כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

קיצי, לא עקבי.

הזמן: שישי, לפני הצפיה בפרק הראשון של משחקי הכס.
המקום: סלוננו הממוזג
השותים: החשאי ואני
הנשתה: עוג קיצי של מבשלת הגולן

אל תאמינו לתמונות יחסי הציבור. אל תאמינו גם לתמה שמלווה את הרשומה הזאת. כדי להתרשם מהתווית של העוג הקיצי, העונתית של מבשלת הגולן צריך לראותה בחיים האמיתיים וגם לגעת בה. איזו צבעוניות מקסימה, איזה דפוס משובח, איזו טקסטורה! השקיעו שם, במחוז הבחירה של אביגדור קהלני, אם לא בעיצוב עצמו אז לפחות בסטודיו לעיצוב.

ואיך הבירה? זאת ששתינו אתמול טובה. מריחה מקליפות הדר, עשב ומעט לתת. מרירה. בהתחלה בעדינות, עם דומיננטיות של הלתת. הכשות תופסת מקום בהמשך, אבל עדיין, הבירה לא תוקפנית ולא "מוזרה" ומתאימה לקיץ ולטעם הישראליים. למרות שהיא מכילה רק 4.5% אלכוהול, יש לה גוף. הסיומת גם מרירה ונעימה.

הבירה ששתינו אתמול מומלצת בכל פה. האם אנחנו ממליצים על עוג קיצי? שאלה טובה. זאת הפעם השניה שטעמנו את הבירה הזאת. הפעם הראשונה היתה ביום הIPA בפורטר אנד סאנס לפני כשבועיים ומהבקבוק שהתהדר בתווית המרהיבה נמזגה בירה שונה: מעט עכורה, עם ארומה פירותית קלושה שהזכירה שימורי פירות בסירופ וטעם גרעיני מאוד, כמעט ללא זכר לכשות. הילדה השוודית המתה לגמה מהכוס שלנו ופסקה שאנחנו חייבים לקנות בקבוק נוסף, כי מה ששתינו לא מייצג את הבירה. ובכן, נראה ששתי הבירות ששתינו מייצגים יפה את מבשלות הגולן. מעטות המבשלות המסחריות שפועלות כאן, שניחנות בכזאת חוסר עקביות כמו הגולן. למה שעוד אפשר להבין בבישול ביתי, לקבל, אולי, בברו-פאבס, אין מקום בבישול מסחרי. זה לא הוגן כלפי הצרכנים. לפעמים ממש בא לי שיחילו GMP ו-ISO על מבשלות.

עוד משהו לא הוגן קשור במחיר ששילמתי עליה. החשאי ואני לא נוהגים להתמרמר על מחירים, לא של בירות בוטיק ישראליות, שעלות הייצור שלהן גבוהה משמעותית מעלות הייבוא של כמעט כל הבירות שמופצות כאן. סיבה נוספת שאנחנו לא מתלוננים היא, כפי שכתבתי השבוע למנהל בר מסוים ששאל לדעתי על העלאת מחירי הבירה, שאנחנו לא צרכני הבירה הטיפוסיים. אין לנו נאמנות מותגית, אנחנו כמעט לא יוצאים לפאבים ובירה עבורנו היא תחביב רציני שאנחנו מוכנים ויכולים להשקיע בו.

עם זאת, השבוע הגענו לגבול העליון. קניתי את בקבוק העוג ביחד עם עוד כמה בירות בשר המשקאות סניף הבורסה. 18 ש"ח לבקבוק 330 מ"ל. לפני פיקדון, כן? בדיקה קצרה באינטרנט מעלה כי המחיר הקטלוגי (כמה סטימצקי מצדכם!) של העוג בבית המשקאות של נפתלי עומד על 20 ש"ח. אני לא מבינה למה מישהו שהוא לא אנחנו, קרי חנון בירה שחייבלטעום הכל ולדרג הכל יקנה בירה ישראלית בתפוצה רחבה במחיר הזה.

