שלוש בעשר

בימים הרחוקים ההם שלפני הגזרות והמיסים והצרות, אדם צמא שפרוטה אינה מצויה בכיסו, אישה מפרנסת שפעם קראה במגזין בתור לרופא שיש נזירים שמכינים בירה אבל אף פעם לא ראתה בקבוק של לה טראפ בחיים האמיתיים וכל החברים שפילוסופיית השתייה שלהם הסתכמה בקר, מר על שפת הים, יכלו לשים פעמיהם לתחנה המרכזית או לרשתות השיווק שיש להן בשם או את המילה חינם או את השם של הבעלים המולטי-מיליונר ולקנות 3, לפעמים 4 פחיות בירה מיובאת, בדרך כלל מגרמניה ובלגיה, בעשרה שקלים טבין ותקילין לפני הפיקדון.

הרבה זמן לא ראיתי בירות שנמכרות במחירים ההגיוניים האלה. לא בישראל, לפחות. בגרמניה – כן. ברומניה – בסופרים היקרים במרכז העיר. כאן – לא. לחובתי אתוודה שבשנה האחרונה כמעט ולא יצא לי להסתובב בחוץ ואת הקניות אנחנו עורכים באינטרנט.

במשך שתי שנות קיומו של הבלוג הבירות הזולות לא זכו ליותר מדי תשומת לב. בהתחלה, כששתינו עם ספר המותגים, התוודענו לקשת הטעמים של בלטיקה, למרטנס פילס בבקבוק פלסטיק ובטעות אפילו חזרנו למקורות עם פחית אורנג'בום, אבל מהר מאוד בירות זולות הפכו לאטקרציה במפגשי טעימה, משהו שצריך לטעום כדי לדרג אותו ברייטביר, אבל לא שווה התייחסות מעבר לכך. זה קצת חבל, כי מדי פעם הילדה השוודית המתה, שתרה אחר מציאות באזור נווה שאנן, ודרור מרק בירה, שיש לו משפחה בבת ים וסופר גדול ליד הבית, מגלים בירות סבירות לגמרי.

הגזרות הכלכליות הבזיוניות והקיץ שתיכף מגיע הם סיבות טובות לבדוק בירות כאלה, שעולות פחות. גם שירות לציבור וגם שירות לעצמי, כי אחרי כל הסטאוטים האימפריאליים, הIPA-ים הכשותיים להחריד וכל הבירות שמתובלות עם צ'ילי, כוס פילזנר צוננת היא באמת אחת הנחמות היחידות בלחות התלאביבית. אז כן, מעכשיו נתחיל להתכופף ולבדוק את המדפים התחתונים אצל הסיטונאים, נפעיל מודיעין בערי השדה ונדווח מהשטח.

בתמונה: פחית צוננת, ויטרינה ואיקאה

הראשונה בסידרה הגיעה למקומותינו מהחצי השני והיותר נחשל של צ'כוסלובקיה, קרי סלובקיה, ולמקררינו היא יובאה הישר מסופרמרקט רוסי שנמצא בבלוק של פאב הגמברינוס. היא נצפתה גם ברחוב העליה. Zlatý Bažant, המכונה בביתנו זלאטי בזנ"ט (שמכונה, מסתבר, קיפוד צ'כי – הכל בסופו של דבר מתכנס), מיתרגמת לאיכר המוזהב ונושאת משפט רומנטי וקצת מסורבל בראש הפחית: A Golden Pheasant in a field of ripened barley has always been a sign of a rich and bountiful harvest. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בבירה שמבושלת כבר 600 שנים, אבל אפילו השריפה בבית צים זאת היסטוריה עתיקה ביחס לשנת היווסדה של המבשלה.

אבל בסך הכל מדובר בפילזנר זהוב, צלול עם ראש קצף לבן ועמיד שמריח ממינרלים, מעט דבש ותרכיז תפוחים שמשתלט על המינרליות. הבירה מרירה עם נגיעות קלות של מתיקות וקרמל וגוף מפתיע: לא לגמרי קל. עם זאת, הבירה מגוזזת מאוד, מרעננת והסיומת המאלטית נחמדה ביותר. המתיקות בריח ובטעם קצת הפריעה לחשאי ולי, אבל חוץ ממנה מדובר בלאגר קיצי סבבה לגמרי.

