Beer-שבע

הזמן: חמישי בערב, אחרי ארוחה במסעדת הודו הקטנה
המקום: פאב הקוקה, באר שבע
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתות: בירות הבית של הקוקה

מכל מטקבקי השכלתי, ובמיוחד מטוקבקיסט מס' 8 בתגובות לראיון המחופף עם שפחתכם החרופה, שפורסם בטמקא לפני כחודשיים: "ב"קוקה" בב"ש עושים בירה ביתית מצוינת. אבל תיזהרו לא לאכול שם".

לא שמעתי על הקוקה לפני כן ולא מפתיע. באר שבע לא ממש נמצאת על רדאר הבילויים שלנו. ערד כן, כמה שמתאפשר ומתי שמתאפשר. בירה במוזה ואולי גם בנישה אחרי טיול רגלי בעיר המהנדסים ותצפית על המדבר בגן הפסלים. דימונה וירוחם – בסדר, בדרך לטיולים קצרים במדבר. באר שבע לא. אפורה מדי, מדכאת מדי, סטודנטיאלית מדי, מעלה זכרונות מרירים וקרובים מדי ועד אותו טוקבק – נטולת סיבה מספיק טובה לשרוף דלק על למעלה מ-100 קילומטרים.

בירה זאת סיבה טובה לנסיעה וברו פאב בבאר שבע איננו אלא צו קריאה. אחרי מספר דחיות ותיאומים, בחמישי בערב אחרי העבודה יצאנו מהאוטונומיה השוודית שבדרום תל אביב לעבר בירת הנגב (כן, הייתי חייבת. תודה ששאלתם). בתכנית: שווארמה בשווארמה הצמחונית, בירה בקוקה וגיחה לברבסבא, שבBEERS2012 לקח מפאב המוזה את התואר בר הבירה הטוב ביותר בדרום.

למעשה, עד שצלחנו את הפקקים ואת מילוי הדלק בסדש ניר בנים, המקום בו באמת מתחיל דרום הארץ, מצאנו את השווארמה סגורה ועד שסיימנו את עניינינו בקוקה החלטנו לחזור הביתה מפאת שעון קיץ, משמרת בוקר לשוודי ולימודים. בין ההגעה לעזיבה אכלנו מנות זולות, טעימות, משביעות וטבעוניות במסעדת הודו הקטנה והגענו לרחוב ארלוזרוב, לא רחוק מתחנת הרכבת – כתובת שהשרתה עלינו תחושת ביתיות כוזבת.

זה לא כל כך נעים לראות את השווארמה הצמחונית סגורה, במיוחד לא כשאת בצום מהצהריים.

הקוקה שוכן במתחם קטן בפאתי שכונת מגורים, ליד מתנ"ס , רדיו דרום ופאבים של פריקים שמציעים נרגילה+גחל ב10 ₪, ומתהדר במיתוג של מב"י: שלטים של סטלה ולף וחסות של גינס על השלט שמבשר על הצהרת הכוונות של המקום: ברוהאוס, אוכל ומוזיקה.

קוקה באר שבע: כאן מבשלים גינס?

בחמישי בערב, בסביבות 11, השטח הגדול של הפאב היה מואר, נקי מעשן(!) ובעיקר ריק, במיוחד ביחס לסופ"ש. מחד, זה מובן, כי בטח הסטודנטים עפים מכאן בסופ"ש, מאידך לא ברור למה יושבי הקבע לא צובאים על המקום. אולי כי מואר שם? אולי כי נסלי ברדה בהיום שהיה מוקרנת על מסך ענק זה משהו שקונה רק אותי? לא ממש ברור לי.

המבשלה, כמתבקש מברוהאוס, נמצאת בפאב עצמו ומיכלי הבישול וההתססה נשקפים מהחלונות, לטובת השותים, שבשעה שהיינו שם התחלקו לשותי שייקים/קוקטיילים לא מזוהים(!), שותי ויינשטפן/ טובורג מהחבית(!!), לוגמי גולדסטאר מהבקבוק(!!!) ולאלה שעשו את הדבר הטבעי והמתבקש והזמינו את אחת מהבירות שמבושלת במקום, שהן:

חיטה, פורטר, בירה בלגית, פייל אייל

איזה  סוג של חיטה? מה זאת לעזאזל בירה בלגית?? מהם אחוזי האלכוהול ומי עומד מאחורי מבשלת רייזמן, עם הלוגו היפה והסולידי, שאותו ראינו לראשונה בתפריט ושאיננו מופיע כלל בשילוט? שאלנו את המלצרית לגבי אחוזי האלכוהול בבירה, והיא השיבה שבערך 7%. בכולן? -כן, בכולן, בערך. זה משתנה.

