בימים הרחוקים ההם שלפני הגזרות והמיסים והצרות, אדם צמא שפרוטה אינה מצויה בכיסו, אישה מפרנסת שפעם קראה במגזין בתור לרופא שיש נזירים שמכינים בירה אבל אף פעם לא ראתה בקבוק של לה טראפ בחיים האמיתיים וכל החברים שפילוסופיית השתייה שלהם הסתכמה בקר, מר על שפת הים, יכלו לשים פעמיהם לתחנה המרכזית או לרשתות השיווק שיש להן בשם או את המילה חינם או את השם של הבעלים המולטי-מיליונר ולקנות 3, לפעמים 4 פחיות בירה מיובאת, בדרך כלל מגרמניה ובלגיה, בעשרה שקלים טבין ותקילין לפני הפיקדון.
הרבה זמן לא ראיתי בירות שנמכרות במחירים ההגיוניים האלה. לא בישראל, לפחות. בגרמניה – כן. ברומניה – בסופרים היקרים במרכז העיר. כאן – לא. לחובתי אתוודה שבשנה האחרונה כמעט ולא יצא לי להסתובב בחוץ ואת הקניות אנחנו עורכים באינטרנט.
במשך שתי שנות קיומו של הבלוג הבירות הזולות לא זכו ליותר מדי תשומת לב. בהתחלה, כששתינו עם ספר המותגים, התוודענו לקשת הטעמים של בלטיקה, למרטנס פילס בבקבוק פלסטיק ובטעות אפילו חזרנו למקורות עם פחית אורנג'בום, אבל מהר מאוד בירות זולות הפכו לאטקרציה במפגשי טעימה, משהו שצריך לטעום כדי לדרג אותו ברייטביר, אבל לא שווה התייחסות מעבר לכך. זה קצת חבל, כי מדי פעם הילדה השוודית המתה, שתרה אחר מציאות באזור נווה שאנן, ודרור מרק בירה, שיש לו משפחה בבת ים וסופר גדול ליד הבית, מגלים בירות סבירות לגמרי.
הגזרות הכלכליות הבזיוניות והקיץ שתיכף מגיע הם סיבות טובות לבדוק בירות כאלה, שעולות פחות. גם שירות לציבור וגם שירות לעצמי, כי אחרי כל הסטאוטים האימפריאליים, הIPA-ים הכשותיים להחריד וכל הבירות שמתובלות עם צ'ילי, כוס פילזנר צוננת היא באמת אחת הנחמות היחידות בלחות התלאביבית. אז כן, מעכשיו נתחיל להתכופף ולבדוק את המדפים התחתונים אצל הסיטונאים, נפעיל מודיעין בערי השדה ונדווח מהשטח.
בתמונה: פחית צוננת, ויטרינה ואיקאה
הראשונה בסידרה הגיעה למקומותינו מהחצי השני והיותר נחשל של צ'כוסלובקיה, קרי סלובקיה, ולמקררינו היא יובאה הישר מסופרמרקט רוסי שנמצא בבלוק של פאב הגמברינוס. היא נצפתה גם ברחוב העליה. Zlatý Bažant, המכונה בביתנו זלאטי בזנ"ט (שמכונה, מסתבר, קיפוד צ'כי – הכל בסופו של דבר מתכנס), מיתרגמת לאיכר המוזהב ונושאת משפט רומנטי וקצת מסורבל בראש הפחית: A Golden Pheasant in a field of ripened barley has always been a sign of a rich and bountiful harvest. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בבירה שמבושלת כבר 600 שנים, אבל אפילו השריפה בבית צים זאת היסטוריה עתיקה ביחס לשנת היווסדה של המבשלה.
אבל בסך הכל מדובר בפילזנר זהוב, צלול עם ראש קצף לבן ועמיד שמריח ממינרלים, מעט דבש ותרכיז תפוחים שמשתלט על המינרליות. הבירה מרירה עם נגיעות קלות של מתיקות וקרמל וגוף מפתיע: לא לגמרי קל. עם זאת, הבירה מגוזזת מאוד, מרעננת והסיומת המאלטית נחמדה ביותר. המתיקות בריח ובטעם קצת הפריעה לחשאי ולי, אבל חוץ ממנה מדובר בלאגר קיצי סבבה לגמרי.
