Delirium of Disorder

הזמן: שלישי בערב
המקום: סלוננו המצוחצח
השותים: החשאי הבריא ואני
הנשתה: Delirium Nocturnum

כבר יצא לי להזכיר כאן בבלוג את דליריום, בירת הפילים החזקה והפירותית מבלגיה, שנעלמה ממדפי ארצנו, נעדרה מספר המותגים ואז חזרה, מבחינתי בגדול.  הזכרתי כי התגעגעתי ואז כי טעמתי , אבל עדיין לא הקדשתי רשומה לבירה הזאת. בשלישי בערב פתחנו בקבוק, שאריות של מתנת יום ההולדת שלי מחברותי לעבודה. חמושות ברוח משאבי אנוש, יוזמה ונחישות, חברותי  בחרו בדרך שלא נבחרה (עדיין), ובמקום שובר מתנה לחנות בגדים קניונית הן גייסו כספים וגייסו את החשאי, שכיתת רגליו לחנויות אלקטרוניקה וקנה בשמן פרה-אמפ  ובעודף הביא בירה.

דליריום נוקטורנום היא החלשה מבין שתי הדליריום שניתן להשיג בארץ; "רק" 8.5% אלכוהול. הבירה כהה וכמעט אטומה, וראש הקצף שלה כהה. היא מאוד יינית בריח ובטעם המתוק והכבד. הגיזוז שלה עדין והסיומת קצרה. לא כל כך נהניתי, אולי בגלל שלאחרונה אני מחפשת איילים קלילים יותר, אולי בגלל שהבירה לא היתה במיטבה.

לנושא אחר ואקטואלי יותר – פורים. מחר נחנך הפאב החדש של הדאנסינג קאמל בפלורנטין. 6 ברזים של הדאנסינג, 4 של מבשלות אורחות; יש מסיבה בנינקאסי, בחסות הגמד של שוף; נדמה לי שיש גם משהו בשטרן 1. בשישי-שבת ייערך בפעם השלישית הפנינג הבירה הכפרית של מטה יהודה במושב צפרירים. אם זה מעניין אתכם (ואם אתם לא פדלאות כמונו משהו מהכתוב לעיל אמור לעניין אתכם), בדקו פרטים בפייסבוק או משהו.

ונסיים עם דליריום:

שימאיי שישי שמח

הזמן: שישי בצהריים אחרי הלימודים

המקום: בניין מגורים בצפון מזרח העיר

השותים: הדוקטור, העלמה, החשאי, אני ורינת

הנשתה: Chimay Blue (עמ' 302)

תכננתי כבר הרבה זמן להטעים את הדוקטור ואת עלמה מבלוג היצירה המצוין והותיק נייר ועוד. בקבוק גדול של שימאיי כחול, קבלתו של הדוקטור לתת התמחות בברוז' אשר בבלגיה ורצון לשחק עם רינת ולשתפה בבלוג הוביל אותנו להתארח אחר הצהריים אצל השותים המתארחים ושלושת ילדיהם, שתמיד כיף לפגוש.

את השימאיי הכחולה שמרתי לסוף השנה, גם כי זאת אחת הבירות האהובות עלי בכל הזמנים וגם כי משהו צריך לפצות על כל הטנפת שהשפרצנו על הכבד שלנו בחודש האחרון. למרות שעד שהתחילה שנת הבירה שלנו שתיתי אותה יחסית הרבה, הייתי סקרנית לגביה. מספר פעמים במהלך השנה תהינו, החשאי ואני, אם אחרי מאות הבירות ששתינו ב2011: מהספר, בבלגיה, בגרמניה, מהזמנות מחו"ל ובירות ביתיות, עדיין נישא את שימאיי הכחולה על ראש שמחתנו.

