Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.

בשורות טובות

הזמן: רביעי בערב
המקום: נורמה ג'ין ואז שטרן1
השותים:  אני ואז החשאי ואני
הנשתים: St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221), St. Bernardus Tripel (עמ' 220), Hobgoblin (עמ' 127)

אז רק הבוקר אני מתפנה לכתוב על מעללי ביום רביעי. טוב שטרחתי לתעד את הדברים בזמן אמת, כי גם שתיתי כל כך הרבה וגם אני מתאוששת מהקונצרט של מקהלת הצבא האדום ע"ש אלכסנדרוב, שהתקיימה אתמול בערב במסגרת אירועי שבוע הגימלאים בתל אביב.

במקרה ועדיין יגיעו לבלוג הזה ממונחי חיפוש שקשורים למקהלת הצבא האדום (היו אי-אלו כאלה שהגיעו דרך הרשומה על מבשלת פאבו),שבעולם קרויה אנסמבל אלכסנדרוב אבל כאן היא עדיין משווקת תחת המותג המקורי והאיכותי, אז היה מעולה. קטיושקה, קלינקה, השיר הזה שהגבעטרון שרים (כולנו במצעד?) ושאר להיטים, בללייקאיסט עם אצבעות ארוכות שניגן סולו מטורף, רקדנים שהברכיים שלי כאבו לראותם, וידאו קליפים סובייטיים מיליטריסטיים וקולות שמיימיים. מה הם שותים כדי להגיע למנעד המופלא הזה? בטח לא בלטיקה.

דבר אחד הפריע לי. 27 מיליון מתים במלחמה הפטריוטית הגדולה, חורבן בצ'צניה ובלאגאן באפגניסטן ואין להם מספיק רפרטואר וכבוד כדי לדלג על ההבאנו שלום עליכם והירושלים של זהב? פאקינג פיזדטץ.

טוב, עכשיו בירה.

לפני ששתיתי את הבירות שלהן מוקדשת הרשומה הזאת ישבתי כמעט שעתיים בבית הספר לברמנים של זמן אמיתי במפגש עם מר בראם ורוויק, מנהל הייצוא של מבשלת דובל. היה מעניין, בעיקר לשמוע על המבשלה וללמוד איך משווקים לברמנים (קהל היעד של ההרצאה. אני סתם נדחפתי, כחברה לא-ברמנית במועדון הברמנים). טעמנו דובל, מרדסו טריפל ואת הליפמנים החדשים. אני מדלגת עליהן בסקירה, כי אני משתדלת לא לכלול בספירה שלי בירה שנלגמה באירועי טעימות.

כשהאירוע הסתיים עליתי לנורמה ג'ין, כדי לנצל באופן מיטבי את ההמתנה לחשאי, שיצא מרעננה כדי לאסוף אותי. נותרה כחצי שעה להאפי האוור המשתלמת יחסית לברים שווים (17 ש"ח לשליש מהחבית עד 20:00). הייתי רעבה אבל גם הנורמה ג'ין די שונאי צמחונים אז נשארתי עם אוכל נוזלי.

הסט. ברנרדוס אבט 12 מתקתקה וחזקה מאוד, עם טעמים פירותיים ואפטרטייסט של תמרים. אני מאוד אוהבת את הברנרדוס למיניהם וזאת האהובה עלי מכולם, אבל שלשום היא פחות ריגשה אותי מבעבר, אולי בגלל שאני קצת בפאזה כשותית כרגע. לטריפל היה טעם מעורפל, היא מרירה ועם אפטרטייסט ארוך. אלה רשמי הטעימה שלי. מה זה אומר? כנראה שסיבוב נוסף על הברנרדוס ברבעון הקרוב. להגנתי יכתב שהגעתי אחרי יום עבודה, שני אוטובוסים ג'יפה וטעימות נדיבות למדי של דובל, מרדסו וליפמנ'ס, כשעל מעט הקוגניציה שלי אמורה לגונן הזיוה שהזמנתי דרך הסיבוס לארוחת צהריים. במקום באוכל ליוויתי את השתיה בשיחה עם שניים שעלו אף הם מההדרכה ודיברנו על מחלות, תינוקות, שיווק ולהקות ניו ווייב. כשהחשאי הגיע עזבנו את הנורמה ג'ין ושמנו פעמינו לפלורנטין, אחרי מידע מסעיר שקיבלתי מעכברוש העיר, שההובגובלין שוב זורם בברזים של השטרן.

