צ'כיאדה בנורמה ג'ין

הזמן: חמישי, שבוע שעבר
המקום: נורמה ג'ין, יפו
השותים: הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתים: Primátor Polotmavý 13°, Primátor Premium Lager 12° ו- Primátor Weizenbier

נורמן פרמיום התחילו לייבא בירה צ'כית. כן, כן, אל הפורטפוליו, העמוס בעיקר מבירות בלגיות ום קצת מבריטיות ומאחת, מבשלת ברוקלין, התווספו לאחרונה נוזלים מרכז אירופאיים, מארץ הזאץ וקריסטלי הסווארובסקי. שלוש בירות של מבשלת פרימאטור, מתוכן אחת או שתיים שמשווקת בבקבוקים, אבל שלושתן נמזגות מהחבית בנורמה ג'ין שביפו על גבול תל אביב.

הילדה השוודית המתה והע. אקטואר נדברו להפגש, לטעום ולדרג את הבירות. אני נדחפתי, נקבע תאריך,  החשאי והילד השוודי החי הצטרפו, הע. אקטואר הבריז, וכך, בחמישי בערב, שניה לפני שעת העומס בנורמה ג'ין, התדפקנו על דלתות המקום. החשאי הזמין פורטר אלון אמבר אייל של מבשלת הנגב. הוא בטח רצה פרנציסקאאאנר, אבל בעקבות החביות החדשות בירת החיטה האהובה אזלה מהברזים. הילד, הילדה ואני הזמנו כל אחד כוס של חצי של כל אחת משלושת הפיבובארים. הילדה התעקשה לקבל את החצי שלה בכוס ולא במגף.

These boots are made for drinking

שלושה פרימאטורים נמזגים מהברזים בנורמה ג'ין: חיטה בסגנון גרמני, פילזנר ולאגר וינאי, שזה גם הסגנון של גולדסטאר.

הפילזנר צלולה ויפה, זהובה עם קצף לבן. ריחה מתקתק ומעקצץ, עם רמזים ללימון ולסוכריה. המרירות שלה עדינה וניתן למצוא מעט חמאה בטעם. הגוף שלה קל, אבל גם בו יש משהו חמאתי. אם נתעלם מהחמאה נקבל פילזנר קיצי מגניב, אבל היא שם.

הוינאית (פרימאטור פולוטמאבי/ פרימטור כהה) נראית בערך כמו גולדסטאר, צלולה, צבע ענברי עמוק וראש קצף מכובד. כאן מסתיים הדמיון. יש לה ריחות מתקתקים של כשות צ'כית שאיכשהו עוברים, אבל הטעם… מתוק וחמאתי, כמעט כמו פופקו. זוכרים פופקו? של אסם. תירס תפוח בחמאה ודבש. עדיין מוכרים את הזוועה הדנטלית הזאת. בניגוד לפופקו, או למה שאני זוכרת מפופקו, לפולוטמאבי יש גם חמיצות בסוף, כתוספת לקקפוניה. יש חמאה גם בסיומת, כמובן. לא ניתן להתחמק ממנה.

בירת החיטה שדרגה את הטעימה. היא טובה. טובה ברמה שהייתי מזמינה אותה שוב. מעורפלת, ניחוחות של ציפורן ובננה, מתובלת חמצמצה עם מעט מתיקות. קלה מאוד לשתיה ועם סיומת בננית מתוקה.

על הוינאית אפשר לוותר, לפילזנר יש חלופות טובות יותר אבל החיטה אחלה. שתיים מהן אפשר למצוא בבקבוקים. אילו? לא זוכרת. לא יודעת גם על נקודות מזיגה. אין לי אלא להמליץ למעוניינים לתור אחר הודעות יח"צ.