צ'כיאדה בנורמה ג'ין

הזמן: חמישי, שבוע שעבר
המקום: נורמה ג'ין, יפו
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתים: Primátor Polotmavý 13°, Primátor Premium Lager 12° ו- Primátor Weizenbier

נורמן פרמיום התחילו לייבא בירה צ'כית. כן, כן, אל הפורטפוליו, העמוס בעיקר מבירות בלגיות ום קצת מבריטיות ומאחת, מבשלת ברוקלין, התווספו לאחרונה נוזלים מרכז אירופאיים, מארץ הזאץ וקריסטלי הסווארובסקי. שלוש בירות של מבשלת פרימאטור, מתוכן אחת או שתיים שמשווקת בבקבוקים, אבל שלושתן נמזגות מהחבית בנורמה ג'ין שביפו על גבול תל אביב.

הילדה השוודית המתה והע. אקטואר נדברו להפגש, לטעום ולדרג את הבירות. אני נדחפתי, נקבע תאריך,  החשאי והילד השוודי החי הצטרפו, הע. אקטואר הבריז, וכך, בחמישי בערב, שניה לפני שעת העומס בנורמה ג'ין, התדפקנו על דלתות המקום. החשאי הזמין פורטר אלון אמבר אייל של מבשלת הנגב. הוא בטח רצה פרנציסקאאאנר, אבל בעקבות החביות החדשות בירת החיטה האהובה אזלה מהברזים. הילד, הילדה ואני הזמנו כל אחד כוס של חצי של כל אחת משלושת הפיבובארים. הילדה התעקשה לקבל את החצי שלה בכוס ולא במגף.

These boots are made for drinking

שלושה פרימאטורים נמזגים מהברזים בנורמה ג'ין: חיטה בסגנון גרמני, פילזנר ולאגר וינאי, שזה גם הסגנון של גולדסטאר.

הפילזנר צלולה ויפה, זהובה עם קצף לבן. ריחה מתקתק ומעקצץ, עם רמזים ללימון ולסוכריה. המרירות שלה עדינה וניתן למצוא מעט חמאה בטעם. הגוף שלה קל, אבל גם בו יש משהו חמאתי. אם נתעלם מהחמאה נקבל פילזנר קיצי מגניב, אבל היא שם.

הוינאית (פרימאטור פולוטמאבי/ פרימטור כהה) נראית בערך כמו גולדסטאר, צלולה, צבע ענברי עמוק וראש קצף מכובד. כאן מסתיים הדמיון. יש לה ריחות מתקתקים של כשות צ'כית שאיכשהו עוברים, אבל הטעם… מתוק וחמאתי, כמעט כמו פופקו. זוכרים פופקו? של אסם. תירס תפוח בחמאה ודבש. עדיין מוכרים את הזוועה הדנטלית הזאת. בניגוד לפופקו, או למה שאני זוכרת מפופקו, לפולוטמאבי יש גם חמיצות בסוף, כתוספת לקקפוניה. יש חמאה גם בסיומת, כמובן. לא ניתן להתחמק ממנה.

בירת החיטה שדרגה את הטעימה. היא טובה. טובה ברמה שהייתי מזמינה אותה שוב. מעורפלת, ניחוחות של ציפורן ובננה, מתובלת חמצמצה עם מעט מתיקות. קלה מאוד לשתיה ועם סיומת בננית מתוקה.

על הוינאית אפשר לוותר, לפילזנר יש חלופות טובות יותר אבל החיטה אחלה. שתיים מהן אפשר למצוא בבקבוקים. אילו? לא זוכרת. לא יודעת גם על נקודות מזיגה. אין לי אלא להמליץ למעוניינים לתור אחר הודעות יח"צ.