פסטיבלי בירה בסופ"ש הקרוב

הבטחנו אתמול, אז בואו נחזור רגע לפסטיבלים. Drink and be merry, for tomorrow we may die, כפי ששרו אמביקס (זהירות, קראסט):

1. פסטיבל הבירות הביתיות המרכזי של השנה, הלא הוא אירוע הLONGSHOT של סמואל אדמס יתקיים גם השנה במרינה בהרצליה. הלקחים נלמדו והוא יערך רק ערב אחד – ביום חמישי, ה2.8. סביר להניח שיימזגו שם מלא בירות מעפנות, אבל בטוח יימזגו גם מלא בירות טובות, אז כדאי לבוא. השאירו את הילדים בבית – גם את התינוקות בעגלות; משטרת ישראל הם דושבאגים ויסגרו את האירוע אם יראו שם קטינים. פרטים נוספים בדף האירוע ופעילות חמודה בדף של סמואל אדמס VIP בפייס.

2. באסרו חג של הלונגשוט, קרי יום שישי, יצויין יום הIPA. גם השנה Beer and Beyond והדובים מתארגנים על כל הכשותיות שיש בנמצא, אלו שמבושלות בארץ ובירות ייבוא. בגזרת המקומיות יהיו גם בירות של לאפינג בודהה ואת הביתית של מייבירוביץ' שכבר מבשלים מסחרית, שעליהן לא נגזר מס, אז אפשר להקיש את המערכת ולשתות רק אותן. הפעם האירוע יערך בפורטר אנד סאנס בתל אביב בשעות היום, אז אפשר להשאיר את האוטו בבית, לקחת אוטובוס – הרבה קוים עוצרים בסביבת הפורטר – וליהנות מהמבחר.

גם כאן יש דפייסבוק לאירוע.

בואו להגיד שלום.

IPA for the US of A – הגרלת כרטיסים לפסטיבל הIPA בנינקאסי ביום שישי הקרוב

ביום רביעי ה-4 ליולי יחגוג העולם 236 שנים לארצות הברית, הארץ והאומה שהביאו לנו ג'נוסייד אינדיאני ואת שחרור אושוויץ, את דיק צ'ייני ואת נועם חומסקי, את תכניות הריאליטי מחד ואת טוני מוריסון מאידך ואת (הנה, הגענו לבירה, ברור שנגיע לבירה. זה בלוג בירה, לא?) באד לייט ואת התחייה של בירות הבוטיק בכלל ושל סגנון ה-IPA בפרט.

יומיים אחרי חגיגת ההנחות בוול מארט בצ'יקאסה אוקלהומה והזיקוקים מעל ההדסון בניו יורק, הצוות של בירדי והנינקאסי עורכים פסטיבל IPA אמריקאי עם בירות בסגנון ה-IPA ממבשלות בוטיק ישראליות , מבשלות מסחריות ומבשלים ביתיים.

מי יהיה שם? טקוואנביר, ג'ויה, לאפינג בודהה, אייזיס, אלכסנדר (אתם חייבים לטעום את הגרין שלהם), שפירא, נינקאסי (בירת הבית), שופ הובלון, שריגים – רונן (ההודית המכוערת, הבירה הישראלית האהובה עלי מכולן), גופר'ס והדובים (יהיה עוד משהו חוץ מהאינדירה?) – רשימת מציגים ראויה ומעניינת, ללא ספק.

האירוע יערך ביום שישי בצהריים, בין 12-18, בנינקאסי, הפאב של בירדי, שנמצא ברח' היסוד 4, קרוב לבלומפילד, לבית המשקאות של נפתלי ולשר המשקאות. יש המון חניה בסביבה וקוים 25 ו-125 ממרכז תל אביב עוצרים לא רחוק משם. יהיה גם ג'אנק פוד אמריקאי (המבורגרים, נקניקיות, פופקורן וצ'יפס) והופעה של שי טוחנר ומיה יוהאנה מנחם שמנגנים פולק אמריקאי.

מחיר הכניסה 30 ש"ח כולל קופונים לשתי טעימות חינם, אבל בירדי ונינקאסי תרמו לבלוג זוג כרטיסים, שאותם נגריל בין קוראינו, וכך זה עובד:

השאירו תגובה לפוסט זה וספרו לנו מהי הבירה האמריקאית האהובה עליכם, עם כתובת מייל אמיתית, כדי שנוכל ליצור אתכם קשר במידת הצורך. 