 

 

לשתות (שוב) לאגר "מיושנת"

הזמן: ראשון בערב, היה קר
המקום: ביתנו החם
השותים: החשאי, הילדה השוודית המתה ואני. משקיפה ומפקחת – היפה והאמיצה בביקור מולדת
הנשתה: Staropraman Dark (עמ' 226)

תקציר הפרקים הקודמים: חשבנו ותכננו לסגור את המשימה עד ה-31.12.2011, ואז אוריאל מצא בקבוק של טובורג 6.

אמרנו שנסיים רשמית בתערוכת Beers, ואז שלום שלו, היבואן של בישוף, הודיע ששני בקבוקים של בישוף קלר עושים את דרכם למעוני.

החלטנו שנמשיך הלאה, אבל אז שחר הביא לנו בקבוק של סטארופראמן כהה שנזנחה במחסני היבואן הקודם, י.ד. עסקים.

סטארו כהה, לאגר צ'כי שכמו כל לאגר סטנדרטי מומלץ לצרוך כמה שיותר טרי והבקבוק שקיבלנו נחשב לטרי עד יום אחד אחרי יום נישואינו ה-5. באוגוסט הקרוב נחגוג עשור ליום ההזוי שבילינו בבית עיריה קיקיונית בקפריסין; אתם מוזמנים לחשב לבד מתי הבירה הזאת הפסיקה רשמית להיות ראויה לשתיה. לא שזה מרתיע אותנו או משהו –  שתינו כל כך הרבה בירות מקולקלות בזמן האחרון ש4.5 שנות תפוגה לא יעצרו בעדנו לשתות כל בירה שהיא, וזאת עוד מבלי להתייחס לתנאי אחסון עלומים.

אתמול ביקרו אותנו הילדה השוודית המתה והיפה והאמיצה לסשן טעימות קצר שהתרחב, ושבעיצומו נשלף בקבוק הסטארופרמן מהמקרר. שלא במפתיע הנוזל החום הכהה והאטום נחת לכוסות הטעימה נטול ראש קצף. הרחנו קרטון, מתיקות ולתת וטעמנו משהו שמזכיר יותר נשר מאלט מבירה אלכוהולית. גם מהשטיחות ומהמחסור בגזים לא הופתענו.

הייתי שמחה לנסות לשתות אותה טריה, אבל טמפו, היבואנית הנוכחית של הבירה, החליטה להתרכז רק בבהירה, הנמכרת יותר. נו, אין ברירה אלא לטוס לצ'כיה.

**אנחנו לא עומדים בדדליין שהצבנו לעצמנו. לנו זה לא מזיז, אז חסכו מאיתנו תגובות מתקטננות.

קצה גבול הסובלנות

הזמן: שבת בצהריים
המקום: אצל אמא שלי
השותים: החשאי, אמא שלי, אחי הקטן והמצוין ואני
הנשתים:  New Grist (עמ' 207), Celia (לא בספר)

בשבועות 2012 אציין 20 שנות צמחונות, שכללו בתוכן שתי תקופות של טבעונות. אם אצליח לעמוד בפיתויים ואם הסופר-אגו יביס את חטא הגרגרנות היום הזה ייחגג גם בלי חלב וביצים. אני שוב בדרך לשם, בלי לצפות (עדיין) בהרצאה של גרי יורופסקי, אבל עם השראה  מקולגה/ לאנץ' באדי שכן צפתה ומבלוגים טבעוניים מגרים במיוחד.

אפשר לצפות ש20 שנות חזרה על מנטרות מעדות הלא, אני לא אוכלת דגים/ פירות ים זה חיות/ ממש לא מתחשק לי סטייק, הייתי מפתחת איזושהי מידה של סובלנות ופתיחות לגבי מגבלות מזון. התנסויות הraw food של גיסתי מסקרנות אותי ותזונה סכרתית זה משהו שהייתי יכולה להתמודד איתו, אבל אם יש מגבלת מזון שבשום פנים ואופן לא הייתי יכולה לחיות איתה זאת תזונה נטולת גלוטן.

