים. זאת בירה בצבע אדום כהה-חום שהעלתה ראש קצף בז' נאה ויציב במזיגה מהבקבוק. הרחנו אלכוהול, עשן ודובדבנים וטעמנו בירה מתקתקה מלתת ומעושנת, עם גוף בינוני וסיומת מעושנת. בירה טובה ומגניבה. חדי העין ישימו לב שעל התוית בתמונה שגנבתי ללא בושה מדף הפייסבוק של הדובים (לייקקו, נו, ובדרך, אם טרם לייקקתם את דף הפייסבוק של קוראים ושותים, זה לגמרי הזמן) מודפס בירה אדומה בסגנון סקוטי. מצילום התדמית ועד האצווה שבה בושלה הבירה ששתינו משהו השתנה במיתוג. אולי גם בבישול, אבל בכך אני לא בטוחה. מה שכן, אני חושבת שזאת הבירה האהובה עלי מבית היוצר של המבשלה.

בירכיאולוגיה

בירכיאולוגיה (שם-עצם, נקבה)
חפירה במעמקי המקרר ומציאת בירות נשכחות.

הזמן: הערב, לפני ואחרי צפיה בפרק מהעונה הרביעית של The Wire
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואנוכי, שתומת העין
הנשתים: Brewdog 77 Lager,  Brooklyn East India Pale Ale

אנשים שמבקרים בדירתנו כשרק החשאי בבית מתקשים להאמין שה2.5 הצפון תלאביביים משכנים זוג נשוי ולא רווקים מטונפים. ערימות הספרים והתקליטים, רהיטי האיקאה, קישוטי קיר בדמות תחתיות לבירה והיעדרם של תינוקות מקשים על החשאי להוכיח שכאן באמת גרים בכיף הוא ואני. טוב שדלתות המקרר אטומות ושקלישאת הרווקות והגבריות לא מוחצנת. כן כן, אנחנו מאלה שמסדרים את המקרר אינטואיטיבית, כלומר מה שנכנס אחרון נמצא בהישג יד. כך בירות שנרכשו בימים האחרונים למטרות יישון נמצאות ממש בהישג יד, בעוד שאחרות נשארות מאחור בחושך בזמן שהתאריך האחרון לשיווקן חולף ביעף.

שתינו בבית הערב, רק שנינו, לראשונה זה זמן רב, והחלטנו לחפור במקרר ולהוציא מציאות. החשאי התחיל ושלף את ה-Lager 77 של מבשלת Brewdog הסקוטית, שעומדת ומחכה לתורה מאז האביב. ספר מותגי הבירה מלא בפרסומות לבירות של ברודוג. היו תוכניות לשווקן בארץ, אבל, גורסים מקורות יודעי דבר, המבשלה לא עמדה בעומס והתכניות נגנזו. הגיע לכאן איזה רבע משלוח ולפני חודשים רבים הצלחנו להשיג 5 או 6 בירות שונות, עליהן שמרנו מכל משמר, עד ששמענו מאחרים ששמו את הידיים על בירות מאותו משלוח שכדאי לשתות אותן ולא לחכות לבר מצווה של הבן שאין לנו. בינתיים הזדמן לנו לשתות בירות של ברודוג מהמקרר שלנו ועוד אחת נוספת בערב טעימות .

המבשלה הזאת אלופה בשיווק  ואורן אבראשי מהבלוג בירה ועוד מרחיב על כך. הערב שתינו את אחת מהבירות הסטנדרטיות של המבשלה, הלאגר 77 שהתחבב עלי אוטומטית בזכות שמו; שנה נהדרת למוזיקה. זוהי בירת פילסנר בת 4.9% אלכוהול – סטנדרטי במונחי העולם הרחב, מטרנה במונחי ברודוג, שהביאו לנו את קץ ההיסטוריה בבקבוק עטוף בפוחלץ, שמכיל בירה בת 55% אלכוהול.  ב-77 אין גימיקים. זאת בירה זהובה-ענברית מעורפלת קמעה (כנראה בגלל שתוקפה פג לפני חודש) ומאוד בועתית, עם ריחות בולטים של לתת, מעט מיץ של חמוצים, ממתקים וכשותיות ומרירות בולטת, אבל לא תוקפנית ומאוד עשירה ורעננה. הבירה מחליקה בגרון ומשאירה אחריה טעמים של לתת, הרגשה של איזון ורצון לעוד – רצון שבזמן ובמקום האלה לא ממש ניתן לסיפוק. נו, אולי בכל זאת יביאו אותה?