הזמנו ארבעה חצאים, אחד מכל סוג, במחיר זול במיוחד, אפילו ביחס לברופאב. לא הצלחתי להבין למה קרלסברג וטובורג עולה כמו הבירה המקומית. המחיר הזהה לא מבדל את הבירה של קוקה/ רייזמן מהבירה המסחרית לטוב ולרע: לא כתמורה טובה יותר לכסף ואף לא כמוצר יוקרתי יותר.

הבירות הגיעו בכוסות ממותגות ומאסיביות שכולנו אהבנו:

שורה ראשונה, מימין לשמאל: חיטה, פייל אייל, בלגית ופורטר
שורה שניה, מימין לשמאל: מארק קנופלר ו- μ= non-gendered zombie

ועכשיו לרשמים: בירת החיטה היתה ענברית ומעוננת עם ראש קצף לבן שהתפוגג מהר מדי לטעמי, כמו כל ראשי הקצף, כנראה בגלל השטיפה במדיח כלים. היו לה ריחות קלושים של בננה ומעט סוכריה, שהצביעו על השפעה גרמנית. בטעם הורגשה מעט חמיצות, הגוף בינוני, הגיזוז קל והסיומת קצרה. לטעמי זו היתה הבירה המוצלחת של הערב.

הבירה הבאה, האהובה ביותר על הילדה השוודית, היא הפייל אייל. צבעה ענברי וכמעט צלול. הריח, שמתחיל קלוש ומתכתי, מקבל כעבור מספר דקות ארומות פירותיות של כשות. הטעם מריר-כשותי ועדין ואילו הלתת מורגשת בסיום. טיפה יותר גיזוז היה עושה לה טוב. גוף בינוני.

לפורטר, שצבעה חום-קולה צלול וראש הקצף המתפוגג שלה בצבע בז', ריחות של שוקולד חלב וטעם מריר-קלוי שמשאיר בפה תחושה יבשה שנעמה לי. הגוף של הבירה קל וגם כאן הגיזוז רך, הסיומת קצרה ויבשה. עד עכשיו, אין סיכוי שמי מהבירות העפילה ל-7 אחוזי אלכוהול, וזה בסדר גמור; הפוטנציאל למתיקות אלכוהולית לא היה מיטיב עמן.

הבירה האחרונה היתה החידה של התפריט. מה זה "בירה בלגית"? דאבל? טריפל?? בירה שבושלה בבלגיה והותססה בארץ? מה הופך בירה לבלגית אם לא המוצא? בכל מקרה, מדובר באייל בצבע נחושת, עם ריח של סוכריה ומולסה ומתיקות מוגזמת, מרקם דביק-כמעט, סיומת מתוקה וגוף בינוני. לא הצלחנו לפתור את החידה ובניגוד לשלושת האחרות, גם לא הצלחנו לגמור את הבירה.

השוודים ישבו עם תצפית על הבר והילדה אמרה שחוץ מהויינשטפן, הבירות המקומיות הן בחירה מוצלחת יותר. אני מסכימה.

מסקנות: אופציה סבירה וזולה, תחנת עצירה חובה לחובבי בירה (שמבקרים) בדרום (בדרך לאילת, נכנסים לבאר שבע כמו פעם; הפאב פתוח מ-12:00 בצהריים ואף לפני כן בשבתות ויש אפשרות להזמין מסלול טעימות). טיפול נכון בכוסות, הדרכה של המלצרים, עיצוב ייחודי ומיתוגי יותר ייטיב מאוד עם הפאב.

תודה לילד השוודי החי על הצילומים.