אני מעדיפה למות מלהפסיק לאכול לחם. כזאת אני. בחלק של העולם שאני קוראת לו בית משתמשים במזלגות ומעבדים חיטה ושעורה. מזון בסיסי נעלה שגם אפשר ליצור ממנו באגטים וגם אפשר להכין ממנו בירה. הוא גם לא מצריך התבוססות בבוץ.

יש אנשים, אמא שלי ביניהם, שמוצאים ישועה כלשהי בתזונה נטולת גלוטן. אי לכך היא נבחרה לקורבן איתו פירקנו בקושי בקבוק של New Grist, בירה נטולת גלוטן שהגיעה מויסקונסין, המדינה שהביאה לנו גם את בירה מילר. בניגוד לבירות מיוחדות אחרות את ניו גריסט אפשר למצוא די בקלות גם בחנויות האלכוהול וגם בבתי הטבע. אפשר לזהות אותה גם לפי התוית וגם לפי תג המחיר שמוצמד לה – כיאה למוצר מז'אנר הנטול גלוטן היא בערך הבירה הכי יקרה בשוק. כיאה למוצר נטול גלוטן, הקשר בינה לבין המקור, קרי בירה, מקרי בהחלט.

הניו גריסט בועתית מאוד. אולי בגלל זה הטעם שמזכיר יותר פנטזיה, יין הנתזים האייטיזי  עם הג'ינגל המשובח "פנ פנ פנטזיה, כל סיבה טובה לפנטזיה", מאשר בירה. סתם. פשוט סתם. אלכוהול מורגש ותו לאו. להרגיש ככה את האלכוהול בבירה של 5.7% זה קצת עצוב. לא גמרנו את הבקבוק.

הבאתי גם בקבוק של Celia הצ'כית, בירה ללא גלוטן שנכנסה לשוק באביב האחרון. גם היא יקרה יחסית ללאגר אבל לפחות הבקבוק גדול יותר (חצי ליטר לעומת 12 אאונס, שהם בערך 400 מ"ל, בבקבוק ניו גריסט). בניגוד לניו גריסט, שמופקת מאורז ודורה, סליה היא בירת שעורה שהוציאו ממנה את הגלוטן. אני מניחה שכתחליף היא בסדר. יש לה טעם של בירה, ריח של בירה (ושל לפתן תפוחים!), מרירות של בירה. לא בירה טובה במיוחד אבל beggars can't be choosers.

אני הולכת להכין טוסט עם גבינת סויה וללמוד קצת סטטיסטיקה/ לצפות בעוד פרק מהעונה השניה של The Wire/ לישון – מה שיגיע קודם. הצטברו לנו די הרבה בירות מבעסות בבית, אז בשבוע הקרוב בטח תקראו על עוד חוויות מזעזעות באדיבות יבואני הבירה.

שידור חוזר

הזמן: אתמול בערב בארוחת הערב
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Staropramen Lager (עמ' 225)

החשאי מכין את הצ'ילי הצמחוני הכי טעים בעולם ואני גאה לספר שהתלמיד התעלה על מורתו. כשהתחלנו לצאת הכנתי לנו צ'ילי. היה קיץ, היה מנגו בשל בסביבה, אז קילפתי, חתכתי וזרקתי אותו פנימה לקראת סוף הבישול. נסו את זה בבית, זה ישנה לכם את החיים. לא חובה דווקא מנגו. אננס גם הולך טוב. כל הרעיון הוא הוספת רכיב מתוק לנזיד שמורכב משעועית, פלפלים וכל רוטב ותבלין חריף שיש בסביבה.

אחר הצהריים הוא התקשר אלי לעבודה. הוא רצה להכין צ'ילי ולא היו פירות בסביבה, אז הוא החליט להמתיק עם סירופ אגבה וחשב להתנסות ולהוסיף בירה מבקבוק הסטארופרמן. הזדעזעתי. מאז שחזרנו החשאי ואני מדברים על בישול עם בירה וחושבים על מתכונים נטולי חיות מתות, אבל רבאק, בניתי על הבקבוק הזה. החשאי, שבין החתונה שלנו לתיק המופרך והוינטאג'י של Delveux שהוא קנה לי לפני שבועיים, לא נתפס באקט לא רציונלי, הרגיע ואמר שיש במקרר עוד הרבה בקבוקים ושמתישהו נקנה עוד בקבוק של סטארו.