כשהפרק נגמר ניגשתי אני למקרר וחפרתי עד לפנים המדף, שם מצאתי בקבוק של East India IPA ממבשלת ברוקלין, בירה שנורמן פרמיום ייבאה באופן סדיר במהלך הקיץ. שתינו דגימה במסגרת טעימות IPA שנערכו במבשלת העם באוגוסט, קנינו בקבוק, מן הסתם במטרה לשתות אותו סוליקו ולכתוב עליו, אבל אותו בקבוק נקבר ותחת תילי בירות במקרר ומחוצה לו ונשכח עד הערב. הופתעתי לגלות שתאריך התפוגה שלו עדיין לא הגיע, אבל לא אופתע לגלות שהבירה כרגע לא משווקת כאן. כשלון שלנו ואני מקווה שרשמי הטעימה הבאים ישמשו אתכם בקיץ הבא, בתקווה שנורמן שוב יביאו אותה. כן, אני ממש מקווה שנורמן שוב יביאו אותה, כי היא כיפית ממש!  יש לEIPA ריח מתקתק של ממתק, שעשה לי אסוציאציות לדוכנים של לונה פארק (של קוני איילנד, אם לדייק; ברוקלין, אחרי הכל), וטעם כשותי וממש מריר, אבל עם רמיזות מתקתקות – מתקתקות כמו סוכריות הדבש האלו שלעסתי אצל סבתא-רבא שלי בשנות ה-80. הגוף של הבירה בינוני, היא מגוזזת מאוד והסיומת קלילה.

בעולם המקביל בו היינו מנהלים משק בית נורמטיבי, עם פרחים לשבת, חנוכיה בשלוף, עוגיות לאורחים וראנר לשולחן שנקנה בהום-סנטר עם התלושים לחג, היינו שותים את שתי הבירות האלו בעונתן, אבל לא נורא. בישראל אף פעם אין באמת חורף ואפשר לדמיין שאנחנו בקיץ של לפלנד או משהו.

עם מעט עזרה מידידים

הזמן: חמישי אחרי העבודה
המקום: בלוז קפה, נתניה
השותים: החשאי ורעייתו הגוססת
הנשתה: Belhaven Best (עמ' 64)

תקציר הפרקים הקודמים: סוף השנה, קריאה נואשת לעזרה בבלוג ובדף הפייסבוק של הבלוג, בירות שמופיעות בספר ושעדיין לא הנחתי עליהן את טלפיי המטונפות. ביום חמישי בבוקר רותם הדוב שואל אם אני צריכה פוש מכיוון ש. שלו, היבואן של בלהייבן ובישוף. השבתי בחיוב. תמיד רציתי לוביסטים לקידום האינטרסים האישיים שלי. אם לא מול ועד הבית בסוגיות הזוהמה בבניין, אז לפחות מול יבואני בירה.

כעבור שעות ספורות – טלפון מש.שלו, עם הוראות: סמילנסקי 26, נתניה. בלוז קפה. דברי עם ולדימיר. יש שם את חבית הבלהייבן בסט האחרונה בארץ, נכון לעכשיו. סעי היום כי היא כמעט גמורה. גם אני הייתי כמעט גמורה. נמלולים בכל הגוף, מחסור בשעות שינה, תחושה כללית מזופתת ותקלה מיותרת שחיסלה את האפשרות ליציאה מוקדמת מהעבודה. טלפון לחשאי שבא לאסוף אותי ממטלון סיטי לדאונטאון נתניה וקצת אחרי שש בערב הגענו לבלוז קפה, ששוכן בחלל שפעם שימש מכולת, בשכונת מגורים במרכז נתניה.

