Beers 2012 – אז איך היה?

תמיד רציתי להיות נערת פליקר, כזאת שמצלמת את החיים שלה, מתעדת אותם וכמובן, מעלה אותם לחשבון הflickr שלה.

אני לא כזאת. אני מסתובבת עם מצלמה כמעט תמיד, אבל כמעט אף פעם לא מוציאה אותה מהתיק. עסוקה מדי בלחוות את החוויה עצמה, או שוכחת מהמצלמה או מתפדחת לצלם. כשאני כבר מצלמת אני מתעצלת להוריד את התמונות למחשב וכשאני מורידה את התמונות ממש אין לי כוח לחתוך ולערוך אותן.

התחמשתי במצלמה לקראת התערוכה. מדי פעם שלפתי אותה. זה כמעט כל מה שיצא:

לפני הבלגאן, תדרוך אחרון בחנות הבירצ'נדייז של Beer and Beyond

חוברת מותגי הבירה של ישראל? רעיון גרוע. מי בכלל ישתה את כל הבירות שיש בספר כזה?

איך בכלל הביאו לתערוכה כזאת את הBeer Machine? אם כל אחד יתחיל לבשל את הבירה של עצמו, קרלסברג עוד יפשטו את הרגל.

ארגז התפוחים של Isra-Ale חמוד ממש (והIPA שלהם טעימה ממש)

עכברי עליית הגג חורשים מזימות מתחת לדלפק

Mental Note: בסמסטר הבא חייבים לנסוע לבקר במבשלת שפירא.

הנה הבירה היקרה בישראל. אהבתי מאוד את הברייל.

צילמתם? סיכמתם? כתבתם? טקבקו וקשרו.

מדריך קוראים ושותים לBeers 2012

אמנם 2012 רק התחילה, אבל אם נסתמך על נסיון העבר הקרוב, קרי על השנה שעברה, רוב הסיכויים שאפשר להכתיר את תערוכת Beers 2012 בתור אירוע הבירה הגדול והמרכזי של השנה. לא יודעת לגבי האירוע הטוב של השנה, אבל גדול ומגוון זה בטוח.

יומיים של תערוכה, ימי שלישי ורביעי השבוע. הערב הראשון לקהל מקצועי, מה שזה לא אומר, הערב השני פתוח לקהל הרחב. בערב השני הטעימות בתשלום, אם אינני טועה ומטעה, במחיר הסטנדרטי של אירועי טעימות, 5 ש"ח ל-100 מ"ל משקה ובחישוב פשוט 25 ש"ח לחצי ליטר בירה, מחיר זול לכל הדעות.

12 יבואנים, 23 מבשלות בוטיק, 9 מבשלים ביתיים, אין לי מושג כמה סוגים שונים של בירה (וסיידר, שנוכחותו בולטת יותר השנה). החברות הגדולות יהיו שם, בירות ייבוא יימזגו שם, מבשלות בוטיק יערכו תצוגת יכולות ומבשלים ביתיים ינסו למשוך את תשומת ליבם של משקיעים ובעלי ברים.

החשאי ואני ביקרנו בתערוכה בשנה שעברה. היה עמוס, דחוס וכיף ויצאנו משם עם קצת תובנות שהחלטנו לחלוק עם המבקרים של השנה. אז הנה זה.

לפני התערוכה

מכינים שיעורי בית.

נכנסים לאתר התערוכה וקוראים על הבירות. גולשים ברשת (אפשר גם בבלוג הזה, אם אתם מתעקשים), מחפשים המלצות, לוקחים בחשבון שרוב החומר בעברית שתגיעו אליו זה שכפולים של הודעות לעיתונות מטעם משרדי יחסי ציבור, קוראים בין השורות ומתכווננים על מה שמעניין. לא תצליחו לשתות את הכל. רוב הסיכויים שגם לא תצליחו להגיע לכל הדוכנים, אז כדאי להגיע מוכנים.

אם שותים לא נוהגים.

אתר האינטרנט של דן, אתר האינטרנט של אגד. אתם הולכים לתערוכת בירה, רבאק. אם תגיעו ביום של הקהל המקצועי, כנראה שתשתו הרבה בחינם. אם תגיעו ביום שפתוח לקהל הרחב, תשתו הרבה. נקודה. חפשו חלופה. אוטובוס לא טוב לכם? יש מוניות. גם מוניות לא בא לכם בטוב? נהג תורן.

אם שותים אז אוכלים.

רפדו את הבטן במשהו שומני לפני כן. יהיו במקום דוכנים של מאכלי ירידים (לא קורן דוג או איינג'ל הייר, זה יריד ישראלי; תחשבו נקניקיות, פרעצל וסושי – הכל כשר, מוסרים מסטודיו בן עמי) ומחוץ להיכל הספורט יש סניפים של פיצה האט, ארומה ואיזו חתוליה, אבל בעדה שלנו מאמינים שעדיף לשתות על בטן מלאה.