החשאי סיפר לדוקטור על בלגיה והעלמה ואני הלבשנו את רינת, שהביעה עניין בבקבוק השימאיי:

מזגנו את הבירה לארבע כוסות ולא הופתעתי. הטעם המוכר והאהוב חזר אלי: נוזל כהה ואטום עם ראש קצף גדול ושזוף שהדיף ניחוחות פירותיים כבדים ואגוזים. המתיקות דומיננטית, אם כי יש בטראפיסטית המדהימה הזאת גם מרירות והסיומת ארוכה ומענגת.

האם זאת עדיין הבירה האהובה עלי? שאלה טובה. בשנה האחרונה הטעם שלי נדד לכיוון לאגרים גרמניים טריים מאוד וIPA אמריקאי ואשכוליתי. עם זאת, אני מכירה את עצמי: ההעדפות שלי בבירה משתנות חדשות לבקרים. אז בתשובה לשאלה, אני חושבת שכן, השימאיי עדיין בראש הרשימה, ואם לא ממש בראש אז לפחות בחמישיה הפותחת, למרות שבשנה הבאה (זה מחר), כשנוכל להוריד הילוך, אני לא צופה שהיא תהיה תושבת קבע במקרר. עם זאת, מקומה של השימאיי בלו כבירה לשתיה באירועים מיוחדים או במפגשים שמור.

צילמה יעל ענבר

רינת התבאסה שלא כיבדנו אותה וישבה לה בצד בשקט וקראה את חוברת המותגים. נראה שהיא כבר מתכננת לבקר את הדוקטור בברוז'.

שים בירה במקרר, יש הערב אורחים

הזמן: ערב שבת, שמונה ימים לכריסטמס
המקום: חדר האורחים
השותים: איש הבירה, החשאי ואני
הנשתה: St. Bernardus Christmas Ale (עמ' 222) ומלאאאא בירות מגניבות מחו"ל

כבר הרבה זמן החשאי ואני לא נפגשנו עם איש הבירה, אז הזמנו אותו לערב זעיר-בורגני של קפה ועוגה, גירסת הבירגיקס: סן ברנרדוס כריסטמס אייל ושטולן כשר לטבעונים שקניתי בביאטריס.  לא הזמנו אורח נוסף שיוכל לאייש את שולחן הברידג' ואיש הבירה לא אוהב אותנו עד כדי כך שהוא יסכים לשבת ערב שלם על בקבוק אחד של אייל בלגי. לשמחת כל הצדדים הוא תיעל את העניין לטעימות: כמה בירות שקיבלנו מאמריקה (הפרחים לאחי הקטן והמצוין ולחברתי היפה והאמיצה יעל), כמה בירות שהוא הביא מנסיעותיו האחרונות, מים ולחם לניקוי ותחזוק המערכת והערב שודרג להפליא. התבוננו וריירו:

224

שישי בערב בתל אביב עם היפות שלי: Hemp Brau, Quickie, Ithaca Apricot Wheat, River Horse Double Wit, Southern Tier Oak Aged Unearthly IPA, Brewdog Paradox - Isle of Arran, St. Bernardus Christmas Ale

 לעניינינו:

בשבוע שעבר טעמתי את הכריסטמס אייל מהברז של פורטר אנד סאנס. אני אוהבת בירות כריסטמס וגם מזאת נהניתי (אם כי יש לקחת בחשבון שלפורטר הגענו אחרי השעה השמחה אצל הגמל המרקד). נהניתי מספיק כדי להמליץ עליה לאבא שלי, שאוהב בירות בלגיות. אתמול פתחנו בקבוק שהחשאי קנה לפני כשבועיים בשר המשקאות, בקבוק שיתכן ושכב על המדפים עוד מהערב ההוא שהכוכב האיר את שמי בית לחם. הבקבוקים לא מתוארכים ולכן אין אינדיקציה לגבי הגיל של הבירה. הצבע של הנוזל השקט והכמעט לא מגוזז היה חום כהה שנושק לסגול וריחו היה מעט ייני, מעט חמוץ ומעט ענבי. הבירה כבדה, מתקתקה וגם חמוצה והסיומת שלה ארוכה ואלכוהולית.  היא הלכה מעולה עם השטולן (שהיה מושלם אם היה בו מרציפן), אבל אחרי כמה וכמה בירות ממש טובות החשאי ואני חשנו סוג של אנטי קליימקס. איש הבירה לא ציפה לגדולות ונצורות מלכתחילה והעוגה הגרמנית קנתה אותו יותר מהבירה הבלגית. הוא סוג של הרוויח.