בסוף הוא ויתר על הבירה בצ'ילי, אבל אם כבר הסטארו עלתה בשיחה, למה לא ללוות את הצ'ילי בבירה הזאת? כל שאר הבקבוקים שיש כרגע במקרר משתייכים לאומת האיילים הבלגיים הכבדים, שלא ממש מתאימים לתבשיל כבד ומתובל בזכות עצמו.

אחרי האכזבה שחווינו עם הסטארוברנו, הסטארופרמן היתה הפתעה נעימה, עם המרירות האופיינית לבירות צ'כיות (זאץ', סאאז, איך שתרצו), שמעקצצת בפה ולא מכבידה על הבטן. אפילו החשאי, שכשזה מגיע לחבל הסודטים הוא תומך נלהב בסיפוח שטחים, נהנה.

 

(אופס, שוב סניליות. כבר שתינו את הסטארו הבהירה.)

שוב נתחיל מחדש

לא מצאתי תמונה של טייבה חלאל. בלאט.

 

הזמן: ראשון, לפני הקאמבק לחדר הכושר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: טייבה ללא אלכוהול (לא בספר), Starobrno Dark (עמ' 224)

היום הזה עומד בסימן ניקוי אורוות: מעבר על מאות מיילים שהצטברו בשבועיים וחצי של היעדרות מהעבודה; חזרה לחדר הכושר אחרי שלושה שבועות של הקפאה ורבעון של הזנחה; ושתיית בירות שאנחנו לא ממש רוצים לשתות כדי לפנות מקום במקרר לבירות שהצטברו במקומות אחרים בבית -לא היתה לנו סיבה אחרת לשתות את בירת התפוחים הלא-אלכוהולית של מבשלת טייבה ובטח שלא לחזור לעוד סיבוב עם סטארוברנו אחרי האכזבה של אתמול.

ובכן, באופן לא מפתיע לטייבה תפוחים יש טעם של ויטמינצ'יק מוגז וחלש, משהו שאמהות שרוצות לפנק וחרדות לשיניים של ילדיהן יכינו: מעט מדי תרכיז ומים שעברו בסודה סטרים. אולי על קהל היעד המוסלמי זה עובד, עלינו לא. באופן קצת יותר מפתיע הסטארו דווקא לא רעה. לא היו בה הרבה גזים, תכונה שניתן אולי לייחס לגילו של הבקבוק – התאריך האחרון לשיווק הוא יום שלישי הקרוב פעמיים כי טוב – גם הריח לא ממש הפיל אותי – הרחתי צימוקים ופיספסתי את ריחות הקלייה שהחשאי איתר – אבל מבחינת טעם היא היתה בסדר גמור: הקלייה מורגשת והתחושה היבשה בפה מצאה חן בעיני. וגם: 3.8% אלכוהול. לא שזה אי פעם היווה שיקול, אבל אם כבר אלכוהול לפני אימון עדיף שיהיה מהז'אנר של הסטארו.

צ'כית לסיום התקופה

הזמן: מוצ"ש, שניה אחרי כתיבת הרשומה הקודמת
המקום: home sweet home
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Starobrno (עמ' 223)

זאת לא הבירה הראשונה שלנו בארץ. אתמול קיבלנו את השבת בדאנסינג קאמל עם ת'רוג וויט המצוינת והארומטית (חשבו על לימון ורוזמרין בריח) והבעלזבוב הברוטאלי מדי לטעמי, שזה לצ'ה דל דיאבלו שעברה תהליך הקפאה.הדאנסינג מסתמן כאחד המקומות הקבועים שלנו ולכן השקעתי בכרטיסייה של עשרה חצאים בהנחה, שמתווספת לאוסף כרטיסיות הקפה שאני מטפחת בארנק. נראה לי שהכרטיסייה של הדאנסינג תתמלא מהר יותר מזאת של סגל/ בוטיק סנטראל/ לה מולאן/ לה בון פטיסרי/ לאביט (תלאביבים – שימו לב לפריסה הרחבה), ולו בגלל שבבירה יש לי פרטנר, בעוד שבקפה אני סוליקו.