מגיעים מוקדם.

בערב נעשה בלתי נסבל. התורות ארוכים, המקום צפוף.

בתור

בסוף כולם נכנסים.

אל תהיו דושבאגס. אפילו אם הצלחת להשיג כניסה בחינם כי אתה מנהל תחום משקאות אנרגיה בחברה לשיווק אלכוהול/ באמצעות המסעדה הפריפריאלית של אבא שלך/ דרך הבלוג המעפן שלך ושל אשתך, תעמדו בתור. לא, באמת שעצם הקיום שלכם לא מקנה לכם זכויות יתר. אל תגרמו לי לייחל לדריסתכם על ידי נהג שיכור ביציאה, זה לא נעים לי.

קחו את הכוס.

היא חדשה והיא שלכם והיא בת הלוויה שלכם הערב. לכאן תמזגנה הטעימות. נפחה 170 מ"ל. נפח הטעימה: 100 מ"ל. זכרו זאת כשלא מוזגים לכם עד הסוף.

בתערוכה

עושים סיבוב לאוריינטציה.

החלל טבעתי וגדול. תקדישו כמה דקות להליכה מהירה בין הדוכנים, איתור הבירות שמצאו חן בעיניכם במהלך שיעורי הבית שהכנתם, תצפית על דוכנים אחרים שנראים מגניבים וקבלת החלטות לגבי חלוקת הזמן. החשאי ואני נתחיל עם המבשלים הביתיים שמבשלים בנפחים קטנים ועל כן המלאי שלהם קטן ועלול לאזול במהרה, נמשיך למבשלות בוטיק ישראליות ונקנח ביבואנים. יש גם הרצאות מטעם מב"י (המבשלה שדואגת שכל פאב יספק לכם קרלסברג, טובורג, סטלה, לף, ויינשטפן וגינס) שיתקיימו מדי שעה ועשויות לעניין את מי שרוצה להרחיב את האופקים הבירתיים. למיטב הבנתי בכל שעה תתקיים הרצאה בנושא אחר, אז כדאי לבדוק מה מעניין.

מתאזרים בסבלנות.

רוב האנשים שיאכלסו את הדוכנים הם לא ברמנים מקצועיים. לחלקם זאת הפעם הראשונה בתערוכה ובמפגש עם קהל רב כל כך. הם רוצים להטעים ושמחים לדבר ולפרט על הבירה שלהם, אבל תתחשבו בהם.

פותחים את הראש.

בירת דלעת? בירה עם צ'ילי?? כן! איפה עוד יצא לכם לטעום דברים כאלה? לא טעים? עוברים הלאה, כלום לא קרה.

אם שותים אז שותים.

שתו הרבה מים, ביחס 1:1 לפחות לבירה. תבקרו הרבה בשירותים, אבל זה יחסוך מכם הנגאובר והקאות.

אם שותים אז שוטפים.

שטפו את הכוס בין טעימה לטעימה, כדי לנקות אותה משאריות המשקה הקודם. אני נוהגת לשלב את השטיפה עם השתיה, החשאי מערבל מים בכוס ושופך אותם לדליים שנמצאים בדוכני המזיגה בדיוק למטרה הזאת.

מתקשרים.

כל יוצר שמח לקבל מחמאות על תוצרתו וכך גם מבשלי בירה. זרקו מילה טובה אם טעים. לא טעים? זה כבר עניין יותר מורכב. אם אתם רואים שיש עם מי לדבר ואם יש זמן ואין לחץ בסביבה, ואם אתם מסוגלים לתת ביקורת בונה ועניינית – וזה לא עניין של מה בכך ועם כל הפה ג'ורה שלי הרבה מאוד פעמים אני נמנעת ממתן ביקורת לזרים, כי זה כל כך תלוי מצב רוח ודינמיקה בין אנשים – אני חושבת שזה חשוב וכדאי. חשוב להבהיר למה לא אהבת. אם מזגו לך IPA ומרירות של אשכולית שנואה עליך זה מילא, על טעם ועל רח אין מה להתווכח. אם מטעימים אותך בבירה עם ריח של גופרית (שאיננה חלק מפרופיל הבירה, מדגישה הילדה השוודית המתה), הבירה מקולקלת וכדאי שהמבשל יהיה מודע לכך. שטוח מדי? משהו מוזר בטעם? לא מאוזן? איך המבשלה תשתפר אם כולם יגידו לה שהבירה מעולה כשהיא לא? מי שלא מסוגל לקבל ביקורת מוזמן ללכת לעבוד במוסך או בראיית חשבון, או לבשל לעצמו. הוצאת משהו החוצה? קולקציית בגדים? מיצג? בירה? ביקורת היא חלק מהעניין.

רושמים.