לא אפרט כאן על הבירות האחרות. אם זה ממש מעניין מישהו, מתישהו אעלה דירוג לרייטביר. מי שזה מעניין אותו יידע למצוא אותי שם.

N'ice – how nice!

הזמן: שישי בערב, לפני ההופעה של גיליאם באוזן בר
המקום: על הבר בשטרן1
השותים: החשאי, המתופף המופלא ואני
הנשתה: N'ice Chouffe (עמ' 210)

ככל שהפרוייקט מתקרב לקו הסיום, כך ההזדמנויות לשתות בירה שעוד לא שתיתי מהחבית נעשות נדירות יותר. לכן, כששטרן 1 פרסמו בפייסבוק שלכבוד דצמבר הם מוזגים נייס שוף, הודעתי לחשאי שלפני מופע המחווה לזאפה בניצוחם של גיליאם באוזן בר נקפוץ לסיבוב בירה.

הנייס שוף זו בירת הכריסטמס של מבשלת אשוף, שמייצרת את "הבירות עם הגמדים". קר בדצמבר ובירות כריסטמס מאופיינות באחוז גבוה של אלכוהול ותוספות של תבלינים שמחממים את הלוגמים.

שטרן זה הבר שאיכשהו כל אורח שהגיע אלינו מחו"ל בשנה ומשהו האחרונות נלקח לשם והפעם תפס את משבצת אורח הכבוד המתופף המופלא שקפץ לכאן מלוס אנג'לס. השטרן זה הפאב השלישי שפקדנו איתו. בשבוע וחצי האחרונים נפגשנו בדאנסינג קאמל ובפורטר אנד סאנס  למפגן ראווה פטריוטי של בירות מקומיות, בדגש על IPA. המתופף המופלא ואני הכרנו לפני 18 שנה. הוא ניגן בלהקה השניה שהפכה לי את החיים ושנתיים מאוחר יותר ניגנו ביחד באותה להקה. אם לפני 18 שנים היה מבקר אותנו איש מהעתיד ומספר לנו שנשב יחד בברים תלאביביים ונשתה בירות בוטיק ישראליות לא הוא ולא אני היינו קונים את המידע: אני נגעלתי מאלכוהול, הוא לא היה מאמין שיש בירה חוץ מגולדסטאר.

18 שנים מאוחר יותר המתופף המופלא מתגורר בלוס אנג'לס ושותה STONE ובירות אמריקאיות מגניבות אחרות ואני מרחרחת בירה ומגרגרת רום בזמני הלא פנוי.

בכל מקרה, התיישבנו על הבר, הנייס שוף נמזגה לי מבלי שאפילו ביקשתי, החשאי הזמין את המכה הראשונה של מבשלת הדובים ומתופף הפלא, שהתבאס שלא נמזגה IPA מהחבית, הלך על שוף הובלון.