אתמול בערב שתינו בירת בוטיק אמריקאית שדי איכזבה ובקבוק של קפוצינר, בירת חיטה בווארית צלולה ולא טעימה שחשדנו שהיא מקולקלת.

הבחירה בסטארברנו היא שלי ורק שלי. החשאי, כידוע, איננו מחובבי הבירות הצ'כיות, אבל רציתי לסגור את הווקאנס בבירה קלילה. וקלילה איט וואז. לא יותר מזה. אחרי הלאגרים הטריים והעשירים בלתת של החופשה, הפילזנר הצ'כי מהבקבוק היה נפילה והנפילה היתה צפויה. נו, מילא.

שתיים בשני

הזמן: הערב
המקום: כרגיל
השותים: צמד רעים
הנשתים: Budweiser Budvar (עמ' 47), Lindemans Casis (לא בספר)

אז שתי בירות דגמתי הערב. האחת עם האוכל, לפני שהתיישבתי ללמוד, השניה בהפסקה. מצד אחד ההתכנסות בבית לא ממש מעודדת רשומות יצירתיות מדי, אבל מצד שני המקרר שלי כל הזמן מפתיע אותי מחדש; יש בו היצע בירות שלא יבייש את רוב הברים בתל אביב – מגינס ועד ברו-דוג. הערב נשלפו, כאמור, הבאדוויזר הבהירה, שלמעשה עליה חשבו החברים באנהייזר בוש כשהם הגו את הבירה הנמכרת ביותר בעולם. אין מה להשוות עם הכהה ששתיתי בשבוע שעבר, אבל כפילזנר היא אחלה. זהובה, חמצמצה-מרירה וקלה לשתיה, לתשומת לב הקוראת שגם נפלה בסופר.

בהפסקה פתחתי בקבוק של לינדמנס קסיס, למביק בתוספת של ענבי שועל (סוג של פרי יער, blackcurrants באנגלית). קנינו אותו בהנחה שנמצא אותו בספר. כשהגענו הביתה גילינו שהתווסף לנו עוד בקבוק לאוסף האוף-לייבלים המכובד שלנו. הקסיס התאים בדיוק לרגע. בקבוק קטן, אחוז נמוך של אלכוהול. הצבע – אדום כהה – הרתיע אותי והזכיר לי דובדבנים וחמיצות. הבירה עצמה חמצמצה והקסיס מאזנת וכמעט מכסה אותה עם מתיקות עדינה. לא משהו שהייתי שותה ברגיל, אבל תזמון השתיה שיחק לטובתה.

הבאדווייזר הנכונה

הזמן: שבת אחרי הצהריים, לפני חדכ"ש ואחרי בילוי בפארק עם בת הדודה וילדיה
המקום: בבית, בקטנה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Budweiser Budvar Dark (עמ' 48)

באדוויזר/ באאד-ווייזר/ הבירה הנמכרת ביותר בעולם…

זו רק אני או שיש כאן עוד קוראים שזוכרים את הג'ינגל הזה מהאייטיז, שקימפיין את הפחיות הלבנות עם הכיתוב הכחול-אדום של הבירה החדשה והחדשנית שכבשה את מכולות ארצנו בסערה – באדווייזר?