(תזכורת פאניקה: כאן וכאן. בינתיים יבואן אחר לקח לחיקו את המבשלה וגם מסתמן שהדליריום תחזור בקרוב למדפי ארצנו)

למרות שיש לי בקבוק במקרר, החלטתי לחגוג את הקאמבק בבירה מהחבית, לא פניה כזאת חדה מהבלגיות הכבדות שהיו הדומיננטיות באותו ערב. מאוזנת, פירותית ועם ריח של סילאן. תענוג. החשאי הזמין קרומבאכר חיטה וציין שיותר טעים לו מהחבית.

הערב נבלה במולי בלומ'ס בפעם הראשונה, אבל עד שהמוח שלי יתפוצץ מחלילים איריים, הנה עוד קצת מקהלת הצבא האדום, בימים בהם ג'ינס סובייט היה IN:

מוקדש לארז.

שישי חם בירושלים – ביקור במיה בר ובקאסה דה לה הבאנו

הזמן: יום שישי, היום הראשון של שעון הקיץ
המקום: מיה בר, רח' הלל ירושלים
השותים: החשאי ואני
הנשתים:

St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221)

Maredsous Tripel (עמ' 196)

St. Bernardus Wit (עמ' 217)

את היום הראשון של שעון הקיץ בילינו החשאי ואני בירושלים. אני מגיעה הרבה לעיר, לביקורים שאוכל במרכזם: בורקס, כנאפה, שעה של קולוניאליזם ישן וטוב בהוספיס האוסטרי והמון תה בבית של של The Bitter Danny of the East, היחיד מהחברים שרכשתי בזמן מגורי בעיר שעדיין מתגורר שם ובערך אחד הדברים הכי טובים שיצאו לי מהעיר הזאת.

אבל מטרת הנסיעה אתמול היתה קצת אחרת, ביקור בלה קאסה דל הבאנו, חנות סיגרים ירושלמית שמנוהלת על ידי ידידינו דן לוי מCuba-Scot. למדנו שלה קאסה זאת רשת חנויות בזכיון של ממשלת קובה ושכל מוצר שנמכר בה חייב לעבוד שרשרת אישורים ביורוקרטית-משהו בארצו של פידל, ושעד שיגיעו אישורים להבאנה קלאב חובבי הרום יאלצו לבהות בבקבוק של קפטן מורגן או להפנות את מבטם שמאלה, לכיוון הסינגל מאלטים. אנחנו לא מעשנים (ובזכות הונטות המאסיביות אפילו לא הרחנו כמו מאפרה כשיצאנו לרחוב) והתארחנו עם הגב ליומידור ועם הפנים לדן, שמזג לנו טעימות: גלנליווט 15, אוכנטושן 12, לפרויג ובאומור 12. הטעימות לוו ברחרוח צנצנות שעוזרות להבין טוב יותר את הוויסקי. מכל מה שדגמנו הכי נהניתי מהגלנליווט, למרות שיש לי חולשה גדולה לכל דבר מעושן.

(מה הקשר לכל זה ולבירה? תחילת תהליך הפקת הוויסקי, לפני שלב הזיקוק, דומה לתהליך הפקת הבירה. תירוץ קלוש אבל זה הבלוג שלי ומותר לי לחרוג מהעיקר אם מתחשק לי.)

כשהקאסה נסגרה לכבוד שבת קודש, שוטטנו בעיר. אכלנו חומוס בבן סירא, שתינו תה אריזונה במכולת ברובע הארמני, שברנו שיגרה לאיש הביטחון בבניין הסוכנות היהודית כשנצמדנו לחלון וניסינו להבין את תלי העיצובים בחלל הפנימי של המקום, שיחקנו בדורין אטיאס מול בית הכנסת הגדול  והתאכזבנו לגלות שקפה פרדיסו הפך את פניו והוא כבר לא המסעדה האיטלקית החמודה והלא-כשרה של פעם. השמש שקעה ועדיין היה חם ונעים ולא הצטרכנו לחתוך מגן העצמאות למכונית כדי לקחת עליוניות. כך קיבלנו את שעון הקיץ והעברנו את הזמן עד לפתיחת המיה בר, היעד השני שלנו.