סליחה על משחק המילים המפגר (חוץ מהבירות, משחקי מילים מפגרים זה בטח המוטיב החוזר הבולט בבלוג), אבל הנייס שוף היא באמת נייס. ורי, ורי נייס. יש לה גוף מלא וריחות של ציפורן וקינמון, אבל את הטימין ותפוז הקירסאו שהיא מכילה אליבא ד'ספר לא הרחתי (וגם את מה שהרחתי הרחתי בקושי, ר' המוטיב החוזר של הימים האחרונים – צננת חורף מעיקה). זאת בירה מתקתקה עם רמזים למרירות עדינה וסיומת קצרה מדי, לצערי. שתיתי לאט, נתתי לבירה להפתח ולהתחמם. רציתי להמשיך לסיבוב נוסף של תה, אבל המסובים ואנשי המקום הביטו בי בעין עקומה. חשבתי לחמם את הגרון עם סינגל מאלט, אבל בסוף החלטתי שלא* ומבירת הגמדים עברתי לכוס של בירת פילים, הלא היא דליריום טרמנס המצוינת שגם נמזגת מהחבית בשטרן.

משם שמנו פעמינו לאוזן בר. עוד לא עלו סרטונים מההופעה של אתמול, אז הנה אחד מערב המחווה הראשון:

לוויסקי גיקס שזוקפים גבה בתמיהה:

א. המבחר בשטרן גדול ומבלבל. וויסקי זה תענוג יקר ולא התחשק לי ליפול.

ב. חשבתי על משהו פירותי, אבל הסקאלה שאני יותר מכירה ובטוחה איתה זה אילה/ כבול.

ג. האף שלי סתום. להוציא מלא כסף ולקבל חצי מהתמורה?

חג האסיף*

 

הזמן: שבת
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתים: אסיף אדמונית מסקרנת (עמ' 38), אסיף בלונדה פרועה (עמ' 39), אסיף ברונטית לוהטת (עמ' 41), אסיף שחרחורת מפתיעה

לא נעלמתי. אפילו שתיתי ואפילו שתיתי בירה, אבל היות והבירה, טוב, בירות ששתיתי, לא כלולות בספר, לקחתי פסק זמן שהוקדש לניקוי ראש. היום פיציתי וסגרתי פערים עם ארבעת הבירות של מבשלת אסיף מרמות נפתלי, שליוו את שני הנזידים השונים שהחשאי הכין. שניהם טבעוניים, שניהם עם השרייה של נתחי סויה בשלנקרלה. זה יום מעולה לטעימת רוחב. ממילא אין חשק לצאת החוצה ולעשות יותר מדי.

עם הנזיד הראשון שתינו את בירת החיטה ואת האייל הבלגי הכהה והחזק, ה"בלונדינית" וה"ברונטית" בשבילכן ולנזיד השני התלוו ה"שחרחורת" – פורטר והאמבר אייל, "אדמונית". אני לא יכולה שלא לחשוב שלמבשלת אסיף יש מזל גדול שאין בירות בצבע לבן/ אפור/ כסף (נו, איפה הבירגיק שיפנה לבירה אפרפרה?).  כסופה מהממת? שיבה סקסית? דווקא נשמע לי מגניב.

בכל מקרה, הברונטית, בסגנון בלגי, היא כבדה ומתקתקה, עם שוקולד וקרמל באף ואפטר שקצת חורך את הגרון. לא ממש נפלתי ממנה, אבל לשמחתי הבירות האחרות הלכו והתשפרו. הרבה זמן לא שתיתי בירת חיטה וזאת של אסיף חביבה למדי. היא יחסית שקפקפה, מוגזת מאוד ויוצרת ראש קצף ענק. באף פגשתי בריח קל של בננה וגם באפרסק ובפה – מתיקות וחמצמצות. היא מחליקה בגרון והגזים שבולטים כל כך במראה, לא כל כך מורגשים בשתיה.

אמבר אייל זה אחד הסגנונות החביבים עלי. זאת של אסיף היא בעלת צבע חום אדמדם וריח שיש בו גם קצת יין וגם קצת פרחים. הטעם של הבירה קלילת מריר ומרענן והיא כמעט ללא סיומת. השחרחורת זאת הבירה האחרונה ששתיתי, סליחה, שאני שותה – יש עוד נוזלים בכוס שעל שולחן הכתיבה שלי, ליד שיעורי הבית החצי-עשויים.