פעם ראיתי פחית אצל אבא של חברה שלי שירי מכניסה ב'. בזכרוני הדהוי והמתעתע לעתים קרובות אני מוקסמת: הבירה מהפרסומת ברדיו! אצלנו בבית שתו מכבי וגולדסטאר. אחרי כמה שנים הבירה לא נראתה יותר, לא בבית של שירי ולא במרכול ותכלס, טוב שכך. כמו רוב הבירות האמריקאיות המסחריות, גם זאת מתקשרת אצלי לדושבאגס במקום ללתת ולכשות. מספיק לראות את קבוצת הפייסבוק שקוראת לייבא אותה (שוב) לארץ כדי להבין.

אבל מי צריך את הפלגיאט האמריקאי, שסתם היה תופס מקום יקר על המדפים, כשיש את בדוואר הצ'כית, הדבר האמיתי, שכמו גבינת פרמז'ן ושמפניה מסומנת ככינוי מקור מוגן, ושניתנת לרכישה בחנויות האלכוהול וסניפי טיב טעם הקרובים למקום מגוריכם.

אז היום שתינו את הכהה, 4.7% משובחים במיוחד של אלכוהול. קצת הופתעתי כשהחשאי מזג אותה. לא יודעת למה ציפיתי לצבע של גולדסטאר. הבאדוור היא חומה וכהה. ראש הקצף שלה נאה והגוף שלה יציב ומורגש. לא כבד אבל גם לא דליל ומימי. באף הרגשנו את הקליה, שגלשה גם לפה. בטעם מצאתי, חוץ מקליה, קפה, שומשום קלוי ודובדבנים. היא מרירה ומענגת. מהמוצלחות שלגמתי בשבועות האחרונים.

 

הרחק מהמון מתהולל

הזמן: שני בערב, אחרי שיעור במיקרוכלכלה
המקום: נינקאסי פאבליק האוס, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Kozel Cerny (עמ' 279)

אחרי יום עבודה ארוך ומתיש פיזית ותרגול שמנוון את המוח החשאי אסף אותי ושמנו פעמינו אל הסינמה סיטי, במטרה לצפות בסרט שמוקרן כבר בערך חודשיים. נשארו כרטיסים רק לשורה הראשונה. ויתרנו וברחנו משם לנינקאסי. היינו יכולים להשאר באזור ולשתות בטמפל בר, אבל הפקקים בחוץ, הדחיפות בתור והרעש הסטטי הבלתי נסבל של מתחם סגור בחופש הגדול הוביל לפנית פרסה ולנסיעה לקצה השני והשקט של העיר. רציתי לאכול משהו לא מטוגן ולשתות בשקט.

בנינקאסי יש עכשיו מבצע על הבירות הצ'כיות והגרמניות מהחבית – חצי ב20 ש"ח, מחיר שבעולם השפוי נחשב לנורמלי וכאן בישראל למחיר בתחתונים. החשאי הזמין מקשוף אבל אני החלטתי לנצל את המבצע כדי לשתות את הקוזל הכהה. היא הרבה יותר סולידית מהבהירה, ששתיתי ביום חמישי (או אולי זאת אני הסולידית אחרי היום הארוך הזה). קצת מימית, שזה מינוס, עם טעמים של לתת קלויה וקצת קרמל שזה לגמרי פלוס. אכלתי תפוד מהתנור שהיה טעים ומנחם (ולא מטוגן! אוכל ברים לא מטוגן רולז!), שילמנו את החשבון וחזרנו הביתה.

רגוע, לא מסעיר ובעיקר שקט. אני חושבת שכדאי שנדחה את הסרט לספטמבר, כשהנוער יחזור למכלאות.

קבלת שבת

הזמן: שישי אחה"צ
המקום: דאנסינג קאמל ואז הפורטר אנד סאנס, עיה"ק ת"א
השותים: החשאי ואני
הנשתים: dancing Camel Hefe-Wit (עמ' 121), Tripel Karmeliet (עמ' 156)

שומדבר לא הלך כמתוכנן אתמול. במקום לנסוע למדבר ולצפות במטר הפרסידיים נשארנו בתל אביב. במקום למצות את השישי נפלנו שדודים ושיכורים במיטה ב9 והתעוררנו שוב בסביבות 1 אחר חצות. בלי הנגאובר – על כל כוס בירה שתינו ככוס וחצי מים. ואז מקלחת, הספר המאכזב שאני גוררת כבר כמעט חודש ולישון. לפחות הלילה היה סביר ולא היה צורך למזג את הבית, לראשונה בחודש האחרון.