רוצים להגדיל את סיכויי הזכיה? תעשו "לייק" לדף הפייסבוק של הבלוג, כדי לקבל עדכונים על פוסטים ועל עניינים שלא נכנסים לבלוג עצמו. רוצים להכנס להגרלה 3 פעמים? לייקקו גם את הדף של הנינקאסי, הפאב של בירדי. תשאירו הודעה (נפרדת) שלחצתם על הכפתור המתאים בפייס, כדי שנדע.

הגרלה רנדומלית תיערך ברביעי ביולי, בשעה 16:00. הודעות לשני הזוכים ישלחו לאחר מכן.

נו, אז מהי הבירה האמריקאית האהובה עליכם? עלי, נכון לעכשיו, זאת AleSmith IPA


לקראת פסטיבל הבירה של זמן אמיתי: לאפינג בודהה בצהריים

הזמן: שבת בצהריים, בין טעימה מודרכת בשישי לטעימה כאוטית במוצ"ש
המקום: סלוננו השמשי
השותים: החשאי ואני
הנשתה:Laughing Buddha Single Malt IPA

פסטיבל הבירה שיתקיים ביום שישי הקרוב במועדון זמן אמיתי בתל אביב שימש תירוץ טוב לשלוף מהמקרר את אחת הבירות שקנינו לפני הפסח מלאפינג בודהה, מבשלה כבר-לא-ביתית, עדיין-לא-בוטיקית-ברשיון, ותיקה (השתתפה לראשונה בתחרות בשנת 2005!), מגוונת (ברזומה: פורטר, IPA לסוגיו, יין שעורה, סטאוט, חיטה, מעושנת ועוד ועוד…) עם נטיה לאחוזי אלכוהול גבוהים.

אני לא יודעת מה הסיפור של הסינגל מאלט IPA. אולי קיבלתי הסבר במעמד הקניה, אבל בינתיים שכחתי. בכל מקרה, זאת בירה צלולה וענברית, עם ראש קצף מלא ולבן וריחות פירותיים האופייניים לכשות. בטעם יש מרירות כשותית לא תוקפנית מדי וגם הדים של לתת. אחוז האלכוהול הגבוה (7.5%) לא הורגש בטעם, דבר שיש לציין לזכותה של הבירה. עם זאת, היא כבדה וקשה לשתיה לבד – איזה מזל שאנחנו חולקים בקבוקים.

אם יתמזל מזלכם, חוץ מהבירה שהבודהות ימזגו בשישי הקרוב, הם יטעימו וימכרו צנצנות של אג'יקה, AKA סחוגרוזיני, שעשוי מכוסברה, שום ושמן.

הפייסבוק של מבשלת לאפינג בודהה כאן

כתבנו גם על הסטאוט ובירת החיטה שלהם כאן

וזה האירוע:

מייבירוביץ' מהבית – בבית

הזמן: מוצ"ש, אחרי חריש לא עמוק מספיק על אלגברה
המקום: הסלון הלא ידידותי לאלרגיים לפרוות חתולים
השותים: שירה בירה, ההייטקיסט שאיתה, החשאי ואני
הנשתות: MaiBEERovicz

גילוי נאות לפני הכל: צ'ולה וניבה הם חברים שלנו והבירות המסוקרות כאן ניתנו לי כמתנת יום הולדת.

את הבירה של מייבירוביץ', מבשלת הבוטיק עם השם הכי לא קליט בסביבה, שתינו לראשונה באירוע לכבוד יום הIPA, שהתקיים בחצר מבשלת העם באוגוסט, לפני שהתיידדנו עם הנפשות הפועלות. בחודשים שחלפו מאז הם הציגו במספר מקומות נוספים – פסטיבל בירה של מבשלים ביתיים בעמק חפר, לדוגמא; בישלו בירות חיטה ודופלבוק במבשלת העם; והכניסו בקבוקים למקרר של הפורטר אנד סאנס.

אתמול התכנסנו עם שירה בירה וההייטקיסט שאיתה למפגש 2X2 ראשון מאז הביקור במבשלת מלכה, לפתיחה של שלושה בקבוקים של מייבירוביץ' שבושלו בחצר ביתם בעמק חפר: India Pale Ale, American Pale Ale ו-American Black Ale שחיכו בסבלנות להזדמנות להלגם בחברותא. הסבלנות עשתה לנו טוב, כי זכינו בחברה משובחת, אבל עשתה קצת פחות טוב לבירה, שהזמן שחלף ניכר בה.