על החולשה שלי לעשן ועישון כתבתי לא פעם בבלוג והפורטר של אסיף מפנקת אותי כראוי, עם ריח מעושן מאוד שיש בו קצת צמיג שרוף ועץ, מרירות עדינה (ועשן!) בפה וסיומת של עשן(!!) בחלל הפה. כיף גדול.

לנושא אחר, שקצת קשור וקצת לא קשור: לשופר השלטון ישראל איום יש לפעמים יציאות טובות, כמו למשל הכתבה על אתר בייגלה, מיזם שמסתבר שיש בו יותר חורים מפרעצל שמיניות, שפורסמה אתמול והסעירה כמה אנשים. אני לא מכירה את בייגלה. קראתי איזה ראיון עם הזוג שעומד מאחורי המיזם, בפייסבוק אני נתקלת מפעם לפעם במודעות בתשלום שמספרות לי שיש לדף כבר 34 אלף לייקים ובטח מתישהו נכנסתי לאתר, אבל אף פעם לא טרחתי להתעמק (כבר עשיתם לייק על הדף של קוראים ושותים? לא? איך תוכלו לצחוק מתוצאות החיפוש הביזאריות שאני מעלה לשם מדי שבוע?); אני צמחונית, אז ארוחות שרימפס לא ממש מדברות אלי ואירועי אוכל המוניים לא קונים אותי.

בכל מקרה, הכתבה הזאת שוב מעלה את סוגיית הקשר הבעייתי שיש בין אנשים שכותבים ב"אינטרנט" לאנשים שרוצים למכור משהו ושאמרו להם ש"האינטרנט, זה מה שהולך היום".

נחמד לי שהבלוג הזה נעלם, בגדול, מעיני היחצ"נים. בקטן, האינטראקציה שלי עם אנשי המקצוע הסתכמה עד כה במייל תלונה אחד ובשתי תגובות נאצה שהסבו נזק גדול יותר למגיבים מהרשומה עצמה.  אני מרוויחה יפה, לא מספיק בשביל לקנות בית, אבל יש לי מספיק כסף כדי לממן את הרגלי השתיה שלי, דבר שמאפשר לי לתת דין וחשבון לעצמי ולעצמי בלבד, ללא חשש שיפסיקו להזמין אותי לווראבר ולוואטאבר. את הליטופים לאגו אני מקבלת ממספר הכניסות לכאן ומתגובות של קוראים, ולצורך האספקט הזה בחיים שלי, זה לגמרי מספיק.

יאללה, אני מתפנה עכשיו. היום עוד לא נגמר ואולי נספיק לשתות עוד בירה.

*הרשומה מוקדשת למי שכמוני מחכה בציפורניים כסוסות ליציאת הספר השלישי בסדרת משחקי הרעב. זמורה ביתן, מה נסגר אתכם?

החיים הנסתרים מעין

הזמן: רביעי בערב
המקום: בבית
השותים:  שנינו
הנשתה: Leffe Vieille Cuvee (עמ' 181)

מאז שהבלוג נפתח, במרץ האחרון, פרסמתי 148 רשומות. כמה פעמים בשבוע אני פותחת את חשבון הוורדפרס ומקלידה. זאת חוויה די אינטנסיבית, לתעד באובססיביות כזאת, והתיעוד האובססיבי עלול להטעות ולהשלות את הקוראים שכל חיי פרושים עלי מסך. אז זהו, שלא ממש.

החיים שלי די ממוסכים.

אני אפילו לא כותבת על כל הבירות שאני שותה.

הנה, על הביקור האחרון בג'מס בכלל לא תכננתי לכתוב. זה קרה לפני כמה ימים, כשהשמש זרחה, לפני שהגשם תקף את ציר ז'בוטינסקי, כשחבר בירה ושותף שלו הגיעו לקריה היפהפיה וסימסו לי להצטרף לצהריים. לתפודים שאכלתי ציוותתי פילס זהוב שהריח מלתת טריה והכרזתי שאני נמצאת בתקופת לאגר. חבר הבירה התבונן בי בעין עקומה, תמה על ההצהרה. זאת בדיוק התקופה לאיילים כבדים ומחממים, הוא אמר. בטח משכתי בכתפיי או משהו. לבשתי טי-שירט קצרת שרוולים באותו צהריים. החורף עדיין לא התחיל.