 

 

חוצפה ישראלית

הזמן: שני בערב
המקום: סלון ברלין, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתה: מכבי(עמ' 189)

ה-Delirium Cafe הוא תחנת חובה של כל חובב בירה המבקר בבלגיה. קומפלקס ענק, צפוף ורועש שגדולתו  בתפריטו: 2004 סוגים שונים של בירות, שנספרו בזמן ביקור נציגי ספר השיאים של בירה במקום לפני מספר שנים. התפריט של המקום הוא חוברת עבת כרס, עם מספר עמודים גדול יותר מזה של קטלוג איקאה (מישהו קיבל השנה ויכול לנדב לי? נראה לי שהדוור הפסיכופת שלנו העלים את החוברות בכוונה) ובו, לפי ארצות וסגנונות, מככב אוסף הבירה שמאושפז בחדרי הקירור הענקיים. כמו הפרובינציאליים הטובים שאנחנו, עוד לפני שחיפשנו את הבירה הבלגית אותה נלגום במקום, חיפשנו בקדחתנות את הנציגות הישראלית. מצאנו. שתיים. הראשונה היא Simcha Beer, שמיוצרת בחמניץ, מקום שאולי נשמע כמו שם של שכונה בבני ברק, אבל הוא למעשה עיר די מגעילה במזרח גרמניה (פעם ישנו שם. סניף של איקאה מהווה את האטרקציה הגדולה של המקום). השניה – מכבי. ברגע הזה הבנתי את הכוונה מאחורי סלוגן האייטיז "בעולם קוראים לזה חוצפה ישראלית". באותו תפריט, בין בירות_____ מגרמניה, בוטיקים בלגיים והתפריט ההיסטרי של הHoppy Loft, הקומה העליונה של הדליריום בה מוגשות עשרות בירות כשותיות ממבשלות אוונגרדיות מרחבי היבשת ומארה"ב. אי אפשר שלא לתהות מי לעזאזל שותה מכבי במקום כזה (למען הסדר הטוב, התפריט של הדליריום מלא בנציגויות זרות רבות לא מזמינות כלל וכלל. KEO הקפריסאית, לדוגמא).

קיר מצופה בבקבוקי דליריום בדליריום קפה

את מטבעות האירו שלנו הוצאנו על בירות בלגיות באותו ערב, זולות יותר מה7 אירו שבקבוק של מכבי עולה. בכל מקרה, זאת בירת הייצוא מס' אחת של ישראל, לפי ויקיפדיה וטמפו כאחד, אבל ככל שהחך הישראלי הלך והתעצב עם כניסת שחקנים חדשים לשוק, נראה כי סר חינה בעיני הנייטיבס. לפני כשנתיים, במילותיהם של אנשים שגולשים באתר ICE, המותג עבר מתיחת פנים, שכלל שינוי מתכון ולוגו. מהתווית הוסרו איורי המדליות בהן היא זכתה בתחרויות בשנות ה-70, שכילדה הייתי בטוחה שהן קשורות לזכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה,הפונט שונה והמראה נקי יותר. במקביל, נערך קמפיין הטמעה שהריח והרגיש כמו התחייה מחדש של Pabst Blue Ribbon, בירה אמריקאית זולה שזכתה לעדנה מחודשת ואירונית-משהו בקרב היפסטרים: תחרות צילומי שפמים בבלוג אופנת רחוב מחד, מכבי הום טור מאידך ונוכחות בולטת של ברזים בפאבים מעופשים מסוג הפרוזדור כתוספת שתופסת.

מהדורת רטרו של בירה מכבי שהושקה בתדר לפני מס' חודשים. באופן אירוני, הבקבוקים החדשים מוצלחים יותר.

אז למרות שיש לנו בקבוק מכבי במקרר (אחד מהנ"ל), החלטנו לשתות את הבירה בפאב תלאביבי היפסטרי מהסוג שאנחנו מדירים את רגלינו ממנו בדרך כלל. די אירוני, בהתחשב בעובדה שהחלטנו לחסוך ולצמצם ביציאות לא הכרחיות. אתמול, לפני שביקרנו את סבתא, עצרנו בתחנה של רחוב רש"י וקפצנו לסלון ברלין לבירה. נפלנו על הHAPPY HOUR, אחד המשתלמים בעיר (15 ש"ח לחצי!), הצטופפנו בפינה בנסיון להתחמק כמה שיותר מעישון פאסיבי שעודד ע"י המקום בצורת מאפרות מאולתרות מתחתיות הייניקן שמונחות על הדלפק, כירסמנו שקדים במים וארעבס על חשבון הבית ושתינו. הריח של מכבי אופייני לפילזנרים. מה זה אופייני? שאלה טובה. קצת לתת, קצת כשות, קצת מהכל ובעיקר חלש. הטעם, אנמי, מריר מעט. לא משהו לכתוב עליו הביתה או להמליץ למבקר בדליריום להזמין. ובכל זאת, לקראת אמצע הכוס הבנתי משהו לגבי הטעם של בירה מכבי, לגבי ההגדרה המדוייקת שלו, מבחינתי, לפחות: טעם פרימורדיאלי. הטעם הראשוני, שהגדיר לחושים שלי מה זה בירה: משקה מר עם קצף שאבא שותה ונותן לי לטעום אי-שם בסוף הסבנטיז. האנטגוניזם להיפסטריות עדיין שריר וקיים, חוסר ההבנה מה העולם מוצא בבירה הזאת, כשמטר מסלון ברלין, בפראג הקטנה, נמצאות דוגמאות נהדרות לז'אנר עדיין לא נפתר, אבל כמו עוגיית מדלן שטעמיה דומיננטיים יותר בתאי הזכרון מאשר על הלשון, כך גם מכבי, בירה בינלאומית.