הIPA היתה טיפהל'ה עכורה, עם ראש קצף בצבע בז' וריחות עדינים של אשכולית מסוכרת, כלומר אשכולית, שבדיאטות משנות ה-80 המליצו לאכול חצי ממנה לארוחת בוקר, אבל המחליקים פיזרו עליה חצי כפית סוכר. גם הטעם עדין – מריר אבל טיפה חמאתי. הגוף בינוני, הגיזוז עדין.

משם עברנו לAPA, בירה צלולה וענברית עם ריחות של אשכולית ומחטי אורן. הבירה מרה וקלה, טיפה מימית לטעמי, עם גיזוז בדיוק במידה המתאימה.

הIBA הוא סגנון חדש יחסית, מעין גירסה כהה, מאלטית ואלכוהולית יותר של IPA. הגירסה של מייבירוביץ' טריה למרות הזמן שעבר מאז שקיבלנו את הבקבוקים, עם ריחות של רסק תפוחים ושוקולד מריר ומרירות עשירה ונהדרת וטעם של לתת. הסיומת בינונית באורכה, הגוף בינוני אף הוא והגיזוז מתאים. זאת גם הבירה המוצלחת ביותר מהשלוש שטעמנו.

רשמים על הדופלבוק והחיטה – כשנטעם.

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

הדובים עוקפים מימין

הזמן: מוצ"ש, בהפוגה מהלימודים
המקום: מול הפרק על פלונטר של פורטיס בסלון
השותים: ילדת הריטלין והמבוגר האחראי
הנשתה: אראקיס של מבשלת הדובים

אתמול בערב נצפתה השתלטות עוינת על סדר השתייה שלנו ושיבוש אסטרטגיית ניקוי המקרר.  הדובים שעומדים מאחורי מבשלת הדובים החליטה לממש את האיום ולהוציא אחת לחודש בירה מיוחדת במהדורה מוגבלת, בלי להתחשב במציאות העגומה ובארבעת הדובים האחרים שיושבים בשקט בחושך בפינה של המקרר ומחכים לתורם. כן, יכולנו להתעקש, להעיף את בקבוק האראקיס, הIPA החדשה של הדובים שקנינו בתחילת השבוע לקצה המקרר, אבל מה היינו מרוויחים מזה? כלום. אם היינו שומרים על הOrdnung הקדוש (ובהנחה שהדובים שומרים על הOrdnung שלהם),  האראקיס כבר לא היתה ניתנת להשגה עד שהיינו מגיעים לכתוב עליה והדובים היו משגרים לחלל עוד בירה שגם היא היתה מסבכת לנו את לוח הזמנים.

התרווחתי על הספה בשעה שהחשאי רכן על השולחן ורוקן את תכולת הבקבוק לכוסות. למה הפרט הזה חשוב? כי ההתרווחות מיצבה את נחיריי במרחק מטר מהבירה, אולי יותר. למרות המרחק, ניחוחות הדריים פלשו למרחב האישי שלי. טריות? תועפות כשות? לא יודעת, אבל לא ציפיתי לזה בכלל. כשהחשאי מזג והגיע הזמן לרחרח באופן פעיל, הנוכחות ההדרית התבהרה, הפכה לתפוז והתעדנה לטובת הדומיננטיות של ריחות אורן ואננס. לרגע הרגשתי כמו בלוגרית אופנה שקיבלה בקבוק בושם שעליו היא אמורה לגמור את ההלל. ואכן, יש סיבה לגמור את ההלל על הריח, גם מדהים וגם שינוי מבורך מכל הבירות האשכוליתיות בהן נתקלנו לאחרונה (מתים על אשכולית, אבל שתינו המון IPA כאלו בזמן האחרון).

הטעם? מר. מר מאוד. זה הקטע של הבירה וזה מהנה אבל חסר לי עומק ועוד משהו מעבר למרירות. הבירה מרעננת מאוד, חלקלקה עם סיומת יבשה שממשיכה בקו ההדרים והאננס.

כולי תקווה שעד שתצא המהדורה המוגבלת הבאה של הדובים, נזכה לשתות את הבירות הקבועות, שבקצב הנוכחי יהפכו להיות תושבות קבע בפינה החשוכה של המקרר.