ואז הוא התחיל.

ואתמול חזרתי הביתה והתעלמתי מהלאגרים ומבירות הפירות שחייכו אלי מהמדף התחתון במקרר. הוצאתי בקבוק של לף וייל קווה והשארתי אותו על השיש בזמן שהתקנתי ארוחת ערב. שיתחמם קצת. בלאט, כבר חורף.

הלף וייל קווה, שקנינו בסניף של רמי לוי, הוא שקוף, צבעו חום כהה וראש הקצף שלו פצפון. יש לו ריחות של וניל ומסטיק וגם קצת של יסמין. בפה הוא מתקתק ואלכוהולי, אבל במידה סבירה. התחושה בפה מעקצצת, הנוזל מחליק בגרון והטעם משתהה על הלשון וזה נחמד.

הבירה של נפוליאון ושל נלסון

הזמן: אתמול, לפני חדר הכושר
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Waterloo Double 8 Dark (עמ' 134), Waterloo Tripel 7 Blond (עמ' 135)

כשהתחלנו לתכנן את הטיול לבלגיה נתתי לחשאי להתמקד בבירות והנחיתי אותו לכלול במסלול את אנטוורפן, את וואליבי וורלד – פארק שעשועים שפעם השתייך לSix Flags ועכשיו כבר לא – ואתרי קרבות. אנדרטאות של הפלישה לארדנים, איפר וכמובן ווטרלו. לא משנה למה. בכל מקרה, מההנחיות שלי נשארה אנטוורפן. איפר לא היתה במסלול שלנו ואמנם נכנסנו לבלגיה כמנצחים דרך הארדנים אבל לא ראינו שום אנדרטה. לווטרלו ולוואליבי וורלד תכננו לצאת מבריסל, אבל היה לנו כל כך נחמד בעיר שהחלטנו להשאר, לשוטט ולשרוץ בכמה שיותר בתי קפה.

אבל אם מוחמד לא מגיע לווטרלו, ווטרלו מגיע למוחמד, ולכבוד עיד אל-אדחא פתחנו אתמול את ווטרלו 7 ואת ווטרלו 8, שקנינו ביפו ושבושלו במבשלת du Bocq, שממוקמת במרחק שעת נסיעה מהאנדרטה המפורסמת. התחלנו עם ה-8, שלה ריח פרחוני-צימוקי, גוף מלא, טעם מתוק, פרחוני ועשיר, גוף מלא וסיומת סבירה ביותר, לא ארוכה וכבדה מדי. יש משהו כמעט פורטרי בבירה הזאת ושנינו נהנינו ממנה. ה-7 היא טריפל זהובה ועכורה , ריח הדרי שהפתיע אותי (לטובה, רק לטובה – לשם שינוי זאת רשומה חיובית), טעם של סוכריות תפוז ולדר, הממתק הזה שעשוי ממשמש מיובש וסיומת קצרה. היא מאוד מאוזנת ומאוד מהנה לשתיה, אבל את ה-8 אהבנו יותר.

לסיכום, בירה בלגית כייפית עד מאוד, שמיטיבה עם האסוציאציות שהמילה ווטרלו מעלה. הבלונד עדיפה על אגנתה, הברון לוקחת את אנני-פריד בסיבוב. בטוחתני שבריטים רבים היו מוותרים על הפסל של נלסון בכיכר טרפלגר כדי שהשיר האדיוטי של הרביעיה השוודית לא היה נכתב.

מי פנוי בקסטיל?