צעקת הפרפר

למען יראו וייראו

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: חדר המגורים
השותים: החשאי ואני ושלושה חברים אמיצים: איש הבירה, הילדה השוודית המתה והילד השוודי החי
הנשתים: באטרפליי בלונד (עמ' 50), באטרפליי סאנסט (עמ' 52), באטרפליי בראון (עמ' 51)

יש דברים שכדי להתמודד איתם חייבים קבוצת תמיכה והטעימה של אתמול נכללת בתוכם. כבר שתינו את הבירות של בטרפליי, החשאי ואנוכי. לפני שנה, ביום בו פרצה השריפה בכרמל, מצאנו מארז בחברה הסקוטית (על השריפה בכרמל למדנו בפאב עמירם, שם התיישבנו אחרי הרכישה. שתיתי תה. הייתי חולה ביום ההוא). לא שמענו שומדבר על המבשלה קודם לכן, פשוט שמחנו לנסות בירת בוטיק ישראלית חדשה, למרות העיצוב הלא מבטיח שנראה כמו תרגיל מיתוג סדרת יין של סטודנט שנה ג' בשנקר.

היה לא טעים.

בפעם השניה טעמנו באטרפליי באירוע בשר המשקאות ברמת גן. זה כבר היה אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג והבירות שוב היו לא טעימות, אבל בגלל שאחד מהחוקים הלא כתובים של הפרוייקט הוא להמנע מכתיבה על בירה שנלגמת בפסטיבלים ובגלל שהחוק הלא כתוב שלי הוא לתת לבירות, במיוחד לבירות ישראליות, נסיון שני ושלישי, לא כתבתי עליהן.

ובכל זאת, הרושם הרע נשאר.

אז חיכינו חיכינו, דחינו, דחינו ואתמול אספנו מתנדבים אמיצים, שאם את כל הבירה שהם שתו עד היום היו שופכים לכנרת, בעית המים של ישראל היתה נפתרת וטבריה היתה טובעת כבונוס.

פתחנו בשני בקבוקים של בטרפליי בלונד, "בירת אייל בהירה, קלה ופירותית עם טאץ' בלגי". הראשון נקנה ע"י החשאי לפני כשלושה שבועות בחברה הסקוטית עם תאריך תפוגה לאפריל 2012. הנוזל נמזג לחמש כוסות וכל אחד מהמסובים קיבל נוזל בצבע אחר. אצלי – צלול. אצל איש הבירה – עכור. אצל שלושת האחרים – משהו בטווח. המכנה המשותף – היעדר גיזוז לחלוטין.

ריח וטעם זה דבר סובייקטיבי וכל אחד קולט משהו אחר, אבל כולנו קלטנו שמשהו רקוב בממלכת הגליל – הבירה מקולקלת. הרחתי רכז של משהו, לא הבנתי מה זה עד שהמשכנו לבירות הבאות וקלטתי: מרמייט! כן, ממרח השמרים האוסטרלי, עכשיו גם בבירה. היתה הלימה בין הריח לטעם ולסיומת – הכל שידר קלקול קיצוני ולא מובן בכלל, לא בשביל בירה בת 8 חודשים ולא בשביל בירה בת שנתיים. מישהו אמר שהיא איבדה כל צלם בירה וזאת ההגדרה הקולעת ביותר לנוזל הזה.

הבלונד השניה הגיעה מהמבשלה לפני כחצי שנה. כאן כבר יש גיזוז, מעט, אבל קיים, וגם מעט קצף בצבע חום עכור ומדכא. הריח – דבש מתקתק ולא נעים. הטעם – מריר-מתקתק, שטוח ולא טוב והמרקם דליל ולא בירתי בכלל.

מהבלונד עברנו לסאנסט, "בירת חיטה כהה לא מסוננת בסגנון בווארי מסורתי". אם בית המשפט בנירנברג של 1936 היה נתקל בבירה הזאת הוא היה שופט אותה על חילול טוהר הגזע. לבירת חיטה בווארית סגנון מובחן, שמי שעוקב אחרי הבלוג (או סתם מי שיצא לו להזמין ויינשטפן/ פאולנר בפאב) כבר אמור להכיר: בננה, מסטיק, ציפורן וכו'. מרמייט בהחלט לא אמור להיות בבירה הזאת. גם לא ראש קצף מינימלי בצורה של פטריה אטומית. חמוצה, שוב לא מוגזת.

בנקודה הזאת החשאי פינה את המרקקה שהתמלאה והביא בקבוק מים נוסף.