בתערוכה יסתובבו שלושה אנשים עם מחברות, שיתעדו, ידרגו וירשמו כי הם חננות אובססיביים. אתם יותר מגניבים ממני ומהשניים האחרים ותתעסקו, בצדק, בשתיה.  אבל איך תזכרו מחר את שמה של מבשלת הבוטיק הצפונית ההיא שהכינה פורטר מהמם, או את השם של הבירה הבלגית החדשה ההיא? קחו דף ועט, קחו גם כרטיסי ביקור ממי שמציע. אפשר גם לצלם עם הסמארטפון.

שופכים.

אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה (ותודה למורתי לנימוסים והליכות, הילדה השוודית המתה), זה שמותר לשפוך בירה ג'יפה, לא טעימה או אפילו בירה בסדר אבל לא באמת מלהיבה. בטח ובטח באירוע עם כזה שפע ומבחר. חבל להתפוצץ מבירה סתמית. לא בא לך בטוב? רוצה להאמין שיהיו מרקקות ודליים ייעודיים בדוכנים.

מקפידים על כללי האתיקה של השירותים.

אתם תבקרו בשירותים הציבוריים. אתם ואלפי המבקרות והמבקרים האחרים. כששותים משתינים. אם אתם לא, רוצו מהר לאורולוג. כללי האתיקה של השירותים מסתכמים בשלוש מילים: לא להיות דושבאג. אם צריך להרחיב ולהסביר לכם להוריד את המים, לנגב השפרצות, לזרוק את נייר הטואלט למקום המיועד לו ולהשליך תחבושות היגייניות לפח האשפה אתם כנראה דושבאגס.

אחרי התערוכה

לא נוהגים.

שותים הרבה מים לפני השינה.

מתחילים לפזול לצדדים ולזנוח נאמנויות למותגי הבירה הרגילים.

סופרים את הימים לתערוכה הבאה.

Beers2012 – לקראת התערוכה

הזמן: רביעי בערב
המקום: חדר ישיבות בקומת הקרקע של היכל הספורט יד אליהו, היכל נוקיה בשבילכם, הצעירים.
השותים: מי שהיחצ"נים של תערוכת הבירה הזמינו  לטעימה
הנשתים: בהמשך הרשומה

שבוע הבא הולך להיות קשה. הוא יפתח בכנס מהעבודה, יסתיים בבכחנליית יום הולדת ובאמצע הדובדבן שבקצפת, החגיגה שבהיכל שלה כל השנה אני יושבת ומחכה. Beers 2012 תערוכת הבירה ביד אליהו. היום הוזמנו לטעימה של בירות בוטיק ישראליות שיימזגו ביומיים האלה: חלקן חדשות שמושקות בתערוכה או שבושלו במיוחד בכמות מוגבלת לכבודה, אחרות כבר מוכרות ונמכרות ומקצתן סיידר. אני לא אוהבת סיידר, במיוחד לא את אלה היבשים. ניסיתי לאהוב פעם כשגרתי באנגליה אבל זה לא זה. תפוחים, יעיד החשאי, טובים לטארט טאטן. אנחנו כותבים בלוג בירה אז נחזור לעיקר, לפי סדר הטעימה.

על אחוזת בית – אלנבי ממבשלת המעיין באשדוד שמעתי לא מזמן ונכונה לי הפתעה חיובית ביחס לתיאורי הזוועה שליוו את הדיווח על שתייתה. בקומוניקט כתוב שזאת "בירת לאגר אדמדמה ממיטב המסורת הבווארית". יצא לנו לשתות אי-אלו בירות בוואריות בחיינו, ואחוזת בית קרובה לבוואריה כמו שרח' אלנבי קרוב למדרחוב הראשי של מינכן. צבעה יתר חום-נחושת עכור, יש לה ריחות של דבש ולתת קלוש ואלכוהול שמורגש מדי גם באף וגם בפה בשביל בירה בחוזק 5.3%. היא אנמית מאוד בפה וממהרת להסתלק משם.

בירת הPrivate Lavel הוגדרה בקומוניקט כשת"פ של מבשלת הדובים ומבשלת העם, שזה מצחיק, כי זה בערך כמו שאני אודיע על שיתוף פעולה ביני לבין עצמי. אותם אנשים עומדים מאחורי שני הפרוייקטים, רק שהדובים לא מציגים בתערוכה באופן רשמי ואילו מבשלת העם מגיעה בתור עצמה – שירות בישול למותגי בירה נטולי מבשלה משל עצמם. הפרייבט לייבל נראית יותר בווארית מהבירה של אחוזת בית: צהבהבה, עכורה ואטומה עם ראש קצף. יש בה ריח קלוש ומעניין של עשבוניות וגם פירותיות (ליצ'י, אמר החשאי). היא מרירה מאוד ועם סיומת ארוכה ויבשה. בירה טובה ולא מפתיעה בכשותיותה (שני סוגים – הלרטאו הגרמנית וצ'ינוק האמריקאית), בהתחשב בנפשות הפועלות. היא נעשית אפילו טובה יותר בלגימה השניה והשלישית. פאן לי, אמרה אמי הרוחנית לאה שנירר וצדקה.