שידור חוזר

הזמן: אתמול בערב בארוחת הערב
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Staropramen Lager (עמ' 225)

החשאי מכין את הצ'ילי הצמחוני הכי טעים בעולם ואני גאה לספר שהתלמיד התעלה על מורתו. כשהתחלנו לצאת הכנתי לנו צ'ילי. היה קיץ, היה מנגו בשל בסביבה, אז קילפתי, חתכתי וזרקתי אותו פנימה לקראת סוף הבישול. נסו את זה בבית, זה ישנה לכם את החיים. לא חובה דווקא מנגו. אננס גם הולך טוב. כל הרעיון הוא הוספת רכיב מתוק לנזיד שמורכב משעועית, פלפלים וכל רוטב ותבלין חריף שיש בסביבה.

אחר הצהריים הוא התקשר אלי לעבודה. הוא רצה להכין צ'ילי ולא היו פירות בסביבה, אז הוא החליט להמתיק עם סירופ אגבה וחשב להתנסות ולהוסיף בירה מבקבוק הסטארופרמן. הזדעזעתי. מאז שחזרנו החשאי ואני מדברים על בישול עם בירה וחושבים על מתכונים נטולי חיות מתות, אבל רבאק, בניתי על הבקבוק הזה. החשאי, שבין החתונה שלנו לתיק המופרך והוינטאג'י של Delveux שהוא קנה לי לפני שבועיים, לא נתפס באקט לא רציונלי, הרגיע ואמר שיש במקרר עוד הרבה בקבוקים ושמתישהו נקנה עוד בקבוק של סטארו.

בסוף הוא ויתר על הבירה בצ'ילי, אבל אם כבר הסטארו עלתה בשיחה, למה לא ללוות את הצ'ילי בבירה הזאת? כל שאר הבקבוקים שיש כרגע במקרר משתייכים לאומת האיילים הבלגיים הכבדים, שלא ממש מתאימים לתבשיל כבד ומתובל בזכות עצמו.

אחרי האכזבה שחווינו עם הסטארוברנו, הסטארופרמן היתה הפתעה נעימה, עם המרירות האופיינית לבירות צ'כיות (זאץ', סאאז, איך שתרצו), שמעקצצת בפה ולא מכבידה על הבטן. אפילו החשאי, שכשזה מגיע לחבל הסודטים הוא תומך נלהב בסיפוח שטחים, נהנה.

 

(אופס, שוב סניליות. כבר שתינו את הסטארו הבהירה.)

צ'כית לסיום התקופה

הזמן: מוצ"ש, שניה אחרי כתיבת הרשומה הקודמת
המקום: home sweet home
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Starobrno (עמ' 223)

זאת לא הבירה הראשונה שלנו בארץ. אתמול קיבלנו את השבת בדאנסינג קאמל עם ת'רוג וויט המצוינת והארומטית (חשבו על לימון ורוזמרין בריח) והבעלזבוב הברוטאלי מדי לטעמי, שזה לצ'ה דל דיאבלו שעברה תהליך הקפאה.הדאנסינג מסתמן כאחד המקומות הקבועים שלנו ולכן השקעתי בכרטיסייה של עשרה חצאים בהנחה, שמתווספת לאוסף כרטיסיות הקפה שאני מטפחת בארנק. נראה לי שהכרטיסייה של הדאנסינג תתמלא מהר יותר מזאת של סגל/ בוטיק סנטראל/ לה מולאן/ לה בון פטיסרי/ לאביט (תלאביבים – שימו לב לפריסה הרחבה), ולו בגלל שבבירה יש לי פרטנר, בעוד שבקפה אני סוליקו.