חתמנו את החלק הזה של הערב (שהמשיך עם פיצויים: IPA חדש של לאפינג בודהה שהילדה השוודית המתה הביאה, Vicaris Tripel מבלגיה וBrewdog Trashy Blond מהמקרר) עם באטרפליי בראון, "בירת אייל כהה בצבע חום-שחור, בסגנון אנגלי עם נגיעה בלגית, בעלת טעמי קרמל המופקים כתוצאה משימוש בלתתים קלויים, ופירותיות קלה הנובעת מהשמרים הבלגים. בירה חומה, שוב בלי ראש, ריחות סבירים (אם כי לא טובים) של חמאה, קפה, בירה שחורה וקלייה וטעם של בירה שחורה שנפתחה וישבה במקרר שבוע. שטוחה לגמרי. לפחות הסיומת היתה קצרה.

אם יש טעימה שהכעיסה אותי זאת הטעימה הזאת. הבירות האלו מקולקלות. ריח לא טוב שבקע מבקבוקי קוקה קולה גרם לחברה לאסוף אצוות שלמות של קולה ומוצרים נוספים, אבל את באטרפליי כנראה שותים ושותקים.  אני לא הראשונה שקולטת שמשהו לא טוב קורה בממלכת הפרפרים (עידו גלאון מהבלוג התוסס כתב על כך ביוני וכך גם יובל הימן בNRG. לעומתם, שגיא קופר כתב בנובמבר 2010 ביקורת חלבית באופן לא מובן בYNET) אבל זה מחרפן אותי שקשה כל כך להגיע לביקורות האלו בתוך כל ההודעות לעיתונות שממלאות את גוגל.

לעוף על הצבים

הזמן: צהרי שישי
המקום: השולחן הארוך במבשלת אלכסנדר, אזור התעשייה עמק חפר
השותים: החשאי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:אלכסנדר אמברה (עמ' 33), אלכסנדר בלונד (עמ' 34), אלכסנדר בלאק, אלכסנדר גרין

אז חזרנו מנתניה, הלכנו לישון, קמתי, נסעתי ללימודים וב11:15 החשאי והילדה השוודית המתה אספו אותי. כביש 2, כביש 4 ובחזרה לעמק חפר, אבל הפעם לצד המערבי. אם בלילה הקודם היינו במערב הפרוע, הרי שבשישי הגענו לציוויליזציה, למבשלת אלכסנדר, שמציעה למבקרים בירה וסיורים. הסיורים עולים 25 ש"ח ונמשכים כשעה. שלושתנו הסתובבנו במבשלות ושמענו איך מכינים בירה יותר מפעם אחת, אז החלטנו לוותר ולקפוץ ישר למים עם הלתת והכשות.

מבשלת אלכסנדר מייצרת ארבעה סוגי בירה: הבלונד והאמברה שמופיעות בספר ומוגשות בערך בכל מסעדה תל אביבית שמכבדת את עצמה, הבלאק – בירה מסוג פורטר – ואלכסנדר גרין, בירה מסוג IPA שמאז שהחשאי ואני חזרנו מבלגיה שמענו עליה תשבוחות והשתפכויות מכאן ועד נחל התנינים.

הבחנו בשני ברזים, אבל הם לא היו מחוברים לחביות. הבחורה בכניסה הבטיחה לנו שזאת אותה בירה בבקבוק ובחבית, שבבירת בוטיק לא מפוסטרת אין הבדל בין בקבוק לחבית. הזמנו בקבוקים ב15 ש"ח האחד.

שישיות של מלכות הכיתה למכירה

סיבוב ראשון

התחלנו עם הבלונד, האמברה והבלאק.

הבלונד, כשמה כן היא. זהובה בהירה, שקופה וצלולה. הריח – פרחוני קמעה. הטעם – עדין וקצת מריר. הגוף – קל. הסיומת – קצרה.

האמברה האדמונית קצת יותר מרירה – אפשר להרגיש בה את הלתת. גם כאן הרחתי, בקושי, פרחים. גם היא קלת גוף וקצרת סיומת.

הבלאק מתוקה, מריחה מקולה וקרמל, שטוחה ונחשו מה? אכן, בעלת סיומת קצרה.