אחריה הגיעה בירה מלכה חיטה. איזו התרגשות! הבירה הרביעית בלבד עד היום שהוציאה המבשלה המופלאה מהגליל המערבי, שקיימת כבר 5-6 שנים. מלכה הביאה לנו את האדמונית – אחת מהישראליות האהובות עלי ביותר בכל הזמנים ואת הבהירה – סייזון מגניב במיוחד. אפילו נסענו לבקר במבשלה בקיץ האחרון מרוב שאנחנו אוהבים את בירה מלכה. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבות and then some. הבירה דווקא התחילה בסדר – הצבע נכון, הריח יותר מדי מסטיקי, הבירה מימית מדי, המרירות בטעם לא במקומה (שלמיטב הבנתנו אינה מגיעה מכשות) ונעדרת חמיצות ומתקתקות שחיטה בווארית דורשת.  מה לעזאזל קרה שם? אנחנו מתים על בירות חיטה, מתים על מבשלת מלכה והאנטי קליימקס היה גדול וכואב. משהו שם התפספס בגדול. אין לי אלא לקוות שנפלנו על בקבוק או אצווה שלא סגורה על עצמה ושבפעם הבאה שננסה אותה (וננסה – בטח שניתן הזדמנות נוספת) היא תהיה אחרת. "מזכיר לי ויינשטפן", אמרה מי שישבה לשמאלי. הלוואי.

מהנקודה הזאת אפשר רק לעלות, והנה עלינו לג'מס בלייזר, ששוב בושלה ושתימזג בתערוכה בדוכן של המגזין בלייזר ולא בעמדה של ג'מס, שיגישו את הרפרטואר הרגיל שלהם. אהבנו את הבירה כששתינו אותה לפני כמה חודשים ואנחנו אוהבים אותה גם עכשיו. יש לה ריח גרעיני, קליה, קפה וקצת אשכוליות, טעם מריר וקלוי, קפה ומעט מדורה, גיזוז עדין וחלקה לשתיה. אם לסכם – טעים. נחמד שיש עוד הזדמנות לשתות אותה.

הבאה בתור – מבשלת שפירא, עם Jack's Winter Ale. שפירא זאת מבשלה שנפתחה בקיץ ומעסיקה כברומאסטר את יוחאי קודלר שהקים את מבשלת הנגב. החשאי ואני דגמנו את שתי הבירות שהמבשלה משווקת, הPale AleוהOatmeal Stout בפסטיבל הבירה של יואב יהודה. אנחנו משתדלים לא לסקור בירות בפסטיבלים, בטח לא בירות מסחריות שניתן להשיג ולהתעמק בהן גם מחוץ לאירועים מיוחדים. בגלל עומס אלכוהולי עדיין לא יצא לנו לטעום ולכתוב על המבשלה (לתוהים מה בתכנית הבלוג ל2012, אז הנה תוכנית לרשומה עתידית). ממה שאנחנו זוכרים הבירות היו מאוזנות מאוד ונכונות. הג'ק, שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בוויסקי ג'ק דניאלס לא. זאת בירה עכורה ומעוננת, שנראית כמו הסוף של הבקבוק. הבירה הריחה לי ממי ורדים, סוכריה ומלפפון, המרירות שלה לא נעמה לי בכלל. טעמתי גם טופי ומעט חמצמצות. מרקמה חלק מדי, הסיומת לא נעימה. זין, כתבתי על עותק הקומוניקט שקיבלתי. איזו אכזבה.

מבשלת הגולן בישלה לקראת הפסטיבל את העוג החורפית, חיטה דאבל בוק. זוהי בירת חיטה חזקה, עם 7.5% אלכוהול וצבע כהה מאוד יחסית לחיטה (אבל לא חום כהה דופלבוקי). היה לה ראש קצף נחמד ריח שהזכיר לחשאי בננה רקובה ולי, כמו גם למסובים אחרים, הזכיר את האימרה הפולנית "זה לא רקוב, זה דבש". אחרי שניה התחלתי להרגיש גם ריח פנולי, כמו פלסטיק של פלסטר. היא חמצמצה אבל יש בה גם מתיקות, מאוד חלקה בפה ובסיומת שלה מופיעים אלמנטים חיטתיים כדוגמת מסטיק ובננה.

הטריפל של מבשלת פאבו תושק לראשונה בפסטיבל . (תיקון טעות: הטריפל הושקה בקיץ ואף נמזגה בשטרן, מה שאומר שיכול להיות שאפילו שתיתי אותה. תודה לילדה השוודית המתה על התיקון) היא בעלת 9% אלכוהול, צבעה נחושת עכור, והקצף הדליל מתפוגג במהירות אחרי המזיגה. יש לה ריח פירותי וקלוש שנעם לי למדי וטעם מריר ועשבוני. כשות אמריקאית בולטת בארומה ובטעם. לא מפילה, אבל לא רעה כלל וקלילה לשתיה ביחס לאחוזי האלכוהול הגבוהים. יש לי הרגשה שהיא תצבור פופולאריות.