הזמן: לפני דקות מספר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Kasteel Tripel (עמ' 287), Gouden Carolus Classic  (עמ' 93)

ג'יזס פאקינג קרייסט. לפי הרשימה יש לנו עוד שני קסטילים לשתות. מה הסיכוי שהן יהיו סבירות? אני לא מצפה לבירה מעלפת, נוזל משומר שישנה את החיים שלי. באמת, במקרה של קסטיל בירה שיורדת בגרון ולא משאירה יותר מדי רושם זה די והותר.  קראתי את מה שכתבתי על הקווה דה שאטו ועל הקסטיל רוז' ולפי הרשומות וההתרשמות נדמה שנכון לעכשיו, הטריפל היא המזעזעת ביותר משלושתן. יש לה ריח מתוק וטעם חמוץ, אלכוהולי ולא מלהיב שיותר מכל מזכיר White Cider (אם טרם טעמתם, אשריכם).

כפיצוי ביקשתי מהחשאי לפתוח את הבקבוק של הגאודן קרולוס. הוא לא ממש היה במצב רוח לבירה בלגית אבל התעורר צורך להשבת האמון שלנו בעם הפלמי (בהמשך הערב החשאי יפוצה עם off label בוטיקית ואמריקאית למהדרין; אל תדאגו לו) ומתוך המבחר, שכולל בירות שהבאנו מבלגיה שעדיין לא נכנסו למקרר ובקבוק אקראי של לף זאת היתה הבחירה המיטבית. לדעתי הקרולוס קלאסית עומדת יפה בזכות עצמה, גם בלי השוואה לכלום. שתיתי אותה לפני שנה בערך בשושקה שווילי במתחם התחנה והתלהבתי, אבל מאז לא יצא לי לדגום אותה.

לגאודן קרולוס קלאסיק צבע חום עכור וריח צימוקי עם נגיעות של שוקולד וטופי. הטעם שלה עשיר עם הרבה הרבה ורתר'ס אורגינל והסיומת ארוכה ונעימה עם קצת ביסקוויט. תיקון ראוי לדעתי, אבל החשאי עדיין דורש טעמים מהעולם החדש. שיחכה. קודם כל כביסה והחלפת חול לחתולים.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

או: באתי, ראיתי, נכשלתי.

או: הימים הנוראים.

מה שתרצו.

בין עקומת תמורה לעלויות שוליות של מונופול המשכתי במסע לקראת סיום הספר. שישי-שבת-ראשון-שני, בירה בכל יום.

שישי:

Leffe Radieuse(עמ' 182). בירה לא רעה בכלל גם אם לא הבירה הכי מרשימה ששתיתי מימי. מעבר לזה אני לא זוכרת. שתיתי בקוויקי בצהריים, בין שיעור חזרה מוקלט אחד למשנהו.

שבת:

White Shield – זה IPA, זה בריטי וזה לא בספר. ייבוא חדש וטרי שכבר נמצא על מדפי שר המשקאות. זאת היתה בחירה טובה לליווי מנת הקרב שסיפקה לי אנרגיה בעת הוכחת טענות מופרכות: ריח של קרם עוגיות, טעם שעושה נעים בפה, מריר אבל קצת מתקתק וקצת אגוזי. אגדה.

ראשון:

Beck's ללא אלכוהול (עמ' 80). לקחתי כדור כדי להשאר ערה, ערנית ומרוכזת. לא בריא לערבב שמחה וששון, גם כשהששון בד"כ מכיל אחוז נמוך של אלכוהול. בספר כתוב שהיא בירת הייבוא הלא-אלכוהולית הנמכרת ביותר בארה"ב. היא מימית נורא, יורדת בגרון במהירות ולא מלהיבה. נכון לעכשיו הארדינגר היא האופציה הלא-אלכוהולית שהייתי מגישה לו הייתי בעלת חמארה בחמה. שתיתי, חזרתי ללמוד, בערך בחצות לקחתי את החשאי לסיבוב חילוץ עצמות. הייתי סמרטוט ולבשתי סחבות של בית. הוא רצה בירה. באוטו בסוף דיזנגוף לא הכניסו אותנו בתואנה (הגיונית ב1:30 אחר חצות) שסוגרים. יש לי הרגשה שלא עברנו סלקציה.