קירות אדומים, קישוטי כריסטמס, שלטי מתכת של בירה, מעט כיתוב באותיות קיריליות וכלום בעברית קידמו את פנינו. גם כ-6 ברזים היו שם, בעיקר של גרמניות וצ'כיות, עם הטראפיסטית והקסטיל היצוגיות וגם מקרר עם מבחר מכובד, אבל ולדימיר בושש להגיע. חיכינו לו תוך כדי צפיה בקלאסיקות של VH1.

המקום, כך ולדימיר סיפר לנו מאוחר יותר, אחרי שסיימנו את הפיינטים שלנו, נפתח לפני כשנתיים. יש בו שתי קומות – השניה מעין לאונג' עם ספות, ובשביל הצרכנים הסטגנטיים שמגיעים יש גם גולדסטאר, למרות העדפתו של בעל הבית לבירות גרמניות. החלל קטן ואינטימי בצורה טובה – מרגישים את האהבה לדבר, לאנשים ולבירה – ואת השכונתיות. כשהייתי שם חשבתי על כך שהמקומות הכי מגניבים שישבנו בהם בשנה האחרונה היו ב"פריפריה": KEG בבת ים, גמברינוס באשדוד, המוזה המהממת בערד (הבר הקבוע העתידי שלנו, אמן ואמן). הבלוז קפה נכנס לרשימה. המשותף לכל הנ"ל – תחושה שהפאבים האלה הם כאן כדי להשאר, חפים מטרנדים ומיח"צ, נסמכים על קהל קבוע ועל מוניטין.

כשולדימיר נכנס הוא שאל אם אנחנו בעניין של ליטר או של שני ליטר. החשאי נהג ואני חששתי שהנמלולים שלי יאלצו אותו לנהוג ללניאדו, אז לבושתנו הרבה הזמנו שני חצאים של בלהייבן בסט. הבירה נמזגה מתחתית החבית וזה אולי מסביר את החמצמצות שלא ממש זכרנו מהפעם היחידה ששתינו בלהייבן בסט, לפני שנה במסיבת ניקוי המקררים של בירדי. אנחנו שרויים במצב צבירה של The Journey Is The Destination (כנסו, כנסו, לינק מהמם!) – הגילוי, הנסיעה, הישיבה במקום והשתיה של בירה שחיפשתי כבר כמה חודשים טובים הפכה את הערב לשווה במיוחד.

תודה לרותם, לשלום ולולדימיר – שלא הסכים לקחת מאיתנו ולו שקל – על העזרה.

אבי ביטר אנד טוויסטד סיסטר

(כן, משחק מילים אדיוטי, אבל קשה להתחכם עם כותרת יום אחרי יום)

הזמן: אתמול בלילה
המקום: בסלון, מול הסנדק II
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Bitter & Twisted (עמ' 57)

הביטר אנד טוויסטד של מבשלת הרביסטון היא בירה חדשה על מדפי ארצנו. לראשונה ראיתי אותה בשר המשקאות לפני שבועות ספורים. כמו שיש בספר המותגים בירות שכבר אי אפשר להשיג (הפרי האסור שהפסיקו לייצרו או הבירות הנפלאות של מבשלת ויצ'ווד שהפסיקו לייבא לישראל), כך יש מספר ערכים שנכנסו לחוברת לפני שהחל השיווק הרשמי שלהם. הביטר אנד טוויסטד, עם העכבר החמוד שמעטר את התווית ואת הפקק, היא אחת מהן.

קנינו בקבוק בפסטיבל הכשות של Beer and Beyond שנערך אתמול ושלשום. הבירה הכשותית הוצעה שם לטעימה אבל אנחנו ויתרנו וקנינו בקבוק הביתה. כשחזרנו מערב טעימות לקראת החתונה של אחי שלפנו את הסנדק מהספריה (או הסרטיה?) את הסנדק השני, את הביטר אנד טוויסטד מהמקרר והשתרענו על הספה. מהסנדק פרשתי באמצע – היה יום מעייף, את הבירה שתיתי עד סוף הכוס ומהר; היא ממש מגניבה! אמנם היא כיכבה בפסטיבל בגלל תרכובת הכשות הייחודית שלה, אבל חוץ מכשות אפשר לטעום בה גם את הלתת. למרות שזאת בירה קלה, כולה 4.2% אלכוהול, הטעמים שלה מורכבים ומעניינים. מבחינתי – בירת קיץ אידיאלית.