הכל התחיל מדודה שהחשאי פיתח לבישוף דופלבוק, שפחות ופחות נמזג בברזי עירנו. התקשרתי לפורטר אנד סאנס כדי לאמת את הנתונים שבאתר ולוודא שהברזים לא הוחלפו לרעתנו. מונית שירות לחשמונאים פינת דרך בגין וברגע האחרון לפני חציית מגרש החניה, שפעם היה השוק הסיטונאי ועוד מעט יהיה מגדל של מליאנים, החלטנו לקפוץ לדאנסינג קאמל ולסגור את סקירת הבירות של המבשלה, שמקוטלגות בחוברת המותגים. נשארה לי רק בירת החיטה, שבדיוק בושלה. החשאי הזמין את האמריקן פייל אייל וניצח. אני אוהבת את החיטה שלי גרמנית ולא בלגית.

 

לחיינו


אז החלק המכובד של שתיית הבירות של הדנסינג קאמל נשלם, אבל הוא בהחלט לא תם. אני נהנית גם מהבירה וגם מהאוירה שלא קשורה לשומדבר, וגם מהדרך לשירותים שעוברת במבשלה וליד הארון שמלא  בפרפרנליה משובחת.

אחרי סירוב מנומס לצ'ייסר, שמנו פעמינו לפורטר אנד סאנס. היה ריק למדי. אחר הצהריים של שישי. החשאי ואני התמקמנו על הבר והסכמנו שהרבה יותר כיף לשתות בחוץ בשעות היום. הוא הזמין את הדופלבוק שלו ובא על סיפוקו. אני הזמנתי טריפל קרמליט, שהגיע בכוס ממותגת וחתיכית במיוחד ועם ראש קצף מרשים ושמח:

 

his and hers


(התמונה צולמה אחרי שראש הקצף נרגע קצת)

נהניתי מהטריפל. היא חזקה, אבל נוחה לשתיה. לא ממש מתאימה לקיץ – לדעתי היא זאת שמוטטה אותי. תוך כדי שתיה הצקתי לברמן בעניין תחרות השתיה וקיר התהילה שבפורטר. הוא טוען שלאחר שמתחרים הקיאו את נשמתם בכל רחבי המסעדה הם לא יחזרו על התחרות, לא במתכונתה הקודמת (ריצה על הברזים עם כוסות של 200 מ"ל בשעתיים). אני לא בנאדם תחרותי במיוחד, אבל אני חושבת שאוכל להתמודד עם גברברי הבלייזר ששמם מונצח במסגרת.

לסיבוב הבא בחרתי בקוזל הבהירה, פילזנר ואופציה קצת יותר שפויה בחום הזה. הסמל של הבירה הזאת, שיצורה, אליבא דספר המותגים, החל ב1874 הוא תיש. בספר כתוב שבמבשלה חי תיש מחמד בשם אולדה ושהוא חי במבשלה מאז שהוא היה בן שנתיים. בטח הוא אוכל מלא ג'יפת בישול טעימה במיוחד. לא יודעת למה, אבל זאת חיה שחביבה עלי במיוחד בזמן האחרון. כל כך חביבה עד שהכינוי החדש של החתול שלי זה התיש מבני ע"יש.

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

כשסיימתי, עברתי לפרנציסקאנר הכהה שהחשאי הזמין ולא רצה לסיים. לא ממש מפתיע שכל התכניות להמשך הערב: אפיית קלתית, צפיה בסרט ולימודים התפוגגו ברגע שהגוף שלי פגש את המזרון.