אתמול בערב שתינו בירת בוטיק אמריקאית שדי איכזבה ובקבוק של קפוצינר, בירת חיטה בווארית צלולה ולא טעימה שחשדנו שהיא מקולקלת.

הבחירה בסטארברנו היא שלי ורק שלי. החשאי, כידוע, איננו מחובבי הבירות הצ'כיות, אבל רציתי לסגור את הווקאנס בבירה קלילה. וקלילה איט וואז. לא יותר מזה. אחרי הלאגרים הטריים והעשירים בלתת של החופשה, הפילזנר הצ'כי מהבקבוק היה נפילה והנפילה היתה צפויה. נו, מילא.

שתיים בשני

הזמן: הערב
המקום: כרגיל
השותים: צמד רעים
הנשתים: Budweiser Budvar (עמ' 47), Lindemans Casis (לא בספר)

אז שתי בירות דגמתי הערב. האחת עם האוכל, לפני שהתיישבתי ללמוד, השניה בהפסקה. מצד אחד ההתכנסות בבית לא ממש מעודדת רשומות יצירתיות מדי, אבל מצד שני המקרר שלי כל הזמן מפתיע אותי מחדש; יש בו היצע בירות שלא יבייש את רוב הברים בתל אביב – מגינס ועד ברו-דוג. הערב נשלפו, כאמור, הבאדוויזר הבהירה, שלמעשה עליה חשבו החברים באנהייזר בוש כשהם הגו את הבירה הנמכרת ביותר בעולם. אין מה להשוות עם הכהה ששתיתי בשבוע שעבר, אבל כפילזנר היא אחלה. זהובה, חמצמצה-מרירה וקלה לשתיה, לתשומת לב הקוראת שגם נפלה בסופר.

בהפסקה פתחתי בקבוק של לינדמנס קסיס, למביק בתוספת של ענבי שועל (סוג של פרי יער, blackcurrants באנגלית). קנינו אותו בהנחה שנמצא אותו בספר. כשהגענו הביתה גילינו שהתווסף לנו עוד בקבוק לאוסף האוף-לייבלים המכובד שלנו. הקסיס התאים בדיוק לרגע. בקבוק קטן, אחוז נמוך של אלכוהול. הצבע – אדום כהה – הרתיע אותי והזכיר לי דובדבנים וחמיצות. הבירה עצמה חמצמצה והקסיס מאזנת וכמעט מכסה אותה עם מתיקות עדינה. לא משהו שהייתי שותה ברגיל, אבל תזמון השתיה שיחק לטובתה.

קבלת שבת

לחיינו

his and hers

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

הזמן: שישי אחה"צ
המקום: דאנסינג קאמל ואז הפורטר אנד סאנס, עיה"ק ת"א
השותים: החשאי ואני
הנשתים: dancing Camel Hefe-Wit (עמ' 121), Tripel Karmeliet (עמ' 156)

שומדבר לא הלך כמתוכנן אתמול. במקום לנסוע למדבר ולצפות במטר הפרסידיים נשארנו בתל אביב. במקום למצות את השישי נפלנו שדודים ושיכורים במיטה ב9 והתעוררנו שוב בסביבות 1 אחר חצות. בלי הנגאובר – על כל כוס בירה שתינו ככוס וחצי מים. ואז מקלחת, הספר המאכזב שאני גוררת כבר כמעט חודש ולישון. לפחות הלילה היה סביר ולא היה צורך למזג את הבית, לראשונה בחודש האחרון.