דו-קרבות בפורטר אנד סאנס

הזמן: אתמול בערב, אחרי קפה וקרואסון שקדים במאפיית לחמים
המקום: פורטר אנד סאנס ברחוב הארבעה
השותים: החשאי ואני, מאוכזבים שנקלנו בדלתות נעולות בדאנסינג קאמל ונכונים לשתות הרבה כי הגענו בתחבורה ציבורית
הנשתים: Sir Alex (לא בספר), Bitburger (לא בספר), Barbar Winter Bock (עמ' 84), Spaten Optimator (עמ' 305), Gordon Finest Scotch (עמ' 103), Bernard Dark (עמ' 90)

פורטר אנד סאנס הוא אטרקציית בירה אמיתית, עם כחמישים ברזים שבצינורותיהם זורמים להיטים כניוקאסל וסן מיגל לצד מותגים לא שגרתיים כסמיקלאוס ואורבוק 23. שתינו שם בקיץ האחרון אחרי מס' נסיונות כניסה כושלים – המקום תמיד מלא – ובגלל שזכרנו לרעה את האופציות הצמחוניות העלובות בתפריט לא ביקרנו שם שוב. אחרי שהגענו לדאנסינג קאמל הסגור החלטתי להתייחס להמלצה של הילדה השוודית המתה, שבחלופת מיילים שהתנהלה לאורך היום כתבה שהאוכל דווקא בסדר. היא טבעונית, אז אם היא הסתדרה שם לחלוטין מגיעה לפורטר הזדמנות נוספת, מה גם שעצרנו קודם לפתיח פחמימתי בלחמים השכנה.

לאחר עיון בתפריט החביות החלטנו להתחיל בבירות קלילות ולטפס בהדרגה. בחרנו שתי בירות שלא זכרנו מהדפדופים הלעתים-יומיומיים בחוברת המותגים (אני לא זוכרת את מספרי העמודים בעל פה, אוקיי?): אני הזמנתי שליש של סיר אלכס הצ'כית והחשאי הזמין כוס של ביטבורגר הגרמנית.

הביטבורגר, שהיתה טעימה יותר מהשתיים, היא פילסנר בעלת מרירות מעודנת וריח שהזכיר לי ביסקוויטים. הסיומת שלה ארוכה וטעימה. סיר אלכס מרעננת, עם אף של סוכריות ורתר'ס אורגינל ופה מריר. הסיומת שלה קצרה ונשכחת והגיזוז שלה בינוני. ניסיתי לחפש פרטים על הבירה הזאת, אבל לא מצאתי עליה כלום – לא בגוגל, לא בביר אדבוקייט ולא ברייט ביר. אני חוששת שטעיתי בכתיבת השם. מישהו יכול לעזור? (עדכון – זאת בכלל בירה גרמנית בשם Alex Rolinck. תודה רבה לDSG)

אחרי הפתיח עברנו לבירות מהספר ובלי היסוס הזמנו את האופטימייטור, הדופלבוק של שפאטן, שלפני מס' שבועות נאמר לנו שהסטוק אוזל ושתיכף לא נוכל להשיגה. אהבתי אותה. בריח שלה אפשר למצוא סילאן, צימוקים, תפוחים מבושלים ושזיפים מיובשים והטעם הקצת חרוך תואם: מאוד "מבושל", כמו לפתן מרוכז. ביקשנו מהברמן טעימה מהדופלבוק של בישוף כנקודת התייחסות. הבישוף היא יותר בירה מתירוש, והטעמים שלה הרבה פחות מרוכזים משל השפאטן. שנינו מעדיפים את הבישוף.

במקביל אליה שתינו את הווינטר בוק של ברבר. על הברבר הרגילה אני לא משתגעת  וגם זאת נעשתה קשה לשתיה אחרי זמן קצר. הריח שלה פרחוני, כמו צוף, והטעם פרחוני-דבשי. המרירות שלה בקושי מורגשת והסיומת תרופתית.

כמו ב1940, גם בסיבוב הזה גרמניה ניצחה.