יש השקעה בבירות של אלכסנדר. רואים את זה במיתוג, בהפצה וגם בבירות עצמן. הן לא מפחידות ולא מאתגרות וזאת לא ביקורת. אם אני הייתי שמה מיליוני שקלים על מבשלה לא הייתי בונה על שלושה בירגיקס מתל אביב שיסדרו לי את הROI. אולי הייתי בונה עליהם שישכנעו את הדודים/ אבאים שלהם לנסות לזנוח את הטובורג-קרלסברג-גולדסטאר לטובת בירת בוטיק ישראלי. אולי. לא יודעת מה הקטע של אבא של השוודית, אבל אבא שלי חובב בירות מנזרים ובמרתף ביתו של אבא-חשאי יש סטוק מכובד של אביר האלה.

אבל, וזה אבל חשוב, קברניטי אלכסנדר לגמרי יכולים לבנות על הבירגיקס מתל אביב שיימרחו על האלכסנדר גרין. לא יודעת על מי חשבו כשהחליטו שם להתנסות בIPA הרדקוריסטית, עם ראש קצף מכובד, ריח אשכוליתי אהוב, מרירות כמעט אופנסיבית וסיומת מכובדת, אבל תחשיבו אותי כקליינטית.

עוד מזה, בבקשה!

חג האסיף*

 

הזמן: שבת
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתים: אסיף אדמונית מסקרנת (עמ' 38), אסיף בלונדה פרועה (עמ' 39), אסיף ברונטית לוהטת (עמ' 41), אסיף שחרחורת מפתיעה

לא נעלמתי. אפילו שתיתי ואפילו שתיתי בירה, אבל היות והבירה, טוב, בירות ששתיתי, לא כלולות בספר, לקחתי פסק זמן שהוקדש לניקוי ראש. היום פיציתי וסגרתי פערים עם ארבעת הבירות של מבשלת אסיף מרמות נפתלי, שליוו את שני הנזידים השונים שהחשאי הכין. שניהם טבעוניים, שניהם עם השרייה של נתחי סויה בשלנקרלה. זה יום מעולה לטעימת רוחב. ממילא אין חשק לצאת החוצה ולעשות יותר מדי.

עם הנזיד הראשון שתינו את בירת החיטה ואת האייל הבלגי הכהה והחזק, ה"בלונדינית" וה"ברונטית" בשבילכן ולנזיד השני התלוו ה"שחרחורת" – פורטר והאמבר אייל, "אדמונית". אני לא יכולה שלא לחשוב שלמבשלת אסיף יש מזל גדול שאין בירות בצבע לבן/ אפור/ כסף (נו, איפה הבירגיק שיפנה לבירה אפרפרה?).  כסופה מהממת? שיבה סקסית? דווקא נשמע לי מגניב.

בכל מקרה, הברונטית, בסגנון בלגי, היא כבדה ומתקתקה, עם שוקולד וקרמל באף ואפטר שקצת חורך את הגרון. לא ממש נפלתי ממנה, אבל לשמחתי הבירות האחרות הלכו והתשפרו. הרבה זמן לא שתיתי בירת חיטה וזאת של אסיף חביבה למדי. היא יחסית שקפקפה, מוגזת מאוד ויוצרת ראש קצף ענק. באף פגשתי בריח קל של בננה וגם באפרסק ובפה – מתיקות וחמצמצות. היא מחליקה בגרון והגזים שבולטים כל כך במראה, לא כל כך מורגשים בשתיה.

אמבר אייל זה אחד הסגנונות החביבים עלי. זאת של אסיף היא בעלת צבע חום אדמדם וריח שיש בו גם קצת יין וגם קצת פרחים. הטעם של הבירה קלילת מריר ומרענן והיא כמעט ללא סיומת. השחרחורת זאת הבירה האחרונה ששתיתי, סליחה, שאני שותה – יש עוד נוזלים בכוס שעל שולחן הכתיבה שלי, ליד שיעורי הבית החצי-עשויים.

על החולשה שלי לעשן ועישון כתבתי לא פעם בבלוג והפורטר של אסיף מפנקת אותי כראוי, עם ריח מעושן מאוד שיש בו קצת צמיג שרוף ועץ, מרירות עדינה (ועשן!) בפה וסיומת של עשן(!!) בחלל הפה. כיף גדול.