הכל התחיל מדודה שהחשאי פיתח לבישוף דופלבוק, שפחות ופחות נמזג בברזי עירנו. התקשרתי לפורטר אנד סאנס כדי לאמת את הנתונים שבאתר ולוודא שהברזים לא הוחלפו לרעתנו. מונית שירות לחשמונאים פינת דרך בגין וברגע האחרון לפני חציית מגרש החניה, שפעם היה השוק הסיטונאי ועוד מעט יהיה מגדל של מליאנים, החלטנו לקפוץ לדאנסינג קאמל ולסגור את סקירת הבירות של המבשלה, שמקוטלגות בחוברת המותגים. נשארה לי רק בירת החיטה, שבדיוק בושלה. החשאי הזמין את האמריקן פייל אייל וניצח. אני אוהבת את החיטה שלי גרמנית ולא בלגית.

 

לחיינו

אז החלק המכובד של שתיית הבירות של הדנסינג קאמל נשלם, אבל הוא בהחלט לא תם. אני נהנית גם מהבירה וגם מהאוירה שלא קשורה לשומדבר, וגם מהדרך לשירותים שעוברת במבשלה וליד הארון שמלא  בפרפרנליה משובחת.

אחרי סירוב מנומס לצ'ייסר, שמנו פעמינו לפורטר אנד סאנס. היה ריק למדי. אחר הצהריים של שישי. החשאי ואני התמקמנו על הבר והסכמנו שהרבה יותר כיף לשתות בחוץ בשעות היום. הוא הזמין את הדופלבוק שלו ובא על סיפוקו. אני הזמנתי טריפל קרמליט, שהגיע בכוס ממותגת וחתיכית במיוחד ועם ראש קצף מרשים ושמח:

 

his and hers

(התמונה צולמה אחרי שראש הקצף נרגע קצת)

נהניתי מהטריפל. היא חזקה, אבל נוחה לשתיה. לא ממש מתאימה לקיץ – לדעתי היא זאת שמוטטה אותי. תוך כדי שתיה הצקתי לברמן בעניין תחרות השתיה וקיר התהילה שבפורטר. הוא טוען שלאחר שמתחרים הקיאו את נשמתם בכל רחבי המסעדה הם לא יחזרו על התחרות, לא במתכונתה הקודמת (ריצה על הברזים עם כוסות של 200 מ"ל בשעתיים). אני לא בנאדם תחרותי במיוחד, אבל אני חושבת שאוכל להתמודד עם גברברי הבלייזר ששמם מונצח במסגרת.

לסיבוב הבא בחרתי בקוזל הבהירה, פילזנר ואופציה קצת יותר שפויה בחום הזה. הסמל של הבירה הזאת, שיצורה, אליבא דספר המותגים, החל ב1874 הוא תיש. בספר כתוב שבמבשלה חי תיש מחמד בשם אולדה ושהוא חי במבשלה מאז שהוא היה בן שנתיים. בטח הוא אוכל מלא ג'יפת בישול טעימה במיוחד. לא יודעת למה, אבל זאת חיה שחביבה עלי במיוחד בזמן האחרון. כל כך חביבה עד שהכינוי החדש של החתול שלי זה התיש מבני ע"יש.

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

כשסיימתי, עברתי לפרנציסקאנר הכהה שהחשאי הזמין ולא רצה לסיים. לא ממש מפתיע שכל התכניות להמשך הערב: אפיית קלתית, צפיה בסרט ולימודים התפוגגו ברגע שהגוף שלי פגש את המזרון.

 

שווארצה חייה? לא ממש…

הזמן: שני בערב
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי, מרק, שחוץ מלשתות בירה גם צופה בכדורסל ומה שנשאר ממני אחרי יום עבודה + לימודים + טינופת של תלאביב בקיץ
הנשתה: Krusovice Cerne (עמ' 297)

על הבר בפראג הקטנה, שעתיים וחצי של שיחות על אמריקה ובירה וביצ'ינג על שירות, חוסר ידע ומחירים בברים בישראל ורום וקוקטיילים, מרק עם סטאוט בריטי, החשאי עם חיטה מאוסטריה ואני, עם המשימה שלי שבכלל לא באה לי בטוב אתמול, עם הצ'רנה. כהה, קצת קלויה ועם גוף שמזכיר את קספר the friendly ghost, כלומר לא קיים. פילז שנושק לנקודת הקיפאון היה הרבה יותר מתאים אתמול בעשר בערב, אחרי הטירוף של היום ועם הלנגוש שהתבקש שאזמין.