לאחר מכן שתינו את הטריפל הבלגי של מבשלת שריגים, ה-love child (או הממזר?) של מבשלת רונן ושל עמק האלה, מבשלה שנפתחה רשמית השבוע ושמעניינת אותי מאוד. אם האדמונית של מלכה זאת אחת הישראליות האהובות עלי בכל הזמנים, אז ההודית המכוערת של רונן זאת הישראלית האהובה עלי בכל הזמנים נקודה. (ונכון לעכשיו). הטריפל הבלגי מגיע מסדרת הבירות של מבשלת עמק האלה, שמבשלת את בירת החיטה הטובה ביותר מבין הישראליות שטעמנו, והיא בלגית כמו סנדרה קים (אזהרת אירוויזיון), אם לא יותר. צבעה זהבהב עכור. היא כבדה והאלכוהול ניכר בטעם שלה ובריח המתוקים מאוד. 9.2% הופכים אותה לשיאנית האלכוהול של ערב הטעימות.

קינחנו באלכסנדר בלאק, שיצאה עוד בשנה שעברה ומבושלת ומופצת מאז. זאת בירת פורטר חומה כהה ואטומה עם ראש קצף קטן בצבע חום בהיר, ריחות של קלייה וקפה שעשו לי טוב וטעם שאף הוא עשה לי טוב: מריר מאוד, מאוד, מאוד. יותר קיצוני מהג'מס בלייזר. הסיומת מרירה אבל קצרה (זה קטע כזה בבירות של מבשלת אלכסנדר).

סיכום? עזבו, בואו לBeers במקום.

כשבודהה צחק

כשחזרתי מהביקור אצל סבתא מלכה חיכה לי בבית חשאי רעב וצמא לבירה. הצעתי לו שנפתח את הבקבוקים שקנינו מזמן-מזמן מלאפינג בודהה, שמספר חודשים מחכים לנו במקרר. "אם הבירות גרועות את לא כותבת עליהן", הוא השביע אותי. אנחנו מכירים ומוקירים את האנשים שעומדים מאחורי הלאפינג בודהה כבר די הרבה זמן ואוהבים את הבירות שלהם. חששו של החשאי נבע מהזמן שעבר מהקניה, שבחלקו הבקבוקים פשוט עמדו על השיש במטבח, נתוני פתיחה שעלולים לא להיטיב עם בירות בוטיק.

החשאי, כהרגלו, דיבר בהגיון. הבודהיסטים הם אנשים טובים שמכינים בירה טובה. אם הבירה גרועה בגלל החורניות שלנו, לא מגיעה להם קטילה. סליחה, לא מגיע לקוראים דיווח על בירה שקלקלנו במו ידינו.

אז הוא השביע ואני לא מפירה הבטחות שניתנות לאחי לנשק, מה שאומר שיש אמת בפרסום ובתוית שלפיה הבירות טובות לשתיה עד מתישהו ב2012, שבכלל לא שמתי לב אליה עד שהוצאנו אותן מהמקרר.

כאמור, קנינו את הבירות מזמן, באחד הביקורים בבירדי/ רחוב שלבים. אולי כתבתי על היום הזה בבלוג. אני זוכרת שהם בדיוק התחילו ליישן איזו בירה עונתית לחורף שעוד מעט מגיע ושרצינו לקנות בירות שלהם שטרם שתינו ולכן חזרנו הביתה עם בקבוק של B Stout ובקבוק של Honey Flower Wit.

התחלנו עם בירת החיטה, שצבעה זהוב, מעט שקוף ושאיננה בועתית במיוחד. היו לה ריחות של דבש ובננה וטעם מעקצץ של דבש, טיפה צ'ילי וטיפה זרעי כוסברה. המרקם שלה חלק והאפטרטייסט ארוך ונעים. בירה עדינה ומפתיעה, שנינו נהנינו ממנה.

לסטאוט צבע שחור ומעט בועות. ריחות של שוקולד, ליקר דובדבנים ורבדים של קלייה וקפה שמתחבאים תחת הריחות הדומיננטיים. הטעם תרופתי במקצת – ביחס לסטאוט טעמי הקליה קלים, אבל הבירה לא רעה בכלל.

אחרי שנפנה את המקרר נקפוץ לבקר את הבודהיסטים הצוחקים כדי כדי להצטייד בבירות נוספות.

שוב נתחיל מחדש

לא מצאתי תמונה של טייבה חלאל. בלאט.