למי שלא מכיר, המיה זה בר יין ירושלמי, שמשמש גם כמרכז הדרכה עם סדנאות וקורסים וגם נבחר כבר הבירה הטוב בבירה בתערוכת Beers. במדרג שמתנהל אצלי בראש המיה קיבל אוטומטית ציון לשבח בזכות הבירות של אביר האלה שנמצאות בתפריט דרך קבע ובזכות מבחר מפתיע של רום: אנגסטורה, מאייר'ס והבקבוקים היותר איכותיים של בקרדי. הגענו למקום ראשונים וזכינו לזמן איכות עם גיא, הבעלים, ועם מייק שמאחורי הבר ומאחורי הברזים של מותגים שונים של נורמן פרמיום בעיקר. בניגוד לברים אחרים, המיה לא עמוס בבירצ'נדייז, וזה היה לי נחמד. הבירה מוגשת תחת מפית קוקטייל לבנה, על הקירות צילומים בנושא יין ומעל האסלות בשירותים מארזים ריקים של סינגל-מאלטים ודובל טריפל.

הזמנו בירות מהחבית. התחלנו באבט 12, אחת מהבירות האהובות עלינו ובמרדסו טריפל, שהוגשו בגביעים המתאימים להם ומולאו עד הקצה. הסט. ברנרדוס היתה קצת שטוחה, דבר שפגע בטעם, אבל המרדסו היתה מצוינת. כבר שתינו אותה בעבר מבקבוק בבית ומכוס פלסטיק בפסטיבל הבירה במעברות, אבל הטמפרטורה וצורת ההגשה הנכונות הוציאו את הארומה ואת הטעם המורכב והפירותי החוצה.

גיא הוציא מהמטבח פלטת נקניקים שנראתה מזמינה במיוחד ושעברה אחר כבוד למאבטח כי החשאי ואני צמחונים. הזמנו שתי מנות שבכלל לא הולמות את הבירות הכבדות ששתינו: סלט ערבי קצוץ-טרי ומרענן והום-פרייז לשם-שינוי-לא-רכרוכיים שטוגנו על המקום. אבל הם הלכו מצויין עם בירת החיטה הקלילה והאשכוליתית שנשלפה מהמקרר, תוצר של בישול בחסות מב"י* שהתקיים במקום במסגרת האוקטוברפסט האחרון.

מתנדנדים, נלקחנו לסיור בירכתי הבר, שכבר התחיל להתמלא. ראשית, לחדר הפרטי, לראות את ערכת ההרחה לחובבי היין. ארגז של בקבוקונים ממוספרים עם תמציות ריח. גיא שלף אקראית מספר בקבוקונים ואנחנו ניסינו לזהות. באחד לפחות הצלחנו. אחר כך ירדנו במדרגות למרתף היינות הקריר והלח, שם מאופסנים גם בקבוקי בירה שמתיישנים להם לאיטם: מהדורות של נייס שוף, סמיקלאוסים ושימאי כחול. כנראה צריך מרתף סגור ומבודד כדי להתאפק ולא לשתות את השימאי ואת השוף.

חזרנו לבר, לבירה אחרונה ודי. החשאי בחר עבורי את בירת החיטה של סט.ברנרדוס, מעורפלת ומרירה יותר מבירות החיטה הגרמניות ומחיטה הביתית ששתינו לפניה. מכל המבחר של הברנרדוס, זאת הכי פחות אהובה עלי. הבלגים צריכים להשאר עם מה שהם עושים הכי טוב: איילים, שוקולד וכריתת גפיים של קונגולזים שלא עומדים במכסה.

יצאנו מהמיה בר רגע לפני שמרכז העיר הופך למתחם של פשע ורשע, נפגשנו עם BDOTE, שבדיוק חזר מביקור נדיר במרכז, הסענו אותו לחברה שלו ברחביה וחזרנו לציוויליזציה, שבה אין שומדבר אקזוטי בברים טובים שפתוחים בסופ"ש.

תודה לגיא הרן ולדן לוי על האירוח!**

*לבקשת הקוראים, ביאורים בגוף הטקסט: מב"י, מבשלות בירה ישראליות, היא הזרוע האלכוהולית של קוקה קולה, והאחראית לעובדה המצערת שקל יותר למצוא בארץ ברזי קרלסברג, טובורג וגינס מגולדסטאר. לא שאני לא מחבבת את טובורג, ובכל זאת.

**גילוי נאות: אין צורך בגילוי נאות. שילמנו על הכל, למעט הOff Label.