הראש שלי לא ממש בבירה עכשיו. כלומר הוא כן בבירה, אבל בביתיות ובמתחרים שיאכלסו את מתחם המרינה בהרצליה בלונגשוט מחר ומחרתיים. הסופ"ש יוקדש לקוקטיילים אז אני מאמינה שהשבוע אוריד הילוך, אבל אין הדבר אומר שאני שוקטת על שמרי. נהפוך הוא – אם הכל יסתדר בקרוב מאוד אבצע את אחת ממשימות הבירה שאני יותר מחכה להן.

לסגור פינה

הזמן: שני בצהריים, פגישת עבודה
המקום: ג'מס, קרית מטלון
השותים: אני וקולגה
הנשתה: Jems Pils (עמ' 108)

פגישת עבודה זימנה אותי לשבת על הבר בג'מס גם השבוע. עם כל הכבוד לדוכני השניצלים וחביתות הירק של הex-cons שנמצאים בכל חלקה טובה בקרית מטלון, הג'מס מהווה את היתרון הבולט במיקום של מקום עבודתי הנוכחית (הג'מס וקו אוטובוס ישיר מהבית, שאמנם חוצה את הסחי שקרוי ציר ז'בוטינסקי, אבל יצא בזול מהרפורמה המוזרה).

אמנם התמבסטתי לגמרי מהדארק לאגר בפעמים האחרונות שלגמתי אותו, אבל המשימה מכתיבה לי משמעת סיעתית, אז הזמנתי את הבירה האחרונה של הג'מס שלא שתיתי במסגרת הבלוג, הג'מס פילז, במחשבה שבפגישה העסקית הבאה אוכל שוב לערסל בין כפות ידי שליש של דארק לאגר באמצע היום. כבר יצאתי כאן לא פעם ולא פעמיים בהצהרות די שליליות על פילזנר, ולא פעם ולא פעמיים ההצהרות שלי לא עמדו במבחן הטעימה וכך גם הפעם. אם להודות על האמת, הגעתי עם ציפיות גבוהות אחרי ההצלחה של הדארק לאגר ואני שמחה לכתוב שלא התאכזבתי. נוזל בצבע זהב צהוב – איזו הגדרה ג'קסונית מצדי – טעמי לתת וקלילות שמתאימה לצהרי יום קיץ בעבודה.

חזרה לשגרה

הזמן: שבת אחר הצהריים
המקום: פראג הקטנה, אלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Krusovice Imperial(עמ' 296)

חוזרים לשגרה. רביעי: חתונה עם הרב. חמישי: חתונה. שישי: מסיבת רווקות ואז הופעה של פורטיס בבארבי. שבת: כביסה, רביצה על הספה בסלון, מיילים, טקסט שקריאתו נמרחת כבר חודש. אין בבית אוכל. בקושי יש בירה.בסביבות 4 הקמנו את עצמנו, נכנסנו לאוטו ונסענו לפראג הקטנה באלנבי כדי להשקיט את הרעב ולהכשיר את השטח למתמחים בקרדיולוגיה.

החשאי הזמין כוס של פרנציסקאנר אהובתו ואני הזמנתי קרושוביצה בהירה, גם בגלל שהיה חם כל כך שהאפשרות לשתות בירה בת יותר מ-5% אלכוהול היתה מעבר לכוחותי וגם בגלל שפעם אחת ניסיתי לשתות את הבירה הזאת אבל התפריט בילבל אותי. אני חושבת שהיום, בביקורי השלישי בפראג הקטנה, סוף סוף הבנתי את הקטע של הבירות הצ'כיות. הזמנתי שפצלה, בצקניות ששחו בשמנת, פטריות ואמנטל שהגיעו בצלחת ענקית, והחשאי הזמין מנה של משולשי גבינה עבים מאוד, מטוגנים ובציפוי פירורי לחם. הנוזלים היחידים שיכולים ללוות כאלו מנות הם רק מים או בירה מרירה וקלה. לא הצלחתי לגמור את המנה שלי ובקושי הצלחנו להתגלגל מהספה שעליה רבצנו. לא שזה רע, כן? הידיעה שכשנצא החוצה נאלץ להפעיל את השרירים, דבר שבהכרח דורש הזרמת דם לעורקים לא הלהיבה אותנו, בלשון המעטה.

His and Hers