 

הזמן: ראשון, לפני הקאמבק לחדר הכושר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: טייבה ללא אלכוהול (לא בספר), Starobrno Dark (עמ' 224)

היום הזה עומד בסימן ניקוי אורוות: מעבר על מאות מיילים שהצטברו בשבועיים וחצי של היעדרות מהעבודה; חזרה לחדר הכושר אחרי שלושה שבועות של הקפאה ורבעון של הזנחה; ושתיית בירות שאנחנו לא ממש רוצים לשתות כדי לפנות מקום במקרר לבירות שהצטברו במקומות אחרים בבית -לא היתה לנו סיבה אחרת לשתות את בירת התפוחים הלא-אלכוהולית של מבשלת טייבה ובטח שלא לחזור לעוד סיבוב עם סטארוברנו אחרי האכזבה של אתמול.

ובכן, באופן לא מפתיע לטייבה תפוחים יש טעם של ויטמינצ'יק מוגז וחלש, משהו שאמהות שרוצות לפנק וחרדות לשיניים של ילדיהן יכינו: מעט מדי תרכיז ומים שעברו בסודה סטרים. אולי על קהל היעד המוסלמי זה עובד, עלינו לא. באופן קצת יותר מפתיע הסטארו דווקא לא רעה. לא היו בה הרבה גזים, תכונה שניתן אולי לייחס לגילו של הבקבוק – התאריך האחרון לשיווק הוא יום שלישי הקרוב פעמיים כי טוב – גם הריח לא ממש הפיל אותי – הרחתי צימוקים ופיספסתי את ריחות הקלייה שהחשאי איתר – אבל מבחינת טעם היא היתה בסדר גמור: הקלייה מורגשת והתחושה היבשה בפה מצאה חן בעיני. וגם: 3.8% אלכוהול. לא שזה אי פעם היווה שיקול, אבל אם כבר אלכוהול לפני אימון עדיף שיהיה מהז'אנר של הסטארו.

יצאתי לחופשה, תיכף אשוב

הקוראים הקבועים בטח שמו לב שתדירות העדכונים ירדה באופן משמעותי בשבוע האחרון.

בערב ראש השנה איבדנו אדם יקר. דודו של החשאי נפטר אחרי בליצקריג. סרטן שהבליח משומקום, תקף וקטל.

בשנה שעברה, אחרי טיול משפחתי, הפתענו את הדוד והדודה בארוחת שישי, בה התארחו שתיים מארבעת ילדיהם, בני הזוג וגם נכדים. הצטופפנו וישבנו איתם. הדוד מזג לנו בירה נשר. הדוד היה טייפ-קאסטינג מדויק של מי ששותה בירה נשר: גופיית סבא, מכנסיים קצרים, מנפנף מעל המנגל בגג וטוב לב שהופך את עמק יזרעאל למקום מסביר פנים.

לא היה לי חשק להתעסק יותר מדי בבירה.

מחר החשאי ואני יוצאים לחופשה. נשתה הרבה, נקרא (ספר מתח שוודי, ככל הנראה) אבל לא נדווח. לא לוקחת את הלפטופ ולא מתכוונת להסתבך עם מקלדות מוזרות. החתולים והבית מקבלים השגחה צמודה. דייר המשנה שלנו מתאמן כבר 21 שנים בקרב מגע ויגן בגופו על מי שרק יחשוב לפלוש ולבזוז את הבירות שבמקרר.

אחזור בכוחות מחודשים ואמשיך לשתות את דרכי לסיום הספר. לא נשאר עוד הרבה. תראו.

בינתיים, הספקתי אתמול לתת ליואב את שישיית הדאנסינג קאמל בה הוא זכה בהגרלת ראש השנה. תראו:

טקס הענקת הפרס: מנכ"ל הקבוצה, יואב פיסטה ושישיית IPA של הדאנסינג

יש לי בירה הכי טובה

הזמן: ראש השנה
המקום: הפאב של ליבירה בעיר התחתית בחיפה
השותים: שנינו
הנשתים: ליבירה ביטר (עמ' 166), ליבירה פורטר (עמ' 167), ליבירה חיטה (עמ' 168), ליבירה דאבל פילס (עמ' 169)

אז סוף סוף שוב הגענו לשתות ליבירה בפאב של המבשלה, אחרי שבגיחות הקודמות שלנו לחיפה זה התפספס, בין אם בגלל היום ובין אם בגלל הקשר הביקור. לא כל כך היינו במצב רוח לבילויים ולכן לא הקפצנו את הפמליה שמצטרפת אלינו לשולחן בביקורים בעיר הכי לא ישראלית בישראל. אחרי המתנה בת 40 דקות לפתיחת דלתות הפאב, וסיבובים בעיר התחתית עם עצירות מול חלונות ראווה שהקפיאו את שנות השמונים, התיישבנו על הבר.

אני לא זוכרת מתי טעמתי את ליבירה בפעם הראשונה, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי את הביטר שלהם, בערב אחד בשטרן 1, שפלת רוח. הביטר הזאת, עם הטעם הגרעיני הבוטה שלה, עודדה אותי. מאז אני שומרת למבשלה חסד נעורים ועד שהתחלתי עם הבלוג הזמנתי את הביטר בכל הזדמנות. בפאב עצמו יצא לנו לבקר קצת אחרי הפתיחה, אבל בחצי שנה האחרונה זה התפספס, כאמור. טוב שצצה לנו הזדמנות, גם אם הנסיבות לנסיעה לצפון מצערות ועצובות. עצובות מדי.