חזרנו הביתה, המשכתי עוד קצת ללמוד, נכנסתי למיטה אחרי 4, לא הצלחתי להרדם. קראתי, נרדמתי בסביבות 5. ב8:30 התעוררתי מצלצול טלפון. אין ברירה. לקחתי כדור נוסף כדי לשרוד את יום שני.

שני:

McChouffe (עמ' 194) מהחבית בפורטר אנד סאנס. הגאון הכללי אסף אותנו, כשעתיים אחרי תום הפארסה שמכונה גם המבחן במיקרו. היו לי חורים שחורים בפנים במקום עיניים ותחושת הקלה במקום תל אבנים בבטן. זאת אשליה, כמובן, כי מועד ב' קרב בצעדי ענק. אבל לא עכשיו. די, אני חייבת לנוח אחרי הקיץ המעיק שעברתי. עוד בבית ידעתי שאזמין מקשוף, כי מה כבר נשאר לי לשתות בפורטר בשנה הזאת? היה מתאים יותר לשתות את הפאולנר אוקטוברפסט שמוזגים שם, אבל אני במשימה אז השארתי אותה לחשאי, שקיבל לאגר שקפקף ובהיר ושונה משמעותית מהפאולנר אוקטוברפסט פגת התוקף ששתינו במאי. האמת – מהזאת ששתינו במאי נהנינו יותר. והשוף שלי? שוף. כבדה, חזקה ומתובלת, עם סיומת ארוכה. אני אוהבת את הבירה הזאת בדרך כלל אבל אתמול היא בעיקר הרדימה אותי.

היום אני חוזרת לשגרה. יהיה בסדר.

Forbidden Fruit is Sweet – and a little bit sour

הפרי האסור

הזמן: ממש עכשיו
המקום: חדר העבודה
השותים: החשאי ואני, אחרי העבודה, לפני חדר הכושר
הנשתה:Hoegaarden Forbidden Fruit (עמ' 131)

יחד עם לף מהמכולת בנווה צדק, הפרי האסור היא אחת הבירות הבלגיות הראשונות ששתיתי. למעשה, אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי אותה, בערב חג המולד 1998, יחד עם מגוון בירות אחרות וכהילים באחד הלילות המכוננים והמשפיעים בחיי. לחשאי, שנכנס לתמונה כשנתיים וחצי אחרי אותו חג מולד, לא יצא ללגום אותה עד היום. אני לא חיפשתי אותה והיא מצידה לא ממש זינקה לקראתי מהמדפים של חנויות המשקאות. במפגש בירות החיטה ביום חמישי האחרון דיברו על הפרי האסור. למדנו שהייצור שלה הפסיק ושהאבדה מורגשת בעיקר בישראל, שהיוותה את השוק העיקרי לבירה הזאת. עוד למדנו שבמרכול הדרך ברמת ישי ניתן למצוא כמה בקבוקים פגי תוקף.

איזה צירוף מקרים קוסמי! המידע שקיבלנו בתזמון מושלם לנסיעה לסלארה בגניגר. כמובן שעשינו גיחה מהירה לחדר הקירור וקנינו שני בקבוקים שתוקפם פג במרץ 2010.

הבירה, כאמור, ישנה, ולא במצב אופטימלי. היא כהה, עכורה, עם ריחות של עוגת תפוחים וטעם מריר-תפוזי ומתוק-דבשי בו זמנית. אולי זאת סטיה, אבל כיף לי לשתות אותה. זאת לא נוסטלגיה. מאיפה אני אמורה לזכור את הטעם שלה לפני 13 שנים?