בנקודה הזאת חיזקנו את עצמנו בניוקי סולת צמחוני ומצוין ולאחריו הזמנו את הסיבוב האחרון לערב, שכלל את הפיינסט סקוטש של גורדון הסקוטית והברנרד הכהה מצ'כיה. הגורדון חזקה, 8% אלכוהול, ומוגשת בכוס thistle ייחודית ומהנה לאחיזה. הריח שלה דובדבני במקצת וטעמה מתוק-מריר ומשלב מרירות עם דובדבן וקצת עץ, בעיקר בסיומת. קשה לי עם הבירות של גורדון. הן תקיפות מדי עבורי.

לברנרד הכהה יש קצת סילאן בטעם כמו בדופלבוק, אבל זאת לאגר מרירה ומוגזת. גם הריח שלה דופלבוקי אבל מריר. נהניתי ממנה. החשאי גם. כן, כן, סוף סוף נמצאה הבירה הצ'כית שהתחבבה על החשאי. תיכף המשיח דופק בדלת.

בסיבוב הזה הברנרד ניצחה ובנקודה הזאת החלטנו לפרוש, לטובת חשבון הבנק והבריאות.

5 בירות, שטרן 1

עוד שני סקירות רטרוספקטיביות בקנה עד להסתנכרנות מלאה. ככה זה כשמחליטים בשבת על פרוייקט, ניגשים לביצוע ביום שני אבל מתחילים לתעד רק ביום שישי. זאת הופעת הבכורה בבלוג של הבר הקבוע שלנו, שטרן 1, ואם כלום לא ישתנה, כלומר אם נמשיך להוציא את מעותינו שם והם בתמורה יספקו לנו מבחר מעניין של בירות והרגשה שאנחנו רצויים שם על הבר, אני מאמינה שהשטרן עוד יוזכר כאן אי-אלו פעמים בעתיד.

הזמן: רביעי בערב
המקום: שטרן 1 בפלורנטין
השותים: החשאי ואנוכי
הנשתים:

Franziskaner Hefe-Weisse Dunkel (עמ' 272)

Bischoff Ur-Weisse (עמ' 59)

Sam Adams Winter Lager (עמ' 232)

Belhaven Scottish Stout (עמ' 65)

הגענו דקה לפני 8 בערב אז פספסנו את ההאפי האוור. עצוב מאוד כי לא זול בשטרן, במיוחד כשאתה לא רוצה להעביר ערב שלם על כוס אחת, או במקרה של החשאי – לא יכול. הוא שותה מהר.

התחלנו עם המוכר: חיטה גרמנית לאדון ולגברת. אני חושבת שרק לפני שנה בערך התחלתי ליהנות מבירת חיטה, בטח ברגע שהדריכו אותי לחפש את הבננה והציפורן. בישוף היא בירה שאני תמיד שמחה לחזור אליה ופרנציסקנר זאת פשוט בירה עם שם שמצחיק אותנו נורא.

שחר הרץ ממליץ ללוות את הבירות האלו באוכל גרמני. בשטרן מגישים נקניקיות, אבל אנחנו צמחונים אז נטשנו את העמדה שלנו וקפצנו לג'וזפה לאכול את הפיצה הכי טובה בעיר. אחרי שני רבעים לשתיין חזרנו לעמדה הקבועה שלנו מול הבר להמשך הערב.

שנינו לא חובבים גדולים של סטאוט. כלומר, אני לא חובבת גדולה והחשאי שונא סטאוט כמעט כמו שהוא שונא פילסנר צ'כי, אבל הבלהייבן קצת שונה מהאיריים וחזקה מהם ומבחינתי נסבלת יותר. לרוב לא אזמין סטאוט, אבל אני במשימה ואני צריכה לסמן את הוי גם על המשקאות הפחות מהנים. החשאי חגג עם וינטר לאגר מתובלת ועשירה מהחבית.

לסיום החלטנו לחלוק בקבוק מהמבחר המכובד שבתפריט. הפור נפל על O'halon's Yellow Hammer עם הטעמים והארומות הקיציות והמהנות, שלא מופיעה בספר. לא יודעת אם היא בכלל מיובאת לישראל באופן סדיר – לא היתה מדבקת יבואן על הבקבוק.

בירות חיטה בשטרן