בליבירה, נכון לעכשיו, יש 7 ברזים. שני ברזים אורחים (IPA של דאנסינג קאמל וסטאוט מעושן של סלארה), ארבעת הקבועות  של ליבירה וברז נוסף, עונתי/ נסיוני. פסחנו על סלארה ועל הדאנסינג והתחלנו בWeiss, בירת החיטה, ובדאבל פילס. לשתיהן יש קטע מעניין שקצת חורג מההגדרות והקטלוג.  החיטה זהובה ועכורה, עם טעם של גלידה מסטיק וטיפה חמצמצות, ריח של בננה, ואיזון, למרות הפאנקיות. היא לא חיטה חיטה בלגית אבל היא גם מתוקה מדי מכדי להיות גרמנית. הדאבל פילס מתקתקה, טעם של ביסקוויט קרמל ולתת מאוד מורגש. זאת בירה קלילה למרות ה-6% שהיא מכילה.

לסיבוב השני הזמנו את הפורטר ואת הביטר וייס, מהברז המתחלף. לפורטר יש צבע של קולה וריח של קליה שרופה. מרירות בפה, גוף קל, אפטרטייסט קצת לימוני. הביטר וייס אדמונית ועכורה, עם ראש קצף יפה. יש לה ריח טיפה חמצמץ , טעם של סוכריות חמאה והיא מחליקה בפה. בכל זאת, משהו בה מתפספס ולא התלהבנו ממנה. איזה כיף שאת הביטר שמרנו לסיבוב האחרון.

אז כן, הביטר, גולת הכותרת של הביקור. אם הייתי מרכיבה נבחרת כדורסל של בירה ישראלית, הביטר היתה נמנית על החמישיה הפותחת. צבע אדום יפה, ראש קצף, ריח של גרעיני עפולה  וטעם חמוץ-מריר וגרעיני. מגניב שגם אחרי כל הזמן שעבר, בו הבירה הפכה מחוויה מוחשית לזכרון, לא התאכזבתי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

או: באתי, ראיתי, נכשלתי.

או: הימים הנוראים.

מה שתרצו.

בין עקומת תמורה לעלויות שוליות של מונופול המשכתי במסע לקראת סיום הספר. שישי-שבת-ראשון-שני, בירה בכל יום.

שישי:

Leffe Radieuse(עמ' 182). בירה לא רעה בכלל גם אם לא הבירה הכי מרשימה ששתיתי מימי. מעבר לזה אני לא זוכרת. שתיתי בקוויקי בצהריים, בין שיעור חזרה מוקלט אחד למשנהו.

שבת:

White Shield – זה IPA, זה בריטי וזה לא בספר. ייבוא חדש וטרי שכבר נמצא על מדפי שר המשקאות. זאת היתה בחירה טובה לליווי מנת הקרב שסיפקה לי אנרגיה בעת הוכחת טענות מופרכות: ריח של קרם עוגיות, טעם שעושה נעים בפה, מריר אבל קצת מתקתק וקצת אגוזי. אגדה.

ראשון:

Beck's ללא אלכוהול (עמ' 80). לקחתי כדור כדי להשאר ערה, ערנית ומרוכזת. לא בריא לערבב שמחה וששון, גם כשהששון בד"כ מכיל אחוז נמוך של אלכוהול. בספר כתוב שהיא בירת הייבוא הלא-אלכוהולית הנמכרת ביותר בארה"ב. היא מימית נורא, יורדת בגרון במהירות ולא מלהיבה. נכון לעכשיו הארדינגר היא האופציה הלא-אלכוהולית שהייתי מגישה לו הייתי בעלת חמארה בחמה. שתיתי, חזרתי ללמוד, בערך בחצות לקחתי את החשאי לסיבוב חילוץ עצמות. הייתי סמרטוט ולבשתי סחבות של בית. הוא רצה בירה. באוטו בסוף דיזנגוף לא הכניסו אותנו בתואנה (הגיונית ב1:30 אחר חצות) שסוגרים. יש לי הרגשה שלא עברנו סלקציה.

חזרנו הביתה, המשכתי עוד קצת ללמוד, נכנסתי למיטה אחרי 4, לא הצלחתי להרדם. קראתי, נרדמתי בסביבות 5. ב8:30 התעוררתי מצלצול טלפון. אין ברירה. לקחתי כדור נוסף כדי לשרוד את יום שני.