לנושא אחר, שקצת קשור וקצת לא קשור: לשופר השלטון ישראל איום יש לפעמים יציאות טובות, כמו למשל הכתבה על אתר בייגלה, מיזם שמסתבר שיש בו יותר חורים מפרעצל שמיניות, שפורסמה אתמול והסעירה כמה אנשים. אני לא מכירה את בייגלה. קראתי איזה ראיון עם הזוג שעומד מאחורי המיזם, בפייסבוק אני נתקלת מפעם לפעם במודעות בתשלום שמספרות לי שיש לדף כבר 34 אלף לייקים ובטח מתישהו נכנסתי לאתר, אבל אף פעם לא טרחתי להתעמק (כבר עשיתם לייק על הדף של קוראים ושותים? לא? איך תוכלו לצחוק מתוצאות החיפוש הביזאריות שאני מעלה לשם מדי שבוע?); אני צמחונית, אז ארוחות שרימפס לא ממש מדברות אלי ואירועי אוכל המוניים לא קונים אותי.

בכל מקרה, הכתבה הזאת שוב מעלה את סוגיית הקשר הבעייתי שיש בין אנשים שכותבים ב"אינטרנט" לאנשים שרוצים למכור משהו ושאמרו להם ש"האינטרנט, זה מה שהולך היום".

נחמד לי שהבלוג הזה נעלם, בגדול, מעיני היחצ"נים. בקטן, האינטראקציה שלי עם אנשי המקצוע הסתכמה עד כה במייל תלונה אחד ובשתי תגובות נאצה שהסבו נזק גדול יותר למגיבים מהרשומה עצמה.  אני מרוויחה יפה, לא מספיק בשביל לקנות בית, אבל יש לי מספיק כסף כדי לממן את הרגלי השתיה שלי, דבר שמאפשר לי לתת דין וחשבון לעצמי ולעצמי בלבד, ללא חשש שיפסיקו להזמין אותי לווראבר ולוואטאבר. את הליטופים לאגו אני מקבלת ממספר הכניסות לכאן ומתגובות של קוראים, ולצורך האספקט הזה בחיים שלי, זה לגמרי מספיק.

יאללה, אני מתפנה עכשיו. היום עוד לא נגמר ואולי נספיק לשתות עוד בירה.

*הרשומה מוקדשת למי שכמוני מחכה בציפורניים כסוסות ליציאת הספר השלישי בסדרת משחקי הרעב. זמורה ביתן, מה נסגר אתכם?

נגב מעבר לאיילון

 

הזמן: שישי בערב
המקום: בית משותף בגבעתיים
השותים: הבת דודה מאמריקה, החשאי ואני
הנשתים: נגב אמבר אייל (עמ' 203), נגב פורטר אלון (עמ' 204), נגב פסיפלורה (עמ' 205)
הסופ"ש האחרון עמד בסימן של בירות בוטיק ישראליות. ביום חמישי חגגנו באיחור מה יום הולדת לגאון הכללי בדאנסינג קאמל, עם APA, IPA, לצ'ה דל דיאבלו ותרוג וויט שהעברנו אחד לשני לשלישית. אתמול בצהריים, כשהסתיים היום הראשון ללימודים והפעימה הראשונה בדרך להחרבת חיי הנישואים שלי (מה לעזאזל חשבתי כשסגרתי את היום הכי טוב בשבוע עם 6 שעות באוניברסיטה הפתוחה?!?! השכבה מוקדמת בחמישי, השכמה מוקדמת בשישי. חסל סדר טיולים והסתובבויות) ושניה אחרי שהעליתי את הפוסט על לאפינג בודהה נסענו לנינקאסי בדרום תל אביב, לאירוע צהריים עם מבשלות בוטיק: ללה, לאפינג, גופר'ס והבירות של גלית וגדי דבירי שאף הן קרויות נינקאסי. חוץ מבירת החיטה של ללה התמקדנו בבירות מעושנות: הקלובסקה של גופר'ס והחיטה המעושנת והבמברגית של נינקאסי. כשחזרנו הביתה צפינו בשני פרקים של The Wire וב-8 בערב חצינו את האיילון לביקור אצל בת הדודה מאמריקה שמאז מפגש הבירה האחרון שלנו באפריל עשתה רילוקיישן לגבעתיים. שמעתי על דברים ביזאריים יותר. אחרי שריפדנו את הבטן במרק, נודלס וברוסקטה עברנו למשימה שלשמה התכנסנו, טעימה של שלושת הבירות של מבשלת הנגב, שגלשה לדיונים ביזאריים על הדושבאגס והפרברטס שעולם הדייטים הישראלי מלא בהם. שיט, אם החשאי ואני סוגרים את הבסטה אני מעדיפה לפרוש למנזר – רק לא להתקרב לסחי הזה.