שני:

McChouffe (עמ' 194) מהחבית בפורטר אנד סאנס. הגאון הכללי אסף אותנו, כשעתיים אחרי תום הפארסה שמכונה גם המבחן במיקרו. היו לי חורים שחורים בפנים במקום עיניים ותחושת הקלה במקום תל אבנים בבטן. זאת אשליה, כמובן, כי מועד ב' קרב בצעדי ענק. אבל לא עכשיו. די, אני חייבת לנוח אחרי הקיץ המעיק שעברתי. עוד בבית ידעתי שאזמין מקשוף, כי מה כבר נשאר לי לשתות בפורטר בשנה הזאת? היה מתאים יותר לשתות את הפאולנר אוקטוברפסט שמוזגים שם, אבל אני במשימה אז השארתי אותה לחשאי, שקיבל לאגר שקפקף ובהיר ושונה משמעותית מהפאולנר אוקטוברפסט פגת התוקף ששתינו במאי. האמת – מהזאת ששתינו במאי נהנינו יותר. והשוף שלי? שוף. כבדה, חזקה ומתובלת, עם סיומת ארוכה. אני אוהבת את הבירה הזאת בדרך כלל אבל אתמול היא בעיקר הרדימה אותי.

היום אני חוזרת לשגרה. יהיה בסדר.

שתיים בשני

הזמן: הערב
המקום: כרגיל
השותים: צמד רעים
הנשתים: Budweiser Budvar (עמ' 47), Lindemans Casis (לא בספר)

אז שתי בירות דגמתי הערב. האחת עם האוכל, לפני שהתיישבתי ללמוד, השניה בהפסקה. מצד אחד ההתכנסות בבית לא ממש מעודדת רשומות יצירתיות מדי, אבל מצד שני המקרר שלי כל הזמן מפתיע אותי מחדש; יש בו היצע בירות שלא יבייש את רוב הברים בתל אביב – מגינס ועד ברו-דוג. הערב נשלפו, כאמור, הבאדוויזר הבהירה, שלמעשה עליה חשבו החברים באנהייזר בוש כשהם הגו את הבירה הנמכרת ביותר בעולם. אין מה להשוות עם הכהה ששתיתי בשבוע שעבר, אבל כפילזנר היא אחלה. זהובה, חמצמצה-מרירה וקלה לשתיה, לתשומת לב הקוראת שגם נפלה בסופר.

בהפסקה פתחתי בקבוק של לינדמנס קסיס, למביק בתוספת של ענבי שועל (סוג של פרי יער, blackcurrants באנגלית). קנינו אותו בהנחה שנמצא אותו בספר. כשהגענו הביתה גילינו שהתווסף לנו עוד בקבוק לאוסף האוף-לייבלים המכובד שלנו. הקסיס התאים בדיוק לרגע. בקבוק קטן, אחוז נמוך של אלכוהול. הצבע – אדום כהה – הרתיע אותי והזכיר לי דובדבנים וחמיצות. הבירה עצמה חמצמצה והקסיס מאזנת וכמעט מכסה אותה עם מתיקות עדינה. לא משהו שהייתי שותה ברגיל, אבל תזמון השתיה שיחק לטובתה.

הסתכל בקנקן

הזמן: שלישי סתמי ומבוזבז
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Viru (עמ' 140), Delirium Tremens (לא בספר)

וירו זאת אחת הבירות שציפיתי לטעום. תראו את הבקבוק המהמם, בעל שמונת הצלעות, שמדמה צריחים של כנסיות אסטוניות. לי הבקבוק מזכיר מגדלור ואולי זה קצת יותר מתאים לאסטוניה. לא מזמן קראתי מאמר שזאת המדינה הכי חילונית באירופה, עם אחוז גדול של אתאיסטים ואחוז גדול נוסף של פגאנים, שהם אולי לא חילונים, אבל הם גם לא ממש פוקדים כנסיות.

השוודית אמרה שאין מה לצפות והשוודית צדקה. סתם בירה ברמת הבלטיקה. לא טעימה. אם היה לי מקום בבית הייתי שומרת את הבקבוק, אבל אין לי.

נאלצנו לפצות את עצמנו אז שלפתי מהמקרר בירה נוספת עם בקבוק יפה ותוית יפה לא פחות, את הדליריום טרמנס, שלא מופיעה בספר המותגים. כשהספר ראה אור ייבוא הדליריום לארץ הופסק. לשמחתנו הרבה יבואן אחר רכש את הזכויות ועכשיו שוב אפשר למצוא אותה ואת הנוקטורנום. במקרה הזה, תוכו כברו. בירה עשירה, ארומטית מאוד, עם ריחות של תפוח אדום, היביסקוס וחרוב וטעם חמצמץ ומובחן של אייל בלגי משובח. אני גם מצאתי עמבה בטעם. כן, טעמתי עמבה וגם כתבתי את זה. כן, אני מבינה ש50% מהקוראים יצחקו עלי וה50% הנותרים לא יתקרבו לבירה הזאת. ל50% הראשונים, תמשיכו לצחוק; 50% האחרונים – תתעלמו ותשיגו בקבוק.