רק רצוי שהמנזר יהיה בברוז', כן?

הבת דודה בחרה לפתוח באמבר אייל, שלו ריח מתוק והדרי (אני מצאתי קצת יסמין), וטעם מתוק, תפוזי ונעים. לפני השינה בני הדודים הקטנים ביקשו לטעום והבירה זכתה גם לאישור שלהם. משם המשכנו לפסיפלורה, פרי שלדעת שלושתנו ראוי מאוד לשימוש בקוקטיילים, אבל בבירה פשוט לא מסתדר. על הפורטר אלון, הבירה המוצלחת ביותר של המבשלה, הבת דודה ויתרה, כי היא לא אוהבת בירות כהות, מה שאומר שנשאר יותר בשבילי. בירה שמעקצצת על הלשון, עם עץ שמורגש וטעמים מורגשים ועשירים.

סיימנו את הערב עם בירה נוספת של לאפינג בודהה, שקנינו מהם בצהריים, הDubbel Pleasure שצבעה חום-אדמדם. היא בעלת ריח מתוק, טיפה שוקולדי וטיפה חמוץ – אולי כמו תמר. בטעם מרגישים תמר (לא סילאן, פשוט תמר יבש) וקצת שוקולד – בירה מוצלחת.

יש לי בירה הכי טובה

הזמן: ראש השנה
המקום: הפאב של ליבירה בעיר התחתית בחיפה
השותים: שנינו
הנשתים: ליבירה ביטר (עמ' 166), ליבירה פורטר (עמ' 167), ליבירה חיטה (עמ' 168), ליבירה דאבל פילס (עמ' 169)

אז סוף סוף שוב הגענו לשתות ליבירה בפאב של המבשלה, אחרי שבגיחות הקודמות שלנו לחיפה זה התפספס, בין אם בגלל היום ובין אם בגלל הקשר הביקור. לא כל כך היינו במצב רוח לבילויים ולכן לא הקפצנו את הפמליה שמצטרפת אלינו לשולחן בביקורים בעיר הכי לא ישראלית בישראל. אחרי המתנה בת 40 דקות לפתיחת דלתות הפאב, וסיבובים בעיר התחתית עם עצירות מול חלונות ראווה שהקפיאו את שנות השמונים, התיישבנו על הבר.

אני לא זוכרת מתי טעמתי את ליבירה בפעם הראשונה, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי את הביטר שלהם, בערב אחד בשטרן 1, שפלת רוח. הביטר הזאת, עם הטעם הגרעיני הבוטה שלה, עודדה אותי. מאז אני שומרת למבשלה חסד נעורים ועד שהתחלתי עם הבלוג הזמנתי את הביטר בכל הזדמנות. בפאב עצמו יצא לנו לבקר קצת אחרי הפתיחה, אבל בחצי שנה האחרונה זה התפספס, כאמור. טוב שצצה לנו הזדמנות, גם אם הנסיבות לנסיעה לצפון מצערות ועצובות. עצובות מדי.

בליבירה, נכון לעכשיו, יש 7 ברזים. שני ברזים אורחים (IPA של דאנסינג קאמל וסטאוט מעושן של סלארה), ארבעת הקבועות  של ליבירה וברז נוסף, עונתי/ נסיוני. פסחנו על סלארה ועל הדאנסינג והתחלנו בWeiss, בירת החיטה, ובדאבל פילס. לשתיהן יש קטע מעניין שקצת חורג מההגדרות והקטלוג.  החיטה זהובה ועכורה, עם טעם של גלידה מסטיק וטיפה חמצמצות, ריח של בננה, ואיזון, למרות הפאנקיות. היא לא חיטה חיטה בלגית אבל היא גם מתוקה מדי מכדי להיות גרמנית. הדאבל פילס מתקתקה, טעם של ביסקוויט קרמל ולתת מאוד מורגש. זאת בירה קלילה למרות ה-6% שהיא מכילה.

לסיבוב השני הזמנו את הפורטר ואת הביטר וייס, מהברז המתחלף. לפורטר יש צבע של קולה וריח של קליה שרופה. מרירות בפה, גוף קל, אפטרטייסט קצת לימוני. הביטר וייס אדמונית ועכורה, עם ראש קצף יפה. יש לה ריח טיפה חמצמץ , טעם של סוכריות חמאה והיא מחליקה בפה. בכל זאת, משהו בה מתפספס ולא התלהבנו ממנה. איזה כיף שאת הביטר שמרנו לסיבוב האחרון.

אז כן, הביטר, גולת הכותרת של הביקור. אם הייתי מרכיבה נבחרת כדורסל של בירה ישראלית, הביטר היתה נמנית על החמישיה הפותחת. צבע אדום יפה, ראש קצף, ריח של גרעיני עפולה  וטעם חמוץ-מריר וגרעיני. מגניב שגם אחרי כל הזמן שעבר, בו הבירה הפכה מחוויה מוחשית לזכרון, לא התאכזבתי.

מחכים לצאת השבת

הזמן: היום, שבת
המקום: בבית
השותים:  החשאי ואני
הנשתים:Samuel Adams Boston Lager (עמ' 232), Samuel Adams Honey Porter (עמ' 239)

אחרי ארוחת צהריים בפת קואה (כן, כן, הסינית של אהרוני מהאייטיז עדיין חיה ובועטת!) חזרנו הביתה להתחרדן במזגן עד לפתיחת שערי הקניון. אירועים שצפויים להתחולל החודש מאלצים אותנו לצבוא על פתחי רשתות הקונפקציה. בינתיים שלפנו את הבירות מחזית המקרר – סמואל אדאמס, שנרכשו סופ"ש האחרון בדרך היין בקניון G מתחת לפנטהאוז שלנו.

זה מוזר שעדיין לא שתיתי את הבוסטון לאגר; זאת לא הבירה הנפוצה ביותר של המבשלה? זאת שגם אפשר למצוא בברזים? בכל מקרה, בבית שותים מבקבוק והנוזל שנמזג מהבקבוק היום לפנות ערב היה ענברי ושקוף למדי, עם ריח מעקצץ של לתת. זאת לאגר מאוזנת, מרירה ונעימה ומתאימה לקיץ. pubable – משהו שהייתי מזמינה בפאב.

כעבור שעתיים שתינו את ההאני פורטר, שלה צבע של קולה וריחות של שוקולד וצימוקים ואחרי שתי דקות בערך גם דבש. הבירה טעימה. למרות שהיא מכילה רק 5.45% אלכוהול לפי התוית באנגלית ו5.5% לפי התוית בעברית, היא היתה קצת כבדה. הדבש לא ממש מורגש. הבירה מתקתקה אבל המתיקול לא בוטה (כמו בברבר למשל). היה לי טעים, אבל ההאני פורטר איננה בירה שהייתי יכולה לשתות ממנה הרבה.

פולר'ס ופולר'ס

הזמן: יום שני בערב, חתכנו מוקדם ממסיבת פורים של העבודה.

המקום: ברבן סטריט בהרצליה פיתוח (הנה הביקורת של עכברוש העיר)

השותים: החשאי ואני

הנשתים:

Fuller's ESB (עמ' 262)

Fuller's London Porter (עמ' 263)

בעולם מושלם לא הייתי פותחת את מסע השתיה בבר שמציע עשרות קוקטיילים, שביניהם קלאסיקות אהובות וקלות הכנה כפינה קולדה, מוחיטו, הוריקן ומנהטן. מצד שני, בעולם מושלם לא היה בר שגם יחזיק את רום לונדון, ההוא מהמדף התחתון בסופר שמעלה אבק מאחורי וודקה גולד, וגם ימכור אותו בתור רום הבית.

אז הזמנו את הפולרים, 20 ש"ח ל"חצי" (כלומר פיינט שקרי כלשהו) במסגרת הHappy Hour והמון מנות פאב שלא הצלחנו לגמור ובכל זאת סתמו לנו את העורקים: מקלות מוצרלה, מלפפונים חמוצים מטוגנים מהסוג שאכלנו בדיינר באוקלהומה לפני 4 שנים, תפודים מטוגנים ונאצ'וס.

אליבא דספר, האוכל מתאים לESB, אבל לפורטר היינו אמורים להתאים קינוח על בסיס שוקולד. לו היצע הקינוחים היה מודפס בתפריט ולא מהווה חלק מהרפרטואר של המלצרית, היינו מתחזרים פחות ומצמידים לפורטר את הקינוח המתאים – עוגיות אוריאו מטוגנות.